בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 23
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 23

נקישה 23
 
המשך עדותו של נוח שטרן — בהן צדק
 
רציתי לכתוב סיפור על שני אנשים בקיבוץ שיש ביניהם איבה בגלל אִשה, והמקופח מחליט להמית את הגבר השני. ניסיתי לכתוב משהו מעין זה, אבל אחר־כך שמעתי על הספר של יגאל מוסינזון, ׳דרך גבר׳, ספר המגולל את אותו הסיפור שניקר במוחי כמה שנים, שנתיים־שלוש. כיוון שאני מאמין במהות התכנים ולא רק במשחק הצורות, ניהלתי את כל הכתיבה הזאת על מֵי־מנוחות, כלומר לא מיהרתי, כי ידעתי שהקדים אותי סופר קל־עט: וכל הרשימות כולן הפכו למעין תרגיל־כתיבה־חשוב, כתיבה שכולה אסוציאציה, רצף של מחשבות מקוטעות, השתוללות, (Jottings). אני רוצה שיצוין כאן שאינני כותב בשבת בדרך־כלל, ואם לוקח אני את העט ליד, הרי שאין זה לשם שעשוע, אלא בפיקוח נפש מדובר.
האזרחי: אבל מר שטרן, כל המקומות הנזכרים מפורשות ברשימותיך קיימים במציאות בגבעת־שרה, איך תסביר זאת?
כן כן, מדוע לא? למה לי להמציא מקומות ככותב בלטריסטיקה, אם המקומות כבר קיימים וטובים לסיפור המעשה שאני מגולל? לשם מה העמדת הפנים הזאת של הפרוזאיקון, אני שואל. את אותה שאלה אפשר להפנות גם למשורר. עמק הניצים הוא עמק, קבר הוא קבר, ואם מדובר בקברו של האר״י הקדוש, הרי זה מקום שבמציאות קיים, כתבתי על כך. למשל תחנת אוטובוס, למה לי להמציא אותה אם היא כבר עומדת שם על אם הדרך? או שירותים? תומס מאן אמר פעם, כי על הסופר למצוא, לא להמציא. אני מקבל זאת. יש להתבונן בדברים נכוחה ולא לבדות מנבכי הדמיון בלבד. המקומות הם אותם מקומות שאנחנו ביקרנו בהם. יכולתי לעבור כאן משפט משפט, אך מה הטעם לעשות זאת כשהדין כבר נחרץ. לבד מזאת, קשה מאוד להיזכר בפרטים כאלה מתוך המחברת, זה עניין אישי; חלקם חוויות שלי, והחלק האחר רשימות לסיפור. קשה לקבוע גבול, כי דבר מתערבב בדבר. חשבתי לי שגיבור הסיפור יכול להיות דתי, וזה, אגב, מקרבו עוד יותר לדמותי. אני למשל חושב, כמו גיבור הסיפור שרציתי לכתוב, כי הנחש הוא שליח של איזה כוחות עליונים; גם בספרות הערבית העתיקה הנחש נזכר כשליח של כוחות מלמעלה, שליח לעונש. זה כנראה קטע מן הסיפור. האדם רואה את עצמו מצֻווה לבצע את הנקמה על מפתה אשתו, ואם לא יבצעה, הכוחות העליונים — או הבורא — יענישו אותו על כך.
האזרחי: אתה פוחד מנחשים, מר שטרן?
כן, אני פוחד מנחשים וגם מעכברוש ועכביש. הם מסמלים בשבילי כוח מעניש. הם, בעיקר הנחשים, נזכרים במקורות העתיקים כשליחי המעניש, ואני מאמין בזה ובכלל בספרי הדת, עד כמה שאני מכיר אותם. כמה כוח כבר יש לספר המתאר או חווה — לא כלום: אבל ספר מפיק אמת, ספר מצווה, ספר האומר עשה ובל תעשה — זהו ספר. ספר שסיפוריו אומרים לך כך תעשה, זוהי האמת — זה ספר, זה הספר. ומי שנוטה אוהלו מחוץ לתורה ומתייפייף לו כמו אמני־הכתיבה בני זמננו, סופו שיאבד כמוץ ברוח. בגבעת־שרה למעשה לא היו לי חוויות עם נחשים, אולי רק פעם אחת כן, פעם אחת היה נדמה לי שראיתי נחש. זה הותיר בי רושם חזק. תחושה של קבס. ייתכן שבחדרי במצב נים־לא־נים לפעמים הגיתי על נחשים. הייתי נוהג לקחת בלילות נובידרין, זו תרופה נגד עייפות. רציתי להיות כל הזמן ער ולחכות לרגע. בכלל, כבוד השופט, בשינה יש משום הבזבוז, מחצית מן החיים נחים, אתה לא יודע מה קורה איתך, את מובל ולא מוביל, אין טוב בשינה. יש להיות ערני, ערני כל הזמן, ולחכות לרגע. כבוד השופט מבין שאני מתעניין בספיריטואליזם, טלפתיה וכו', אבל לא באופן מיוחד. יש לי תחושה שאני עובר על פני הדברים, שאם אעמיק בהם יתר־על־המידה — אטבע. לא קראתי ספרות על כך, חוץ מהאנציקלופדיה בריטניקה שהזכרתי, ועוד, פה ושם, אך מה בכך, כבוד השופט, בחירה כזו או אחרת, אתה ואני וכן הסניגורים המכובדים, עושים יום־יום. בחירה שכולה זוטא, מחשבות זוטות הן. רצון העולם הוא הקובע ולא מחשבה של פרט זה או אחר. הכדור כולו מסתובב, ובתוכו מתנגשים הפרטים כמו סוכריות בבקבוק. זה רצונו של העולם, כבוד השופט, זה סיכום הדברים — ההתנגשויות האלה. יכלול נא העולם את רצונותיך, כבוד השופט, ואף את רצונותיי, את רצונותיו של מר קלר ואת רצונותיו של מר האזרחי, את רצונותיהם של העדים המלעיזים ושל חברי הקיבוץ הנכלוליים: עולם — רצונך ייעשה.

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

רמז אור 15

רמז אור 16

נקישה 17

נקישה 18

נקישה 19

נקישה 20

רמז אור 17

נקישה 21

רמז אור 18

נקישה 22

רמז אור 19

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל