תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
ואז היא נפלה. ברגע אחד החיים זלגו ממנה כמו הצהוב מהביצה.
תמיד הייתה עם הסל הכתום ביד אחת וממחטה מקומטת בשנייה. תמיד ממחטה, תמיד ממחטה כחולה, הלב מתכווץ מלראות אותה שם, בבית החולים, על המיטה עם האור מהחלון והאור מהמנורה והאור מהמכשירים ואור ואור ואין לאן לברוח ואין ממחטה.
תמיד כל כך מטופחת ופתאום שערה על הלחי, אלה הדברים שנצרבים בזיכרון, שערה שחורה על הלחי.
ועכשיו אני חושב על הבת שלה. הילדה עזבה לפני יותר מחמש שנים. כמעט שכחתי שהיא קיימת. אבל איך שנכנסתי למחלקה בבית החולים חשבתי עליה.
על איך שהייתה שוכבת ערומה במיטה שלי ובודקת אם הציצים שלה נפלו. היא פחדה. הייתה אומרת שלאימא שלה מונחים על הבטן שני קפלי שומן עלובים, ככה היא אמרה, במילים האלו, עלובים, וכל הזמן הרימה את הציצי ובדקה אם הוא שוב שוכב יפה על החזה.
זה היה הרבה לפני שהיא נסעה לגרמניה, כשעוד הינו ילדים, אולי בני שש עשרה.
היה לה שיער חלק עד האוזניים, ופוני על העיניים, תמיד מכסה את העיניים. לא היה אצלה אף אחד בבית אחרי בית הספר, או שהיה והיא לא רצתה להיות שם איתו לבד, אני כבר לא זוכר, היה שם סיפור גדול, אבל כבר הספקתי לשכוח.
היא הייתה באה אלי אחרי בית הספר ושמה שקית שלמה של שקדי מרק בתוך הקערה.
היו לה שפתיים של דם והיא הייתה מכניסה את כל הכף לתוך הפה ואני הייתי יושב שם וחושב על שקדי המרק האלה, שנכנסים לתוך הלשון שלה ומדמיין שהכול שם בטעם דבש, אני זוכר שהתביישתי לזוז כי הייתה לי זקפה אדירה רק מלשמוע את השקדים מתפצפצים לה בין השיניים. היא החזיקה אותי בביצים. עד היום אין לי מושג מה יודעת ילדה בת שש עשרה על מה שחושב עליה בחור בן שמונה עשרה, אבל אז חשבתי שהיא יודעת הכול, עם הלשון והשפתיים והפוני על העיניים שרק יכולתי לנחש מה יש לה מתחתיו.
אבל גם כשהכנסתי אותה למיטה זה לא הספיק לי, אני לא יודע למה אני חושב על זה עכשיו. עברו אולי עשרים שנה מאז ואחר כך החיים פיצלו אותנו וככה זה היה אמור להיות. אני והבית במושב והגרושים והילד, והיא עם המשפט והכסף שהיא קבלה והנסיעה לגרמניה, זה טיפשי שאני חושב על זה עכשיו פתאום, כשאימא שלה שוכבת בבלינסון.
אולי מישהו צריך להגיד משהו, אולי יש את הטלפון שלה בגרמניה במזכירות, למרות שאין סיכוי שהיא השאירה אחריה רמז. חמש שנים שהיא לא הרימה טלפון, פוף, נעלמה.
זה אולי מוזר, אבל יש לי הרגשה שהיא תשמח לשמוע שאימא שלה ככה. אולי היא אפילו תיקח את המטוס הראשון לארץ ותגיע ישר לבית החולים, זה מתאים לה,
להתקרב אל המיטה ולהסתכל על הפנים של אימא שלה קרוב קרוב, אולי אפילו להעביר יד על הקמטים, על הלחיים האפורות, לגעת בשערה ההיא, לראות שזה באמת קורה.
אני לא אתפלא אם היא לא הייתה חולמת על זה עוד אז. שוכבת אצלי על המיטה בלי בגדים, יד אחת על הציצי ויד שנייה מחזיקה ממחטה, ותמיד החיוך ההוא, בינה לבין עצמה. אולי כבר אז היא חשבה שזה יגמר מהר, בנפילה.
מושך ומפתיע.
תודה אומי
זה יפה. תודה.
תודה חגית,
שבת נפלאה
סיפור קשה, כתיבה יפה. מעלה שאלות מה היה שם, בבית. מעניינים אותי מאוד קשרי בנות אמהות. תודה לך.
תודה סמדר,
כבר כתבתי במקום אחר-
אמא זה משהו שאי אפשר לכתוב בגוף ראשון
(אפשר גם אפשר, צריך סבלנות ודם מברזל)
יש חומרים, הסיפור מבקש להיקרא, אבל: הדובר הוא בבחינת נעלם (אולי רופא), והעלילה זקוקה לפיתוח, רצוי להבהיר את הזיקה ואת פשר המשולש – אם, בת ודובר ( שהיה פעם בן 18 והיום הוא גרוש ואב לבן). העוגה חצי אפויה.
משהו פעם אמר לי- תודה על הפרוסה, אבל איפה עוגה, איפה?
(בראש שלי כמובן)
נפילה כתובה יפה.
נפילת האם שהובהלה לבי"ח, נפילת הקשר בין האם לבת, נפילת המספר בגעגועיו לבת.
ואיך הכאב הפיסי של דמות אחת מעורר כאב רגשי לדמות אחרת.
פרגמנט יפהפה, אולי סגור, אבל גם משאיר טעם לעוד. יהיה המשך או שככה זה?
תודה שחר, לא יכולתי לשרטט זאת טוב יותר.
בנתיים הסיפור סגור.
עוד? ביום קר אולי אפתח את המגירה במצב רוח למזג אויר אחר
נהניתי לקרוא , הדמות הנעלמה הצליחה לסקרן , לעומת הנותר מאחור , עם ילד
ואישה וגירושין באותו המקום , היא מנצחת את הזמן , הוא נשאר עם הטעם לנצח, מנסה לפצח את נעלמותה , גם אנו כקוראים רוצים לפצח את הפוני , ומעולה שאף אחד עוד לא הצליח , נשארת האמא , האמא היא המפתח לילדה,
הקשר הסודי בין השתיים הוא אולי המפתח לפיצוח התעלומה , אצלו , אצל המספר , אצל הקוראים. אני יכולה להמשיך ולהמשיך , קווי הבדידות של המספר הנתון בגירושין ,החוזר לטעם המתוק ההוא , מנסה לדלות עוד עונג וכאב מן הזיכרון , ההכרות שלו , הידע שלו על האמא שלה , אולי יותר ממנה?וכמובן… החיים הסודיים של כולנו.
בקיצור נהניתי.
הו טל, תודה על התגובה המסחררת
כמו סמן מטרה שקופץ בין כל הדמויות ומשרטט בינהם קוי לייזר אדומים.
זאת ועוד,
מבט של גבר אל הריקוד שבין השתיים משך לאן שלא חשבתי שימשוך.
גם בקריאה מחודשת
עינת, נהניתי מאוד. כתוב יפה ולוקח אותך עד הסוף במשיכה אחת.
תודה מירה,
מה שנכתב בנשימה נקרא בנשימה