הפינה של נעמי סופרת ועיתונאית
מי מאיתנו לא חושב על המוות?
מוות לסירוגין של ז"וזה סאראמאגו הוא ספר יוצא דופן. הוא לא זכה לביקורות טובות ולא רק אצלנו. בניו יורק טיימס למשל, תהו לאן נעלם הקסם של הסופר הגדול. על אף שזה בהחלט לא סאראמאגו אופייני והוא כתוב כמעט כמו ספר עיון, זה סאראמאגו חריף, סרקסטי ומר כלענה. אותי לעיתים הוא ממש הצחיק. טוב, הוא עוסק במוות ולי יש הומור שחור.
מהו החלום הרטוב המשותף לאנושות כולה? חיי נצח לא? אז אי שם בארץ לא נודעת הכריז המוות שביתה ואנשים פשוט הפסיקו למות. חלום אידיאלי? אולי, אולם אצל סאראמאגו זהו חלום בלהות.
נכון, האנשים לא מתים, אולם החולים אינם מחלימים, הכאב אינו שוכך לרגע והזקנים אינם מצעירים והארץ הברוכה הזאת, שלא מתים בה, מלאה בשברי כלי חצי חיים – חצי מתים. ועכשיו נוצרת בעיה של ממש. בתי האבות מתמלאים ולא מתרוקנים כי ה רי איש לא מת ולזקנים החדשים אין מקום. קברנים פושטים רגל, חברות השיש, כי אין מצבות, חברות ביטוח גם כי איש לא רוכש ביטוח חיים, כל תעשיית המוות עומדת על סף כליה. והכנסיה, או כן, הכנסיה בצרה צרורה שכן היא לא יכולה עוד להבטיח חיי נצח בעולם הבא למאמיניה. לכולם יש חיי נצח כבר בעולם הזה אז איך ימכרו לנו את אלוהים?
בקטעים הטראגי-קומיים הללו בספר, אני פרצתי בצחוק פעם אחר פעם.
ואז משפחה אחת מחליטה לעשות מעשה, באישון לילה היא רותמת את העגלה לסוסים ומובילה את חצי מתיה-חצי חייה למדינה השכנה. ברגע שעוברים את הגבול, הם מתים כי שם אין חיי נצח. אחריהם עוד ועוד חצו את הגבול ואט אט הופך מסע המוות החשאי הזה לביזנס של ממש. ומי משתלט על העסק הרווחי ? המאפיה המקומית כמובן.
מכאן אני מזהירה: ספוילר!!!
ואז לפתע מתגלה הגיבורה של הספר. המוות, שאצל סאראמאגו היא אישה. היא נראית כמו המוות, שלד עצמות מבהיל עם קילשון, אך מה? מסתבר שיש לה רגשות.
הגברת מוות שבה לעבודה סדירה, השביתה הסתיימה ואנשים שוב מתים ואז תוך כדי עבודה היא מתאהבת בקורבן עתידי שלה. הוא צ"לן ראשי בתזמורת, כבן חמישים, בודד ומתבודד. איש עם צ"לו ועם כלב.
באחד הלילות היא באה לביתו כדי להשאיר לו מכתב אזהרה: בעוד שבוע בדיוק תמות. היא יושבת על ספה קטנה בחדר ומביטה בו כשהוא ישן, הכלב על הרצפה לצידו. וכאן, בקטע הקצר הזה כתב סאראמאגו יצירת מופת. המוות מדמיינת לה את חלומם של השניים – של האיש והכלב – ומתוך החלום עולה הבדידות התהומית של שניהם. יש להם רק זה את זה בעולם כולו וכן, אישה כמו אישה גם אם היא המוות עצמו, מתאהבת. ולא תאמינו, היא חוננת אותו. היא מאפשרת לו להמשיך ולחיות.
כמה רע יכול להיות ספר של סופר שכתב את "על העיוורון" ו"דברי ימי מנזר"?
אותי שכנעת, נעמי.
אני מתכוון לקרוא. וכבר יש לי תחושה שלא אתאכזב.
תודה!
מריו היקר, הוא פשוט כל כך אחר, מדברי ימי מנזר, שלא להאמין. את דברי ימי מנזר קראתי בשנית לפני כשנתיים, ערב נסיעה לפורטוגל והעונג היה כמו בפעם הראשונה אם לא יותר. כאן אין עונג, כאן יש חיתוך אכזרי וקר ואם תקרא, מאוד יעניין אותי לשמוע את דעתך
נשמע מבטיח, נעמי. המוות כאשה מופיע אגב גם אצל פנחס שדה.
תודה אמיר, יפה שהזכרת לי את יצחק שדה. אני פחות התפעלתי מהעובדה שהמוות כאן בדמות אישה ויותר מכך שיש לה רגשות.
נעמי, נראה שהספר מרתק, בכלל סאראמאגו בספר "על העיוורון" עיצבן אותי בעונג…כן, יש דבר כזה..בסוף כבר ידעתי שאני עיוורת… עכשו אקרא גם את זה. תודה על ההמלצה.
תודה תמי, וגם הספר הזה יעצבן אותך. אני בכלל לא בטוחה שהתכוונתי להמליץ עליו, אני לא רואה את עצמי כמבקרת ספרים. זה ספר קר ומר, כמעט נטול רגש, מדבר רק אל המוח ולא אל הלב. תיאורי החצי מתים-חצי חיים הסובלים מכך שאינם יכולים למות מובאים כאן מריחוק, ממעוף הציפור ובאיזמל מנתחים חד.
🙂 נעמי תודה שאת מזהירה אותי מהקר המר…כבר עולה לי מחשבה שבמידת מה הרפואה המודרנית, זו המאריכה את חיינו, אולי עושה לנו עוול במובן מסוים…
לדעתי את צודקת תמי, וזה מה שמעסיק את סאראמאגו, זה וחיי נצח ומוות מתוך רחמים. שאלות פילוסופיות הרות גורל ואני מניחה שבגילו המופלג הוא חושב על זה קצת יותר מאיתנו.
נעמי, אם כך ועל זה הוא כותב, אז אקרא את הספר ללא ספק…
כך אני הבנתי אותו תמי, ובחלקו השני, כשהמוות חוזרת ומתאהבת היה נדמה לי שיש רגע של תקווה, של בקשת חמלה
נעמי, אולי זה נכון שבכל אהבה יש מוות כי נולדת הוויה חדשה…אני בטוחה שחיי אלמוות צריכים להינתן לאהבה, ולא חיי נצח למוות…זו מסקנה שווה…:)
אהה, תמי, אהבה, כמה זה מורכב, זה סם חיים וזה מוות קטן. וכבר ניתנו לה, לאהבה, חיי אלמוות, רק לא לאהובים ולאוהבים וכאן טמון העצב הגדול.
כן…, הגעגוע אל אהוב הורג מעצב…
ואני לא יכולה להתאפק מלענות למשל"ה שהלוואי ויכולנו לחיות בלי תחושת פיספוס כאילו ועוד מעט נמות…
כמה אתם צודקים תמי ומוישלה, מי לא היה רוצה למנוע את תחושת ההחמצה ולקבל הזדמנות שנייה. אבל תחשבי תמי, האם היינו עושים את מה שאנחנו עושים ובדחיפות הזו אלאמלא אותה תחושה שצריך לעשות ומהר כי הזמן אוזל? חומר למחשבה…
בוקר טוב, אני עדיין אפופה בערפילי השינה, עוד מעט אתאושש ואענה, גם למיילים הפרטיים. אתם מתועררים מה זה מוקדם:)
מאד אהבתי את דברי ימי מנזר ואת הבשורה על פי… את על העיוורון ממש לא אהבתי אבל מוות לסירוגין נשמע מעניין ביותר. תודה על ההמצלה. לא קראתי את הספוילר.. 🙂
תודה שירתי היקרה. אני בספק אם תאהבי אותו , הוא קר ומנוכר, כך שזו לא ממש המלצה. הספר הטוב והמרגש ביותר שקראתי השנה היה גנבת הספרים, שם המוות הוא המספר, אבל שם זה חודר הישר לתוך הקרביים ונשאר. גם בעיני דברי ימי מנזר הוא הטוב שבספריו. הספר הזה כל כך אחר שממש קשה להאמין שאותו סופר כתב את שניהם.
נעמי, הספר הזה על יד המיטה שלי כבר שלושה חודשים. בכל פעם שאני פותחת לקרויא בא לי שיר, ואני כותבת אותו על הדפים הריקים שבסוף הספר. המוות בתוכו אינו מניח לי כנראה, ואת הספר הזה לא אשאיל לאף אחד, כנראה…
🙂
מה את אומרת איריסיתי, איזה קטע. תשאירי אותו שם, כי אצלך כנראה הספר מעורר השראה, אצלי הוא מעורר רק מחשבה 🙂
אולי בכל זאת תסכימי להשאיל?
נעמי, תיאורך את הספר גובר על כל המקוננים על דעיכתו של סראמאגו.
העלילה מהדהדת ומוכרת לי מיצירה אחרת שאיני זוכר כרגע את שמה.
ואגב ישנו סרט יפני "החיים שאחרי" (שאני מת לראותו שוב ולא מוצא)
שעוסק גם הוא במוות, אבל שם ישנה תחנה שבה, לפני, העלייה הסופית לעולם אחר, יש הזדמנות להשלים ולממש את מה שלא הספיקו או החמיצו המתים בחייהם. כזה מוות הייתי רוצה ולא את חיי הנצח המתוארים אצל סאראמגו.
נו, והאשה כמוות הוא מוטיב עתיק יומין, ונפלא שגם המוות מתאהב.
מוישלה יקירי, אכן, את חיי הנצח שמתאר סאראמאגו אני לא מאחלת לאף אחד מאהוביי ואני בכלל בדעה שחיי נצח גם יהרגו את היצירה. אם אתה כמוני מרותק לנושא המוות אני ממליצה לך בחום לקרוא את גנבת הספרים. קראתי אותו בשפת המקור – אנגלית – והניו יורק טיימס באחת הביקורות כינה אותו ספר משנה חיים ואני מסכימה. הגיבורה היא ילדה קטנה, לא יהודייה עם עלייתו של היטלר לשלטון. והשנים הנוראות ההן מסופרות מנקודת מבטה. המספר הוא המוות בכבודו ובעצמו והוא כל הזמן שב ואומר, אני לא הרע בסיפור, אני רק אוסף את הנשמות שאתם בני האדם מותירים מאחור.