הפוסט של ירדן לוינסקי, פסיכיאטר במקצועו, ואחד משלושת האבות המייסדים של "רשימות", שבו סיפר בין השאר על המרכז הטיפולי החדש שהקים, החזיר אותי אל הספר "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", שכתב הפסיכואנאליטיקאי דונלד וודס ויניקוט (1896-1071).
יש בו 19 ממאמריו החשובים של ויניקוט בצירוף מבואות שאת רובם כתבו עמנואל ברמן ואסנת אראל. עמנואל ברמן אף ערך את הספר ואסנת אראל כתבה את ההקדמה, שבה ביקשה לעמוד על סוד קסמו של ויניקוט. זו הקדמה מאירת עיניים, מזמינה לקריאה ומסבירה יפה את עקרונות גישתו הטיפולית של ויניקוט, את אופן כתיבתו ומצביעה על הקשר בין שניהם וכן על הקשר ביניהם לבין תולדות חייו.
עיקרי גישתו
ויניקוט נחשב לפסיכואנליטיקאי המקורי והחדשני ביותר בדור שאחרי פרויד, ובמאמריו ניכרת חשיבתו הפרדוקסלית. הוא מקנה חשיבות רבה לתקופת הינקות. לפי תפישתו התפתחות התינוק מתאפשרת על ידי טיפול אמהי שהוא טוב דיו, ובטיפול הזה נוכחותה של האם פחות מורגשת שכן משאביה מושקעים בתינוקה. אי השקעה מספקת גורמת לתינוק לפתח "עצמי כוזב" המיועד לרצות (ר' בפתח) את הסביבה, במקום שיפתח עצמי אמיתי שהוא עצמי אותנטי, ספונטני ויוצר. תפקידו של המטפל הוא לאפשר למטופל ובעצם גם לעצמו מרחב טיפולי שבו יוכל המטופל להיפגש עם העצמי האמיתי שלו ולבטא אותו. מדובר בעצם בתהליך של יצירה שכן לפי תפיסתו של ויניקוט התינוק בורא ויוצר את עולמו שבו בהתחלה הוא רואה את עצמו ככל יכול, ואת אמו כמי שנועדה אך ורק לשרת את צרכיו.
בניגוד לפרויד שראה את היצירה כסובלימציה של דחפים ראשונים, ויניקוט ראה את היצירה כראשונית. התינוק, כאמור, יוצר ובורא את עולמו, אך יצירה זאת היא אשלייתית. על האם הטובה דיה לסייע לו הן בבריאת האשלייה והן בהתפכחות ממנה.
גם באופן שבו ראה את מהות הטיפול חלק על פרויד. בעוד שפרויד ראה את הטיפול כתהליך שבו המטופל מתפכח מאשליות, ויניקוט ראה אותו כתהליך שבו המטופל יוצר מחדש את האשליות בנוכחות המטפל כשם שהתינוק והילד יוצרים את אשליותיהם בנוכחות האם. לכן הרבה להשתמש במשחקים, וכן החשיב מאוד את תרומתם של אמנים לחברה כמי שמגלים את ה"אני האמיתי" של בני האדם המרכיבים אותה.
כתיבתו ודרך הטיפול
בכתיבתו ויניקוט נרתע מהעגה הפסיכואנליטית המקצועית, והירתעות זאת קיימת גם בדרך הטיפול שלו. הוא נרתע מפרשנויות סגורות וברורות, והעדיף את העמימות, אי הידיעה והערפול. לפי ויניקוט על המטפל, כמו על האם הטובה דיה, לצמצם ולהמעיט את עצמו, ועל ידי כך לאפשר למטופל לגלות את העצמי האותנטי שלו, שכן במילותיו שלו "הנחת היסוד היא שעבודת האנליזה נעשית על ידי המטופל", ורק לגילוי של המטופל עצמו יש עבורו משמעות.
תהליך ההתפכחות מהאשליות נמשך לפי תפיסתו כל חיינו.
ויניקוט עצמו עבר תהליך התפכחות מקצועי ואישי כאשר עבד כרופא ילדים וכפסיכואנליטיקאי בתקופת הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה. אז נחשף לעבודתו של מנהל אחד ההוסטלים שבו התגוררו ילדים שהורחקו ממשפחותיהם ולא הסתגלו למשפחות אומנה. הוא כתב: "בתחילה נתתי פירושים כבירים שהתבססו על תובנה עמוקה" אך "למדתי די במהירות…התראפיה נעשית על ידי הקירות והגג… על ידי הטבח…המילה הצלחה שייכת למקום אחר".
הוא הבין ש"הפירושים הכבירים" של הפסיכואנליטיקאי אינם אלה המאפשרים למטופל לגלות את ה"אני האמיתי" שלו, אלא עצם ההחזקה הסביבתית הדואגת בראש וראשונה לצרכיו הפיסיים של הילד. אלה אפשרו לילדים לרכוש תחושה של רצף השתייכותי, והרגשה שדואגים להם, שהם חשובים למטפליהם. במקביל ייחס ויניקוט חשיבות רבה להחזקה הפיסית של האם את תינוקה בשנתיים הראשונות לחייו, ואת הדאגה לצרכיו, וכן ראה את המטפל כמספק סביבה טיפולית מחזיקה ומאפשרת למטופל.
בעצם ניתן לראות בדרכו הטיפולית מעין העתק של דרכה של האם המיטיבה דיה כפי שהוא תפס אותה – אם המאפשרת הן את אשליית ה"כל יכולות" של התינוק והילד והן את ההתפכחות ממנה. מהבחינה הזאת דרכו משדרת תקווה ואופטימיות שהן הכרחיות למטפל, ולי היא הזכירה את דבריו של רבי נחמן מברסלב "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין גם שיכולים לתקן".
קשיים וסיכום
כיוון שהחשיב כל כך את זמן הינקות החשיב גם את הרגרסייה. מבקריו ראו בכך סכנה, שכן בטיפול ברגרסייה קיימת סכנה שהמטופל יחווה שוב את הקשיים שחווה בעבר, ואם המטפל אינו מסור דיו, הוא עלול להתייאש כפי שהתייאש בעבר בלי להצליח להיחלץ מהייאוש. ויניקוט, לעומתם, ראה את התלות של המטופל במטפל כמו גם את חוויית הייאוש כחלק הכרחי בטיפול, שכן, לדעתו, גם התלות וגם הייאוש קיימים ב"אני האמיתי" ויש לאפשר להם מקום. גם בתוקפנות ובחוסר התאמה חברתית ראה ביטויים של ה"אני האמיתי" המתקומם כנגד ה"אני הכוזב" שהמטופל נאלץ לסגל לעצמו כדי לשרוד. הוא אף טען שעל המטפל להיכשל בטיפול מבחינת המטופל, כלומר על המטופל לחוות את המטפל כנכשל , כדי שיוכל לתת ביטוי לתחושות שהעלה בו הכישלון בעבר, וכך להשיב לעצמו חלקים מהעצמי האמיתי שהודחק. אך אסור למטפל להיכשל באמת, שכן אז יחזיר את המטופל אל המקום שבו היה ולא יאפשר לו התפתחות.
ויניקוט עצמו התמודד עם קשיים לא מעטים הן אישיים והן מקצועיים. הוא חווה מקרוב, כאדם בוגר, הן את מלחמת העולם הראשונה והן את השנייה, בגיל חמישים ושלוש הסתיימו נישואיו הראשונים לאחר עשרים ושש שנים של מצוקה בשל מצבה הנפשי של אשתו, והוא נישא מחדש לעובדת סוציאלית שהכיר במהלך עבודתו. לא היו לו ילדים ומגיל צעיר התמודד עם מחלת לב שאיימה על חייו. תקופה ארוכה נחשב לדמות דון קישוטית בתנועה הפסיכואנליטית, וכאנליטיקאי זכה להכרה רק בשנות החמישים לחייו, לאחר שהתמודד עם נסיונות מתמשכים לבודדו מבחינה מקצועית. רק בחמש עשרה השנים האחרונות לחייו חדל להרגיש דחוי ומבודד. עיקר כתיבתו המקצועית נעשתה במחצית השנייה של חייו, והקריאה בכתביו, מציגה גישה טיפולית הקרובה לתהליכים ההתפתחותיים שלו כאדם בתקופה הזאת. הכתיבה אינה ליניארית, היא מעורפלת דחוסה וחידתית ואופן שימושו בשפה אינו תקני, ומהבחינה הזאת היא משקפת את הגותו.
אראל מסכמת בהקדמה: "בקו פרשת המים בין המחצית הראשונה והמחצית השנייה של החיים, ויניקוט מזמין אותנו לעשות תפנית משמעותית לא רק כמטפלים אלא גם כבני אדם, ולשאת את עינינו להתפתחות ולצמיחה לא דרך יכולתנו להיות גדולים יותר אלא דווקא דרך יכולתנו להיות קטנים יותר, שכן האדם מתפתח וצומח אל מול אופק שבו נוכח המוות. לגבי ויניקוט צמיחה בכיוון של הצטמצמות וענווה מאפשרת קבלה של סיום החיים ומעבר טבעי של האדם מן החיים אל המוות."
ובמילותיו של ויניקוט עצמו: "חלק גדול מצמיחה אינו אלא צמיחה כלפי מטה. אם אחייה די זמן, אני מקווה כי אצטמק עד שאהייה זעיר מספיק כדי שאוכל לעבור דרך החור הקטן המכונה "מיתה".
*
קראתי את הספר קריאה לא ליניארית (כמו כתיבתו של ויניקוט), אך הדבר לא פגם בהנאה שחשתי ובתחושת הקרבה. המבואות מסייעים מאוד, והכתיבה היצירתית של ויניקוט, למרות שאינה קלה, מעוררת השראה לכתיבה בעגה לא מקצועית על נושאים מקצועיים. לא פעם עגה כזאת מהווה מחסום בין הכותב לבין הקורא, ומעקרת את הנכתב מתוכנו החי. לא כך אצל ויניקוט. התחושה היא שהוא כותב על נושאים הנוגעים לחייו של כל אדם באופן אנושי. כך נהג אף כאדם וכמטפל ובכך גדולתו.
—
עצמי אמיתי, אני כוזב, דונלד ו' ויניקוט, עריכה: עמנואל ברמן, הוצאת עם עובד 2009
היי חני
איזה כתיבהמעניינת
להצראות טובה
תודה רבה, טובה. משמח שמעניין:)
מאמר מענין ,חני, תודה
במיוחד מענינים דבריו על המחצית השניה של החיים, שבה האדם לומד איך לצמוח למטה להתכווץ ולבטל עצמו כהכנה להתאינותו הסופית -המות
תפיסה מענינת ,רוחנית הייתי אומרת
שבוע טוב לך
תודה רבה לך, חנה. תפיסה מאוד מאוד מעניינת ובהחלט רוחנית. אחד החוקרים ראה בה דמיון לבודהיזם. שיהייה שבוע מצויין 🙂
ולחסידות (הביטול העצמי)
נכון מאוד, חנה. מהבחינה הזאת יש דמיון בין החסידות לבודהיזם, ובעצם גם מעוד בחינות. מסתבר שהדרכים הרוחניות בדתות השונות דומות, ומרגש אותי במיוחד שהזכרת את החסידות, כי מצד אבי אני שייכת למשפחה של חסידים, ומרגישה קרבה לתפיסת העולם הזאת.
חני ,אני לומדת תניא כל שבוע בבית חב"ד זה מאלף
מה את אומרת, חנה. מאוד מעניין. בעצם זה לא כל כך מפתיע אותי, כי בדמות הסבא ב"לאורה" כפי שהתוודעתי אליו עד עכשיו, מצאתי הרבה רוחניות, ועד כמה שהבנתי הוא גם דתי. ובעצם אני רואה את הפן הזה גם בכתיבה שלך כאן.
אני התחלתי ללמוד לאחרונה פסיכולוגיה יהודית. בינתיים זה מעניין גם אותי. בדיוק היום, בדרך הבייתה מהעבודה, חשבתי עד כמה הדת עונה לצרכים הפסיכולוגיים. מהסיבה הזאת, בעצם, נוצרה.
ותודה לך, חנה, על כל התגובות שסייעו לי להבין עוד דברים. זה לא שאני חושבת שהדמויות הספרותיות הן הסופרת עצמה, ובכל זאת, אני מאמינה שיש בהן הרבה ממנה, כמו בדמויות בחלום 🙂
זו פנימיות התורה שמענינת אותי ,חני ,ויש לנו משלנו שפע רב כל כך אז למה לרעות בשדות זרים?
הרוחניות במעמקיה הגדולים נמצאת בפנימיות התורה בתניא ובקבלה
יש היום רעב וצמא לזה
מבינה מאוד את מה שאת אומרת, חנה. גם אליי מדברת פנימיות התורה, ואני חושבת שאת צודקת גם בנוגע לרעב ולצמא.
מעניין מאוד, חני. תוספת קטנה ברשותך: ויניקוט היה גם אדם מאוד צנוע, ולמרות שחלק על פרויד ומלאני קליין המשיך לראות את עצמו כל חייו כתלמידם.
תודה לך, ל. את צודקת מאוד. ויניקוט היה מאוד עניו. הענווה היתה חלק מהגותו ומתפיסתו – קשורה לנושא ההתפכחות. אבל הוא היה גם חזק מספיק כדי להמשיך ללכת בדרכו, למרות שמבחינות רבות היא חתרה תחת מלאני קליין וממשיכיו של פרויד.
תודה, חני. מאמר מאוד מעניין, אבל התאוריה של ויניקוט מעוררת הרבה אשמה. האמהות תמיד אשמות.
תודה, מיכל. מעניין שהתחושה הזאת עלתה גם בי בזמן הקריאה ואפילו עוררה בי התנגדות. מה שחשבתי בהמשך זה שאם הבעייה היא באמהות (הכוונה, בעצם, למי שמטפל בתינוק) הרי כדי לטפל בשורש שלה יש צורך לטפל באמהות, שגם הן אולי היו בעבר בנות לאמהות לא טובות דיין. כלומר עלו בי הרהורים על פסיכולוגיה פמיניסטית.
הי חני,
יפה הבאת את תמצית גישתו של ויניקוט.
אני מאד מחוברת לגישה שלו ושל מלאני קליין,
ולגבי המשחק:
לא מדובר כמובן רק במשחקים אמיתים כלומר שעשועים, אלא הוא פיתח תפיסה שלמה שנקראת "משחק" (קראו את ספרו "משחק ומציאות", שמהווה בעצם מן נתיב שלישי שהוא לא האני הפנימי ולא החיצוניות, אלא המרחב היצירתי, החיוני ביותר להתפתחות של אדם בוגר ושל אני אמיתי.
עבודת חיים ליישם את כל זה ..
תודה, רונית. באמת גישה מעוררת השראה. לגבי המרחב היצירתי: כפי שאני הבנתי מקריאת הספר המרחב הזה קיים באופן טבעי כאשר ה"אם טובה דיה", כלומר זה המרחב שבו התינוק והילד מתפתחים באופן טבעי, ובתהליך הטיפול המטפל מנסה ליצור אותו עבור המטופל מתוך הנחה שבעבר הוא לא היה לו. זה גם היה אחד החידושים שלו. פרויד ראה את הפנטזיה כמשהו שצריך לוותר עליו לצורך ההתבגרות, וויניקוט ראה אותה כחלק בלתי נפרד של המרחב הטיפולי.
בכל מקרה אני מניחה שעבור מטפל זאת עבודת חיים להיות מסוגל ליצור את המרחב הזה.