רן יגיל סופר ועורך
10.10
רוב הפקידים מן הקומות הראשונות כבר פינו את הבניין. סביר מבחין בהם מבעד לצוהרי חדר המדרגות בטפסו מקומה לקומה. הם מתרכזים אגודות-אגודות סמוך למִבנה ומביטים מעלה. הוא שומע מישהו מהרחוב צועק "נחסמה היציאה על ידי עשן. אנשים לכודים שם והם לא יודעים." אנשים צצים בחלונות הקומה השלישית וזועקים לעזרה. נראה שהאסימון נפל. סביר מחדש את הטיפוס מעלה, היידֶה! את המדרגות, שתיים-שתיים, תוך שהוא ממלמל לעצמו "אני לא יכול לעמוד בתור. אני באמת לא יכול."
הוא פורץ בכוח אל תוך משרדיה הראשיים של החברה בקומה הרביעית ושומע את המנהל מרגיע את עובדיו בקול רועד: "אין צורך, הכול יהיה בסדר, בקרוב יהיה אפשר לחזור לעבודה." ומשהו בתוכו מתקומם. רק הוא, בהביטו במציאות נִכחה, כבר הבין כי דבר לא יהא כתמול שלשום?
כשהיה סביר קטן, בכיתה ג', בבית הספר הכּרמל, נלקח לצריף של האחות לקבלת זריקת אנטי-טטנוס, לאחר שבעט בטעות בבמת הטקסים מאבן ושרט את רגלו בברזל חלוד לאורכה ומרוב כאבים נשכב על החול והתפתל. הוא זכר היטב את הכאב הפיזי הנורא, אבל יותר ממנו זכר כאב אחר, משפיל. אותו רגע שנלקח לאחות ולפניו חמישה-שישה ילדים והוא מתפתל מכאבים ואחרי זמן-מה נרגע ומשהו שונה מתחיל חוֹמֵר בו, מבעבע ומבקש לבקוע, לפקוע. איזה עלבון אישי בגלל כל חולֵי הגריפּה שעמדו בתור לפניו ונראו לו במצב פחות אקוטי ממנו, והוא החל למלמל ולהשתולל כשהוא צועק: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור."
לך דע אם הייתה זו תגובת נגד על אדישותו של אביו, או תגובת חיקוי על ההיסטריות של אמו. בכל מקרה, הוא התכופף עם כל הכאבים והחל לזרוק קובֶּבּוֹת של בוץ על הילדים והילדות שעמדו בתור לאחות. חבריו ניסו לעצור אותו, אבל הוא חמק מהם, מדמם ברגלו לעבר הגדר, תר בעיניו כמחפש דבר, עמד כדחליל, ידיו פשוטות לצדדים, חלם לרגע ואז החליט. התכופף והחל מיידה אבנים לעבר שני חבריו הטובים, אלי ואלינוער, שהביאו אותו אל האחות תוך שהוא צועק בהיסטריה מוחלטת: "אני לא יכול לעמוד בתור, אני לא יכול לעמוד בתור." עד שאחות בית הספר יצאה לראות מה קרה.
והנה נפתח צוהר קטן אל עולמו הנפשי המסויט של הגבור
רני, יש לי תחושת דה ז'ה וו עם הספור הזה ,האם לא פירסמת אותו פעם בבלוג שלך
אם לא הרי שזה מעיד על קול עם גוון יחודי המלווה את כל יצירותיך
שבת שלום
מחכה לדקות הבאות
חנה, אין כמוך. פרסמית אותו בעבר בחלק אחד באתר "מעריב". כעת אני מפרסם אותו חלקים-חלקים, סלייסים, בגלל המבנה שלו וגם בגלל התחושה של נחשף למספיק קוראים. את כמובן צודקת. זה איזשהו ניסיון פורטי-איטרנטי שכזה. בכל אופן, שאפו לך ותודה על ההערה לגבי הגיבור, שהיא כמובן נכונה, ובכלל על הקריאה שלך. שבת שלום.
נו טוב, "התיקונים" של פרנזן. אין ברירה. אני איני מפוקס.
חנה, אין כמוך. פרסמתי אותו בעבר בחלק אחד באתר "מעריב". כעת אני מפרסם אותו חלקים-חלקים, סלייסים, בגלל המבנה שלו וגם בגלל התחושה שלא נחשף למספיק קוראים. את כמובן צודקת. זה איזשהו ניסיון פואטי-אינטרנטי שכזה. בכל אופן, שאפו לך ותודה על ההערה לגבי הגיבור, שהיא כמובן נכונה, ובכלל על הקריאה שלך המקסימה והמקפידה. שבת שלום.