בננות - בלוגים / איתי רון / זֶ'סוּס מוֹנקָדָה (Jesús Moncada) רצח רוג'ר אקרויד (L'asesinat de Roger Acroyd)
איתי רון
  • איתי רון

    מתרגם מקטלאנית יליד קיבוץ, 1961. בילדותי כתבתי שירים עניין שהלך וצבר חשיבות רבה אף יותר בגיל הנעורים והבחרות. מאוחר יותר זנחתי פרקטיקה זו. שליטה בסיסית בספרדית רכשתי עוד בתיכון. למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, דרכי במגמת משחק הסתיימה כעבור סמסטר אחד, והמשכתי את לימודי בחוג במסלול התיאורטי. לאחר מכן עסקתי גם בעיתונאות, בכתיבת ביקורות ספרות ובעבודת רדיו "בקול ישראל".  בשנת 1993 סיימתי לימודי מידע באוניברסיטת בר-אילן. עבדתי כספרן במקומות שונים לרבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי, הספרייה המרכזית לביטוח ועוד. מתגורר בברצלונה משנת 1999. הספרדית שבפי לוטשה והושבחה מאוד וכעבור שנה התחלתי ללמוד קטלאנית, שפה אותה אני דובר כיום ברהיטות. עוסק בתרגום סיפורת ושירה בעיקר מקטלאנית לעברית (אבל גם מספרדית) וכן בהדרכת תיירים בעברית. נשוי + חתול.  בין הספרים שתרגמתי ניתן למנות את: מאנגלית: פישר, דיוויד, "שיחות  עם החתול שלי". פואטיקה / טובי סופר מוציא לאור, 1998. גרימזלי, ג'ים, "נער חלום". 'שופרא לספרות יפה, 1999. מספרדית: פס, סנל, "תותים ושוקולד". כרמל, 2004. מיאס,חואן חוסה, "אל תציץ מתחת למיטה". כרמל, 2007. לפורט, כרמן, "NADA". רימונים, 2007. מייאס, חואן חוסה, "זו הייתה הבדידות". רימונים, 2007. קראנסה, אנדראו  ומרטין, אסטבן, "מפתח גאודי". פן וידיעות אחרונות, 2008.  מקטלאנית: רוג', מונסראט, "שירת הנעורים". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2004. סנצ'ס פיניול, אלברט, "העור הקר". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2005. ריירה, כרמה, "בתוככי הכחול האחרון". במבוק, 2007. אלסמורה, סבסטיא, "העור והנסיכה". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. בַּאוּלֵנָאס, לואיס-אנטון, "בעבור שק עצמות". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. רודורדה, מרסה, "ראי שבור". כרמל, 2010 כתיבה מקורית: רון, איתי, "בוחן את ארג המכנס", שירים. שופרא לספרות יפה, 1999. (זוכה מלגת סיוע של קרן עמו"ס שליד בית הנשיא).

זֶ'סוּס מוֹנקָדָה (Jesús Moncada) רצח רוג'ר אקרויד (L'asesinat de Roger Acroyd)

 

בשעה טובה יצא השבוע גליון מס' 5 של כתב העת אורות הכרך המוקדש כולו ליצירות הקשורות לעולמה של אגתה כריסטי ומתבססות על דמויות, עלילות, או מוטיבים שהופיעו ביצירותיה. מתוכו מובא כאן סיפורו של ז'סוס מונקדה:

"כן, תקעתי לתיאודור דה פֶּרִיס כדור בראש. מה ייצא לי מלהכחיש את זה אם עושים משהו בלי שאף אחד רואה, וחושבים שאפילו העיניים לא רואות את זה, ולמחרת בבוקר כולם מדברים על זה עם כולם וכל העיר כבר יודעת? תמצא הרבה שיסכימו להעיד, אבל תרשה לי להגיד לך שהבטלנים שמתאספים תמיד מול החנות נעליים עכשיו הם כולם משתחצנים ומרימים את האף, מתפארים שהתנפלו עלַי כשראו אותי מרים את הנשק, כדי למנוע אסון. האמת היא שהם ברחו כמו שפנים ונכנסו בבהלה לחנות. גם הקטור, שישב בצל מול הדואר, ראה את זה; גם אדלאינה הזקנה, שתלתה כביסה על המרפסת, ראתה את זה, ואני חושב שהיא התחילה לצרוח כמו משוגעת, עד שהתעלפה ונתקעה בין האדניות של הציפורנים והגרניום. רק בְּרִיגִ'יטָה סָלֶזָה היא היחידה כנראה שראתה הכל, רכלנית כזאת! – וזה מספיק כי עכשיו כבר בטח שמעו על זה גם בסיביר.
            "לא, אני לא יכול להכחיש את זה. אבל הייתי רוצה שתדע, סֶבַּסטיָא –  ואני מדבר איתך כמו חבר אבל אתה גם השופט שלום של העיירה – איך הדברים התגלגלו, אתמול בבוקר, עד שהגיעו לשטות הזאת. אבל קודם, סֶבַּסטיָא, תפסיק בבקשה לדפוק עם העיפרון על השולחן; הרעש הזה – טיק-טיק, טיק-טיק שוב ושוב – מביא לי את הסעיף ומוציא אותי מריכוז.
            "כמו שאתה יודע – אני לא צריך לספר לך – אני מת על ספרי בלשים, פשוט מטורף עליהם. אגב, עכשיו שאנחנו מדברים, אתה בטח זוכר שלא החזרת לי את הספר שהשאלתי לך לפני שלושה שבועות, זה על השוד יהלומים מהכספת בבנק בשוויץ? נכון מדהים? ראית את המפקח? אלוהים איזה טיפוס! הוא לא מפספס כלום, לא… הוא שם לב לכל דבר! והבחורה? פשוט אין מילים… תמיד אמרתי: שלא יבואו לי עם סרטים, לא עם כדורגל, לא עם תיאטרון, ולא עם שום-כלום; רק עם ספר מתח – אבל טוב, שהשוטרים והרוצחים הם כמו שצריך – אז העולם פשוט לא קיים מבחינתי, הראש שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות, ושום דבר לא מעניין אותי: הבלגנים בעבודה, האולקוס, ואפילו אשתי, שכל יום שעובר נעשית יותר ויותר נודניקית. עכשיו, מה שהכי מעצבן אותי זה שמפריעים לי בקריאה: מה אני אעשה, זה פשוט מטריף אותי; אז אני חוטף קריזה ומסוגל לעשות כל דבר. ואתמול היה לי, כנראה, יום שחור. לילה קודם… נו, סבסטיא, בחייך! שוב אנחנו מתחילים עם הטיק-טיק! למה אתה לא מכניס את העיפרון לכיס? איך אתה רוצה לשמוע את הסיפור אם אתה כל הזמן רק מעצבן אותי?
            "אז איפה היינו, בערב הקודם התחלתי לקרוא ספר של הבריטית הזאת איך קוראים לה, אגתה כריסטי, 'רצח רוג'ר אקרויד', שהשאיל לי הווטרינר, עוד אחד שמכור לספרים האלה, אפילו שהוא צריך לקרוא אותם בלי שאשתו תראה. בחיי, איזה ספר! ישר התחלתי להזיל ריר. אלא שדורותיאה לא נתנה לי לעבור את הפרק השני: 'דָמְיָא, כבר ממש מאוחר!', "דָמְיָא, תכבה כבר את האור, החשמל עולה המון כסף, ואחרכך כשמגיעים החשבונות, אתה אומר שזה לא אתה וזורק את האשמה עלי…", "דמיא, נו…". עד שנמאס לי ממנה לגמרי וכיביתי את האור רק כדי לא לחנוק אותה. מי שיש לו שכל צריך להשתמש בו, אתה לא חושב, סבסטיא? אבל לא הצלחתי להירדם: מה שקראתי הסתובב לי במוח ונרדמתי רק בסביבות שלוש בבוקר. למחרת, מרוב סקרנות, זינקתי מהמיטה מוקדם, כי בשבת כשאני לא עובד במכרה אני בדרך כלל ישן כמו דוב. אחרי שחטפתי לי משהו לארוחת בוקר, הוצאתי כיסא לדלת הכניסה והתיישבתי לי בנוח, מוכן לבלוע את הספר בלי נשימה.
            "הפרק השלישי פשוט מדביק אותך לכיסא ואתה נשאר צמוד כמו זבוב לדבש. איזה דקדקן הארקול פוארו הזה, בחיי! אתה ואני לא היינו שמים לב גם אם רכבת היתה עוברת לנו מול הפרצוף; אבל הוא, לא מפספס אפילו נשימה. הוא פשוט גאון ומשאיר אותך תמיד בהלם מהמסקנות שהוא מוציא מהפרטים שאתה בקושי היית שם לב אליהם. אני פשוט לא מבין איך הוא לא מתבלבל. כל פעם שאני קורא ספר שהוא מופיע בו, תמיד יש רגע שאני אומר לעצמי: עכשיו, הארקול הזה יתרסק, הוא יסתבך באיזה פלונטר ולא יידע איך לצאת ממנו. אבל תמיד אני טועה: בסוף, ארקול שם את היד על הכתף של מישהו ואומר לו בשקט: 'עד כאן, חביבי,' בטון הזה; 'אתה זה ששמת לדוכסית זרניך בעוגה.' ברגע הראשון אתה נשאר המום. מי בכלל היה חושב שקולונל בדימוס מסתובב בעולם ומחסל גברות עשירות! אבל ארקול אף פעם לא מדבר סתם. כשהוא מסביר לך את זה כמו שצריך אתה מתחיל לקשור את הקצוות ושם לב שהוא קולע בול. בגלל זה, אתמול בבוקר כשראיתי שהוא מופיע בספר הייתי כל כך מרוצה.
            "אבל כמה שלא הייתי מרוצה, פתאום טראח! ההפרעה הראשונה: צַ'אפָּה עוצר את הטנדר ממש מולי, מכניס לניוטרל ומתחיל לדבר ולדבר בלי סוף. קודם כל, מה שלומי, ואני – בסדר; שנית, מה נשמע במכרה, ואני – ככה ככה; ואחרי שדיבר על המזג אוויר ועל היבולים ואמר מה הוא חושב על הרכילות המקומית, הוא עובר לדבר על דיִג, ודמיא, תודֶה שאכלת אותה. כי כשצ'אפה מתחיל לספר לך מה קרה לו עם החכה והרשת הוא לא גומר אף פעם. על צלופח אחד הוא יכול לדבר רבע שעה! מזל שכשהיינו בקרפיון השני – שלפי מה שאמר, היה גדול כמו אונייה – הגיעה משאית ממכרה "הגומה", וצ'אפה שחסם את המעבר מרחוב מז'ור לכיכר היה חייב לזוז, ולהמשיך בחלוקה של גזוז ובירות לבתי הקפה. לא הצלחתי להתרכז שוב בקריאה. נכנסתי למתח. מה אני אעשה, נודניקים כאלה פשוט משגעים אותי; הם לא רואים בכלל את העולם מסביב, רק השטויות שלהם מעניינות אותם. אבל תוך רגע תפסתי שוב את חוט העלילה, כי הסיפור מותח רצח… לעזאזל, סבסטיא: שוב התחלנו עם העיפרון המזוין הזה שלך?
            "כן, ככה, חביבי, עזוב אותו… טוב אז כמו שאמרתי הספר ממש מותח, כי רוג'ר אקרויד, טיפוס סופר-עשיר, שהיה נשוי לאישה שהתאבדה בפרק הראשון, אומר לרופא הכפר שהוא רוצה לדבר איתו. לדוקטור הזה קוראים שפרד, והוא זה שמספר בעצם את הסיפור. ואז, האישה מתחילה לצעוק. לא, סבסטיא, לא! לא זאת שהתאבדה! איך אתה רוצה שהיא תצעק אם היא מתה? נראה שהיום אתה לא מרוכז… זאת שהתפרצה היתה אשתי, דורותיאה, שהקימה מהומה שקשה להאמין. נשרף לה משהו על האש וזה כבר היה תירוץ לרדת עלי: 'תראו אותו: שם משקפיים וכבר הוא שקוע בספרים שלו. נראה כמו מורה… אפשר לחשוב שהוא יודע לטינית… אבל, מה ייצא לנו מהשטויות האלה? אולי תצא קצת לעבוד בגינה, כבר חודשים שלא היית שם.' אני רתחתי. נכנסתי והורדתי עליה שתיים-שלוש צעקות, רק שתיבהל קצת. כשיצאתי, אחרי כל הרעש הזה, ראיתי את תיאודור יושב מימין, בצד השני של הכיכר, ליד החנות נעליים, איפה שכל החברים  התאספו במעגל. אם הייתי יודע מה הולך לקרות, אני מבטיח לך סבסטיא, שהייתי עוצר בזמן, אבל מי היה יכול לתאר לעצמו? חוץ מזה הייתי כל כך שקוע בספר שאפילו לא עבר לי בראש שתיאודור מכין לי הפתעה. לקחתי שוב את הספר והמשכתי לקרוא ברגע שרוג'ר אקרויד מספר לרופא שהאישה – לא אשתי, זאת מהסיפור –  התאבדה כי מישהו שידע שהיא זאת שהרעילה את בעלה הראשון התחיל לסחוט אותה. בינתיים, פרקר, מנהל הבית של רוג'ר אקרויד, נכנס למשרד ומניח על השולחן מגש עם הדואר. בין המכתבים יש אחד מהמנוחה, שנשלח, כמובן, לפני שהיא התאבדה ובו היא מגלה את השם של הסוחט, כדי שרוג'ר אקרויד יסגור איתו את החשבון. רוג'ר מבקש מהדוקטור בהתרגשות שישאיר אותו לבד וייתן לו לקרוא את המכתב. ההוא חוזר הביתה. אבל כשהוא עומד לשכב לישון – סבסטיא, די כבר עם העיפרון! – הוא מקבל שיחת טלפון ואומרים לו שיבוא מיד לבית של רוג'ר אקרויד. הרופא יוצא דחוף, מגיע לבית, מצלצל בדלת, פרקר פותח לו… ושם עמד הגיס שלי.
            "לא, מה פתאום, סבסטיא, לא…! מה לכל השדים יש לגיסי לעשות בבית של רוג'ר אקרויד? השתחרר לך בורג? הרי הראש-בלאטה הזה לא יודע אפילו איפה זה אנגליה! הוא הרי סתום לגמרי, דפוק, מטומטם! אני מתכוון– נראה אם תבין אותי! – שגיסי נתקע לי מול העיניים כדי להגיד לי שהוא בדרך לציִד והוא קופץ שנייה לקיוסק לקנות סיגריות ומשאיר את התרמיל והרובה בכניסה לבית. אמרתי לו שמבחינתי הוא יכול גם ללכת לעזאזל, כל עוד הוא לא מטריד אותי. דורותיאה שמעה את זה – אפילו שהיא כל הזמן טוענת שהיא הולכת ונעשית חירשת – ויצאה להגן על אחיה, ונהיה בלגן: ידמיא, אתה תמיד יש לך משהו נגד הגיס המסכן שלך!' "דמיא, היה מוצא חן בעיניך אם אני הייתי יורדת ככה על המשפחה שלך כמו שאתה יורד על שלי? ממש לא, נכון?".  ומנדנדנת, ומנדנדת! איזה קרצייה! לפעמים, סבסטיא, אני לא קולט איך יכולתי להתחתן איתה. בטח הייתי בהלם אותו יום! בסוף השתתקתי, פשוט נמאס לי לשמוע אותה. כי היא חתיכת עקשנית, סבסטיא. נראה לך שהייתי יכול להסביר לה שבעצם האשם בכל העסק זה האפס הזה, הכלומניק הזה, אחיה היקר, שהוא כזה פטפטן ועצלן? אם הוא לא היה מתעכב לפטפט בקיוסק, והיה חוזר מיד לקחת את התרמיל והרובה, הדברים היו מתגלגלים אחרת וזה לא היה מגיע לטירוף כזה. אבל זהו, נגמר. לא בוכים על חלב שנשפך וצריך לקבל את הדין.
            "ועכשיו, אני כבר לא זוכר איפה היינו… תמיד כשאני חושב על גיסי, אני רואה אדום מול העיניים, אני לא מצליח להתרכז ולא זוכר איפה היינו. מה אתה אומר, סבסטיא? כשפרקר פותח לדוקטור את הדלת? אה, כן, בטח, כן. צודק. טוב, אז שניהם הולכים למשרד, ואתה יודע מה הם מוצאים שם? נראה אם תנחש, קדימה… אתה אפילו לא מתאר לעצמך, נכון? את רוג'ר אקרויד מת, מחוסל לגמרי. איזה צמרמורת, לא ככה, סבסטיא? חטף סכין בלב, המסכן. תראה מה זה עבודה נקייה, הנה! מי חיסל אותו? למה? העסק נהיה יותר ויותר מותח – סבסטיא, אל תתחיל עוד פעם עם הטיק-טיק, כי אני שם עליך עין! – אני שוכח את עצמי מרוב תענוג, אני בעולם אחר…
            "כנראה שהייתי כל כך מרוכז שאפילו לא שמתי לב שתיאודור בא שלוש פעמים מהקצה השני של הכיכר. אני יודע את זה כי בעל החנות נעליים סיפר לי את זה אתמול בערב. תיאודור קם מהכיסא, הגיע למקום שאני ישבתי, הסתכל עלי כמה זמן וחזר. ככה עברה יותר משעה. אני כל פעם נסחפתי יותר לתוך החקירות של ארקול פוארו, חקירות שהדוקטור שפרד – לזה, אגב, יש אחות מה זה רכלנית, אבל ממש חמודה – מספר בפרטי-פרטים. עם כל האנשים שיש שם בסיפור – אלוהים אדירים, ממש שיטפון – היה שם קטע שבילבל אותי לגמרי: קודם היה נדמה לי שהאשם זה אחד; אחר כך התברר שזה מישהו אחר. הגעתי לנקודה, שים לב, שחשדתי באחות של הרופא. מסכנה! איך בכלל יכולתי לחשוב שטות כזאת?
            "הכל קרה כשהייתי הכי במתח. מישהו נגע לי ביד שבה החזקתי את הספר: מרוב בהלה כמעט נפלתי מהכיסא.
            "דמיא, הי דמיא…!"
            "הרמתי את הראש. תיאודור דה פריס עמד שם והסתכל עלי; הפרצוף שלו היה מרוח בלעג האכזרי הזה שיכול לעשות עור ברווז אפילו לבריונים הכי גדולים בעיירה.
            "מה אתה רוצה, תיאודור?"
            "הרוצח זה דוקטור שפרד."
            "כן, דפקתי לתיאודור דה פריס כדור בראש. מה ייצא לי מלהכחיש את זה? ואני אגיד לך עוד משהו: בטח הייתי תוקע לו עוד אחד אם האתון של ז'ואנט סיסטליה לא היתה נתקעת בינינו. היא זאת שחטפה את הכדור הראשון במותן כשעברה בריצה ביני ובין תיאודור, מרוב בהלה על כל הבלגן. היא התחילה לדמם, ואני שבחיים לא מסוגל לראות דם, אפילו לא מזריקה, הרגשתי שמסתחרר לי הראש, שאני לא יכול לעמוד על הרגליים, והתעלפתי מול הדלת של החנות נעליים, כמו איזה נקבה מפונקת. אבל טוב שהדברים התגלגלו ככה, כי אם לא עכשיו… אתה לא חושב…? סבסטיא, בחייך! שוב אתה מתחיל עם הטיק-טיק, טיק-טיק המעצבן הזה?"

 מקטלאנית: איתי רון. עריכת התרגום: טל ניצן.
על המחבר
ז'סוס מונקדה (מֶקינֶנזָה 1941 – ברצלונה 2005). מגיל צעיר שילב בין התחביב לספר סיפורים לבין נטייתו לרישום ולציור. הוא זכה בפרסים ספרותיים מוקדם מאוד למרות שמסיבות שונות, פרסם מאוחר.
בין השנים 1953-1958 למד בסרגוסה, את השנים האחרונות של לימודיו התיכוניים עשה בפנימיית סנטו תומאס דה אקינו. היה זה בית-ספר פתוח וליברלי, דבר נדיר למדי בתקופה הפרנקיסטית:
"זה היה בית-ספר חילוני, ש[…]בין כתליו שררה אווירת "חופש" שלא הייתה בשום בית-ספר אחר אותה תקופה," סיפר בראיון לז'וזפ גראס, "[…] נוסף על כך, בסרגוסה התמזל מזלי לפגוש מורים רבים לספרות, בתקופה בה אנשים לא קראו כלל; בכך היה לי יתרון עצום על-פני יתר בני כיתתי, כי הייתי תולעת ספרים."
הוא שימש כמורה בסמינר למורים, בשכונת מגדלנה בסרגוסה, ואחר-כך משך שנים אחדות, כמורה מן השורה בבית-ספר בכפר הולדתו, מקיננזה, עד גיוסו לצבא. 
בעידודו של אדמון וָאיֶיס, סופר, מסאי והיסטוריון, עקר עם שחרורו לברצלונה כדי להקדיש את עתותיו לספרות ולציור. הוא החל לעבוד במחלקת ההפקה של הוצאת הספרים "מונטנר וסימון", יחד עם פֶּרָה קַלְדֶרְס (שחזר מן הגלות במכסיקו בשנת 1962) ויצר קשרים עם סופרים גולים אחרים שהרחיבו את נקודת המבט שלו על מלחמת האזרחים ותוצאותיה.
לתודעת הקוראים הגיע עם קובץ הסיפורים "סיפורה של יד שמאל" (Història de la mà esquerra), זהו אוסף סיפורים קצרים שרובם נסבים סביב ציר מרכזי: שיחזור זכרונות הילדות והנעורים של המחבר באמצעות המלה הכתובה, איחוי קרעי חיים הנתפרים לכדי קולאז' החושף את הרצועה דוברת הקטלאנית במחוז אראגון. אבל הקובץ כולל גם סיפורים פזורים, עירוניים, שאינם קשורים לתמטיקה הכפרית. מונקדה מביא כאן את דיוקן הדורות הקודמים, הכורים, הספנים, שהפליגו במורד נהר האברו, מפגשי בתי-הקפה, ההלוויות… עירוב של מציאות ובדיה, בין המיתוסים והאמונות התפלות. הכול מתובל בלשון מדוברת, רעננה מאוד, מלאת פתגמים וביטויים מקומיים מאוד בניסיון לשמר את זכרון העבר. בקובץ ראשון זה עדיין ניתן לזהות בסגנון הכתיבה את טביעת אצבעותיו של מורו ורבו פרה קלדרס:
"עבדתי במחיצתו משך שתים-עשרה שנה, בהוצאת "מונטנר וסימון". בשבילי הוא היה מורה גדול. מורה גדול בשל הרצינות בשעת הכתיבה. הייתה לו הסבלנות לקרוא את סיפוריי הראשונים בקטלאנית, אבל ניחן בעדינות מספקת לעודד אותי להמשיך בדרכי שלי בשעת הכתיבה. כלומר, הוא מעולם לא ניסה לעשות ממני תלמיד. הוא הבחין מיד שיש לי עולם משלי ולכן, דרך משלי להביע את עצמי. אף שברור, כי זה בלתי נמנע, זה שבסיפורים הראשונים, בכמה קטעים, ניכרת בבירור השפעתו של קלדרס. החל מ"קפה הצפרדע" (El cafè de la Granota, 1985) כבר יש לי עולם משלי וזה מה שאני מנסה לספר."
בשנת 2001 נפטר ז'סוס מונקדה מהתקף לב והוא בן 60 בלבד.
 

  

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיתי רון