תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
.jpg)
כבר הרבה זמן שלא היה כאן שקט. שש, אולי שבע שנים. היה את הבחור ההוא שפתח לי את הבטן כמו אינסטלטור. בלי הרבה מאמץ קרע פתח בעור מסביב לפופיק והכניס יד. אבל כל זה היה מזמן ואין טעם לדבר על זה שוב, רק לציין שמאז היה פה המון רעש.
סבתא שלי אמרה פעם לאמא שלי שיש לי מבט של כלום בעיניים.
יש לה חומה שמה, היא אמרה מאחורי המדפים עם הפסלים מחרסינה. אני מיינתי את התקליטים לפי הא"ב והקשבתי (לא אהבתי לשחק. הבובה היא בובה, חשבתי).
יש לה חומה ומאחוריה פחד, היא אמרה, ים של פחד.
סבתא שלי הייתה משוגעת כמובן. ב1987 מצאו אותה תלויה על חבל שהיא הכינה מהסדינים במוסד שלה. אמא שלי לא האמינה לאף מילה שיצאה לה מהפה. אני אהבתי אותה וחלמתי שהיא אוהבת אותי בחזרה. התרחקתי ממנה כמו ממחלה.
חזק ונוגע. סיפור עצוב.
תודה שירי
עינת,
תכתבי עוד על השקט ועל הרעש בחייך.
זה כתוב מרתק.
הי שחר,
אמשיך לכתוב גם על השקט. למרות שרב העיניין שלי הוא ברעש, כמובן.
תודה