שירת ב. מרדכי, פרופ' אורציון ברתנא, חלק ה' (אחרון)

 

  

 

 

ה. 'שירת העדן האבוד' – הפואמה הראשונה של אבא

הפואמה הראשונה של אבא, 'שירת העדן האבוד', מופיעה בתש"ז. בה נעשה הצעד השני החשוב בשירתו, התגבשות השירה ההיסטוריוסופית שלו. עם ספר זה מגיעה שירתו לשיאה. שיא זה נמשך עשרים ושתים שנות יצירה, השנים החשובות של יצירתו, שמשתרעות, פחות או יותר, בין זמן פרסום פואמה זו ועד הפרסום  בתשכ"ט של 'השעה האחרת', הרביעית והאחרונה ברצף ארבע הפואמות ההיסטוריוסופיות, ש'שירת העדן האבוד' אינה כלולה, כזכור, במניינן. מובן שמדובר בטווח שנים שבין שני פרסומים, ולכן, אם ברצוננו לדבר בשנות כתיבה, צריך להעתיק את מניין השנים האלה קצת לאחור.

 

 

'שירת העדן האבוד' הוא, לראשונה, פואמה לירית. מכאן ואילך נעשה ז'אנר זה המרכזי בשירת אבא. הכוונה למספר מחזורים של שירים ליריים. כל שיר עומד לעצמו, ועם זאת הם קשורים זה בזה ברצף, הן דמוי סיפור והן רצף תמאטי שחוזרים בו מוטיבים מרכזיים וסמלים בולטים. רצפי המחזורים חוזרים ומתקשרים זה בזה לרצף רעיוני (ובחלקו גם סיפורי) אחד שהוא מכלול קובץ השירים. אבי הדגיש את המפנה בכתיבתו כבר בכותרת הקובץ: שירת העדן האבוד. ללמד שזו שירה אחת, שנושא אחד לה – העדן האבוד. כותרת המשנה, "שבעה פרקי שירה", מחזקת את האופי של הקובץ כמבנה אחד רציף.

 

 

לפואמה הלירית בחר אבא נושא תנכי, שהוא גם מסגרת הקובץ. גם בכך נשאר נאמן לעצמו לאורך כל תקופת השיא הארוכה של יצירתו, ונושאי כל ארבע הפואמות הליריות שכתב להלן הם תנכיים. ליתר דיוק, לקוחים מן החומש. הנושא המוצהר הוא הגירוש מגן העדן, נושא שהרומנטיקה בעולם המערבי הפכה אותו, מתוך סיבות שקל מאוד להבינן ולקבלן, למיתוס היסוד שלה, לדגלה. הפואמה, שהופיעה פחות משנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בשנה בא נישא אבא לאימא, מתארת את ההתמודדות עם המשבר הנורא של השואה, במתכונת סיפורי בראשית, ולאחר מכן, את ההתגברות, הן ההתגברות האישית והן התגברות הלאומית הכרוכות זו בזו. הסיפור האישי, מן הפגיעה הנוראה עם חורבן המשפחה וחורבן עולם הילדות, ועד ההתגברות האישית בארץ ישראל ונישואיו בגיל שלושים ושבע באותה שנה, נעשה מקביל וקשור בנושא הלאומי, מהחורבן של יהדות אירופה ועד תחושת ערב התקומה, שנה טרם פרוץ מלחמת השחרור, בארץ ישראל. כאן נמצאה לאבי המסגרת היצירתית בה דבק לאורך עיקר יצירתו.

 

 

יהיה זה מובן מאליו לומר, ועם זאת בלתי אפשרי שלא לומר, כי לא היה במאות האחרונות משבר זהות קולקטיבי ביהדות כמשבר השואה. לא היה עמוק כמוהו ולא היה מקיף ממנו. ותוך פחות מעשור מוקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ושברי היהדות האירופית ופליטי ארצות ערב השונות באים לחיות בה יחד. בכל יצירתו, מאז השואה והתקומה, התמודד אבא עם הכפילות של הנפילה הלאומית הגדולה ביותר והעלייה הגדולה ביותר מיד לאחריה. תחילת התמודדותו היא ביצירה זו. מבחינת הרקע, זהו ספרו הקשה ביותר, ספר העדות על עצם כור ההיתוך של יצירת הזהות היהודית הארץ ישראלית, לאחר הזהות היהודית. בדרכו, זהו גם נושא הספר. עצם קריאת התנ"ך, וספר בראשית בעיקר, "לעזרה", מלמדת כבר על עצם הפתרון שמצא אבי. ההיסטוריה שפגעה נקראת על ידיו לעזור, כשברקע נמצא הגיבוי של המיתוס הקולקטיבי הדתי, ספר הספרים. המתכונת הסיפורית שמוצא אבא ביצירת פואמה זו תהיה גם המתכונת שיחזור להשתמש בה בפואמות הבאות שלו. כל שיר מתאר מצב מסוים. הסמלים הם סמלים מקראיים מוכרים. מחזור שירים (פרק) יוצר דרמה של התמודדות ושל הכרעה בעקבותיה. ומכלול הפרקים יוצר תהליך שהוא גם תהליך סיפורי, התפתחות סיבתית לאורך זמן, וגם תהליך אידיאי היסטוריוסופי, התפתחות הזהות היהודית.

 

 

היחידה המבנית הבולטת בספר היא הפרק, מחזור השירים שלו נושא אחד המודגש בכותרת הפרק. החידוש המבני היה חשוב לאבי עד כדי כך שנתן לספר גם כותרת משנה, "שבעה פרקי שירה", דבר שלא עשה עוד מאז 'שירת העדן האבוד'. אפשר להבין כל אחד משבעת הפרקים כמייצג סמלי של יום אחד במסכת בריאת העולם. לכל אחד משבעת הפרקים כותרת: "בצל העדן", "חוה", "שירת העדן האבוד", "במבול", "עקדה", "במראה", "זריחה". לחמשת הפרקים הראשונים שמות קונוטטיביים (ואלוסיביים). לשני האחרונים שמות שסמליותם כללית. שמות חמשת הפרקים הראשונים מרמזים על מבנה העוקב, בקפיצות סלקטיביות ואלוסיביות, אחר הסיפור התנכי של ספר בראשית: ראשית, בריאת העולם. לאחר מכן סיפור אדם וחוה בגן העדן המחולק לשני פרקים, סיפור חוה וסיפור הגירוש והגעגועים. אחר-כך המבול ולאחריו סיפור העקדה. בפרק החמישי מופיע כבר הנושא היהודי המיוחד בתוך סיפור האנושות של ספר בראשית – זהו סיפור העקידה שהפך להיות הסמל המרכזי של ההוויה היהודית לאורך כל הגולה, ובעיקר בזמננו, בצל השואה. שני הפרקים האחרונים חורגים מן הסיפור המקראי אל ההווה ואל העתיד הקרוב, רק כדי לקשר את הווה ואת העתיד הקרוב של המשורר, אלה הקשורים בסיטואציה האפית של הספר, ברצף ההיסטוריוסופיה היהודית.

 

 

דווקא בגלל אופייה הכללי הלאומי של כתיבתו, מעניינים בה באופן מיוחד החלקים האישיים. איפה נמצאת הביוגרפיה של הכותב בכתיבה זו? איפה נמצאים חייו ומציאותו? דרך איזה צוהר מציצה בי אישיותו? הצוהר הקל ביותר עבורי לגילוי אצל אבא הוא שירת האהבה שבפואמה, הפרק השני בה, "חוה". שירי ספר זה נכתבו, לפחות בחלקם, בתקופה בה הכיר אבא את אימא. זה קרה, כנראה, בשנת תש"ה (המכתבים הראשונים שלו אליה נושאים תאריכים של שנה זו) כשהיתה מורה בבית ספר בחולון, בו היה הוא מנהל. השיר המסיים את הפרק "חוה", נושא את המוטו, לש. ר., ראשי התיבות של שמה ושם נעוריה של אימא. באף אחד מן השירים אין נמענת הנושאת תווי זהות עכשוויים. השירים כולם כתובים כפנייה אל נמענת עלומה, שבגלל האופי האלוסיבי לסיפור הבריאה וגן העדן נושאת זהות מיתית, ארכיטיפאלית, כפי שכותב המשורר גם במפורש: "כי רק אותך היחידה תמיד אדם אוהב,/ כי את אחות לו, אם לו וסעד.// כי את אם האדם, השמש – לך לב./ וכוכבים כל אחד ואחד הוא לך עין." ("למה לא תקראיני", לג). כפי שהדובר הוא ה"אדם" (שיהפוך בהמשך ההיסטוריוסופי ל"היהודי") כך הנמענת היא ה"אישה" בה"א הידיעה, חוה. בפרק זה ממומש במלואו המיתוס הרומנטי העיקרי בתרבות המערב, סיפור הגירוש מגן העדן, כסיפור איבוד התמימות, על שתי משמעויותיו של המושג "תמים" בשפה העברית. כמו במיתוס הרומנטי, לנוכח התבנית של האבדן, והארכיטיפים של אדם וחוה, שזכו ואיבדו, נעשים הגעגועים, המשתקפים לאוהב בדמות האהובה, למראה הזמנית המשחזרת את האבידה, ולנחמה הזמנית עליה. אבל בניגוד למיתוס הרומנטי, בשירים אלה אין די בגעגועים הרומנטיים, ולכן פרק זה משובץ במערכת הרואה את הגאולה במקום אחר. שוב נותן אבא ביטוי לתחושות אנושיות, אבל הן ממוקמות בתוך מערכת פילוסופית אידיאליסטית, היוצאת אל מעבר למסגרת האישית והקונקרטית. לא המיתוס של "האדם", מיתוס הגירוש מגן העדן הוא העיקר כאן, אלא המיתוס של "היהודי", מיתוס הגאולה.

