בננות - בלוגים / רן יגיל / על "אני ואפסי" לרן יגיל. מאת: שחר-מריו מרדכי
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

על "אני ואפסי" לרן יגיל. מאת: שחר-מריו מרדכי

שחר-מריו מרדכי

  על "אני ואפסי" לרן יגיל

 

אני ואפסי, מאת רן יגיל, הוצאת כרמל/עמדה, 2008, 168 עמודים.

בדש הכריכה האחורי של ספרו החדש של רן יגיל, "אני ואפסי", מצוין שסדרת כרמל/עמדה "מבקשת להוציא לאור… יצירה שתכיל בצד הנסתר מהעין, האינטימי והאישי, את מורכבות הקיום הישראלי בצל חרדות, ציפיות ותקווה". דומה שאין הגדרה הולמת מזו למהלך הפרוזאי שמכונן הסופר רן יגיל בספריו האחרונים. מהלך זה מתגבש החל ב"נקישות ורמזי אור" (עמדה-ביתן 2003), עבור ב"הרביניסט האחרון" (הקיבוץ המאוחד, 2006) ומגיע לשיאו, נכון לעכשיו, ב"אני ואפסי". אבל מורכבות הקיום הישראלי, שאינה נסתרת מהעין בשתי הנובלות הראשונות שהזכרתי, נסתרת גם נסתרת ברומן החדש של יגיל. בניגוד לעלילת "נקישות ורמזי אור",  שבמרכזה מציב יגיל את המשורר החריג נח שטרן בעשור הראשון להקמת מדינת ישראל, ובניגוד לעלילת "הרביניסט האחרון", שם מציב יגיל את טייס חיל האוויר, מאיר כהן, במדינת ישראל שלאחר רצח רבין; הרי שבעלילת "אני ואפסי" מציג יגיל את ישראל ידעון ובתו, איילת, בתל אביב של שנות התשעים, כשלכאורה מדובר במערכת יחסים נפתלת שבין אב לבתו. החברה הישראלית, כך נדמה במבט ראשון, נזנחת לטובת עיסוק חודרני בקן המשפחתי. אבל יגיל מהתל בקורא. ככל שמתקדמת הקריאה ברומן הצנום והמרתק הזה מתגנב החשד שהיחסים בין האב לבתו אינם אלא אלגוריה ליחסים שבין האב למדינתו או בין עם למדינתו. ופתאום מתחוור לנו שהחברה הישראלית היא היא גיבורת הרומן הזה. היא מככבת כבר בשמו של האב, ישראל, וכמו כל ישראלי טיפוסי, ישראל זה אינו אלא מר ידעון. ובתו של ישראל ידעון, איילת, נקראת בפי כל "אני ואפסי". והתמורה המכמירה הזו בשמה מסמלת את גלגולה של השכינה, שכינוייה במקורותינו: איילת חן או איילת השחר, ל"אני ואפסי". כלומר: ישות הלוקה ביוהרה, העלולה להוביל לאבדנה. ובמילים אחרות: יגיל אינו אלא מוכיח בשער הקורא לנו להתעורר ולהציל את עצמנו מעצמנו.

   אולם, כאמור, לפני שקורם הרובד הסמוי עור וגידים בתודעת הקורא, נדמה שמדובר ביחסים בין הבת, סולנית להקת פאנק, לבין האב – קרייריסט מצליח המתפרנס מענף האמרגנות ומתמקד בייבוא אמנים בינלאומיים לארץ. היא רוקיסטית נרקיסיסטית, עם "אופי של ברזל, עקשנית כמו פרד" (עמ" 10), העושה את צעדיה הראשונים בסצנת המוסיקה המחתרתית של תל אביב; הוא איש עסקים אמיד, השולח ידו בקופרודוקציות שהפכו לשלאגרים, אבל מנוכר ואדיש למשפחתו. לכאורה משרטט יגיל התנגשות בלתי נמנעת במישור הפרטי והמשפחתי, אלא שלמעשה הוא מפזר רמזי תודעה סמויים כבר בפתח הרומן כשהוא מכוון להתנגשות בלתי נמנעת, אמנם, אך במישור רחב הרבה יותר, זה החברתי והלאומי. הרמזים שְׁתולים ביד אמן כש"אני ואפסי" מבצעת שיר על גיבורה עלומה ש"יודעת שירי פועלים רוסיים", ובסביבתה "שטיחים הודיים", "חולצה מכאפייה" ו"פוסטר של יונת שלום פצועה" (עמ" 5); או כשישראל ידעון מהרהר: "מה היה רע להישאר רווק נצחי ולשוט על פני ימים וארצות?" (עמ" 28). הוא תוהה שמא היה צריך להישאר רווק, הוא חולם לשוב ולהיות יורד ים ואף מטיל ספק בהיותו ראוי למינוי שקיבל כַּמנהל האמנותי של "פסטיבל ישראל". הכיסופים לרווקותו מרמזים על רווקות לאומית, קרי: ניתוק בין עם למדינה; השאיפה הימה אינה אלא כמיהה לנדודים ללא משא האדמה (משא שהוא גם מסע ומסה, מלשון ניסיון), והפקפוקים באשר ל"פסטיבל ישראל" מעידים על ישראל ידעון שהוא נטע זר במולדתו הישנה-חדשה הן פיסית והן תרבותית. בדיאלוג הראשון בין האב לבת, לאחר ניתוק בן חצי שנה, מתלבט האב אם "לנסות ולהיות גלוי איתה", וכשהוא מגלה לה את אשר על לבו, הוא אומר: "את יודעת, כאן זה כמו כלא…מדינה עם שפה של ארבעה-חמישה מיליון שגם אותה אנחנו מדברים בצורה עילגת. עם גבולות סגורים מכל הצדדים, חוץ מהים שהוא פתח מילוט. המדינה הזאת קטנה עלי ועל החלומות שהיו לי. בכלל תפסתי כיוון לא ברור…את צריכה לראות אותי בחו"ל, אני פורח. יש ישראלים כאלה. בארץ שלהם הם כבויים, רק תעיף אותם באוויר או תשיט אותם בים הפתוח וכבר הם פורחים, זוהרים" (עמ" 38).

   הדיאלוג הזה מתרחש בעקבות סיטואציה מביכה עד מאד, המשורטטת היטב בידו המיומנת של יגיל, כאשר האב ממתין בחדר במלון לנערת ליווי שהזמין משירותי VIP, ונדהם לגלות בפתח הדלת את בתו. אותה ילדה – שהצטיירה כעקשנית ודווקאית אך אידיאליסטית ובעלת עקרונות מוצקים; כמרדנית ואקסצנטרית אך אינטליגנטית ונבונה -  מִדרדרת, ולא מעט בשל הזנחת האב, לזנות. נקודת המפנה תתרגש עליו מאוחר יותר, כאשר יגיע האב ללונדון לשחרר את בתו בערבות של קרוב ל – 100,000 שקל, לאחר שזו הסתבכה באקט מצפוני ואידיאולוגי. זמן קצר לאחר מכן, בעיצומו של מו"מ להביא לישראל את מדונה, יחוויר ישראל ידעון לנוכח ההארה ש"אם אני לא נכנס ללב ולחיים של הילדה שלי עכשיו, ממש עכשיו, בזמן הקרוב, עלול לקרות אסון" (עמ" 67). ובהמשך מבין האב ש"ההפקות שעשיתי עד עכשיו בחיים שלי היו רק האפריטיף. אבל ההפקה הגדולה של החיים שלי זה להציל את "אני ואפסי" כי זה לא ייגמר טוב" (עמ" 70). הלם ההכרה יניע תהליך עמוק של טרנספורמציה שבגללה יתנער האב מאדישותו ויצא למסע פיסי ונפשי להצלת בתו (כלומר: מדינתו) לפני שזו תיגמר לו בין הידיים. זהו, בעצם, מסע להצלתה מפני עצמה, שהרי גם היא מתוודה בפני אביה שאינה נוטה חסד לישראל (כלומר: לאביה ולעצמה; כלומר: ללאום ולמולדת).

   כשהאב מצמיד לבתו את הכינוי "אני ואפסי", הוא מצטט את הנביא ישעיהו (מ"ז, ח"-י"), ועד מהרה מתחוור לקורא שבמקורה זו נבואה על בבל, ששכול ואַלמון יהיו מנת חלקה כעונש על אדישות ויוהרה. אלא שבספרו של יגיל, מתגלגלת נבואת ישעיהו ממושאה הבבלי למושאה הישראלי, ופתאום מזדקרת לנגד עיני הקורא תמונת האב (העם) האדיש ומראה הבת (המדינה) היהירה, ונבואת השכול והאלמון אינה אלא תמרור אזהרה חריף רגע לפני ההתרסקות. במובן זה ישראל ידעון הוא בעת ובעונה אחת גם היפוכו וגם המשכו של מאיר כהן – גיבור ספרו הקודם של יגיל, "הרביניסט האחרון – טייס שבקש להתנקש בחייו של יגאל עמיר משום שבגללו "נגמרה המדינה". והנה, ללא אזכור רצח רבין – ועל אף שעלילת "אני ואפסי" מתרחשת בשנות התשעים של המאה החולפת – הופך ישראל ידעון לרביניסט בעצמו, לא במובן הפוליטי הטהור אלא בכל הנוגע להבנה שדרוש תיקון לחברה הישראלית לפני שיהיה מאוחר. הארה זו מבזיקה גם הודות לשיחת "הפרלמנט", שלישיית נהגי מוניות שיושבים בפיצוצייה פלורנטינית, שבה עובדת "אני ואפסי". אחד הנהגים חולק עם חבר מרעיו מקרה שהיה עד לו, כאשר קצב דקר בסכין עובד בחנות לכלי בניין בשל תחרות על חסדיה של בחורה. השומעים, כולל ישראל ידעון – המאזין במכשיר ציתות, מעווים את פניהם למשמע תיאור הנדקר, שניסה לדחוף את מעיו פנימה. אבל נהג המונית מכוון את סיפורו למוסר ההשכל בהזהירו מפני החמצת "התיקון שלך, ואז חביבי אתה יכול לנסות להחזיר את המעיים למקום עד מחר, אבל המעשה כבר נעשה. עכשיו לך תקן את זה. בשיעורי הקבלה שאני התחלתי לקחת לימדו אותנו שקוראים לזה ביהדות: מעוות לא יוכל לתקון" (עמ" 108).

   המסע להצלת הבת בינות לטיפוסים מפוקפקים או "אוכלי חינם שינקינאים-פלורנטינים" (עמ" 76) אינו נעדר הומור. למשל, כאשר מפציעה דמותו של אריה רן כמשורר שיכור וידוע, שלא קשה לנחש למי מכוון יגיל. וכך גם כאשר מכתיר יגיל את ההרכבים המוסיקליים, שבהם נוטלת הבת חלק, בשמות כמו "להקת הכרבולות" (כהדהוד ללהקת "התרנגולים") ולהקת "שזיפים שחורים רקובים" (כהדהוד ל -Red hot chili peppers  ). כמו-כן, במהלך העלילה מצעיד יגיל בסך שלל דמויות מוכרות מהווי הבידור הישראלי. מצעד הכוכבים כולל את צחי נוי, אורי זוהר, הגשש החיוור, פשנל, אפרים קישון ("שהיה לו מנעול על המקרר מפני אורחים לא רצויים". עמ" 62) ואביו של הסופר, גדי יגיל ("מסכן הפרפר כי אשתו פרפרית והבן שלו גולם", עמ" 79). גם שלונסקי ו"עוץ לי גוץ לי" מככבים ברומן. ההבלחות שלהם בסיפור אינן מקריות. מעבר לחיבור בינם לבין הגיבור ישראל ידעון, שהחל דרכו כמפיק מקומי, הדמויות הללו, בחלקן, מפיחות חיים "בשנות השבעים הטובות" ומציפות את הגיבור ב"זכרונות חמים" (עמ" 77). המפגש הנוסטלגי עם חלק מהן מניב התרפקויות מסוג "היו זמנים". אבל, למעשה, אין זה אלא כתב אישום נגד דור הבנים. בעוד שהמייסדים הגשימו חזון ובנו חברה חלוצית, דור הבנים נשאב אל הווי הבידור ונרדם בשמירה. וכך, מבלי משים, עטתה מדינת ישראל את דמותה של "אני ואפסי", והאב מבין שהיא "מועדת לפורענות, שאין כאן סתם מרד נעורים אלא בעיה אמיתית; שהיא חזקה מאד, אבל בכיוון הלא נכון. חזקה להכעיס. נראה שכבר אז זה היה מאוחר מדי… כי יש לה אישיות עצמתית ואגרסיבית שהולכת על הקצה" (עמ" 99). ההבנה הזו מחלחלת כשמבליח להיט שנות השבעים, "ילדונת", של עוזי פוקס ("את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת את אשר שתי עינייך מבקשות"). האב נזכר "איך בשנות השבעים הפקתי את המופע שלו וחשבתי לעצמי איזה מרחק עצום בעצם יש בין הילדה בשיר הזה ל"אני ואפסי", מרחק של שנות אור, והרגשתי כאילו מישהו תקע לי בלב חץ קטן של קליעה למטרה" (עמ" 101). וכאן מקופל גרעין כתב האשמה. התמימות הישראלית של שנות השבעים – אולי בהמשך לתחושת האופוריה של מלחמת ששת הימים וההתעלמות מתמרור האזהרה שהציבה מלחמת יום הכיפורים – מתגלה כאם כל חטאת בכל הנוגע לדרך שצעדה בה ישראל בעשורים העוקבים.

   בצר לו פונה ישראל ידעון לאשתו רותי, החיה במנותק ממנו, והיא משתפת אותו בתחושתה שבתם אבודה, ומעניקה הסבר שמהדהד את הכמיהה העזה של העם היהודי שְׂבַע-הגלות לשוב למולדתו. "אנחנו שנינו בעצם ישויות ארציות, גשמיות, נחותות יחסית, ואנחנו רצינו מאד ילד או ילדה כי היינו אנשים מבוגרים חשוכי ילדים. ביקשנו וביקשנו, והאנרגיות הגדולות של היקום נענו לבקשותינו ובאה אלינו "אני ואפסי", למרות שהיא מספֵירה הרבה יותר עליונה משלי או שלך, ולכן היא לא יכולה להישאר איתנו זמן רב והיא תיעלם…אנחנו הכרחנו אותה לבוא לעולם, ועכשיו לך תתמודד עם הבעיות. ישראל, טבעי שתהיינה בעיות… אנחנו משכנו אותה לכאן. שני אנשים מבוגרים מכדי להיות הורים… משכו את היצור השמימי, הרוחני, העליון הזה לארץ שלנו". (עמ" 141-142 ו-146). רותי ידעון עושה הבחנה בין החומר (ההורים, שמסמלים את האומה) לבין הרוח (בתם, שמסמלת את הארץ המובטחת). דבריה של רותי מעלים בזיכרונו של ישראל את מסכת הייסורים במחלקת "היריון בסיכון גבוה" ובפגייה, כשהרופאים העריכו שסיכוייה לחיות דלים. בשלב זה כבר ברור שרן יגיל מדלג בין הרובד הגלוי (המאבק על חיי הפגה) לבין הרובד הסמוי (המאבק לעצמאות המדינה). ישראל ידעון לא מקבל את גזירת הגורל העגומה שאצורה בנבואת אשתו, והוא מחליט להילחם על חייה ועל עתידה של "אני ואפסי". אבל כדי לדעת איזה גורל מייעד לה יגיל, ובעצם לכולנו, צריך ומומלץ לקרוא את הספר היפה והחכם הזה.

 

 

 

21 תגובות

  1. אני מפרסם כאן מסה על הרומן "אני ואפסי" שכתב המשורר האהוב שחר-מריו מרדכי בגיליון "עתון 77" האחרון, מס" 335. שחר-מריו הוא חבר בבלוגייה שלנו ומפרסם כאן לעיתים קרובות שירים מאוד יפים מפרי עטו, והוא גם יועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. לא הייתי מציין את העובדה הזו לולא היה היה לה קשר הדוק לאינטרפרטציה המקורית שהוא נותן לרומן שלי, והוא אף ציין עובדה זו בשולי מסתו בכתב העת.

  2. יהונדב פרלמן

    שחר-מריו ! שאפו גדול ביותר. ניתוח נפלא. ורני – טוב שבא שחר-מריו והאיר את עיניינו בצורה כל כך פשוטה.

    • יהונדב, תודה רבה לך על התגובה החמה. אני רק מזכיר למי שמצטרף לדיון, שאני פרסמתי במשך כמה חודשים, כאן בבלוגייה, פרקים מתוך "אני ואפסי" והם מצויים בארכיון הבלוג. עד כה ארבעה, ועוד היד נטויה.

  3. האומנם, רני? אלגוריה?

    • אמיר, הקריאה ברומן בהחלט מזמינה אינטרפרטציה אלגורית. אני איני מפחד מאלגוריה ואיני רואה בה חלילה ז"אנר נחות. לאחרונה שקעתי בקריאת הרומן "שמשון" מאת זאב ז"בוטינסקי. ברור לגמרי שהרומן הזה אלגורי. אבל, כמו שאומר מתרגמו העכשווי פטר קריקסונוב, אפשר לקרוא אותו בכמה רבדים.

      • כן, אבל לא ענית על השאלה.

        • אמיר, אני בהחלט חושב שעניתי עליה.

          • פרשנות אלגורית מענינת וכתובה יפה מעניקה לרומן סיפור קריאה נוסף, אהבתי.

          • חנה, תודה על התגובה. אני בהחלט חושב שהרומן מהדהד קריאה אלגורית. כולנו יודעים, ובראש ובראשונה אמיר אור שמטפל (מתרגם, כותב על…) לא אחת בטקסטים עתיקים-קלאסיים, שככל שהטקסט עתיק יותר, הוא חשוף יותר ופתוח לפרשנויות מכיוונים שונים בחזקת עיון בעיון. וכאשר הטקסט יוצא לרשות הרבים, כוונת המחבר כבר לא כל כך רלוונטית. עם זאת, אני חייב לציין ששחר-מריו כיוון בכל ההסמלה והאלגוריה שהוא מנתח בהרבה מקרים לדברים שהתכוונתי אליהם. זה כל כך שימח אותי ככותב. אנא, פרסמי קצת יותר משלך בבלוגייה. אני נהנה לקרוא את הטקסטים החווייתיים שלך. רני.

          • תודה ,רני היקר, מה שיפה בספרות וביצירה בכלל הם סיפורי הקריאה של הקוראים, סופר כותב ספר והנה הפלא ופלא נולדים ממנו צאצאי קריאה נוספים ,והבקורת של מריו שחר יפה יפה. אני אוהבת לקרוא ביקורת ספרותית של אמנים . אצלם זה בא מבפנים

          • מאוד מדויק. אצל אמנים – זה בא מבפנים. זה לא קר ועקר. זה אמיתי ולא מבוקר. אבל אני עוצר פה כי התבשרתי שהופיע היום כתב העת "הו" ואני מתחיל לחרוז לי כאן מיני חרוזים בהשפעתוֹ, ואני כל כך גרוע בזה. רני.

  4. יופי של ניתוח, ויופי של סיפור. הקשר בין הניתוח כאלגוריה למעשה הסיפור וכוונת הסופר אינו חייב להיות חד חד ערכי, או מודע, או מכוון. לפעמים נדמה שאדם יכול לחיות בגופו הבנות הרבה יותר גדולות מאשר הדיקלומים הנלמדים והמוכרים שקנה מאחרים, ונדמה שכאן זה קורה, וכמו ששחר-מריו מציע – לא בפעם הראשונה אצל יגיל. וכן, שאפו על הניתוח ועל האינטרפטציה. זוהי ביקורת ספרותית אחרת, אינטליגנטית ויודע ומרחיבת ראות, שמוותרת על כמה אלמנטים בבקורת השגורה – אלמנטים שההכרחיות שלהם אינה חייבת להישמר בדוגמטיות – ומוסיפה חיות והרבה שאר רוח. ועל זה ברכת יישר כוח ושאפו בי-לטרלי. וגם דרישת שלום, יחזקאל

    • יחזקאל, קודם כול אני מתגעגע אליך. אתה כל כך צודק. אם לשים רגע בצד ביקורות טובות ורעות שנכתבו על יצירות שלי ולהתייחס באופן אובייקטיבי עד כמה שאפשר, לאחרונה אני רואה בעיתונים השונים ביקורת מוזרות שנראות לכל היותר כבוק ריפורט תיכוניסטי על "התפסן בשדה השיפון". מה זו הרמה הזאת? כִּתבו טוב, כִּתבו רע; כִּתבו בעד, כִּתבו נגד, אבל כִּתבו אינטליגנטי לכל הרוחות! ודי עם הסופרלטיבים הריקים מתוכן. לפעמים נדמה שיש כאן מאז תחילת שנת 2000 חמישה עשר ג'יימס ג'ויסים ועשרה תומאס מאנים כל רבעון. רני.

  5. רני, איזה יופי ששחר מריו היקר כתב מסה על ספרך החדש. מזל טוב.
    אני אוהב בעיקר שלוש תכונות במסה הזו:
    א. שהיא מעמיקה את הקריאה ברומן שלך, כמו שפרשנות מוצלחת עושה.
    ב. שהיא כתובה בצורה אלגנטית ונהירה, כבת לוויה טובה.
    ג. שהיא משאירה טעם של עוד ושולחת את הקורא אל הספר שלך בזרועות פתוחות.
    בהחלט מסה המשמחת הן את הקוראים ובוודאי את הכותב. יישר כח וכיפאק היי לשחר מריו. חן. (וד"ש ליחזקאל אי שם)

    • חן, גם אליך אני מתגעגע. תבוא ביום שישי אם תוכל. אתה הרי כאן, לא מעבר לים. למרות שבארצנו יש מקומות שמהם צריך ויזה כדי להגיע אל בועת תל אביב שלנו. בכל אופן, שלוש פעמים כיפאק הֵי למניית שלוש התכונות העיקריות במסה של שחר-מריו. סיכמת זאת מאוד נאה. רני.

      • טוב רני, איך אני יכול לסרב לגעגוע?? תודה ידידי, אני מאמין שאצליח לגנוב את הגבול ולהגיע עדיך.
        ואיפה שחר מריו היקר, אה? אייכה? השמע קול!
        כיפאק הי הי הי ;)

  6. נהניתי לקרוא (בעיתון, האמת. מודה שמעל מסך מתקשה לקרוא דברים ארוכים), שחר-מריו – ורני! מעורר רצון לקרוא את הספר! יופי.

    • תמר, תודה לך על הדברים. אני עוקב אחר שירים משלך שאת מפרסמת טיפין-טיפין בבלוג וגם אחר המיזמים המקוריים שלך כמו מדור ביקורת השירה העכשווי, שירים מתנגדים ופרסום שירי יעקב בסר המנוח. מאוד נהנה. רני.

  7. מעניינת הפרשנות של שחר- מריו לספר, במיוחד אחרי שקראתי את מה שכתבה יעל שכנאי ברשימות:
    http://www.notes.co.il/yaels/51767.asp
    מוסיף לעניין ולסקרנות.

    • לוסי, איזה שם יפה. תודה לך על התגובה. בכל מקרה התכוונתי לעתיד לבוא לפרסם את הרשימה של יעל שכנאי המקסימה והקשובה ליוצרים שונים מתוך "רשימות" והנה הקדמת אותי. הפרשנות של יעל היא אישית יותר, והיא מנתחת את הנובלה או הרומן הקצר הזה דרך הפריזמה ההורית-משפחתית הטראומתית. אני שמח שהסבת את תשומת הלב לרשימה זו. שוב תודה, רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל