תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
כשאנסטסיה עלתה לארץ במטוס דחוס ריחות זיעה ובכי, לא היו לה ציפיות גדולות מהעתיד. המילה ציפיות לא הייתה עדיין מגובשת לכדי תחושה ברורה של רצון הלב.
לגבי תינוקת כמו אנסטסיה גם המילה עתיד היתה בעצם הרגשה עמומה וחסר פנים של שלווה יחד עם תחושה עמוקה של אסון גדול.
להוריה היו בראש תמונות חדות ובהירות לגבי המחר, והתמונות היו מתחלפות כמו בסרט אילם. המילים, שלא יכלו לומר, היו עולות באותיות גדולות, מודגשות, גדולות,
ברוסית כמובן.
אמה של אנסטסיה חשבה
דירה עם מקרר שבתוכו תפוזים ותפוחים וזרמים צורבים של קור עלו במרכז גבה. מעולם לא סבלה תפוזים.
אביה של אנסטסיה חשב
מכונית, דבר ראשון כסף למכונית. אני לא מכיר גבר שאין לו מכונית
המחשבה על מכונית לא הרפתה ממנו מהרגע שעלו על המטוס. בדובוייב היתה לו מכונית גדולה. הוא השיג אותה במחיר מציאה. לא היה דבר פשוט יותר מלקנות מכונית, חשב. גרושים, חשב.
כשעברו בשמי תל אביב אנסטסיה חשבה בעיקר על אוכל, ורעב עצום מילא את חלל הפה.
מעורסלת בין שדי אימה, ינקה טעם חלב חמוץ ותוסס. היא לא הבינה מהן המילים שנדחסות אל גופה
מחר
מרפסת
מכונית
מעיל
כתום
ים
היא יכלה למשל, לנשוך את השד המזיע והקר, כבר עשתה זאת בעבר. או שיכלה לירוק את החלב הרע.
אבל הרעב.
רק אותו הבינה. את הרעב.
היא עצמה עיניים והמשיכה לינוק.
סיפור מטלטל.
מחכה לקובץ סיפורים פרי עטך
קובץ סיפורים
אני מניחה שתצטרך סבלנות,
עושה ניסיונות בכיוון,
גיליתי שזה לא פשוט
בכלל
חזק
תודה
מבט מעניין.
מדהים! מקורי!~ חזק ורגיש ,נקודת תצפית מענינת, אנא עוד מהטוב הזה!
חנה!
הללי, איזה כיף.
תודה רונית
מוקדם מידי לגבי "ציפיות של תינוקת" לעבר העתיד….
העירו לי על זה פעם,
אני דווקא מאמינה שיש ציפיות,
"הרגשה עמומה וחסר פנים של שלווה יחד עם תחושה עמוקה של אסון גדול."