בננות - בלוגים / רן יגיל / נשיקת המילניום
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נשיקת המילניום

נשיקת המילֶניוּם

 

1.

כשנכנסתי למסדרון במדים הספקתי להציץ בשעון הזהב שלי, שעון שעוד קיבלתי לבר-מצווה, השעה הייתה תשע בערב. גברת נעמה פרנקל, מיליונרית תל-אביבית ממגדלי דיזנגוף, ידידה של אמי שבאה לעיר הגדולה לפני שנים, התחתנה כאן והסתדרה כאן, עמדה בחדר המדרגות המפואר, רקעה ברגלה ונהמה: "אוֹ הוֹ-הוֹ הנה הם באים. רגע אני… עוד שנייה… הוֹ הוֹ אני רוצָה לברוח, הצילו, הנה הם באים!"

   הצצתי לאחור ולא ראיתי אף אחד.

   "מה קורה, נעמה?"

   "שששש," היסתה אותי, "שתוק, אתה עוד תקלקל את כל העניין." ולעבר הפְּלָדֶלֶת שהייתה פתוחה למחצה והפיצה אור זהבהב, נהמה: "אוֹהוֹ, הצילו הצילו, הנה הם באים, תיכף הם כאן." והיא התכופפה. הצצתי בשעון, השעה הייתה תשע ועשר דקות. הסתובבתי אחורה לכיוון המעליות.

   "לאן אתה הולך?" בקעה לחישה רועמת, "אתה נוטש את המערכה עוד לפני שהחל הקרב, אצל הרוסים זה כדור בגב, חבר." הבטתי בה בתדהמה, "חכה, הוא תיכף יירדם, ואז נשתה כוס קפה, ואני אסביר לך הכול. כדאי לך. אימא שלך לא שלחה אותך סתם לפה להיות בֵּיבִּיסִיטֶר בגרוש. תרוויח כאן טוב," היא אמרה כשגווה כפוף והאצבע מוצמדת לשפתיים, "ששששש…"

   "למה את בחוץ?"

   "אֱיָלִי לא נרדם בלי שנביים התקפה של מחבלים על הבניין. ככה זה," ולעבר הדלת הפתוחה למחצה צעקה, "הנה הם באים. בִּאסְמִאללה אלרַחְמַן אלרָחִים. אללה וּאַכְּבַּר. אִטְבַּח" אליַהוּד."

   אודה על האמת, גם אני נכנסתי ללחץ מהצעקות והתחלתי למשש בעצבנות את הכומתה הירוקה, ואז נשמע קול באנגלית מן הדלת הפתוחה: "אִין אֶ מִינִיט. הִי אִיז פוֹלִינְג אֶסְלִיפּ. יוּ קֶן קַם אִין, בַּט סְלוֹולִי סְלוֹולִי, בִּי קֶרְפוּל."

   הגברת נעמה פרנקל ואני פסענו בצעדי נינג"ה על נייר אורז אל תוך ההול המפואר, שתמונה תל-אביבית של גוטמן עיטרה אותו. האצבע, שקודם השתיקה אותי, הורתה לי כעת לבוא אחריה. הלכנו עד סוף ההוֹל, צמודים לקיר, וחֶרֶשׁ הצצנו אל חדר הילדים הצבעוני.

   "שם – איילי." הצביעה נעמה אל מקום נסתר, "וזאת – חסיה," הבחנתי באישה מבוגרת, שיער אסוף ומשקפיים, "אח! היא נְשָׁמָה טובה, שכנה שלנו. איילי נרדם רק אִתה ואִתי בשיטה שראיתָ כרגע. הוא מת על חסיה," היא שרקה את הסמ"ך.

   מתוך החדר נשמע קול מנומנם של ילד: "למה הם לא נכנסים המחבלים?"

   "הם לא נכנסים המחבלים, מפני שהם מפחדים ממך."

   "אם הם מפחדים ממני אז למה הם מחבלים? מה הם שווים בכלל, למה…?" ועם ה"למה" הזה נדם הקול וחסיה יצאה מן החדר.

   "מי זה?"

   "זה רפי אביבי. הוא הביביסיטר החדש שלנו," לחשה נעמה בגאווה.

   "אוי חייל, כמה נחמד," אמרה חסיה והיטיבה את משקפיה על החוטם הארוך והישר.

   "חשבנו גם על זה," סתמה הגברת פרנקל ולא פירשה.

   ישבנו במטבח החדשני ונעמה פרנקל הכינה לחסיה, לה ולי ספלי קפה הפוך מהבילים בכוסות זכוכית. הייתה להם מיני מכונת אספרסו של "לוואצה" במטבח, זאת עם הטבליות.

   "אתה מבין, רַפְרָף," אמרה נעמה כשגבה אלינו. שנאתי כשקראו לי כך, זה תמיד נשמע לי כמו לפלף. חשבתי שנפטרתי מזה כשעזבתי את נס ציונה, אבל היא התעקשה לקרוא לי רפרף כמו אימא, כמו במשפחה.

   "איילי לא נרדם בלי התקפת מחבלים, והמצב רק הולך ומחמיר." היא הגישה עוגת קראנץ", מאפה בית. "תטעם, זה טעים שיגעון," אמרה, "ספרי לו מתי זה התחיל הדבר הזה, חסיה, לי פשוט נמאס," היא תחבה פיסת עוגה לפה הציפורי שלה.

   "זה היה בסוכות האחרון. ממש עכשיו. לקחנו אותו לראות את תערוכת השריון בכיכר רבין. הוא ממש התאהב במפלצות המתכת האלה. טיפס לצריח, ירד מהטנק, עלה על נגמ"ש והשד יודע איך קוראים לזה, זחל"ם או מה, ובסוף קפץ עם כולם בתוך רשת הסוואה מנומרת. אחר כך הוא קיבל כומתה שחורה מאיזה חייל במתנה, ושוב עלה על הטנק, וכאן זה נגמר. הוא לא רצה לרדת. ישב בתוך הצריח ומירר בבכי כי רצינו כבר ללכת הביתה. ניסינו בטוב נעמה ואני, אבל זה לא הלך. גדעון, אבא שלו, הגיע, ובמקום לעזור לנו הוא רק סיבך עוד יותר את המצב. אתה מבין, הוא התלהב מזה שהילד יושב בצריח. כבר לא ידענו מי הילד, הוא או איילי המתוק. בסוף שני אבות בריונים הורידו אותו בכוח, כשהם מתווכחים עם גדעון שגם לבנים שלהם מגיע לעלות לצריח לפי התור. כמעט הלכו שם מכות."

   "חשופים בצריח," הוסיפה נעמה, ושתיהן פרצו בצחוק.

   "מזל ששני האבות האלה התערבו, אחרת הוא היה נשאר על הטנק ומתגייס לשריון בגיל ארבע," אמרה חסיה, ושוב הן גיחכו בחוסר נעימות.

