בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 19
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, נקישה 19

נקישה 19
 
מתוך עדותו של ד"ר ראובן כהן — בשבועה —
 
אני היועץ הרפואי של משרד המשפטים. אני מכיר את הנאשם וכן את דוד הורודצקי.
שטרן: מדינה קטנה לנו, יפה, כולם מכירים את כולם.
השופט: מר שטרן, אבקש שקט בבית המשפט, ימשיך.
בעשרים לשישי אלף תשע מאות חמישים ושלוש, בשבת בבוקר בשעה שבע, ראיתי את הורודצקי, בבית־החולים הדסה. בדקתיו. בצווארו היו סימני לחץ. בצד הימני, סימן של בוהן; ומצד שמאל, סימני לחץ של ארבע אצבעות. בין הסימנים הללו מרחק של שנים־עשר סנטימטר, ובכל השטח הזה היו סימני לחץ קלים יותר. הסימן שנגרם מן הבוהן, היה שטף דם תת־עורי. סביב לפה — דם קרוש, והיו כתמי דם גם על החולצה. אלה היו הסימנים החיצוניים.
לחץ כזה על העורקים היה יכול להרוג אדם בריא, שלא לדבר על הורודצקי שהוא, כידוע, חולה קצרת ונשימתו קשה! אך בדרך נס היה הלחץ הזה קרוב לעורקים, קרוב בלבד, אבל קרוב מאוד, כחצי סנטימטר משם. מזל גדול, אני חוזר ואומר, וכל רופא או אח יוכל לחזק את עדותי, מזל גדול, שזה היה קצת מרוחק מן העורקים. לחץ כזה על העורקים במשך שתי דקות ממית אדם, פשוטו כמשמעו. הורודצקי היה כחול לגמרי, עד שאפילו אני, שמורגל במקרי חנק, נבהלתי. קצף נזל לו מהשפתיים, ודם נזל לו מהאף ומהפה. מבחינה מקצועית הייתי מגדיר את החולה כמי שמצוי במצב של חניקה חלקית. זה בהחלט מצב מסוכן שבו אדם מתקשה לנשום, ואם הוא חולה קצרת ובעל לב חלש, על אחת כמה וכמה. הלחץ על צינור האוויר, שהרי הלחץ לא היה על העורקים: לחץ כזה, יכול לגרום למוות אחרי, נאמר, חמש דקות. בעצם חמש עד שמונה דקות.
קלר: דוקטור כהן, חמש או שמונה?
קשה לאמוד…
קלר: ובכל זאת, דוקטור.
משהו ממוצע. נאמר שבע. אבל אצל אדם חולה כמו הורודצקי שש, כן שש, ואפילו פחות. בדקתי את הורודצקי, והוא אכן חולה קצרת בעל לב חלש. זה שילוב מסוכן המצריך השגחה. הגיוני מאוד שזוג שכנים שומר עליו ומטפל בו כשצריך, הרי הם גרים בסמיכות. אין ספק כי האיש סובל מהתקפות קוצר נשימה בעיקר בלילות. אני מקבל את זה. יש להוסיף שהלחץ הזה יכול היה לגרום להורודצקי החולה הלם, או מוות כתוצאה מהלם. בידוע הוא שהלם גורם למחנק אדיר, אבל כל זה כמובן לא קרה.
לפני שראיתי את הורודצקי, ראיתי את הנאשם. זה היה בשעה שש בבוקר. היו לו שריטות על המצח, האף והשפה העליונה. מניסיוני, אלה סימנים מובהקים של חונק. בדרך כלל כאשר בעל חונק את אשתו, והמקרה, לצערי, די שכיח במחוזותינו, אלה הם הסימנים שמופיעים על הבעל — שריטות שכאלה. אלה היו שריטות די טריות, נאמר של שעה או שעתיים. היה לו כתם דם ניגר על היד הימנית, אה כן, גם שריטה מאחורי האוזן הימנית, וגם קצת דם קרוש תחת הציפורן של האצבע האמצעית ביד הימנית. נוח שטרן קיבל את השריטות במהלך קטטה, מאבק, הדבר נראה בעליל.
אילו ידע שטרן לחנוק בעורקים, היה יכול לחסל אותו בשתי דקות. במקום זה נאבק בקורבן ארבע או חמש דקות. לכוחו הרב של שטרן ולחולשתו הרבה של הורודצקי, יש השפעה בדקה הראשונה של החנק, אחר־כך יש לעובדות אלה פחות משקל. אם הורודצקי, או כל קורבן אחר, אין זה משנה, מאבד את הכרתו, אין זה מקצר את אורך הזמן שלוקח לקורבן למות. השאלה מבחינה מדעית היא פשוטה: האם מספקים או לא מספקים בחזרה את זרימת הדם והאוויר לקורבן: רק זה קובע כמובן, הספקת הזרמים תלויה בעוצמת הלחיצה. איבוד ההכרה נגרם תכף על־ידי החניקה: ואם מספקים את זרימת הדם והאוויר, מתעוררים שוב, בלי חוכמות.
קלר: רגע רגע, דוקטור כהן. אילו היה המתקיף, במקרה הזה נוח שטרן, ממשיך ללחוץ באותו לחץ שגרם לאיבוד ההכרה, או־אז הורודצקי, הקורבן, לא היה יכול להתעורר?
בדיוק כך. אם הוא התעורר, הרי חדל הלחץ הקודם. נקודה.
קלר: כלומר, ייתכן שהפסיק מלחנוק.
לא. אינני סבור כך.
קלר: אלא…
שטרן פשוט שינה את מקום הלחץ, כי הוא אינו חונק סדרתי מר קלר, אין לו המיומנות והניסיון.
שטרן מחייך בבוז. בָּבוֹת החרוז משתפלות אל תוך השפם הדק.
שטרן כנראה נתבלבל כשראה את הורודצקי מאבד את הכרתו, אך מייד שב להשלים את המלאכה ברְאותו כי האיש נושם. הוא חנק אותו, אבל לא באותו מקום, הידיים החזקות זזו קצת. כך נראה לי. אבל לצערי, אינני יכול להסיק מדקויות אלו כל מסקנה חותכת באשר לכוונתו של הנאשם. אפשר לסמן כיוון, אך לא לפסוק. על כוונות ברורות אין לי שום מושג, ואני יכול לחוות דעה רק על שינויי הלחץ.
האזרחי: האם אפשר להסיק, אדוני הדוקטור, מדבריך, שאם הורודצקי התעורר, ונמשך המאבק, נחשף כאן רגע שבו שטרן מחליט שלא להמית את הורודצקי?
בשום פנים ואופן לא, כלומר, כנראה לא. סביר יותר להניח ששטרן פשוט שינה את מקום הלחיצה בשל ההפתעה, שינוי המצב: הרי הורודצקי איבד את ההכרה, ושטרן איבד אחיזתו. עם זאת, לא הייתי ממהר להסיק מסקנות בשל דקויות אלה.
שוחחתי עם נוח שטרן פעם או פעמיים אחר־כך. נוח סירב לשוחח איתי בנוגע למקרה. הוא אמר רק שאני אחד מההם, ולא יסף. נסגר. זה קצת מוזר, נאמר שזה מעיד על מוזרות מסוימת, אבל לא הייתי מרחיק בהסקת מסקנות בשל אמירה מסוג זה. שטרן חש משום־מה כניצוד, ואני פשוט הייתי אחד מההם בשבילו, כך שלא יכולתי לבוא לשום ידיעה על מצבו הרוחני, וייעצתי לו — הרי אני אינני פסיכיאטר ואין בי כל יומרה — להיבדק על־ידי רופאים פסיכיאטריים; אבל לפי מה שנראה לי, שטרן בכלל אינו מאמין ברופאים. הוא אינו שם מבטחו בהם כמסייעים לבני האדם. זאת התחושה שלי בכל אופן. יכול להיות שגם בגלל ההצעה הזאת, להיבדק אצל פסיכיאטר, ראה אותי כחלק מהקונספירציה. ראיתי שלא איוושע משטרן, ובכל זאת, לפי חוות דעתי המקצועית, נדרשה כאן בדיקה של מומחה בתחום מחלות הנפש. דיווחתי אפוא למשטרה. דבר אחד כן ברור לי, שנוח שטרן יודע מה הוא עשה, ידע ויודע, רק שהעקשנות שלו מקוממת קצת, חוסר הרצון שלו לשתף פעולה, כאילו מישהו רוצה להזיק לו, גוף גדול או מערכת כבירה, כל זה אינו מעיד על התנהגות נורמלית. כאדם בעל היגיון בריא, וכך אני רואה את עצמי כבוד השופט, חשבתי שלהתנהגות הזאת צריכה להיות סיבה, ושפסיכיאטר צריך לקבוע את הסיבה, זה — הדוקטור מצביע על שטרן — איננו אדם רגיל.
קלר: דוקטור כהן, אל יבלבל אותנו יתר על המידה. מה הם אפוא מסקנותיו?
במקרה דנן, ורק במקרה דנן, הנאשם יכול היה לגרום למותו של הקורבן תוך חמש דקות כתוצאה מאובדן אוויר, או תוך שתי דקות וחצי כתוצאה מאי זרימת דם סדירה. להערכתי, ולפי כל הסימנים המורים: הצבע הכחול, כמה כתמי דם קטנים על החולצה, הקצף מן הפה, ומעט הדם בזוויותיו…
קלר: יחזור הדוקטור על מה שאמר.
על מה…
קלר: על מילותיו האחרונות.
אמרתי קצף מן הפה ומעט דם בזוויותיו, כוונתי לזוויות הפה, מה כאן לא בסדר?
קלר רוכן לעבר שטרן ואחר־כך פונה לעד.
קלר: שום דבר, דוקטור, שום דבר, ימשיך בעדותו כדבעי.
בכל אופן, על פי סימנים אלה נראה כי הנאשם חנק את הקורבן בין שתיים לשלוש דקות. נאמר, שתי דקות ברציפות, הפסקה של כמה שניות, ואחר דקה נוספת. יסיק אפוא בית המשפט את המסקנות שיסיק באשר לחניקה זו.
השופט: תודה דוקטור.
אם יורשה לי…
השופט: בבקשה.
כאשר נוח שטרן הראה לי את הדם הניגר מן היד ואמרתי לו שקיבל שריטה ביד, הוא הביט בי במעין בוז כאילו הייתי סטודנט שנה ראשונה לרפואה ואמר: ״הדם הזה זורם על היד, אבל הוא מגיע ממקום אחר״. עיניו נצצו. שאילתיו כמי שהתמחה ברפואה, מניין? והוא ענה ״מהלב דוקטור כהן, מהלב. הדם הזה שלי זורם מן הלב. גע בו, הוא חם ונוזלי״. חייכתי אליו במין מבט מתנצל ואמרתי לו, שעד כמה שאני יודע הוא למד באוניברסיטה ספרות ולא רפואה, אז אם הוא מתכוון באופן מטאפורי, כי כל דם באשר הוא זורם מלב אדם חי, זה מקורו, נו טוב, אפשר לקבל את זה מפּוֹאֶט. שטרן לפת אותי בזרוע וסינן מבינות לשפם הדק שלו, ״שום דבר דוקטור כהן, לא הצטעצעויות ולא קישוטים ספרותיים. הדם הזה זורם מן הלב פשוטו כמשמעו״. הייתי המום, אבל שתקתי. חשבתי, רוצה להאמין בזה, שיאמין. כשבדקתי אותו בדיקה יסודית לא גיליתי שום שריטה. חשבתי לעצמי, מניין הגיעה כמות דם גדולה שכזאת על יד הנאשם. ציוויתי שהמעבדה תבדוק זאת במהרה. זה אכן היה דמו של שטרן שניגר, אך שום פצע לא נראה באזור זה בגוף: ידיים, זרועות תחתונות, קיבורות, והשריטות שהופיעו על הפנים לא יכלו לגרום לכמות דם שכזאת. אין לי מושג איך הגיע הדם לידו של נוח שטרן. הדם דמו, אך המקור אינו ידוע. אחר־כך הוא נסגר לגמרי.
קלר: כבוד השופט, הייתי רוצה להעלות לדוכן העדים את מר שלום רבינוביץ. ברצוני להציג לו עוד שאלה אחת או שתיים הקשורות בעניין שזה עתה הוברר לנו, כלומר בעדותו של דוקטור כהן.
השופט: בבקשה.
דוקטור כהן יורד מן הדוכן, רבינוביץ עולה לדוכן. מבטים מצטלבים.
קלר: מר רבינוביץ, לשוטר החוקר אמרת שראית — קלר בעל הפרצוף העגלגל מעיין ברשומות — ראית את הורודצקי עם ״מלא דם על הפנים״, והנה בעדותו של דוקטור כהן נאמר — קלר כופף את גוו הקטן מעל ניירותיו, מרים את הראש ומחייך חיוך ירחי — קצף מן הפה ומעט דם בזוויותיו. יש כאן סתירה בדרכי התיאור, יסביר…
רבינוביץ: אני ראיתי דם בפניו של הורודצקי, זה לא היה ברור, כלומר אדם שאינו מומחה לא יכול היה להגיד אם זה מהאף או מהפה.
רבינוביץ מביט בדוקטור, וזה מהנהן בראשו, אות לאישור.
פס של דם, נוזל, זהו. פס של דם נוזל, לא קרוש: וגם ראיתי קצף לבן בקצה של הפה למעלה, מעין אבעבועות שיצאו. בפנים, כלומר בצד, היו גם שריטות קטנות, אבל הדם מסביב לאף ולפה היה רב יותו, נזל, גם המשיך לנזול. אם אמרתי לשוטר החוקר שראיתי מלא דם על הפנים, אולי לא שאלו אותי כל־כך בדיוק כמו פה. ישבתי באולם בזמן עדותו של דוקטור כהן. יכול להיות שהתיאור שלי לא היה מדויק, אם להסתמך על משהו אז רק על התיאור שלו. הרי הוא המומחה.
קלר: כן, אבל…
השופט: מר קלר, אל ייתפס לקטנות כדרכו, ימשיך במשפט וזהו. קיבלת מענה לשאלתך.
קלר: ברשותך עוד שאלה, כבוד השופט.
השופט: קדימה…
קלר: מר רבינוביץ, אם הדם על ידיו של שטרן לא נגרם כתוצאה משריטה שנשרט, והדם — דמו, אין זה הדם של הורודצקי, מניין אפוא הגיע הדם לדעתך?
רבינוביץ: הרי זה ברור מר קלר, שטרן כבר הסביר לדוקטור הנכבד, מן הלב הכואב.
כל באי בית המשפט פורצים בצחוק. שטרן מאדים ומחייך.
נו באמת, מניין לי לדעת זאת. אני זוכר, היה דם על ידיו, אבל אפילו המומחה אינו יודע להסביר איך הגיעה כמות כזו של דם לידיו של שטרן, דמו שלו, אחרי הכל הוא הנאשם ולא הקורבן.
אולי הוא הוציא לעצמו דם ומרח על הידיים, איך וייס, מניין לי לדעת? שטרן נראה כאחד שיכול להזיק לעצמו.
שטרן: לא רק לעצמו.
קלר: ששש, נוח, ובכל זאת, מר רבינוביץ…
השופט: ובכל זאת, מר קלר, נמשיך במשפט כדבעי. תודה מר רבינוביץ, אתה יכול לרדת מן הדוכן.

נקישה 1

נקישה 2

רמז אור 1

רמז אור 2

רמז אור 15

רמז אור 16

נקישה 17 

נקישה 18

3 תגובות

  1. רוחה שפירא

    רן שלום!
    תיאור יפה ומדייק של המשפט ואופי המשתתפים. מצפה לרמזי האור הבאים. תודה.

  2. תלמה פרויד

    בלש-בלש, כדבעי, רני. תמיד שמחה לפגוש שוב בנח שטרן. והדם… "מן הלב הכואב" – רגע קטן של מפנה בלתי צפוי, משעשע ובעיקר: מכמיר לב. אהבתי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל