בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 21
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 21

 נקישה 21
 
המשך עדותו של נוח שטרן — בהן צדק —
 
אני לא זוכר שום דבר מן המקרה עצמו, ורק כאשר האור נדלק, הבחנתי בנעשה סביבי. מה שאני זוכר זה שהאור הודלק באחת, ואני הייתי על אדם אחר.
האזרחי: שכבתָ עליו?
כן, אבל מייד שהודלק האור, קמתי. סוקולוב תפס אותי בכוח וציווה עליי לצאת החוצה מייד. אינני זוכר את כל פרטי ההיאבקות, אך משסוקולוב הדליק את האור, ראיתי שאני אוחז בצווארו של האיש הזה…
שטרן מצביע על הורודצקי שמצטנף במקומו.
לפי הרושם שלי, כל ההיאבקות לאחר שנדלק האור, שבה היה גם סוקולוב מעורב, לא נמשכה יותר מדקה, פחות, פחות מזה. כוונתי היא, שהדבר היה רגעי, לא עלילה שלמה. כשהודלק האור, לא ראיתי שהאיש היה כחול בפנים או שיצא דם מפיו או מאפו, וסוקולוב תכף תפס אותי בזרועות והוציא אותי בכוח. אני לא זוכר בכלל את הרגע שנכנסתי לחדר, ואני לא זוכר שהייתה שום שאלה בנוסח: ״מי שם ?״
האזרחי: מה יַחַסְךָ להורודצקי?
פרצופו של הורודצקי מעולם לא מצא חן בעיניי.
האזרחי: כוונתך למראה החיצוני?
פנים וחוץ, הדיבור הקורצני שמלווה לעיניו העצֵבות, הצבּיות, כל זה מדכא מאוד. הוא היה מאוס בעיניי, מאוד מאוס. אין בו מן המראה הגברי, אבל גם לא מן הנשי, הוא רכּיכה, אנדרוגינוס.
השופט: נו, אין אומרים שבחו של אדם בפניו…
אני אומר מה שאני חושב, כבוד השופט, אם אני בוחר לומר. יכול להיות שלא אגלה דברים, אבל לשקר בְּרֵישׁ גְּלֵי זאת לא אוכל. אמר הרבי מקוצק: לא תגנוב.
השופט: זה כתוב בתורה מר שטרן, בעשרת הדיברות.
כוונתי, לא תגנוב מעצמך, כבוד השופט, לא תסיח דעה, לא תגנוב דעת, לא לחומרה ולא לקולה. נסה לדייק בדברי אמת פנימית כחיצונית.
השופט: יפה.
ואני מצאתי את מר הורודצקי מאוס. רכּיכה…
השופט: הבנו.
רוב המצוי במחברת שלי שהוצאתם לרשות הרבים בלא רשותי, הוא רשימות ראשוניות: ואתם פגעתם בגסות, אולי לא ביודעין, בחירותו של היוצר, בזכותו להצניע את דרכי עבודתו. בכל אופן, רוב המצוי במחברת הוא רשימות לקראת כתיבת דבר־מה בפרוזה. רציתי להגיע לביטוי מלא של תת־ההכרה, משהו חופשי ולא כבול, משהו היוצר הרגשה מסוימת. הדברים עצמם, אם כי הם קשורים לסיפור, שייכים במציאות להווי של גבעת־שרה — פתאום מופיע איזה עכביש גדול בחדר וכיוצא באלה, סימנים הם לבואו של אסון, ואולי לא. אפשר למצוא את מתווה האהבה המשולשת ברשימות לסיפור שרציתי לכתוב, אך זה עדיין מעורפל שם. משפטים על החזון, טוב, אלה שייכים ולא שייכים לעניין, אולי הם בכלל מסיפור אחר, מי יודע?
השופט מגלגל את עיניו בייאוש לתקרת בית־המשפט.
בכל אופן, החזיונות שייכים גם לעולמי שלי, כוונתי היא לעניינים שלי. לפעמים אני רואה במצב של נים־לא־נים משהו על סף החלום, לפעמים אני רואה דברים שנראה שיש להם גם איזו משמעות, שהם כאילו מסכמים איזה מצב: על סף ההירדמות, שאפשר עוד לרשום, אני רושם את זה מהר, בשכיבה, ביד, לפעמים זה מלווה ברישומים, מיני קשקושים שאני מצייר, אני לא קם לשם כך. אלה הן שעות הדמדומים הפרטיות שלי, לכל אחד יש כאלה. לפי הקבלה, ברגעים אלה מתגנבים השֵׁדים לקראתך, באים בסך. דמדומי־אדם המה. בסוף אני נרדם, אנמי, והמחברת עליי. אולי רציתי להשתמש בזה בסיפור שרציתי לכתוב וכבר לא אכתוב. לפעמים ציינתי זאת במילה ״חזון״. לפעמים שמעתי נקישות בחדר, לא רק בגבעת־שרה, גם בתל־אביב ובירושלים וגם בצבא, בבריגדה. נקישות, קלות כחזקות באו. במשך הזמן ניתוספו להן רמזי־אור. התחלתי לרשום את הנקישות ואת רמזי־האור. חשתי שיש כאן משהו מן היצירה האלוהית. כוח שעליי להעביר אל הדף, משמעות שיש לה פשר, ובן־אנוש שיתעמק יגיע אל פתרונה. זה כוח, זה כוח רב, צליל ואור ממקום אחר.

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

רמז אור 15

רמז אור 16

נקישה 17

נקישה 18

נקישה 19

נקישה 20 

רמז אור 17

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל