רן יגיל סופר ועורך
אלתרמן והממסד – שנות החמישים
לא אחת ולא שתיים מותקף אלתרמן כבר בשנים אלה, עם קום המדינה ועד הופעת 'עיר היונה', על קשריו עם הממסד. בהשראת זך, ושנים אחר כך, מסכם בדיעבד את ההתקפה דן מירון, שהציג עצמו, "בן קפה ובית" אצל אלתרמן, ו"איש וידוי" לו בשעות הקטנות של השכרות ושל הלילה, וכותב עליו: "מאריונטה, שהמניפולאטור הגדול משך בחוטיה" וכן: "משורר-חצר מסובל-בשר וכבד-נשימה, שהמילים והמשפטים מסתבכים בין ה'רגליים' של טוריו."[1] נראה לי כי סיכום רציני יותר והגון יותר מצוי אצל אהרֹן קומם, במחקרו: "המשורר והמנהיג: ביאליק ואחד-העם, אלתרמן ובן-גוריון", המתאר את אלתרמן בביקורותיו על בן-גוריון בשנים אלה, לצד הערכתו העמוקה מאוד לבן-גוריון. קומם מסכם את דבריו: "בגין סגולתו זו לבחון ולהגיב מניה וביה, ללא שיקולים זרים, אך מתוך דאגה עמוקה לגורלה של האומה ולמעמדה, אלתרמן, יותר מביאליק, ראוי הוא להיקרא משורר לאומי "[2] .
עיקר ההאשמות כנגד אלתרמן על היותו חלק מן הממסד של מפא"י התמצה ביחסיו עם בן-גוריון. האשימוהו בפולחן אישיות. האשימוהו על שלא חידד את קולמוס המשורר שלו נגד פניו השונים של הקונצנזוס; בעסקנות; בהתחברות עם בן-גוריון ו"נעריו", דיין, פרס וארגוב; ברתימת יכולתו הלשונית לטובתם של השליטים. כל האשמות אלה מתחזקות, לכאורה, כשנתקלים בטורים אותם הקדיש אלתרמן לבן-גוריון, כמו "אזרח מדינת ישראל – דוד בן-גוריון". אבל עיון פשוט בטורי 'הטור השביעי', בעיקר בטורים שכתב עם קום המדינה, מעיד עד כמה היה אלתרמן עצמאי במספר נושאים מרכזיים, שעמדו בשנים אלה על סדר היום הפוליטי, הציבורי, עד כדי מחלוקת גלויה עם הממסד.
כזה היה יחסו לפירוק הפלמ"ח, בו חלק חריפות על עמדת בן-גוריון. בטורים שהקדיש ל'יצחק שדה'. עם כל אהבתו לבן-גוריון, הוא מביע תמיכה בלתי מעורערת בדמותו של שדה, במה שהיא מייצגת, ומוחה קשות על היחס אליו מצד בן-גוריון[3]. אבל לא זה הנושא היחיד בו חולק אלתרמן נמרצות על בן-גוריון. כך, למשל, עמדתו העצמאית בנושא הממשל הצבאי, בניגוד לעמדת בן-גוריון, שדבק בממשל הצבאי, באותן שנים וגם לאחריהן. למעשה, עם כל קרבתו של אלתרמן לבן-גוריון ועם כל הערכתו העמוקה לו, והן היו רבות, היו מספר נושאים בהם חלק עליו בגלוי בשירתו, ובשורה של התבטאויות נוספות. כאמור, אחד מאלה היה היחס לערביי ארץ ישראל. על תופיק טובי, ש"הזקן" לא רצה להגיב על דבריו בכנסת, כנגד התנהגות הצבא כלפי אוכלוסייה ערבית בזמן חיפוש אחר "מסתננים בגליל", ומציע לכנסת, הצעה שהתקבלה על-ידי הכנסת, לעבור על דבריו של טובי לסדר היום, הוא כותב: "ובכן: מי הוא תופיק טובי? הוא חבר הכנסת./ הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים/ יושב הנו בזכות-מלאה ולא בחסד…/ כבר עת אולי לזכור זאת, חברים. [—] בפיו היו עובדות לא-הופרכו עדיין/ וחקירה דרש הוא. מהו המוצא?/ לא!.. יער לא בריא הוא יער-הידיים/ אשר חרץ מראש כי זוהי השמצה." ("הנזיפה בתופיק טובי"). וטור זה הוא אחד מכמה בהם מביע אלתרמן עמדה דומה בנושא הערבי באותן שנים. בקיץ 1950 מתפרסם טורו "צורכי ביטחון"[4], בו הוא יוצא כבר אז נגד פגיעה באוכלוסייה הערבית בשם הביטחון: "דבר הממשל/ תקיף בלי חת:/ 'צורכי ביטחון הם!' – ותם הוויכוח./ נעקרו הנשים מן הטף בקת,/ ועכשו המצב כבר יותר בטוח.". באותן שנים הוא מבקר בחריפות שורה של נושאים של פגיעה באוכלוסייה הערבית ושל התנשאות עליה. בסתיו 1951 שירו "לענין של מה-בכך"[5], על הריגת ילד ערבי בידי חייל צה"ל באום-אל-פחם. בחורף 1953 פורסם שירו "לחש סוד"[6], בעקבות חקירת בית-המשפט בדבר הריגת שני ערבים בכפר ערה. בקיץ 1953 מפורסם שירו "שני אמצעי ביטחון"[7], בעקבות ידיעה עיתונאית על אישה ושני ילדיה, המוחזרים אל מעבר לגבול בעקבות ניסיונם לחזור אל משפחתם בגליל. ואחריו שיר המשך באותו נושא, "ישן וגם חדש"[8]. ב-1956 "תחום המשולש"[9], על הטבח בכפר קאסם.
נושא אחר, בו חלק אלתרמן באופן חריף וחד-משמעי על מדיניותו של בן-גוריון, הוא נושא היחסים עם גרמניה. הוא תקף את קשריו של דוד בן-גוריון עם אדנאואר, הקנצלר הגרמני בשנים אלה. אלתרמן לא קיבל את טענותיו של בן-גוריון, באותו משבר עמוק של שנות החמישים, כאילו יחסיו עם גרמניה הם יחסים פרגמטיים בלבד, וכתב, ברשימתו "לא פגישה היסטורית", שפורסמה בראשית 441960, לאחר בחירתו מחדש של בן-גוריון וחידוש קשריו עם אדנאואר[10], בין השאר: "…דבריו על גרמניה של היום, שאינה זו של אתמול [—] שיוו לפגישה זו את מלוא המשמעות והערך הקיצוניים. הפרדוקס שבעניין זה הוא שיש רושם כי ראש-הממשלה אמר מה שאמר לאו דווקא כדי לתת הכשר לעם הגרמני, אלא בעיקר כדי לתת הסבר וצידוק לעצמו ולעמו [—] אך דווקא דברי-צידוק אלה הם אשר שילבו באותה פגישה את הנימה שאינה צריכה להתקבל, לא על דעת האומה ולא על דעת העולם, ושיש לדחותה בכל התוקף." אלתרמן לא התייחס ליחסים כלכליים עם גרמניה, אותם הבין כנחוצים לקיום המדינה. הוא ראה בתשלומים המתקבלים מגרמניה "החזרת השוד" ותו לא[11]. התנגדותו הייתה ליחסים שמעבר לכך, יחסים תרבותיים ודומיהם, בהם ראה פשיטת רגל מוסרית מסוכנת. בטורו "הפילהרמוניה והתרבות" כתב בעקבות הוויכוח על השמעת ריכרד שטראוס: "קונצרט עניין גדול הוא. ראש הוא לסולם/ [—]/ אך ביטולו של הקונצרט וסלוקו מן העולם/ הם זאת-הפעם ז'סטה/ תרבותית פי שניים!". אלתרמן נהג בדרך זו ממש בחייו האישיים. הוא גנז את כל שתרגם בעבר מן הספרות הגרמנית. הוא הוציא מספרייתו את הספרות הגרמנית (חוץ מהיינה). במכתביו האישיים, הוא ענה לפונים אליו ממש בלשון בה כתב את טוריו. ב-1965 הוא עונה וכותב במכתב אישי לד"ר יונס (רופא הילדים שעורר את אלתרמן בשנות החמישים להזדעק כנגד היחס אל ילדי העולים, שאינם מטופלים בבתי החולים, ואשר בעקבות פנייתו כתב אלתרמן את הטור "לעזרת הרופא"[12], ועשור לאחר מכן פנה אל אלתרמן בתמיהה על קריאתו להחרים את התרבות הגרמנית): "שמיעת סימפוניה היא בלי ספק מעשה תרבותי, אך יש נסיבות שבהן ההימנעות משמיעת סימפוניה מסוימת היא מעשה תרבותי עוד יותר. אני סבור כי אם נשער, למשל, אדם שהוריו נרצחו באכזריות על ידי תליינים אשר אמן מסוים נהנה מחסדיהם ופיאר את שמם, הרי קשה יהיה לומר כי שעה שאותו אמן מציג תמונותיו או מנגן יצירותיו בפומבי יהיה בנם של הנרצחים אדם חסר תרבות אם הוא יירתע מלמחוא כפיים לאמן זה ומלהגיש לו פרחים."[13]
לטעמי, הנושא המעניין ביותר, בו חלק אלתרמן על תפישת העולם של בן-גוריון, ועל המדיניות שנקט בעקבות תפישת עולם זו, הוא נושא תפישת מהות הזהות הישראלית המתחדשת, והיחס לעלייה בישראל בעקבותיה. כאמור, אלתרמן לא התייחס בשנות החמישים אל הזהות המיוחדת של העולים מארצות ערב. לעומת זאת, הוא חלק על נטייתו ה"ניאו-משכילית" או ה"ניאו-כנענית" של בן-גוריון, שעשה הכל כדי למחוק את "הזהות הגלותית". כזו היה ה"עִברות" של שמות המשפחה הגלותיים והשמות הפרטיים הגלותיים, מתוך נטייה לשמות מסוימים, תנ"כיים או "צבריים", והחיוב שחייב בן-גוריון נושאי תפקידים ציבוריים, בכל התחומים, לשנות שמותיהם ברוח זו. אלתרמן, למשל, סירב לשנות שמו, למרות פנייתו של בן-גוריון אליו ברוח זו[14]. אלתרמן איננו נוטה לתפישת העולם ה"מקראית" של בן-גוריון, אלא כותב שוב ושוב כי הזהות העברית החדשה, הזהות הישראלית, עדיין לא הוכרעה. כמובן, הוא עושה זאת בעיקר בשירה עצמה, בהערות ארס-פואטיות לגבי זהותה של הלשון העברית המתחדשת, הסייגים שצריך או לא צריך להעמיד בדרכה, וכיוון התפתחותה. אין לבטל, לדבריו, את המטען התרבותי הגלותי[15], כמו שאין לקבוע מה יהיה הדפוס הסופי של העברית, כפי שהוא כותב מפורשות ב"מריבת קיץ"[16], שמסתיים כך: "מי יקום לנבא מה יהיו דמות ותואר/ לרקמת שרוולי הנאוה הכפרית?/ לזמרת הרוכל? לשחוקן של בנות צער?/ לחקי הדקדוק? לצלצול העברית?// מה יהיו הערים בין צידון ובין פלשת?/ איך ימטר? איך ירעם? אבל הס מפלפול./ שולמית של מחר בחדרה מתלבשת/ ואסור להביט דרך חור המנעול." אין זו קביעה ברורה לגבי מהות הזהות העברית המתהווה, אלא קריאה שמרנית להימנע ממהפכת היתר לה מטיף בן-גוריון. פוליטית והיסטוריוסופית, אלתרמן היה ברור יותר בהתנהגותו וגם במאמריו ובמכתביו, מאשר בשירתו, למרות מעורבותו החברתית הגדולה שהביעה שירתו. אפשר לסכם ולומר כי עד כאן מגיעה שירתו ההיסטוריוסופית של אלתרמן, ואין בה בהירות או צלילות לגבי הזהות העברית המתחדשת, אבל די בכך לראות שגם בנושא מהותי זה שמר אלתרמן על עצמאותו ולא קנה את מעמדו בהיענות לכל דרכיו של הממסד.
ההערכה ההדדית העמוקה בין אלתרמן לבין בן-גוריון ותלמידיו-ממשיכיו, הייתה קיימת כל חייו[17]. אבל לא בה כדי למנוע מאלתרמן מלשמור על עמדתו העצמאית, האמיצה. בדיעבד, שמירה זו אולי אף הוסיפה למעמד הבלתי מעורער שנקבע לשירתו.
[1] דן מירון, "מיוצרים ובונים לבני בית", אגרא 2, ע' 117, וכן: דן מירון, 'אם לא תהיה ירושלים', תל-אביב, 1987, ע' 66.
[2] מנחם דורמן ואהרֹן קומם (עורכים): 'אלתרמן ויצירתו', באר-שבע ותל-אביב, 1989, ע' 55-54.
[3] ראה: "שתי שיבולים וחרב", ו"ליצחק שדה".
[4] דבר, 14 ביולי 1950.
[5] דבר, 7 בספטמבר 1951.
[6] דבר, 9 בינואר 1953.
[7] דבר, 31 ביולי 1953.
[8] דבר, 7 באוגוסט 1953.
[9] דבר, 7 בדצמבר 1956.
[10] לאחר שיצאו נגדו חלק משרי הקואליציה בפרשת עסקת הנשק עם גרמניה, ולא הסכימו להתפטר בשל כך מן הממשלה, כדרישתו, התפטר בן-גוריון ביולי 1959, ונשאר לעמוד בראש ממשלת מעבר עד לבחירות, שאחריהן חידש את קשריו המיוחדים עם אדנאואר. ברשימתו זו, יצא אז אלתרמן נגדו.
[11] בטורו "שלושה דברים בענין התביעה מגרמניה" (דבר, 16 במארס 1953).
[12] דבר, 12 בדצמבר 1952.
[13] מכתב לד"ר יונס, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל-אביב.
[14] כך כותב בן-גוריון לאלתרמן, בין השאר: "ואם פניתי אליך כלנתן א. – אין זאת מפני שאתה חותם ככה לרוב תחת שיריך, אלא מפני שצר לי על שלא שינית שמך הלועזי, שבמקרה משמעותו היא ההיפך של מהותך." דורמן (מביא לדפוס), בין המשורר למדינאי', תל-אביב, תשל"ב, ע' 46. בהזדמנות אחרת דוחה אלתרמן את פנייתו של בן-גוריון אליו שיאמץ אחד משמות העט העבריים שלו, אתר – חלק מן האותיות של שם משפחתו.
[15] מאידך גיסא, קורא אלתרמן להימנע מרוממות הגלות. בין השאר, הוא כותב: "בל נשווה תפארת מדומה/ להוויית גולה." ("צלמי פנים"), וכיוצא בזה.
[16] ובהערות ארס-פואטיות נוספות ב'עיר היונה'.
מאמר מאיר עיניים המחזק יותר את אהבתי לאלתרמן אקרא גם את שאר המאמרים
תודה רני שהבאת
יש מי שקורא אף שממעטים להגיב
חנה היקרה, תודה לך על תגובתך המעודדת והחמה. כן, אני יודע שיש מי שקורא את המסה החשובה הזאת של ברתנא על שירת נתן אלתרמן וציבוריותו, כי אני רואה את מספר הכניסות, והן רבות.
רני יקר. גם אני בין הקוראים את המסה מאירת העיניים הזו.תודה לך ותודה לאור ציון ברתנא. קורא מעמיק שאני מכירה אישית ימים רבים ומעריכה. חיה אסתר
רני יקר. גם אני בין הקוראים את המסה מאירת העיניים הזו.תודה לך ותודה לאור ציון ברתנא. קורא מעמיק שאני מכירה אישית ימים רבים ומעריכה. חיה אסתר
חיה אסתר היקרה, תודה לך על הקריאה. אצלצל אלייך ונקבע כבר פגישה. חייבים! רני
מאמר מצוין!