 

 

כדי להמחיש את האמביוולנטיות שאני רואה בשירת אבי, אציג את המהות של ספר זה משני היבטים שונים, נוגדים ואפילו סותרים, ועם זאת משלימים זה את זה בהכרח:

 

 

ההיבט הראשון הוא ההיבט הנבואי. במערך זה בן שבעת הפרקים, יוצר אבא, לראשונה בשירתו, מבנה שאני מרשה לעצמי לקרוא לו "מבנה נבואי". הוא מקשר את ההווה של המשורר ואת העתיד הקרוב שלו יחד עם המסורת המיתית ההיסטוריוסופית לרצף אחד. בכך מכריז המשורר על עצמו ועת זמנו כחלק מן הרצף היהודי המקודש. בכך הוא מצדיק את זמנו, נותן גם להיסטוריה היהודית, אבל קודם כל לעצמו ולזמנו, כפי שהוא חווה אותם ומבין אותם, אופי מטפיזי, חלק מן המערך היהודי מעולם. זמנו של המשורר נעשה לא סתם חלק מן המערך המטפיזי,  אלא החלק המרכזי, חלק הגאולה המקווה והמצופה לאורך כל המסורת היהודית של הגלות. ההצדקה של זמנו הופכת בדרך זאת את התקומה של מדינת היהודים לשיא של התהליך ההיסטורי מעולם, כפי שהוא נתפס בעיניים יהודיות.

 

 

בעיות לא מעטות כרוכות בתפישה זו, לפחות בדרך בה אני מציג אותה. ומה שאכתוב כאן לגבי הבעייתיות שב-'שירת העדן האבוד' נכון עוד יותר לגבי ארבע הפואמות הליריות האחרות שאבי כתב. כי יש לזכור שפואמה זו פורסמה ב-1947, שנה לפני הכרזת העצמאות ופרוץ מלחמת העצמאות, ומה שנתפס בכלליות לא מגובשת עדיין, בשנם שבין תום מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, הפך מגובש וחד מִתאר שנה שנתיים אחר כך. יש להוסיף ולהדגיש גם את המוטו המועמד בראש הפואמה. לאחר שהוא מקונן על בני המשפחה שנספו, מסיים אבא בשורה "מי ינקום נקמת דמכם הקדוש?" גם שאלה ללא תשובה זו מדגישה את הפער שבין הסיום המאז'ורי של הפואמה, האמונה בגאולה ההיסטוריוסופית, לבין שאלות חשבון וצדק, שגם הן שאלות היסטוריוסופיות:

 

 

בעיה אחת היא מהות האופי הדתי של שירתו. לי ברור כי בתפישה זו התכוון אבי ליצור שירה דתית. אבל האם היהדות הדתית קיבלה (ויכולה היום לקבל) שירה זו כשירה דתית? ומאידך גיסא, האם הקורא החילוני יכול שלא להתייחס לשירה זו כאל שירה דתית, אף בלי להגדירה כך במפורש? והאם לקורא החילוני היה (ויש) עניין בשירה בעלת אופי כזה? בעיה אחרת היא בעיית העקביות המטפיזית שיכולה שירה כזו לבנות: אם, על פי תפישת המשורר, הגיע דורו לגאולה, מהו אופי גאולה זו? האם זו גאולה שיש בה מקום לתחיית המתים, למשל? מה היחס בין גורלו של הפרט לבין גורל הכלל הלאומי בגאולה מעין זו? במה לדעתו שונים "ימות משיח" אלה מן הימים שעברו, האם רק בהעדר "שעבוד מלכויות"? והאם ממלכתיות היא הגאולה או שלב בדרך הגאולה? ומה על גאולת ארץ ישראל ה"שלמה"? ועוד בעיות רבות והיבטיהן. בנוקטו עמדה של נביא בן זמנו, לקח אבי על עצמו גם את האתגר שבלהיות מורה דרך לבן זמנו. זוהי שירה המתיימרת להציג רצף אחד שלם. אין לי ספק שלא בגלל העדר תשובה ברורה לשאלות אלה ולדומותיהן לא זכתה שירתו של אבא להתקבל. אבל דומני כי אם מצפים להתקבלותה בתרבות עברית ביום מן הימים, יש לענות על קושיות אלה ולראות את גם את מידת העקביות הפנימית שבה.

 

 

ועם זאת, קיים גם היבט שני, מנוגד ומשלים, שאפשר לכנותו ההיבט הפּלורליסטי. כי עם כל שכתבתי עד כאן, אני רוצה לקבוע קביעה אחת ברורה, שתוקפה נכון בעיניי לכל יצירת אבי בכל תחנותיה: בהיותו משורר רומנטי הגותי ולא מספר אֶפִּי, המבנה הסיפורי הדרמתי של הפואמה הלירית אינו מקויָם בשירת אבי בצורה מלאה. הוא ממהר לבטא בצורה לירית את מלוא רגשותיו, והוא ממהר להגיע למסקנות ההגותיות, בהרבה מן השירים, שיר שיר לגופו, מבלי להמתין להתפתחות הנושא במהלך המבני של הפואמה. לכן, ימצאו שירי סיכום לא רק בפרק האחרון של הפואמה, אלא עמדת הסיכום של המשורר נמצאת בשירים רבים המפוזרים לאורך כל המערך השירי שהוא יוצר בפואמה. וכמו כן, יופיעו שירי ספק ותמיהה גם בלב קביעות הוודאות. הספק והתמיהה גם הם חלק מן הסיכום. שיר אחד מאלה, מיוחד בדרכו, אצטט כאן:

 

 

"הוי, אמא לי, אמי, שוב הציל המלאך,/ וליל דמים מאחור, ולפנים יום ערוף./ והנני אוד כבר, אוד מאודים/ חרוך ושרוף.// והוא עומד על כל דרך, נִצב על כל שביל,/ המלאך מצילני שוב לליל נדודים,/ והנני אוד כבר, חרוך ושרוף,/ אוד מאודים" ("הוי אמא" [א] טו)

 

 

בניגוד לכל שכתבתי בפסקאות האחרונות, הנה שיר שבו ההצלה אינה אלא תחנה אחת בדרך מחזורית אינסופית אכזרית. דרך שבה ההצלה אינה אלא מוצא זמני שבין טרור לטרור, שבין פוגרום לפוגרום. המלאך אינו רב חסד, אלא דמות מקאברית משהו ואפילו אכזרית, שבהצלתה אין משום הצלה אלא המשך הייסורים והמשך העינויים. ההיסטוריה היהודית (ואפשר להניח שגם העולמית) היא מסע ייסורים שאין לו קץ, לעג לרש היסטוריוסופי, שבו אין הצלה אלא רק פסק זמן שבין אסון לאסון. שיר זה שוכן לצד שיר המתאר מצב דומה, אבל מדגיש לא את הסרקזם ההיסטוריוסופי, אלא את התקווה שלמרות הכול. הנה להלן סיום השיר:

 

 

"השבילים עזובים, הדממה מולכת,/ רוח עצוב ולוהט את פָּנַי יחליק./ ערב, ערב, אבי, אני חוזר אליך,/ הוי, קוה עוד, לבי, הוי, נפשי, יחלי!" ("ערב, ערב אבי" טז)

 

 

שיר זה מציג עמדת בדידות, ללא תקווה מטפיזית. הדובר נשאר בבדידותו. ועם זאת, הסיום הוא פנייה רטורית לעצמו, פניית עידוד הקוראת לו עצמו להמשיך ולקוות, להמשיך ולייחל. גם כאן ישנו מצב קבוע של דינאמיות, מצב קבוע של ציפייה אינסופית. אבל בניגוד לשיר הקודם, כאן העמדה הקבועה שבה נמצא הדובר אינה עמדה של ציפייה לסיבוב נוסף של ייסורים ושל עינויים, אלא עמדה של תקווה, של ציפייה וייחול לעתיד. הסתירה הפנימית יכולה להימצא לא בין שני שירים סמוכים, אלא אפילו בתוך שיר בודד. כזה הוא השיר "לאן?":

 

 

"לאן זה שוטף הליל ועובר על גדותיו?/ למי זה נוטה העץ ראשו להקשיב? – / ישנו פה אחד הקושר מרחב למרחב/ ליל לליל, אביב לאביב.// הרוח ממשש כל עלה ועלה./ העולם כובש את פניו באפל סגריר./ זה אנחנו הכרזנו על אחד נעלם/ ברגע עִצבון עמוק וטמיר." ("לאן", פג)

 

 

בשיר נפלא זה עובר המשורר ללא היסוס מן הקביעה שישנו אחד, אל משגיח נעלם, בסוף הבית הראשון, אל הקביעה, בסוף הבית השני, סוף השיר, שאנחנו יצרנו אחד זה, מתוך רגשות אנושיים בלבד נוצר האל.

 

 

"לכמיהה כנפיִם אל לב הנצחים./ היא גללה את המחרים לי עד לעמקי הבאות./ כה שקוף הוא היום, אני עולה בדרכים/ עד התחלת היותי ועד קצה סופי להיות.// וארך הוא הנתחב לעדני עדנים./ והדרך רחבה היא, כרחב היום./ ברוך שמובילני עד לאחרית הימים,/ שהחיני וקימני עד הגיעי הלום." ("לכמיהה כנפיִם", צד)

 

 

בולטת ההתלבטות שבין "אחרית הימים" ובין "קצה סופי להיות". תפישת הזמן כפולה ודו- משמעית. אינסוף מכאן והגבלה לקיום אנושי תָּחוּם מכאן. ועם זאת, עם הפערים שבין השירים ובתוך השירים, ועם ההתלבטות שאינה נחלת עמדת הפתיחה בשירים אלה, אלא מאפיינת את כל הדרך השירית, עם זאת ולמרות זאת, הטון המטפיזי גובר על הכול. כי בין אם הגאולה כבר קיימת ובין אם היא צפויה, בין אם האל ברא את האדם בין אם האדם ברא את אל, הרי עצם הקיום של "החומרים הטמירים, הגבוהים", המאפשרים את עצם קיום הרגשות האנושיים בדבר האינסופי המופלא, עצם קיומם, אפילו הוא קיום פנימי, הוא הוכחה לקיום האינסופי המופלא, המנצח ללא ספק בשיריו של אבי. מי שמודע לעולם בממדיו הנוראיים והמופלאים גם יחד חייב להכריז על ניצחון זה אפילו מתוך חוסר ברירה אחרת.

 

 

לסיכום, הערה אחת: לא פעם עלתה בדעתי השאלה, מדוע לא כינס אבא פואמה זו במניין הפואמות הליריות, אלא החל בשנות החמישים ביצירת המבנה המורכב והיומרני ביותר של שירתו, מבנה בן ארבע פואמות, שלא כלל את 'שירת העדן האבוד'. זו נשארה לעמוד בנפרד. התשובה, בעיניי, היא בכך שתמאטית אכן 'שירת העדן האבוד' אינה התחלת תהליך של המשכיות רציפה, אינה התחלה לארבע הפואמות שנכתבו אחריה, אלא, היא מכילה, בצורה מרוכזת, בקצרה או ברמיזה, את הנושאים של הפואמות הבאות. ניתן לראות פואמה זו לא כהתחלת רצף, אלא כתרשים של מה שבא לאחריה בשירת אבי. ניתן לראות אותה כ"רשימת ראשי פרקים", ומה שבא אחריה אינו הוספה אלא הרחבה. לכן לא היה טעם לכלול אותה במבנה שבמהותו הוא פיתוח והרחבה של תפישה שנקבעה כבר בה.

 

 

רשימת ספרי השירה של ב. מרדכי:

 

אויפענע טירן (וורשה, 1933)

שאטענן אויפן וועג (וורשה, 1935)

צעדים בלילה (גליונות תרצ"ט – 1939)

מן המיצר (צ. לינמן, 1940)

שירת העדן האבוד (אחיאסף, 1947)

יום התמיד (קרני, 1957)

אור לעת ערב (קרני, 1961)

הנפילים היו בארץ (קרני, 1964)

השעה האחרת (קרני, 1969)

ספר השירים והבלדות (קרני, 1974)

ספר הפואמות הליריות (קרני, 1976)

ילקוט שירים (מבחר ספרותנו לעם, 1983)

הגשם ששכחתי (הקיבוץ המאוחד, 1985)

אשמורה (ספרית פועלים, 1986)