רן יגיל סופר ועורך
דברים שכתב לי חברי איתי דרור, סופר ועורך לשון, בתום קריאת הספר החדש שלי. מחמם לב ונפש.
מלאך בשמי חניוני תל אביב
איתי דרור
ספרו החדש, העשירי במספר, של רן יגיל "סיפור של יום / הכול שפיט" (הוצאת "עמדה") הוא שילוב של סיפורים קצרים ונובלה, והמחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא שיגיל הוא סופר תל אביבי שיודע ללכוד את נשמתה של העיר, על רקע התקופה והמצב האישי שבו הוא נתון.
הסיפורים הקצרים מוסרים על פי רוב בגוף ראשון סיפורי שוליים שהעיר מלאה בהם: חולה פרקינסון שמחליט לקרוא תיגר על מחלתו ולהיפרד מהעולם לפני שהמחלה תעשה זאת עבורו, ומחליט להגיע לשמיים בדרך גרנדיוזית – הוא קונה אלפי בלונים ומחשב לפי המסה שלו לכמה יזדקק; מגדלת חתולים כפייתית, חולה בסרטן סופני, שמחליטה להוריש את ביתה לחתוליה; אב שעסוק במרדף אחרי השמטעקלע של בתו, הסמרטוט המסריח שבתו הקטנה נרדמת רק איתו, שהלך לאיבוד; מוכר אופנועים בדרום העיר שנמשך להוגים אקזיסטנציאליסטים דוגמת קאמי וסארטר ושבעצם מגשים את הגותם בדרך חייו.
סיפוריו הם מעין הבזקים קטנים שמאירים פינות נידחות, בעיר ובנפש, וכתובים באמינות יוצאת דופן – אין בהם חגיגיות מעושה והם עוברים אל הקורא בטבעיות כאילו זה שוכן במוחו של הגיבור וקורא את מחשבותיו האמיתיות, לפני שאלה "סודרו" לכבוד העולם.
הצד השווה בסיפורים ובנובלה הוא ההתבוננות האקזיסטנציאלית של יגיל בחייהם של גיבוריו וביכולתו לברוא דמויות מלאות שונות בתכלית באופן אמין; יכולת זו של יגיל לבנות דמות אמינה מגיעה לשיאה בנובלה "הכול שפיט", שמספרת על מבקר הספרות, הקולנוע, האופנועים, בתי הזונות והמכוניות דורון בת (רמז למבקר ידוע בהיפוך מין שם המשפחה), שמגיע למפגש עם העורך של העיתון שהוא עובד בו כדי "לשוחח" עִמו על הביקורת שכתב על סיפור קצר של הלה שהומחז והוסרט; הביקורת הייתה קטלנית כמובן וזו גם האנרגיה שמניעה את סיפור ההישרדות הנפשי והפיזי של גיבורו, ששואף להגיע לקומה אפס בחניון התת-קרקעי שבו חנה (מפלס 6-), אך מפגשים בלתי צפויים מקשים עליו לצאת מהחניון.
עורך העיתון מתחשבן עם בת ומחליט שיטיל עליו את המשימה השנואה של ביקורת טלוויזיה – משמע, תוכניות ריאליטי בזויות שהמבקרים מעבירים את סיקורן ביניהם בלית ברירה כחובה מערכתית – אך בת מסרב ומוכן שיפטרו אותו. כתגובה העורך קם מכיסאו, נוטל את משקפיו של המבקר ודורך עליהם בעוד הוא צועק: "אתה לא זקוק למשקפיים, מכיוון שממילא אינך רואה כלום!".
זה אזכור ברור לתקרית שהייתה בין דודו טופז המנוח למבקר מאיר שניצר, שאף משקפיו נשברו ושאמרו לו את אותן המילים שאמר העורך לבת.
דורון בת אם כן היא דמות המבקר הנפוח שכותבים אוהבים כל כך לשנוא, זו שבמחי יד הורגת יצירה ומוחצת לבבות, וניכר ביגיל שהוא מתענג על נעיצת הסיכות בה ועל דרך הייסורים שהוא מעביר אותה, והקורא מצטרף אליו בשמחה. הלוא אין שמחה כשמחה לאיד.
"הכול שפיט", אומר בת, משפט שמבחינתו הוא קיומי לחלוטין לא רק מבחינה אסתטית: מכיוון שעולם העיתונות עומד על כרעי תרנגולת ועיתונים נסגרים, טורים מוחלפים, אנשים מפוטרים על ימין ועל שמאל והתזזיתיות היא לחם חוקו של העיתונאי – אין לו ברירה אלא לג'נגל ולסקר הכול כדי לשרוד. בסוף הוא לומד על בשרו שבמילה "הכול" כלול גם הוא, ולראשונה לומד איך זה להיות מבוקר.
ספר אקזיסטנציאלי משובח.
יפה כתב איתי דרור
כמי שקרא את הספר אומר שאיתי תיאר נכון אך רק נדע נגיעה
זה רק הזכיר לי עד כמה הייתה התרגשות עצומה עבורי בקריאת הספר
ואולי טוב עשה איתי שלא הרחיב והשאיר לקוראים את הטעם המתוק והכואב של ההתרגשות
אני זוכר איך עפתי עם הבלונים של גיבור הסיפור ריחפתי ומבטי חלף על ……. אני זוכר איך התחברתי
כדאי לכם לקרוא