   "הצרה היא," אמרה נעמה בפה מלא כשהיא מורה לי לקחת מעוגת הקראנץ" שופרא דשופרא מאפה בית, "הצרה היא שמאז אין לזה סוף. חסיה ואני, וגם גדעון, התגייסנו שוב לצה"ל. כל דבר צבאי הילד רוצה. בפורים הוא כבר אמר שהוא רוצה להתחפש לרמטכ"ל."

   "אל תשאל מה קנו לו מאז," אמרה חסיה ועיניה ניצתו במשובה, "רובים, אקדחים, רימונים מפלסטיק, דגמים של טנקים ושל השד יודע מה, מעץ, מברזל, חיילים מעופרת, חיילים מבדיל, משחתות, אפילו מטוסי קרב."

   "ממש חולם-צבאות," חתמה נעמה את הדיון בביטוי פיוטי.

   כעבור שעה יצאתי משם אל רחוב דיזנגוף כשבכיסי שטר של חמישים שקל עבור היכרות ראשונית, יותר טוב מזה? נכנסתי לרחוב קינג ג"ורג" ופסעתי לכיוון הכוך שלי ברחוב יוחנן הסנדלר. דירה של שלושה מטרים על שני מטרים, שאני ודפנה שכרנו כשהגענו מנס ציונה אל העיר הגדולה. היינו מוכנים אפילו לגור באוהל על הדשא של כיכר רבין, ורק לא לחזור לנס ציונה. עכשיו בדיעבד אני חושב, שמה שאיחד אותנו זה השנאה לנס ציונה. זה הכול. אחרי התיכון ולפני הגיוס, הייתי יושב במרפסת של ההורים שלי שעות וחולם. חשבתי לחזור בתשובה או משהו כזה. היא הייתה באה אליי למרפסת שהשקיפה על הכביש הראשי. היינו יושבים שם בשמש שעות ומתכננים.

 

2.

ביום חמישי התקיימה הפגישה הראשונה שלי עם איילי. באתי ישר מהצבא. אני משרת במודיעין שבקריה כמפענח תצלומי אוויר, עבודה שמאמצת את העיניים. באתי במדים, עייף. העיניים היו אדומות מאוד. איילי ישב במטבח על כיסא גבוה ולפניו מגש צבעוני. על המגש שניצל מסמורטט שהתחנן כבר: תאכל אותי, ועגבנייה מעולפת. לצד המגש כוס פלסטיק עם קש. נראה היה שהחייל מנסה להיחלץ מן השבי. הוא נע בחוסר נוחות על הכיסא הגבוה, בועט מדי פעם באימא נעמה שישבה לצדו, בעיטה הגונה כזאת, מתחת לשולחן.

   "אוך, יש לי כבר גלריה של סימנים כחולים ברגליים ממנו. איזה עצבים, הוא לא רוצה לאכול, נו מה תגיד על זה?!"

   איילי היה תינוק גדל-ראש וכחול-עיניים, ואת שפתו העליונה שהייתה משורבבת קמעה עיטרה פלומה גנרלית.

   "איילי, תכיר. זה הביביסיטר החדש שלך, רפרף," למשמע השם התרוממה שפתו של העולל מעלה. הוא הִכָּה באגרופו הקטן שאחז במזלג כמו כף-נעליים, על המגש, והצלחת והכוס התואמות קיפצו כשני טירונים.

   "לא רוצה לאכול!"

   "אבל למה איילי? תראה איך אתה מתנהג ליד רפרף. אתה רואֶה, תסתכל טוב-טוב, הוא חייל,"

   עיני הטף אורו, והשפה צנחה מטה.

   "תגיד לו איילי, תגיד לו מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול,"

   "רמטכ"ל, או רנבו!"

   "נו מה תגיד רפרף," אמרה האֵם ושילבה רגל על רגל כדי לחמוק מבעיטה נוספת, "זה השטויות שהם רואים כל הזמן בטלוויזיה,"

   איילי דפק בשנית על המגש לאות מחאה, והכוס עפה על הרצפה. המכסה נפתח באחת ושלולית של קוקה קולה נקוותה למרגלות הכיסא.

   "אוף, אני אחנוק אותו," ואל התינוק, "אני יהרוג אותך," היא מיהרה לאחוז בסמרטוט שעל כיור השיש, ניגבה והתיישבה בשנית. נשענתי על משקוף המטבח.

   "לפחות שיאכל את השניצל והעגבנייה,"

   "קרטיב!" נשמעה הפקודה.

   "קודם תגמור את השניצל והעגבנייה,"

   "קרטיב!" חזרה הפקודה, "קרטיב-קרטיב!" רות-עבור.

   "רפרף יוציא לך קרטיב מהפריזר, בתנאי שתגמור את השניצל," זה לא עזר. שום משא ומתן, לא שיחות ישירות ולא מטרייה בינלאומית. הלאומן עומד במִרְיוֹ. אימא-נעמה עברה לשלב מלחמת המנע. היא שלפה בכוח את המזלג הגדול מתוך האגרוף הקטן, נעצה אותו באחת מפיסות השניצל, הרימה את השניים גבוה מעל לראשה ואמרה: "מטוס אֶף שש-עשרה מספר אחת מבקש רשות לטוס נמוך ולהפגיז את האזור, ביז"ז"ז"ז"ז"ז"ז"ז","

   אבל למרות כל הפיתולים של המזלג הפה נשאר קפוץ.

   "מטוס אֶף שש-עשרה מספר אחת מבקש רשות לטוס נמוך ולהפגיז את האזור, ביז"ז"ז"ז"ז"ז"ז","

   הפה נפער קמעה, אבל ממש לפני החדירה לשטח האויב, השפתיים נקפצו בשנית, והמזלג נחת בייאוש על הירך.

   "טוב," אמרה האֵם המסורה בייאוש ועשתה לעברי תנועה עצבנית לא ברורה, "אז יבואו המחבלים,"

   "כן? כן?" שאל העולל בשמחה והתרווח בכיסא הגבוה כדי לחזות בסְפֶּקְטַקְל.

   "הנה שם, הם באים מחדר המדרגות. הם כמובן לא עולים במעלית, הם מטפסים בשקט ברגל." שוב סימנה לעברי בעצבנות שאקרב אליה. "תעשה טובה," היא אמרה, "תצא לחדר המדרגות ותשאיר את הדלת ככה, חצי-פתוחה; תנהם קצת, תרקע ברגליים ותצעק כמה צעקות. איך אתה בערבית?"

   "גרוע."

   "אבל אתה במודיעין, לא?"

   "לא כל המודיעין זה ערבית," אמרתי והעיניים שלי כמעט נעצמו. ברגע זה חטפה האם בעיטה נוספת בדליות.

   "אווּ, נו צא כבר, אל תהיה כבד. תמצא משהו מתאים בדרך, אני מתכוונת משהו כבד מההול," לחשה, "קח אותו וזרוק אותו על הרצפה בחדר המדרגות, בקיצור – תעשה רעש."

   יצאתי מהמטבח להול המפואר ובדרך אספתי את התיק של נעמה פרנקל, צרור המפתחות, שני ספרי טלפונים של דפי-זהב ומאפרה כבדה מברזל. הבטתי בתמונה של נחום גוטמן על הקיר – עיר קטנה ואנשים בה מעט – חשבתי לעצמי, לא לא לא, יש גבול לכל דבר. יצאתי לחדר המדרגות וזרקתי בכוח את כל השלל על הרצפה בזה אחר זה, מן הקל אל הכבד, כשאני זועק במלוא גרוני, "אללה וַאַכְּבַּר, אללה וַאַכְּבַּר," ו"אִטְבַּח" אליַהוּד!" כשנגמר האוצר המילוני הזה בערבית, עברתי בלית-ברירה לשמות פרטיים, "יאסר יאללה, יאסר יא ערפאת, יא אבּוּ חסן, יא הַאנִי אלחסן, יא יא מֻחמד דח"לאן, יאסר עַבְּד רַבּוֹ," הנה נגמר גם הרפרטואר הזה, חשבתי, ועיניי כמעט נעצמו מעייפות.

   "אתה שומע," נשמע הקול המשוחק שמעבר לדלת הפתוחה, "אתה שומע, הנה הם באים, תאכל מהר, הם באים,"

   "לא שומעים," צרח איילי הסולדאט בהתלהבות, "יותר ברעש!"

   בחמת זעם אספתי את כל החפצים הפזורים על רצפת השיש והטחתי אותם בבת אחת בשנית על הרצפה. רעש מחריש אוזניים הדהד בחלל חדר המדרגות, וחסיה השכֵנה פתחה את הדלת ממול כדי סדק והביטה בי בחיוך רחימאי.

   "איילי לא רוצה לאכול," לחשה, "ידעתי. הוא כבר מכיר את התפקידים: אני מאכילה אותו ואימא היא חוליית המְפַגְּעִים. עכשיו נכנס שחקן חדש למשחק וזה עדיין לא מקובל עליו." היא היטיבה את משקפיה על אפה כשהיא מציצה מן המִפְתָּח הצר שבין הדלת למזוזה, "אמרתי לה לא לנסות לבד, אבל היא נפגעת כל הזמן מזה שאצלי הוא אוכל והיא מקסימום בתפקיד אַבּוּ גִ"האד." זיעה החלה ניגרת ממצחי, נוטפת על המדים המהוהים. הרמתי פעם נוספת את התפזורת הקמוטה שעל הרצפה והטחתי אותה בחמת זעם בשלישית. "שיהיה," אמרה חסיה וסגרה את הדלת.

   כשנכנסתי למטבח ראיתי שהעגבנייה נותרה, אבל פיסות השניצל שבצלחת מעטו. נהרה נתפשטה על פני האם המיוסרת.

   "תודה, תודה רבה לך חמוד," אמרה, "זה נס. הוא אכל שלוש חתיכות. מה השעה עכשיו?" הצצתי בשעון הזהב שקיבלתי לבר-מצווה.

   "תשע ורבע," אמרתי.

   "גדעון צריך לחזור בכל רגע, כשהוא יבוא שנינו נצא לקולנוע ואתה תישאר אִתו. יהיה בסדר. אני משוכנעת לפי העיניים האדומות שלך שאתה תירדם לפניו. להכין לך קפה?"

   "כן," אמרתי. היא קמה ונעמדה ליד המכונה הביתית, זאת עם הטבליות, והכינה לה ולי קפה הפוך.

   "תגיד רפרף," שאלה בקול מתנגן כשגבה אליי, "יש לך חברה?"

   שתקתי.

   "נו, לדודה נעמה אתה יכול לספר,"

   הבטתי במדים המיוזעים שעליי ואמרתי, "הייתה,"

   כנראה הקול שלי הסגיר אותי, כי בעודה מקציפה את החלב הפנתה את ראשה כלפיי ואמרה במבט נוגה, "זה קשה, מה?"

   "כן," אמרתי והשפלתי את מבטי אל השולחן. מזל שעשיתי זאת! כי איילי ניסה עכשיו מתחת לשולחן בעיטה ישירה כלפי הירך שלי. זזתי, והרגל השמנמנה בעלת הקפלים התעופפה באוויר וצנחה לה.

   "אם אתה לא רוצה לדבר על זה, אני מבינה," אמרה נעמה בשקט, כשהיא מתיישבת לשולחן ובידיה שתי כוסות הקפה, "אני בהחלט מבינה," דווקא כן רציתי לדבר על זה.

   "זאת דפנה," אמרתי.

   "איזו דפנה?" הגבות שלה קושתו בפליאה.

   "של הרוזֶנקרנצים," אמרתי בשקט.

   "אתה ודפנה של הרוזֶנקרנצים, באמת?! היא בטח צריכה להיות יפה; גם אימא שלה יפה, ואפילו על הסבתא עוד רואים שהיא הייתה יפה,"

   "יָפָה-יָפָה, אבל היא לא רוצה אותי,"

   "כן, אני מבינה. לא נורא, עוד תכיר הרבה בחורות. חבל, באמת חבל, יכולתם להיות זוג לתפארת, רפרף ודַפְדָּף אביבי," פניה של נעמה הפכו חולמניות ולבי נחמץ.

   איילי שכנראה סבל מחוסר תשומת לב, זרק בחמת זעם את הצלחת עם השאריות על הרצפה. האם הצעירה נזדעקה, "לחנוק אותך!"

   שוב התִּרגולֶת הקבועה עם המטלית. "נהייתי סמרטוטה בגלל הקטן הזה. חכה, נעשה לך קצת מתוק על הלב. אני רוצה לתת לך מהעוגת קראנץ" שופרא שקניתי, מאפה בית. זה משהו. כבר טעמת אותה אצלי, ממש ללקק את האצבעות," והיא שלתה מן הארונית את עוגת הקראנץ" המפורסמת, הניחה אותה על השולחן והתיישבה.

   "למה אני שואלת רפרף, תבין, זה לא שאני רוצה לחדור לפרטיות שלך, חס וחלילה! פשוט בגללי אני שואלת, מסיבות אנוכיות בלבד," היא גיחכה, "בסוף החודש הרי זה סילבסטר ואף אחד לא מוכן להישאר עם הילד בערב המילֶניוּם, אפילו לא חסיה שבדרך כלל היא כזאת "אשרֵי יושבֵי", אבל הפעם היא מוזמנת לחברה שלה. חוץ מזה עבר איזה חתול שחור בינינו ואני לא רוצה לבקש ממנה טובות. אז מה אני אומרת," היא מילאה את הפה הציפורי שלה בפירורי הקראנץ" והמשיכה לדבר בחוסר נעימות, מתפתלת, "חשבתי, אתה מבין, אני וגדעון מוזמנים למסיבה על הגג של עזריאלי, בקומפלקס, הרי לגדעון הייתה שם יד בתכנון. אומרים שזאת תהיה המסיבה בה"א הידיעה שהייתה בארץ מאז ומעולם. אז חשבתי ללכת, אבל מישהו צריך להישאר עם איילי,"

   "אימא, לרדת!" נשמעה הפקודה.

   "חשבתי," אמרה נעמה, "שאם יש לך חברה ואתה בערב המילֶניוּם אִתה, אז אני האחרונה שאפריע. נישאר בבית וזהו. גדעון יזמין כמה חברים ונעשה מסיבה קטנה פה, למרות שרוב החברים שלנו יהיו בעזריאלי כמובן…"

   "אמרתי לרדת!" רעם קולו של האדמירל.

   "אבל אם זה לא מפריע לך, רק אם זה לא מפריע ואתה לא יוצא או משהו כזה, עם חברים, אני יודעת…"

   "זה בסדר," אמרתי רפוי איברים, "זה בסדר,"

   "אז אתה מסכים? הילד כבר קצת רגיל אליך,"

   "כן," אמרתי קלות, אבל איילי כבר עמד כלוחם בסיירת מטכ"ל על הכיסא הגבוה, כשהוא מתכוון לבצע פְלִיק-פְלָק לאחור ופזצט"א אמיצה לקינוח.

   "הילד!" היא צרחה ושנינו זינקנו לעברו וקלטנו אותו באוויר.

   "אוף, איזה ילד," קבלה האם, "רפרף, על זה שאתה נותן לי לצאת למסיבה על הגג של עזריאלי, אני נותנת לך באותו ערב אלף שקל."

   "אלף שקל?" התעוררתי.

   "אלף שקל!"

 

3.

ביום שישי החלפתי חבר בצבא לכמה שעות. הוא נאלץ להישאר שבת, אבל רצה לקפוץ הביתה עד השעה שמונה בערב. באתי לעליית מִשְׁמָר באחת-עשרה ורבע בבוקר עם הנשק האישי מהיחידה, והתחלתי לשמור בשעה שלוש. בשבע וחצי בערב הוא הופיע. פרצופו היה עגום.

   "איך נתקעתי עם הפז"ם הצעיר שלי בערב המילניום דווקא בקריה," הוא אמר, ובעיניו עמדו דמעות.

   "הייתי ממשיך להחליף אותך, אחי," אמרתי, "אין לי משהו חשוב לעשות, אבל הבטחתי להיות ביביסיטר על איזה תינוק נודניק כי ההורים שלו יוצאים למסיבה על הגג של עזריאלי בקניון,"

   "השתגעת? מה אתה פסיכי? בערב המילניום אתה הולך לעשות ביביסיטר? מה, אינ"ך מה לעשות בחיים?"

   "קודם כול אין לי בדיוק מה לעשות, וחוץ מזה היא הבטיחה לי אלף שקל."

   "מי?"

   "האימא שלו."

   "וואוּ, ימבּה כסף. אלף שקל?! אנשים השתגעו. האמת, חשבתי להציע לך מאתיים, מאתיים חמישים, בשביל שתישאר במקומי הלילה; אבל אלף שקל, זה לא חשבתי. מאיפה אני יביא אלף שקל?" אמר והשתתק. הרגשתי לא נעים והעברתי את המשקל שלי בחושך מרגל לרגל.

   "טוב, אני הולך," אמרתי בקול מהוסס.

   "שיהיה לך ערב טוב עם הנודניק הזה, ותסתכל לפחות בטלוויזיה. תראה את הקונסורציון. אומרים שזה יהיה שיגעון. בול בשתים-עשרה המלכה תדליק את התמזה והאייפל יעוף באוויר מזיקוקים, קראתי על זה משהו בעיתון היום. ואחי, שהבאג לא יתפוס אותך בדרך," הוא היטיב את רצועת הרובה – M16 מקוצר –  על הכתף והדליק לעצמו סיגריה.

   "יאללה ביי," אמרתי, אבל לא רציתי ללכת.

   חשבתי להחזיר את הרובה המסורבל ליחידה, אבל כבר לא הייתה לי סבלנות לחזור, לטפס, להשתחרר מהחתימה עליו, ואז לצאת. יצאתי משער דוד לרחוב קפלן כשה-M16 הארוך מסתבך לי בין הרגליים. חשבתי, אף פעם לא ידעתי להסתדר כמו שצריך. מזמן הייתי צריך להשיג לי איזה אחד מקוצר או גלילון, במקום המטאטא הזה, ואז הוא שוב הסתבך בין הרגליים.

   "לעזאזל," אמרתי לעצמי. הצצתי בשעון הזהב שקנו לי ההורים לבר-מצווה וחטפתי דיכאון. נזכרתי בדפנה. איך הגענו לתל אביב לפני שנה וחצי, אני והיא, ואיך שכרנו את הדירה ברחוב יוחנן הסנדלר, חדר וחצי, שלוש על שתיים, עם הכיור בתוך הארון. זאת בעצם הייתה דירת חדר שסגרו לה את המרפסת ועשו ממנה עוד חצי חדר. גרנו שם בסנטר תל אביב, בלב הסצינה, וזה היה גן עדן.

   עד שהלכנו למופע של ערן ליברמן המכונה "שוּשוּ", סטנדאפּיסט בן זונה שהופיע ב"צוותא" והצליח, גם הוא מנס ציונה. הוא עלה לבמה עם בקבוק של מים מינרליים וקופסת סיגריות, וכשנגמרו לו הבדיחות הוא זיהה את דפנה ואותי בקהל והתחיל לרדת עלינו. אני התביישתי ונעלבתי. יצאתי החוצה לפוּאָיֶה של "צוותא", ודפנה יצאה אחריי ואמרה שאני תינוק, אהבּל, ושאני יחזור לאולם ולא יעשה לה בושות. אבל אני לא רציתי לחזור, כמו טמבל התעקשתי להישאר בחוץ והיא חזרה לאולם. אני הלכתי הביתה.

   באותו ערב היא לא באה לישון בבית. צלצלתי וצלצלתי לנייד, אבל היא לא ענתה. למחרת הלכתי למשטרה וצחקו עליי. אמרו: "ברחה לך השרמוטה," רציתי לחנוק אותם, ורק שוטרת שמנה אחת אמרה: "תעזבו אותו, אתם לא רואים שהוא בדיכאון?"

   אחרי יומיים היא התקשרה לדירה וביקשה להיפגש ב"סוס עץ" בשינקין. היא רוצה לדבר איתי. כמו בסרטים היא עזבה אותי בשביל הכוכב. הם יצאו באותו ערב ועשו סיבוב פאבים, בסוף הסיבוב היא באה לישון אצלו. זה מה שהיה לה להגיד לי ב"סוס עץ". התחלתי למרר בבכי, והמלצריות הסתכלו עליי ברחמים. מה לעשות, אומלל. ביקשתי חיבוק אחרון, אבל היא אמרה שהיא לא רוצה לעורר אצלי שום דבר, והיא בטח לא רוצה להישאר איתי בגלל רחמים. אמרתי חיבוק אחרון, אבל זה לא עזר. ניסיתי לגייס את ההיגיון. שאלתי אותה, מה יהיה עם הדירה שלנו? "לחור שאנחנו גרים בו עכשיו תמצא שותף," אמרה, "אני סומכת עליך."

   ליד מוזיאון הלנה רובינשטיין נעצרתי. כאב לי בלב. לא היה לי שום חשק ללכת ולשמור על איילי פרנקל, התינוק העגלגל בעל הפלומה הגנרלית. נשענתי על תחנת אוטובוס וחשבתי מה לעשות. הרי התחייבתי. אולי לחזור לדירה ביוחנן הסנדלר, לקרוא קצת בלי להדליק את הטלוויזיה המחורבּנת וללכת לישון? אודי, השותף שקפץ על המרפסת הסגורה כשהיא עזבה, אחד שבא מיַבנה והכרתי אותו שִׁטחית, ודאי לא נמצא בבית. יצא אל החברים לראות ביחד את השידורים. אבל משום מה לא היה לי האומץ לזרוק את האלף שקל האלה לפח. חשבתי להתחיל ללכת, אבל אז שוב נזכרתי בדפנה. לא היה לי נייד כי שנאתי את זה. היד כבר נשלחה אוטומטית לכיס של החולצה הצבאית כדי להוציא את הטלכּרט מהחוגר.

   "אתה תצטער על זה," אמרתי לעצמי בשקט, "לך לפִילְדְּמַרְשָׁל הקטן. אתה תצטער על זה," אבל כבר ניצבתי למול הטלפון הכתום והאצבע כמו הקישה את המספרים מאליהם. רק שהוא לא יענה לי, חשבתי, רק שהנְבֵלָה הזה לא יענה לי, אין לי כוח בשבילו.

   "הלו?"

   "זה אני,"

   "כן, אני מזהָה. מה שלומךָ?"

   "אני בסדר, איך אַתְּ?"

   "אני יודעת, בסדר,"

   "תגידי…"

   "נו…"

   "חשבתי, אולי תבואי אליי לדירה,"

   "השתגעת?! זה נגמר!" רציתי לטרוק את השפופרת, אבל אמרתי, "אולי תעשי לי טובה אחת ותבואי בשתים עשרה לתת לי נשיקה?"

   "השתגעת לגמרי רפרף. אתה פשוט בסרט מוטרף, תצא מזה. זה נגמר. אני מצטערת שאני זאת שצריכה להיות הרעה, אבל עדיף ככה, שלא תטפח שום תקוות. אני מאוהבת בשׁוּשׁוּ."

   "אבל נשיקת המילניום,", אמרתי משום מה, וככל שהרגשתי יותר מושפל, ככה ניסך בי יותר ביטחון. תעמוד על שלך, חשבתי לעצמי, זה עובד, תעמוד על שלך, נשיקת המילניום זה רעיון טוב; אבל מעבר לקו השפופרת נטרקה בחמת זעם, ואת חלל האפרכסת מילא ההֶעְדֵּר.

   רציתי להרוג את עצמי במקום. ברגליים כושלות שהסתבכו ב-M16 האורך והמעיק, ירדתי ברחוב דיזנגוף לכיוון המגדלים, כשאני מנסה לשכנע את עצמי, חזור וְשַׁכְנֵעַ, שאני צריך מאוד את הכסף ושתלך דפנה לאלף עזאזל! התחלתי לעסוק בחישובים כפייתיים כדי לא לחשוב על דפנה ושושו. כמה ספרים משומשים אפשר לקנות באלף שקל? מדף שלם של חנות, אולי שניים; וכמה המשכורת שלי בסך הכול? שלוש מאות עשרים שקל. בצבא אני עובד כמה? נגיד מאתיים שעות בחודש – נעשה להם הנחה, וזה בלי שמירות פעם בחודש – שלוש מאות עשרים לחלק למאתיים, יוצא שאני עובד בשביל כמה? רגע, שקל שישים לשעה. נו, אז אתה צריך אלף שקל או לא צריך אלף שקל? תחשוב טוב. זה דבר גדול בשבילך. בדיוק בימים האלה קראתי בחדר שלי את "דרכי החירות" של סארטר. שיננתי לעצמי: קיום קודם מהות, קיום קודם מהות; אבל דפנה לא יצאה לי מהראש עד שהגעתי למגדלים שבסנטר.

 

4.

גדעון פתח לי את הדלת ואמר: "או, טוב שבאתָ ועוד עם הרובֶה, זה בכלל נהדר!"

   נכנסתי מההוֹל לסלון. בסלון עמדו שלושה מבוגרים מול זאטוט עירום, שעמד על חלוק אמבטיה מַגַּבְתִּי, לָבָן, שהיה פרוש על הרצפה. גדעון הָאָב אחז במכנסיים; לידו עמדה נעמה ובידה תחתונים וגופייה; חסיה, שכנראה הספיקה להשלים עם נעמה, אחזה בגרביים, בנעליים ובחולצת הפְלָנֶל הקטנה. איילי ירד יחף מהחלוק הלבן לרצפה הקרה, ובכך עורר את כעס המבוגרים. הוא החל פוסע על הרצפה ממש כקָלִיגוּלָה הצעיר ואחריו – משמר הקיסר.

   "איילי," פנתה אליו נעמה ברוך, "תלבש גופייה ותחתונים, אתה תתקרר מתוקי," הפלומה הגנרלית שתחת לשפה המשורבבת הסתמרה, והגבות המחוברות נִקְפְּצוּ. "איילי, תִּראה, רפרף כבר בא ואתה מתנהג לא יפה. תִּראה תִּראה, הוא מתבייש בשבילך. תַּראה לו איך אתה לובש בגדים כמו ילד גדול,"

   "לא רוצה!" נשמע הסירוב.

   "נו," אמר גדעון שכבר איבד סבלנות, "אם ככה יבואו המחבלים,"

   "אמרנו שלא," לחשה נעמה בכעס אל בעלה, "אמרנו שנפסיק עם זה!"

   "יבואו המחבלים," התעקש גדעון.

   "אבל גדעון," ניסתה חסיה להתערב.

   "יבואו, בַּאַבּוּהוּ יבואו!" צעק גדעון על חסיה, "ועל תתערבי בבקשה!"

   "מתי?" החל איילי משא ומתן ישיר, כשהוא עומד מהורהר ומניח בחוסר חשק מופגן לאמו להלבישו בתחתונים ובגופייה. "מתי?" צרח את השאלה בדמעות לעבר אביו, כשזה קרב אליו עם המכנסיים ביד.

   "עכשיו," אמר גדעון. איילי הפסיק לברוח והתיישב על השרפרף שבפינת הסלון, מחכה למבצע אנטבה. בין ההורים התפתח ויכוח: "מי יהיה המחבל?" שאל גדעון.

   "כמובן נעמה," אמרה חסיה, "היא כבר בתוך התפקיד,"

   "זה לא צחוק," אמרה אימא נעמה, "אני לא עושה את זה יותר, חוץ מזה אני הייתי ג"יבריל כבר בבוקר, כשהוא לא רצה לאכול את הקורנפלקס. אני חברים, גמרתי עם זה,"

   "אז מי יהיה המחבל?" החזירה חסיה קושיה למקומה.

   "אתה!" הצביעה נעמה על בעלה בבוז.

   "אני?"

   "אתה התחלת עם זה, את הדייסה שאתה בישלת, אתה תאכל,"

   "טוב," אמר גדעון בכעס מופגן.

   "איפה המחבלים?" נשמע קול הרמטכ"ל הקטן המכריז על כּוננות-על, "למה הם לא באים?"

   גדעון זרק את המכנסיים של איילי לעבר חסיה, רץ לאמבטיה ומשם למטבח; שם קרקש וקשקש במיני סירים, מחבתות ומגירות, וחזר במהרה, כשהוא טומן בכיסו דבר-מה.

   "איפה הם? למה הם לא באים?"

   "תיכף איילי, תיכף, סבלנות, זה לוקח להם זמן," אמרה חסיה, "הם נזהרים, הם לא רוצים שאתה תתפוס אותם,"

   "אבל אני כן יתפוס אותם. איפה הם? איפה?"

   גדעון יצא לחדר המדרגות וחזר אחרי דקה כשעל ראשו מגבת לבנה מפוספסת בשחור, שהייתה אמורה כנראה לשמש ככאפייה; מֵעָלֶיהָ מִכסה של סיר, שאמור היה להחזיק את המגבת – או השד יודע מה – אולי סתם להפחיד, וביד השמאלית הוא אחז את סכין הלחם הגדול מן המטבח. הוא נע בקצב מצד לצד, וזה דמה יותר לאיזה ריקוד אינדיאני או למחול שבטי, מאשר להתקפת מחבלים. לעומת זאת פיו הפיק מרגליות בחי"ת ועי"ן מוגזמות לעילא ולעילא, ושוב האוצר הלשוני המוכר: "אִטְבַּח" אליַהוד בִּאסמִאללה אלרַחְמַן אלרַחִים, אללה וַאַכְּבַּר," ואל אלה ניתווספו קללות חינוכיות בנוסח, "כֻּס רַבְּכֻּם, אִנַעַן אַבּוּכּ, יאללה-יאללה יא חרא, יא אִבְּן שרמוטה," ומִינֵי טוּבִין אחרים. התאפקנו כולנו שלא לפרוץ בצחוק, רק הגנרל הקטן התחיל להתלהב. זיק ניצת בעיניו, לבו נמשך אחר סכין המטבח הגדולה. "מחבל," הוא צעק לעבר הדמות המגוחכת שנהמה, "למה יש לך סכין בכלל, יא מחבל?"

   דממה השתררה. לא ציפינו לדיאלוג מן הסוג הזה, אך חסיה בתושייה פלמ"חניקית הצילה את המצב ואמרה בבטחה: "עם הסכין איילי, המחבל הרשע הזה הורג ילדים שלא מתלבשים אחרי האמבטיה. נו, תן את הרגל ונלבש את המכנסיים מהר שלא יהיו בעיות."

   אימא פרנקל התיישבה על כורסת העור השחורה בסלון מיואשת, אך הסַמֶּלֶת חסיה המשיכה: "ועכשיו את חולצת הפְלָנֶל, קדימה, מהר מהר,"

   איילי פרש את זרועותיו בפיזור נפש כמו דחליל.

   המחבל שחשב כי מילא את שליחותו הגורלית על אדמת פלסטין, סב על עקביו כדי לצאת אל חדר המדרגות ולהסיר את התחפושת, אך אז רדף אותו הקול הציוני המאיים.

   "אם אתה מחבל על אמת למה אתה לא עושה עם הסכין כמו רנבּו? למה אתה לא הורג מישהו?" המחבל קפא על מקומו וכל גובהו הטרוריסטי מָך. הוא הסתובב באחת, זיק ניצת בעיניו – אותו זיק שניצת לפני רגע בעיניו של איילי – הוא התנפל עליי ואחז אותי בגרון בכוח. הרובה נתקע לי בביצים וחשבתי שאני הולך למות, אבל הוא לא עזב לי את הצוואר.

   "חייל," צעק בחי"ת גרונית, "חייל של צה"ל עם רובה, אללה וַאַכְּבַּר, שַׂחֵק אותה אִנַעַן דִינְכֻּם רפרף, אני רוצה להגיע היום למסיבה על הגג של עזריאלי לפני שתים עשרה בלילה כֻּס אוֹחְ"תוֹ, אִטְבַּח" אליַהוד!" רציתי להגיב, אבל התקשיתי לנשום.

   "אתה חייל בצבא!" נשמע הקול הפּוקדני מעם השרפרף, "אתה צריך לנצח ת"מחבל!" אמר איילי, כאילו הדבר פשוט ומובן מאליו. הרגשתי שאני מאדים בפנים. חסיה כיסתה בידה על פיה לאות פליאה, והאֵם פרנקל הצמידה אצבעות לצדעיים, נראה היה שהיא עומדת לבכות; אבל אז הִרפה מעט המחבל הנורא מאחיזתו, כנראה התעייף, סובבתי אותו כמו בסרטי הנינג"ה או ב-WWF – סלטה כזאת על הגב – המִכְסֶה של הסיר התעופף באוויר והכנעתי אותו אפיים ארצה עם כל העצבים שהיו לי מכל היום הזה תוך שאני צועק: "כוח דפנה בפעולה, כוח דפנה בפעולה,"

   "חייל גיבור!" קפץ ראש האוגדה מן השרפרף ואביו זעק: "אח הגב! רפרף השתגעת?" אך מייד שב האב אל התפקיד כשחקן נאמן, "אִנְתַ מַגְ"נוּן?"

   "כוח דפנה בפעולה, המפקד! כוח דפנה בפעולה!" צרחתי לעבר הזאטוט.

   "חייל גיבור!" צרח עליי הזאטוט באֶקְסְטָזָה, כשהוא מושיט את הרגל לחסיה כדי שזו תגרוב לו את הגרב.

   "עכשיו אתה תבקש ממנו סליחה," צרח הזאטוט משרפרף החמ"ל, "אחרת הוא יהרוג אותך עם הרובה שלו. שמעת מחבל, תבקש סליחה עכשיו!" הבטתי בM16- שנראה כמו מקל של מטאטא, מי בכלל זוכר איך מפעילים את הדבר הזה? עמדתי מעל גדעון, המחבל הרשע, שהיה שרוע על ארבעותיו סמוך לשולחן ההובְנֶה בסלון, כשהוא ממלמל: "סליחה חייל, סליחה. בִּרֻחִי, בִּנַפְסִי, אני באמת," הוא אמר את האל"ף כמו עי"ן, "מצטער," ואת העין כמו אל"ף. קטסטרופה, לא עבד מספיק על התפקיד, לא דייק, לא הקפיד במִבטא.

   באמת סליחה יא סידי, אני יעשה כל מה שמֻעַלְמִי רוצה," שוב שכח את העי"ן הגרונית, "כל מה שהחייל יגיד אני יעשה," פנה האב על ארבעותיו אל הזאטוט שכבר נעל נעל אחת.

   "תגיד לו שיִלך על ידיים," אמר הפעוט עם הפלומה הגנרלית, "תגיד לו רפרף החייל,"

   חסיה ונעמה פרצו שתיהן בצחוק.

   "תילך על הידיים!" צרח הגנרליסימו.

   "לֵך על הידיים," אמרתי לגדעון ודחפתי אותו קלות בקצה של הרובה.

   "השתגעת!" צרח עליי גדעון מלמטה כשהוא אוחז בכאב בכתפו השמאלית, אך מייד הציץ ברגל היחפה של הפעוט ועבר לערבית מאושכנזת, "אִנְתַ מַגְ"נוּן?"

   "הוא אמר לך ללכת על הידיים," אמר הקטן, "אז תילך על הידיים, כי הוא הסְגָן שלי,"

   המחבל קָשַׁר בקֶשֶׁר סבתא את המגבת דמוית הכאפייה אל הסנטר, וכבר נראה ממש כסבתא יוכבד. את הסכין השאיר על השטיח – סמל למפלתו הנוראה. אחר כך זז קצת משולחן ההובְנֶה השחור, נעמד על הידיים וכמעט שבר את הוויטרינה הצמודה לקיר. פני המחבל האדימו כעגבנייה. בגמגום התקדם על כפותיו, כשמכיסו נפלו ברעש מצטלצל שלושה שקלים, מטבע אחד של חמישה, קופסת סיגריות מרלבורו לייט וארנק עור עם מסמכים פלוס קרדיט קארד. אחר כך נפל אפיים ארצה בשנית. נראה שלרגע הזה בחקירה חיכה איילי, שכבר גרב את הגרב השני וכמעט נעל את הנעל השנייה.

   "הארנק של אבא נפל מהכיס של המחבל?"

   "הוא גנב לו אותו, המפקד!" הושעתי את המצב.

   "קח את הארנק של אבא שלי ממנו!" פקד איילי, ולעבר המחבל הרצוץ והמטולטל, "אתה, אתה גנב! עוד פעם אם תגנוב נהרוג אותך, לא ניתן לך ללכת ככה,"

   "נו," אמרה חסיה לגדעון, "נו נו…" היא הצביעה על שתי הרגליים של הגנרל שהיו כבר נעולות בנעליים גבוהות מעור, "תסתלק כבר, המפקד מרשה לך ללכת הפעם, גֶט אַאוּט!" הוסיפה באנגלית, "מֵייק אִיט פַאסְט, מֵייק אִיט פַאסְט!"

   המחבל לא התמהמה אפילו לשנייה. חיש קל קם על רגליו ורץ לחדר המדרגות, אך איילי כמו כל ראש מוסד טוב נשאר חשדן וספקן, "רפרף, תגיד, היינו צריכים לתת למחבל ללכת?"

   "אלוהים אדירים," אמרה נעמה, "מה נעשה אם זה לא יעבוד בפעם הבאה?"

   "תגיד לי רַפְרָף," אמר גדעון בלבוש גדעון שבדיוק נכנס להול, "אולי תביא מהקריה בפעם הבאה כמה רימוני פַּקְפָּק?"

 

5.

וכאשר כל העולם השָׂבֵעַ נתן יד זֶה לָזֶה מקִירִיבָּטִי ועד הוואי במסגרת הקונסורציון הגדול, וכל הרשתות שידרו שום דבר מצֵאת החמה ועד צאת הנשמה; ממש דקות אחדות לפני שהתמזה התחילה לבעור ולפני שהאייפל התעופף באוויר באֶלֶף אַלְפֵי ריבּוא ריבּואות זיקוקין של דינור, הכרזנו אני והעולל הגנרל על מלחמת עולם שלישית בכוחות הרשע של האימפריה.

   יצאנו לעמוד כנגד הקיסרית האכזרית דפנה והמלך השוטה שושו. גלגלנו את השטיחים לשני צדי הסלון הגדול ואת כורסאות העור השחורות – כל אחת כחמשת אלפים דולר – הפכנו וגררנו, שתיים לצד זה ושתיים לצד זה, כדי ליצור שני מתרסים כדבעי, שני מחנות. הגנרל הקטן צעק: "קדימה!" ורצנו שנינו לארון הצעצועים הלבן בחדר שלו. שלפנו משם ארבע מגירות עם לוחמי פלסטיק וצעצועי נשק חשמליים ושפכנו אותם ברעש מצטלצל על רצפת השיש המנומרת בסלון. חילקנו את הנשקים ופרשְׂנו את החיילים זה מול זה: הצבעים האחרים זה ההם, הירוקים – אנחנו. איילי חבש קסדת פלסטיק שכיסתה על עיניו. הוא הציץ משם בקושי רב, ועל הגוף הוא עטה מיני נשקים שונים מחֶרֶב-האור הקדושה ממלחמת הכוכבים ועד רובה שהוא בעצם רובוט, שהוא בעצם אקדח, שהוא בעצם משאית לעת מְצֹא ועוד השד יודע מה! לפתע אמרתי: "רגע," ראיתי בטלוויזיה את מלכת אנגליה מחייכת, אבל אז קפצו לווינה ואיזו זמרת שמנה שרה איזו אוֹפֶּרָה; אמרתי שוב: "איילי, רק שנייה," ורצתי אחוז תזזית אל המטבח. שלפתי משם את המיקרו, הטוסטר וכמובן את מכונת האספרסו של "לוואצה". רצתי כל עוד רוחי בי אל הבריקדה שלנו. הנחתי כמגן את המיקרו ועליו את הטוסטר.

   "מה זה?" שאל העולל בעל הפלומה הגנרלית.

   "זה, זה, זה…" חשבתי איך אסביר את מעשיי הגחמניים, "זה מגן, אני בונה לנו תותח,"

   "תותח, תותח, יש תותח!" התלהב העולל הגנרל, ואני נדבקתי בהתלהבותו ועל הטוסטר הצבתי את המכונה הקטנה של "לוואצה", כשאני מסובב בכוח את הצינור שמחמם את החלב כלפי מעלה, כאילו היה קְנֵה-יֶרִי.

   "הנה תותח!" צעקתי.

   "לא, לא! זה טנק! טנק גדול כמו בכיכר!"

   "שיהיה טנק," צרחתי בהתלהבות.

   "מלחמה!" צרח איילי, הרים את החֶרֶב של לוּק סקייווקר אל על ופגע בנברשת הפורצלן שאימא נעמה הביאה ממזרח אירופה, זו הצטלצלה ברעש.

   "רגע, עוד דקה," אמרתי לאיילי, חושש שתנחת עליי הנברשת הקריסטָלית.

   "למה רגע?" גער בי אייל החייל בחוסר סבלנות משגע, "המחבלים מחכים!" הוא צעק.

   "שיחכו," אמרתי, "אנחנו נפתח במלחמה נגד כוחות הרשע בקצב שלנו. ככה יהיה לנו יתרון עליהם,"

   איילי שרבב שפה וקימץ עין. יכולתי לראות שהגלגלים במוח הקטן עובדים.

   "בסדר," הוא אמר.

   הבטתי בטלוויזיה. החלה הספירה לאחור. הכול קיפץ לנגד עיניי: מניו יורק לפריז ומפריז ללונדון, מלונדון למדריד וממדריד לווינה; מווינה לברלין, מברלין לאתונה ומאתונה אלינו. לעזאזל, חשבתי לעצמי, אף פעם לא הייתי בחו"ל, וגל של דיכאון הציף אותי. שמטתי את הרובה המסורבל על הרצפה ברפיון כוחות; אך משהבחנתי לפתע בפרצופו המופתע, נפוח הלחיים, של אייל החייל, מציץ מתחת לקסדת הפלסטיק, שינסתי מותניי והרמתי את הרובה במלוא העֱזוּז.

   "נתקיף את האויב על פי השעון שם, בטלוויזיה," אמרתי לו.

   "בסדר," הוא אמר.

   "תספור איתי, הִנֵּה, אתה רואה," וספרנו שנינו מלאי התרגשות.

   "עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת!" אני ואיילי התנפלנו על חיילי הפלסטיק, שהיו מעורבבים זה בזה ומופנים אלינו. חיילי קומנדו ימי ורובוטים, אבּירי השולחן העגול וצבּי הנינג"ה, הפּאוור ריינג"רס ומיני צלבּנים על סוסים; חייליו של דארת" ויידר ממלחמת הכוכבים וקאובּויים עם לאסו; אינדיאנים וחיילי חִזבאללה עם כאפייה; חיילים במדים כחולים מימי מלחמת האזרחים בארצות הברית וקבוצות של הוּנִים ומונגולים היישר מצבאותיהם של אטילה וג"ינגיס חאן; אמיצי לב מפלסטיק, עוטי שריון רומי, נישאים על גבי דּוּפַנִּיּוֹת. כולם, אבל כו-לם, הפסידו לנו בדקה אחת, ככה.

   או-אז הצצתי לרגע לעבר המרקע. כנראה השַׁלָּט התגלגל על הרצפה בזמן שהשתוללנו כהוגן ונחת על ערוץ 2, איך לא. זוגות שונים במסיבות יוקרה נראו מתנשקים נשיקה לוהטת, אחדים מציצים לעבר המצלמה במבט מתגרה ומגבירים את הנישוק, לעשות לי דווקא. התיישבתי מיואש על הרצפה הקרה והרובה המסורבל, המגן הזהוב והחרב נשתלשלו ממני ברפיון.

   "רגע איילי," אמרתי, "מנוחת הלוחם," ולא היה לי כל חשק לקום מהרצפה. איילי הביט בי ואז שאל: "אתה עצוב כי דפנה עזבה אותך?" הייתי המום. הבטתי עליו ובלעתי את רוקי. "היא לא אוהבת אותך?"

   רציתי לפרוץ בבכי, אבל על פניי התפשט רק חיוך אווילי.

   "אם היא לא אוהבת אותך, אל תהיה עצוב," הוא אמר ושלח את שני אגרופיו הקטנים והקפוצים לעֶברי. הוא אחז אותי בשתי אוזניי המְקֻטָּפוֹת שהאדימו מן המאמץ, וקירב בכוח את פרצופו אל פרצופי. בשפתיו הקטנות והקמוצות, שנראו כמו דובדבן הנושא פלומה גנרלית, הוא נישק אותי על השפתיים בעדינות רבה ואז אמר: "הנה, אני נותן לך נשיקה, אל תהיה עצוב. אני אוהב אותך רפרף החייל, אתה ת-מיד, ת-מיד תהיה הסְגָן שלי!"

 

 

              

(הסיפור הוא וריאציה חופשית על "חינוך מודרני" מאת א. ארדוב בתרגום ג. חנוביץ.)  

 

    

     

   

                  

   

   

    

 

  

 

16 תגובות

  1. אני מפרסם כאן סיפור קצר שהופיע בשנת 2000 בכתב העת "עמדה". אחר כך כונס בספרי "סוף הקומדיה". אני מפרסם אותו לכבוד השנה האזרחית החדשה שבפתח, וגם כי הוא נראה לי מתאים כל כך בימים טרופים אלה למצב במדינה המוכה שלנו. קצת הומור לא יזיק לנו. אז שנה טובה לכל חברי הבלוג והקוראים. מקווה שתיהנו.

  2. שנה אזרחית טובה, רני. יופי של תזמון לסיפור הזה. איזה סמטוחה בפוסט על נפשי. היה כאן קרב, כל הסימנים מראים שהיה כאן קרב משהו משהו (מין הומאז" לנסיכה הקסומה). שמור על עצמך והרבה טוב בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה (חוץ מעל מי שיש לו כסף לדאוג לו). אוהבים אותך

  3. אה, כמה נהניתי לקרוא שוב את הסיפור המשעשע הזה, רני. שנה אזרחית טובה!

    • עודד, שנה אזרחית טובה לאורה לשי ולך. היום יצאה לאור "עמדה" 19. שתי החוברות 18 ו-19 יגיעו אליך בימים הקרובים. להשתמע ושיהיה שלום, רני.

  4. חן קלינמן

    סיפור מלא חום ואהבת אדם. מאוד מתאים לשעות הלילה הקרות של סוף מילניום, עם הנגיעות הכואבות שבו, החמלה והשובבות. נהדר.

    • חן, תודה לך. השבוע אנחנו חוגגים בקפה "סוכר" את צאת "עמדה" 19-18, שירים, סיפורים, מסות, וכמובן את צאת ספרו היפה של עמוס אדלהייט "איגרת מפלסטינה" (שירים), אתה מוזמן. רני.

  5. יעל ישראל

    קראתי בזמנו ואהבתי, וקראתי עכשיו ואהבתי.

    המגדלים הזכירו לי גברת הונגריה אחת…..

    • יעל, שלום. אכן המגדלים מזכירים איזו גברת הוסארית-הונגארית שעבדתי אצלה לפני שנים. אחת שהמבטא זה הצד החזק שלה. שנה טובה ופורייה, רני.

  6. יופי של סיפור.
    היה מצחיק אם הבדיחה לא הייתה עלינו.
    שיהיה שקט.

    • גיורא, תודה רבה לך. כן, זה נכון, הבדיחה היא שלנו והיא עלינו, אבל הומור עצמי זה דבר חשוב בחיים. הרבה פעמים זאת חומת המגן מעופרת יצוקה. רני.

  7. היי רני. הסיפור הזה הוא חגיגה של אהבת אדם. זו הקריאה הרביעית שלי אותו, ובכל פעם זה משעשע וצובט לב כאחד. שבת יפה לכולכם, לאה

    • לאה, תודה רבה לך. אני יושב כאן ומקליד והילדים, איך לומר, עשו מיני פוגרום בבית. הכול הפוך. זה מתקשר לי כל כך להוויית הסיפור הזה. ראיתי שפרסמת פרגמנט מתוך הרומן. אני מכיר אותו היטב והוא יפה מאוד. אגיב בבלוג שלך. כל כך אקטואלי השם הזה – "עזתית". רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל