רן יגיל סופר ועורך
שוב יצאנו אסולין ואני אל השמש החורפית של אמסטרדם. פסענו קצת בשקט זה לצד זה. אסולין נראה חושב. לפתע הוא נעצר והוציא מהכיס הרחב של הבולרו הסגול והמצחיק שלו את המדריך של שיחור לטיול באמסטרדם והחל לעיין בו תוך שהוא מקריא לי קטעים: "רק נהר טבעי אחד חוצה את אמסטרדם, נהר האמסטל. בסוף המאה ה-13 נבנה סכר על הנהר ואפיקו הוטה; במקום שהיה שפך הנהר נתאפשרה עכשיו כניסת אוניות רבות. חיי העיר התנהלו סביב סכר זה: השם 'אמסטרדם' נגזר מסכר האמסטל…".
"אסולין," אמרתי, "תשמע, אני עייף. אני רוצה לחזור למלון ברשותך. אני יכול לחזור לבד."
"אם לא בא לך לטייל ולשמוע על ההיסטוריה של העיר, אפשר לשבת באיזה בית קפה עם הפנים לסמטה או למים וסתם להזמין קפה ועוגה ולחלום. לא חייבים להתרוצץ ממוזיאון למוזיאון." אמר אסולין קצת באכזבה והכניס בחזרה את המדריך הצבעוני שעליו רואים מן יאכטה גדולה והדורה העוברת תחת גשר קשתות באחת התעלות.
"אני באמת יכול לחזור למלון לבד." אמרתי.
"יא חביבי, בסיפור הזה כבר היינו. אתה לא תמצא את הדרך, ואני עם המשטרה לא נותן לך שוב להתעסק."
"אתה לא חייב לבוא איתי לחדר במלון. אתה יכול להמשיך לטייל, אבל ההפסד הוא כולו שלך, כי יש לי משהו כל כך חשוב לספר לך."
"אני סקרן," אמר, "נו ספר כאן ועכשיו. מי מפריע לך."
"לא כאן. אני מעדיף במלון ולא בפרהסיה. אסור לדבר על זה במקום ציבורי. אוזניים לכותל. זה רגיש מדי."
"חבל. דווקא בא לי היה ללכת לשכונת יורדאן ולטייל לכנסייה המערבית ולבית של אנה פרנק."
"לאן? מה אמרת?"
"לבית של אנה פרנק, זה בטח יעניין איש חינוך כמוך." והוא שוב שלף במהירות את המדריך של שיחור מן הכיס הפנימי של הבולרו, מנצל את ההזדמנות שהסתקרנתי כדי לנסות ולשכנע אותי להמשיך ולטייל ברחובות אמסטרדם.
הוא הקריא מתוך המדריך: "שכונת יורדאן נבנתה בערך בשנת 1600 כשכונת פועלים. מבט במפה מלמד שביורדאן התעלות מרובות יותר, צרות יותר, והן נפגשות עם התעלות העיקריות האחרות בזוויות אלכסוניות." הוא דפק באצבעו על השקית ובה המפה המקופלת, "מסלול התעלות חופף למהלך חריצי הניקוז העתיקים אשר הגיעו עד לשולי העיר העתיקה."
הוא עצר את הקריאה והביט בי. לפי איך שעיקם את הפרצוף למול קרני השמש, הבנתי שנראיתי לו חסר סבלנות ועצבני. "אפשר לשכור סירת פדלים ולשוט עד ממש סמוך לבית שבו אנה פרנק התחבאה, ויש שם שוק נחמד ליד."
"אסולין," אמרתי והרגשתי שהקול שלי ממש נשבר מרוב עייפות ויוצא מהגרון צפצפני כזה ומתחנן. "אסולין, עשה לי טובה. בוא נלך למלון. ננוח קצת. אני ממילא צריך לדבר איתך וזה חשוב, ואז אני מבטיח לך, מאה אחוז, שנגיע לאזור הבית של אנה פרנק. תאמין לי, יש לי יותר אינטרס ממך להגיע לשם, אבל קודם למלון."
בחדר הקטן, הנקי והמטופח במלון, אסולין ואני יושבים על המיטה זה לצד זה.
"מה?" הידיים שלו מכות בירכיים הנתונות בתוך מכנסי הגברים המהודרים, "מה אתה אומר, תגיד, אתה השתגעת לגמרי?"
"אסולין, תקשיב לי רגע, לעזאזל. לא השתגעתי בכלל. הוא העביר לי איפה נמצא החצי השני של אוצר היהלומים. אתה מבין מה זה, לי הוא העביר בדיוק איפה נמצא החצי השני שהוא גנב, זה שהשוטר דיבר איתנו עליו." אני אומר ומשתדל לשוות לקול שלי הרבה ביטחון כדי שאסולין יאמין.
"אתה רוצה להגיד לי," אסולין מצמצם את פתחי העיניים שלו כמו חתול ונוחר אליי בבוז, "שהוא סימן לך במורס באמצעות שאכטות מהסיגריה איפה נמצאים היהלומים. מה אתה דפוּק?!" הוא מביט אל החלון. המים מנצנצים לו בעיניים. יש לי הרגשה שהוא רוצה להיות שם, בחוץ. "הייתי צריך להשאיר אותך שם במעצר. בעצם אני דפוק, לא אתה. אני חמור, אידיוט מפגר!" והוא מכה ביד קטנה לעצמו על המצח.
"אסולין, בחייאת, תיתן לזה צ'אנס. תחשוב על זה."
"איזה אינטרס יש לפושע הזה שיהרוג את אימא שלו בשביל שטויות, למסור לידיים שלך יהלומים בכמה מיליוני אירו? מה הוא פראייר הזוגייר הזה?"
"הוא לא פראייר, אבל הוא גם לא עבד עליי. הוא יודע יפה שהוא כבר לא ייצא מזה והסיפור שלו נגמר, ורצה לעשות מעשה טוב לפני הסוף. הוא שמע שאתה ואני רצינו להקים בית לילדים חוסים, חסרי בית, ממשפחות הרוסות."
"מאיפה הוא שמע? אתה סיפרת לו?"
"נו, אז מי סיפר לו הסבתא שלי? בטח שאני סיפרתי לו." אני אומר בגאווה.
"עזוב, אני לא רוצה להיזכר בזה. זה רק עושה לי רע. בגלל הבית ההוא כמעט איבדתי אותך כחבר." הוא משפשף ידיים על המכנסיים ומקפיץ את רגלו הימנית בעצבנות.
"אסולין, הפעם זה לא אותו הדבר. זה משהו אחר. אל תוותר. האיש הזה רוצה לעזור לנו, בוא ניקח את העזרה. אחרת הכסף ילך למשטרה, ילך קיבינימאט, מי יודע לאיפה, ואתה ואני, שאנחנו כל הזמן רצינו לעשות את זה, נצטער על זה שוב כי…"
"אתה רצית, לא אני. אתה תמיד רצית. אני רק הצטרפתי. אני לא יודע, נראה לי שיצאת מדעתך. התחרפנת לגמרי." הוא מגלגל את עיניו בחוסר סבלנות מופגן.
"למה יצאתי מדעתי? למה אתה לא מאמין לי? תביא כלי כתיבה ודף נייר ואני כבר אראה לך איך זה עובד. עזוב," אני אומר עצבני וקם מהמיטה עם כל המשקל שלי ומההתרגשות כמעט נופל, "אני אביא דף ועט."
אני תר בעיניי בחדר המהודר הזה של מלון הבוטיק ההולנדי אחר נייר ועט. על השולחן, לצד שוקולד, יין וסוכריות שלא נגענו בהן, יש מאפרה, גפרורים וגם, כמו מאלוקים, בלוק כתיבה ועיפרון ריחני. אני אוסף אותם בידיים רועדות ומתיישב בשנית ליד אסולין. לוקח הרבה אוויר כי אני יודע היטב שזה רגע מאוד מרגש וגורלי, ואני הולך על זה. אני אומר לאסולין:
"פעם, לפני שנים, היה אחד שרון, איזה נחנח ג'ינג'י מהמודיעין שבא לקסטינה ולימד את החיילים מורס. הוא בא עם הטלגרף ותקתק. עכשיו, השרון הזה ידע ללמד. הוא היה מורה טוב. ואני כאיש חינוך יודע מה זה מורה לחיים, מורה עם נשמה. הוא לא עצר ולא ויתר עד שכל החיילים שלטו במורס. אני עצמי הייתי בכמה קורסי מורס קודם, לפני השרון הזה, ולא זכרתי כלום. אבל בזכותו, מאז ועד היום, אני זוכר את הסימנים של המורס מעולה. ועוד משהו, תדע לך שאם אני זוכר נכון, זוגייר תפס את זה יותר מהר מכל החיילים. עכשיו כשישבנו כמה שעות ביחד אחרי שנים, הוא סיפר לי שהוא היה עושה בזה שימוש, מה שאומר שהוא לא שכח. ולא רק זה, הוא ממש וידא שאני זוכר בדיוק כמוהו. עד כאן בסדר?"
"בסדר," עונה אסולין בטון של לצאת ידי חובה.
"לפני שיצאתי מהתא מעצר, הוא התעקש לעשות לי טריק כזה של בליעת סיגריה. הוא עישן את הסיגריה עד החצי, ואז הפך אותה לתוך הפה שלו ובלע אותה בוערת."
"אלוהים ישמור," אומר אסולין.
"עזוב, אסולין, לא זה העניין. הוא טיפוס כזה. בצבא הוא עמד על סולם להחליף פלורוסנטים, כשעשיתי מבצע חנוכה, ואכל את הפלורוסנט לעיני כל החיילים."
"טוב שהוא לא אכל אותך, אותי ואת השוטר ההולנדי. תסלח לי, רודי, אבל הוא נשמע לי טיפוס מה זה מסוכן, אחד שאין לו אלוהים, אחד שיעשה אותך ליצן בקרקס שלו ועוד יקרקס אותך על הדרך."
"עזוב אותך, אסולין, לא זה העניין. אז יש לו קיבה מברזל, אז מה, יש אנשים שנולדו ככה. זה רק אומר שיש לו כוח רצון. וגם רצון להרע. הדבר העיקרי הוא שעד שהוא בלע את הסיגריה, עד החצי שלה, הוא עישן אותה בקצב מאוד מוזר ולא טבעי, לחוץ כזה, כאילו שהוא רוצה להגיע לחצי כדי לעשות את הטריק, אבל למעשה בעישון שלו הוא סימן לי במורס בשאיפות קצרות וארוכות איפה החצי השני של אוצר היהלומים, שהוא עצמו הצליח להחביא מעיני השוטרים. ולמה הוא עשה את זה? נו, תשאל אותי למה?"
"נו למה?" אומר אסולין, ואני יכול לשמוע את הזלזול בקול שלו.
"כדי שהכסף המלוכלך שלו יעשה פעם אחת בחיים משהו טוב. הוא רצה לעזור לנו, בנאדם. להגשים לנו את החלום. החלום שלנו משורטט בקווים ונקודות שזה שפת מורס. שים לב: שאיפה ארוכה – זה קו, קצרה – נקודה."
"אני לא מאמין שאני שומע את הסיפורים האלה של ג'יימס בונד ממך, הבנאדם הכי רציונלי שאני מכיר, אבל זה נשמע מגניב. לך על זה עד הסוף. אני זורם איתך."
אני מתעלם ממנו.
"תראה, אני אנסה לשחזר את זה. אני לא בטוח בדיוק במשפט שהוא אמר, אבל את עיקר התוכן הבנתי באמצעות הסימנים. זה הלך בערך ככה:
"בהתחלה הוא לקח שלוש שאיפות ארוכות," אני משרטט על הנייר:
— "שזה אומר האות ה"א," אני כותב את האות מעל שלושת הקווים (ה)
"ושתיים קצרות, שזה אומר האות יו"ד," אני משרטט את הנקודות על הדף .. וכותב את האות (י) "אני מוסיף עוד שלוש ארוכות," —
"שזה אומר האות ה"א," אומר אסולין במקומי ובקול שלו אני יכול לשמוע שהוא כבר פחות אדיש (ה)
"א-בראבו," אני אומר ומשרטט שוב את הה"א, "שים לב, עד עכשיו זה לא היה כל כך משנה כי הסימן היה מורכב או מקווים או מנקודות, אבל עכשיו נתחיל לעשות קומבינציה של השניים וחשוב לדעת שמורס קוראים משמאל לימין, כמו שקוראים אנגלית. אז הוא שאף אחת קצרה ועוד אחת ארוכה ושתיים קצרות, שזה אומר האות למ"ד." אני משרטט ..-. (ל) "עוד אחת קצרה בשביל הכיף, זו נקודה אחת בלבד, האות וי"ו . (ו) אחר כך הוא לקח לריאות עוד שתיים ארוכות שזה האות מ"ם." אני משרטט — וכותב את האות (מ) "ואז שתיים קצרות," אני כותב ..
"שזה אומר עוד פעם האות יו"ד," אומר אסולין נלהב.
"אתה רואה שגם אתה תופס את זה, להבין את זה כל כך פשוט והעישון שלו היה כל כך לא טבעי, שזה לא יכול היה להיות שהוא לא סימן לי." אני משרטט את האות (י)
"רגע אל תגיד לי," אומר אסולין נרגש כמו ילד, "אז שוב הוא שאף שתיים ארוכות שזה מ"ם. רגע, יש הבדל בין מ"ם סופית למ"ם רגילה?"
"לא. אין הבדל. הוא באמת שאף שתי שאיפות ארוכות." — (ם)
"מה קיבלנו?" אני שואל כמו רשג"ד בצופים.
"היהלומים" אומר אסולין ומנדנד את רגליו כשהוא יושב על המיטה מרוב שמחה, "תמשיך," הוא אומר לי, "תמשיך."
"אוקיי. שתיים ארוכות," אני משרטט —
"שזה מ"ם," אומר אסולין.
"זה מ"ם. נכון." אני אומר וכותב (מ) "עוד אחת ארוכה," אני משרטט – "את זה אתה עדיין לא יודע, זאת תי"ו." אני כותב (ת) עכשיו ארבע שאיפות קצרות ועצבניות …. שזה חי"ת.
"זה אותיות שאני כבר לא מכיר," אומר אסולין קצת נזוף.
"אז תלמד," אני אומר וכותב (ח)
"ושוב עוד אחת ארוכה," אני אומר ומקווקֵו –
"שזה תי"ו," אומר אסולין בטון מרוצה מעצמו, "אתה רואה," הוא מוסיף, אני תופס בספיד."
"א-בראבו," אמרתי, וכתבתי תי"ו (ת)
"מה קיבלנו?" אני שואל את אסולין כמו מדריך בקייטנה
"מתחת" אומר אסולין בקול גאה.
"כעת אחת קצרה, אחת ארוכה ושוב שתיים קצרות," ..-. "נו מה זה? זה כבר היה לנו? לא זוכר, זה קצת קשה. זה למ"ד," אני אומר כמו מורה, מחנך אמיתי, וכותב (ל) "ואז, זה קצת מורכב, שים לב, אחת קצרה שתיים ארוכות ואחת קצרה," .–. "זאת האות פ"א." אני כותב (פ) "וארוכה קצרה, ארוכה קצרה, יעני," .-.- "שזה סמ"ך." אני כותב (ס) "ושוב אחת קצרה, אחת ארוכה ושתים קצרות," ..-.
"שזה למ"ד," מתפרץ אסולין.
"יפה," אני אומר, "אבל בלי התפרצויות, רק בהצבעה. בסוף תדע מורס כמו שצריך." אני כותב (ל) "מה קיבלנו?" אני שואל את אסולין ושנינו עונים פה אחד.
"לפסל"
"עכשיו שים לב טוב!" אני אומר, "שאיפה קצרה מהסיגריה ושאיפה ארוכה, שזה אומר האות הראשונה באל"ף בי"ת, הלוא היא אל"ף," אני משרטט וכותב -. (א) "ועכשיו הפוּך, אסולין, הפוּך," .- "כלומר, שאיפה אחת ארוכה ושאיפה אחת קצרה, שזה אומר נו"ן." אני כותב (נ) "ואז שוב שלוש ארוכות שזה," אני נותן לאסולין זמן לחשוב ולהיזכר והוא לא מאכזב את המורה. די מהר יודע את התשובה:
"ה"א," הוא אומר, — "זאת האות ה"א." אני כותב (ה)
"מה קיבלנו אסולין?"
" אנה" הוא אומר ומייד מוסיף. "היהלומים מתחת לפסל אנה פרנק"
"נכון מאוד! והוא סימן לי גם את הפרנק שאני אהיה בטוח שזה זה."
"רגע, אני אגיד לך," אומר אסולין, "אחת קצרה, שתיים ארוכות ועוד אחת קצרה," .–. אני כותב (פ)
"רגע איך מסמנים רי"ש?" שואל אסולין, "זה אני לא יודע."
"קצרה ארוכה קצרה," אני אומר ומשרטט .-. וכותב (ר)
"נו"ן אני כבר יודע מהמילה 'אנה'," אומר אסולין שבאמת תופס מהר. יש לו זיכרון טוב לתלמיד העקשן הזה. "שאיפה ארוכה מהסיגריה ואחת קצרה."
"נכון," אני אומר, מנקד ומקווקֵו כך .- וכותב (נ)
"ואיך עושים קו"ף?" הוא שואל.
"מתרכזים טוב-טוב, לוקחים הרבה אוויר," אני אומר, "ממלאים את הריאות, נושפים אותו החוצה ואז יונקים מהסיגריה ככה: ארוך ארוך, קצר ארוך. יעני," -.– אני כותב (ק)
"יש פסל כזה. שחור, די קטן. ליד המוזיאון לפני הכנסייה. אנחנו חייבים להגיע לשם." אומר אסולין בהתלהבות.
"לפני עשרים דקות לא היית מוכן לשמוע אותי בכלל." אמרתי בתרועת ניצחון.
"מה אכפת לי, אם זה נכון, אנחנו עשירים. אם זה לא נכון, אני הרווחתי טיול לשכונת יורדאן ואתה תחטוף ממני מכות."
"תראה מה זה," אמרתי, "אין מקריות בחיים. הרי אתה אמרת לי קודם שאתה רוצה ללכת לבקר שם ולא ידעת בכלל על הסיפור הזה."
"כן, אני הייתי שם כבר כמה פעמים בביקורים שלי באמסטרדם, אבל אני תמיד שמח לחזור לשם. זה עושה לי טוב. נותן לי הרגשה שאני שייך למשהו."
אנחנו עוגנים עם סירת הפדלים סמוך לווסטרקרק, הכנסייה המערבית. אנחנו יורדים מתנדנדים. הרגליים תפוסות קצת לשנינו בגלל הפידול. אסולין נרגש אפילו יותר ממני. רואים עליו. הוא כמעט מאבד שיווי משקל ונופל למים. המים בתעלות מנצנצים בעיניים. הפעמונים של הכנסייה מצלצלים בקול. "זאת הכנסייה של רמבּרנדט, הצייר," אסולין אומר לי, "האגדה מספרת שהוא קבור כאן, אבל זה כנראה לא נכון." ניכר בו שהוא מנסה להרחיק את הנושא שלשמו הגענו לכאן. גם אני מנסה לא לחשוב על זה. הפעמונים של הכנסייה מצלצלים בקול. אנחנו חולפים את בית אנה פרנק. חכה לי כאן. אני מורה לאסולין על הספסל. אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות.
אני פוסע כמה צעדים עד הפסל השחור של אנה פרנק שעליו כתוב שמה ושנות חייה הקצרות: 1945-1929. אני מתכופף מאחורי הפסל השחור של הילדה הרזה והדקה, כל הרחבה מרוצפת לבנים ישנות מלבניות. אני מתנשף ומתכופף עוד יותר. נראה לי שאני מזהה לבנה רופפת. אני מרים את הלבנה המתנדנדת. היא ממש סמוכה לבסיס הפסל. שקיק קטיפה, תואם לזה שראיתי בתחנת המשטרה, מתגלה לעיניי. אני מרים אותו וממשש אותו בידיי. כאן, בתוך השקית שמורים כל חלומותיי לעתיד. עם מה שיש בשקית הזאת אני יכול להקים מרכז לתפארת לנוער במצוקה, סמים עבריינות, בדרום תל אביב, כמו שתמיד רציתי. להיות איש חינוך אמיתי כמו שתמיד דמיינתי והייתי בצבא. לחזור להיות מי שאני. להשקיע בנוער המקסים שלנו.
