מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
(כתבה עם לינקים והערות)
הצייר יוסל ברגנר, בן 87 (מהוותיקים!)
גר בשני בתי קרקע קטנים מחוברים
ברחוב קטן במרכז תל אביב (מי אמר שאין כסף באמנות?)
את הבתים קנה בשנות ה-70 (כבר אז. ממזר ממולח)
לאחר שזכה בלוטו.
(הארץ, מוסף גלריה, דצמבר 2007)
אני לא מבינה למה חושבים שאומנים צריכים להיות מזי רעב. אני דוקא מאד שמחה שלצייר יוסל ברגר יש שני בתים ושהוא יכול לחיות היטב.
עדנה, זה חלק מהתדמית או התווית של האמן כ"קדוש מעונה" (artiste maudit) שכל יצירתו היא על אש הסבל, רצוי עליית גג ושחפת. זה משחק ישן – אם מעניין אותך הציצי וקראי ב"משטרת העונג ומרד האמנים":
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2808&blogID=182
גם אני! אלא שהאירוניה היא שאת הכסף הזה הוא לא עשה מאמנות, אלא מזכייה בלוטו….
רגע, לפני שאני מגיבה, תסביר: זה ציטוט מדוייק מהעיתון, כמו שזה? כולל ההערות בסוגריים?
לא, ההערות בסוגריים הן המחשבות שעברו לי בראש כשקראתי את זה. הציטוט המדויק הוא ללא הסוגריים.
ואני כבר הייתי ערוכה ומוכנה להשתלח בעיתון על סגנונו העוקצני!
טוב ששאלתי. 🙂
נו, אז את יכולה להשתלח בי על הסגנון העוקצני… (-:
[ואולי לא: האם מה שמותר לבלוגר מהרהר אסור על עיתון לאנשים חושבים?]
דבר ראשון, גם אתה וגם העיתון יכולים לכתוב מה שאתם רוצים.
דבר שני, סגנון עוקצני הוא לא כוס התה שלי. עניין של טעם. אם כי לעיתים גם אני חוטאת בו – מודה באשמה.
דבר שלישי, לו זה היה מופיע כך בעיתון, במילים אלה, זה היה הרבה יותר גרוע, כי נראה לי שהעוקצנות היתה מכוונת שם בזווית אחרת. כי אתה שולח חיצים מנקודת ראות של אמן, ואילו הם היו עושים את זה מנקודת ראות של רכילאים, והאפקט שהיה מתקבל שם היה כמו של טורי רכילות בעיתונים פחות מכובדים מ"הארץ". דעתי על עיתון "הארץ" אולי ידועה לך, אבל הם בדרך כלל נמנעים מחיצים משוננים שאין להם מטרה רצינית.
לסיכום: כשהתברר לי שההערות בסוגריים הן תוספות שלך, נרגעתי. 🙂
איזה כיף לו. הלואי על כולנו.
הנקודה השנייה שלך היא זו שכיוונתי אליה: המחשבות שעולות כשקוראים טקסט כזה, ונעות בין "וואו, סחתיין, באמת אפשר לעשות כסף מאמנות" לבין "אוי כמה שאני מקנא", מאבדות כולן את האוויר כשמגיעים לשורה האחרונה.
נכון. אבל היה לנו קרוב משפחה אמיד ביותר, שלא לומר עשיר. איש מקסים וטוב. פעמיים, בהפרשים לא גדולים, הוא זכה בפיס בסכומים גדולים.
אז באמת שזה לא רע, אדם טוב, פעיל, עושה צדקה וחסד – אבל לא עדיף שהמזל העיוור יפול על איזה יוסל ברגנר?
או על רונן אלטמן קידר?
כמובן שבשביל זה צריך קודם כל לקנות כרטיס, כמאמר הבדיחה הידועה.
כסף טוב מאמנות זה באמת קשה.
אבל קצת כסף זה אפשרי.
ולכשאזכה בלוטו (שאני לא קונה)/ בן זוגי ימכור את הסטרט-אפ (שאין לו) אזכור גם אתכם- האנשים הקטנים..
האמת, יוסל, שהיה ידיד של הוריי מכר מספיק לפחות על מנת להתמסר לאמנותו. כיום מאמנות פלסטית ניתן לעשות כסף, לפחות ברמה הזאת, אבל לא משירה.
ויש לזה כמובן גם מחיר.
יוסל ברגנר, איש יקר לליבי. אחד האמנים המיוחדים ביותר באמנות הישראלית. אביו היה משורר (מלך ראוויטש) וסיפור חייו מרתק.
(ראוי שתוסיף ציור… איזה פומפיה או תפוח או משהו לכבוד שבת)
רונן,
הכיצד אמנים ילכו זקופי קומה בארץ, כאשר הרוויחו את כספם מהאמנות, אם אתה ושכמותך חושבים שהם "ממזרים, ממולחים"?
ישנם המון אנשים שזכו בלוטו טוטו אך גם הפסידו אותו…
אני מעריכה אמנים שמסוגלים להתפרנס ממלאכת האומנות שלהם, אך לצערי בארץ זה תחום מאוד קשה. אולי צריך לדעת שיווק כדי למכור ונדמה שאין בארץ אנשי שווק כאלו- מיוחדים לאמנים.
תמי,
זה היה בהומור, ללא שום כוונה לפגוע. אפילו בחיבה מסוימת. הקטע מנסה להגיד בדיוק את מה שאת אומרת – שאין באמת "ממזרים ממולחים" שמתעשרים (להבדיל מלהתפרנס) מאמנות בישראל.
רונן, זה מזכיר לי הורים קוראים לילדהם בשמות וכינויים "אוייש איזה קופיף חמוד שלי"- בחום וחביבות אך מה המסר שעובר?…
המעטים שמצליחים הם אותם אלו שפנו לשוק העולמי ויש כמה וכמה טובים וגדולים כאל, לא?
אני מניח שיש מי שמצליח בחו"ל, אבל זה לא מה שרציתי לדון בו.
שעשעה אותי האירוניה שבסדר הדברים כמו שהוא מוצג בכתבה, שמובילה איכשהו למחשבה שהדרך היחידה בה אמן – אפילו גדול, ותיק וידוע – יכול לקנות סמלי סטטוס של "ישראל האמידה" (כמו בתים צמודי קרקע בתל אביב) היא בכך שיזכה בלוטו.
אין לי מושג מאיפה גזור הציטוט וגם לא הקשרו, אבל אם הקטע הקטן היה מובא כמו שהוא ואחר כך דעתך הייתה מובעת ללא ציניות, היה יכול להתקיים דיון אמיתי וכואב מדוע אמנים בארץ הם "תפרנים".
אני מבינה שיוסל ברגנר יושב על שטח אדמה שיש לו ערך נדלני רב ואולי מישהו חומד לצאן…ושהפרדוקס הוא שזה נקנה מכספי טוטו ולא מתוך מכירת עבודותיו (עובדה שגם אותה הייתי בודקת לפני פירסומה).
בסופו של יום אנחנו צוחקים על עצמנו, כןןן גם את זה אני מבינה.
אז מה דעתך, מדוע אין לאומנים בארץ הון עצמי כדי לממן את עצמם?
להגיד לך את האמת – אני לא חושב שזה רק בארץ: לאמנות קשה לקיים אותה מאז שההחלטה על חלוקת כספי הציבור עברה לעם, שיש לו דברים אחרים לחשוב עליהם. בישראל, כמובן, יש גורמים שמחזקים את הנטייה – למשל היותה "ארץ קטנה מוקפת אויבים" שבה תמיד יש דברים חשובים יותר להוציא עליהם כסף ; וכמובן, מספר הדוברים הקטן יחסית של העברית (לפחות בתחומי הכתיבה). אני גם לא חושב שצריך "דיון אמיתי וכואב" בנדון – זה מצב נתון שהתבכיינות לא ממש תעזור לגביו.
לגבי העובדות אני סומך על "הארץ" – אני מניח שהם בדקו לפני שפרסמו. יש לציין הציטוט הוא מתוך כתבה די ארוכה על האמן, ולא נראה לי שלאף אחד היתה שם "כוונה" או רצון לפגוע, אלא רק להוסיף פלפל לסיפור; אותי שעשע איך נוצרה בדרך אגב אמירה על תנאי חייהם של אמנים.
(ובהכאה על חטא, אולי באמת הייתי צריך להשאיר את הקטע כמו שהוא, בלי הערות, כדי שכולם יעברו את אותו תהליך מחשבתי שעברתי בלי לכוון אותם).
נראה לי שהציבור היה שמח לרכוש יצירות אמנות ואכן כך הוא עושה- רפרודוקציות לרוב תלויות כמעט בכל בית, פסלים וחפצי נוי אף הם נמצאים בכל בית. אבל מעט מהציבור רוכש יצירות אורינליות שעלותן בסכומים של יותר משלשה אפסים. כל מה שאני אומרת, נראה, תקף רק לגבי האמנות הפלסטית.
לאמני המוסיקה ישנה כבר בעיה, בעיקר בעידן הקבצים מתוכנות השיתוף. להופעה חיה של אומן יש מיעוט שרוף שמשלם לכרטיס.
לאמנות הכתיבה ישנה כבר בעיה חמורה בגלל המון סיבות.
לטעמי ישנה זילות בערכה של ה"מילה" באופן כללי ואני מסכימה איתך שלעברית ישנו קהל מצומצם שדובר אותה.
בקשר לעיתון הארץ אתה בטח צודק, אחפש ואקרא.
שתהיה שבת נעימה לכולנו.