תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת
לא שמעתי אותה מגיעה, פתאום ראיתי אותה בדלת.
היא נראתה כמו רוח רפאים. בחושך, בכותונת לבנה ושקופה ושיער צמוד בסיכות לראש.
היא הסתכלה עליי עומד מעל הכיור עם הקופסא פתוחה. עייפה ואפורה מאור הירח, זקנה.
המתוק של השש קוביות נשכח, רק החמוץ של התותים נשאר. הכנסתי את שתי הקוביות האחרונות לפה.
היא לא אמרה מילה. תפסה לי את הזרוע באצבעות קרות וקשות כמו פלסטיק. עזבתי את הקופסא, היא סגרה את המכסה ושמה אותה גבוה על המדף, לקחה אותי למקלחת ופתחה את האור. מהמראה ראינו אותנו ממצמצים בפלורוסנט הלבן. אור יום באמצע הלילה.
"אתה מצחצח שיניים, עכשיו." היא אמרה ועמדה קרוב אליי, מחכה.
אני זוכר את השקט, כאילו רק אני והיא בעולם. לולא השקט הקפוא הייתי אומר לה לא. הייתי מוציא את הזרוע שלי מהאצבעות שלה, דוחף אותה ממני ויוצא מהדלת.
סחטתי את השפורפרת אל מברשת השיניים , הכנסתי אותה אל הפה וצחצחתי.
היא עמדה והסתכלה. אני לא אשכח את השומן מתחת לבית השחי שלה מתקפל בינה לבין החזה שנראה פתאום גדול וכבד, כמו שני בלוני מים מתוחים.
הפנים שלה נצצו מהזיעה שבאה מהחום וטיפות זלגו לה מהעורף לגב. הסתכלתי דרך המראה איך לכל סיכה צמוד תלתל. בבוקר התלתלים ייעלמו. בעיניים שלה ראיתי כמה היא חושבת שאני קטן וחלש. חושבת על החפיסה שרק קנתה, על הכסף והזמן שאני מבזבז לה , ועל נטע הרזה שקושי נוגעת במה שנותנים לה ועל איך שאני לא מפסיק לאכול גם כשהיא אומרת לי שאני שמן.
רציתי שתסובב את הפנים שלה למראה ותראה אותי מסתכל עליה. שתראה את המבט שלי שאומר
-את כלום בשבילי-
אפילו שאני מצחצח שיניים כמו שביקשת. את כלום בשבילי.
עמדתי מול המראה, מצחצח שיניים ומסתכל על עצמי כועס, מחכה שתסתובב ותראה אותי ככה, מסתכל עליה.
אבל היא לא הסתכלה.
תפסה לי את היד ואמרה "נו די, מספיק." הוציאה לי בכוח את המברשת מהיד. לקחה את המגבת הקטנה מעל הכיור וניגבה בכוח את הפנים שלי עד שהרגשתי את השערות המגבת שורטות לי את הלחיים. סגרה את האור והלילה פתאום חזר.
בבוקר הקופסא עברה אל המדף העליון.
אחרי אותו הלילה היא כבר לא מכריחה אותי לאכול ירקות ולא מעירה לי על הסוכר בתה או על הביסלי מול הטלוויזיה. רואה אותי אוכל מול המקרר פתוח ומסובבת את הראש לצד השני.
אני גורר כיסא משולחן האוכל, עולה עליו ועכשיו אני בגובה של הקופסא, מסתכל ישר באותיות הבולטות של עלית, שהצבע כבר ירד מהן ממזמן. אני לוקח את הקופסא ופותח את המכסה. חפיסה של שוקולד מריר עם אגוזים וסוכריות טופי.
אני קורע את החפיסה ושובר שורה של קוביות. אני מסיים אותה ושובר עוד שורה ועוד שורה.
המכסה מחליק לי מהיד ונופל על הרצפה ברעש. שובר את השקט של הלילה.
אני קופא בלי תזוזה, מקשיב ומחכה. צרצור רחוק בקושי נשמע, מכונית חולפת בכביש הריק והבית נשאר שקט, אף אחד לא התעורר.
סיפור על תופעה של ילד שזולל בחשאי ואמא השוטרת הרעה. כתוב טוב מבחינת דמותו של הילד המספר והסיטואציות.
דבר אחד לא נראה לי שהאמא למחרת עזבה אותו ממשטר אוכל. כך זה לא מתנהג, זה בלי סוף הדו-קרב הזה.
ולפעמים, האמא מפסיקה ומרימה ידיים. קורה בבתים הכי טובים
יפה שזה מנקודת מבט של הילד.
להתראות טובה