אני ממשש בריגוש את האבנים שבתוך הבד הקטיפתי שהתלכלך מאוד בגלל האבן שכיסתה אותו וכוסה בבוץ. אני רואה לנגד עיניי את רינה שלי, מחייכת אליי בשמש האמסטרדמית הקצת חורפית הזאת ואומר לעצמי, זה הסיכוי שלי, זה באמת הצ'אנס של לעשות משהו. ואז באה המחשבה שזה כסף דמים, כסף לא כשר שבעצם הגיע אליי מתוך אומללותם של אחרים. מי יודע, סמים, זנות, פשע, עברות נוראות. אולי אפילו רצח. לא אולי אפילו – בטוח. בטוח שהוא רצח.
מה עושים? "לוקחים!" אומרת לי רינה שלי מתוך התכלת החמימה של אמסטרדם, מראש דוכני המכירות האדומים ועמודי המודעות הירוקים; "לוקחים!" אומרת לי אשתי, ועושים סופסוף מעשה טוב עם הכסף הזה למען ילדים ונערים בישראל. יכול להיות שיבואו אליי לא רק מתל אביב, מבת ים, מחולון, מיפו. יכול להיות שיתגלגלו אליי מכל רחבי הארץ. מרכז לתפארת אני יכול להקים עם האבנים ששם. אני מציץ באסולין. הוא נראה לי קצת לחוץ, מסתכל לצדדים. הוא לא תופס מה מעכב אותי. הוא מסמן לי ביד בעצבנות להזדרז ולא לחלום. "אסולין," אני קורא אליו מאחורי הפסל הקטן, "אסולין, אני כבר בא." אני צועק לו בעברית.
"יאללה יאללה, מה אתה מתעכב שם מאחורה." הוא צועק לי בעברית בחזרה. באמת, זה רק עניין של זמן עד שישימו לב אלינו. הפעמונים של הכנסייה מצלצלים בקול. הוא מנצל את הרעש כדי לצעוק לי בעברית, "יאללה, תגמור מה שצריך לעשות ונלך מפה." אבל אני לא יכול להזיז את עצמי כל כך מהר מהמקום, ובאופן חולמני-משהו אני מביט סביב ולעבר האופק, ממשש את השלל שלי. את כסף הדמים שלי שבאמצעותו אגשים את החלום שלי. אני לא יכול להתאפק ופותח את השרוך של שקיק הקטיפה שהתלכלך ושופך מעט מן התכולה אל כף ידי. איזה יהלומים נוצצים ככה בשמש עד שנדמה לך שאת התעלות הרבות של אמסטרדם אתה רואה בתוכם. יופי של מים ושמיים.
אני שוב ממשש אותם. אסולין מתקרב אליי ושואל: "אתה מחכה שהמשטרה תבוא ותיקח אותנו? לא כי אם אתה מחכה ומצפה לזה זה בסדר מבחינתי. אני כבר רגיל. אני יכול פשוט להרים להם טלפון ולזרז תהליכים. יאללה, בוא נזוז כבר."
לפתע הוא רואה את היהלומים בכף היד שלי. "השתגעת לגמרי, לפתוח את הדבר הזה פה?"
"רגע," אמרתי בנחת, "מי רואה?"
"הוא רואה." הצביע אסולין לשמיים.
"נהיית הרבי מלובּביץ' לעת זִקנה," אני אומר לו. "מה קרה לך, אסולין? אני מתכוון לעשות עם היהלומים האלה דברים טובים," אמרתי.
"אני בטוח בזה," הוא אמר.
"אתה לא מאמין לי?" שאלתי. "אתה לועג לי?"
"לא מה פתאום. בטח שאני מאמין. בלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה."
"עזוב אותך אסולין, זה עסק רציני, אין כאן מקום לבדיחות. אפשר לעשות עם זה משהו גדול."
"ואלוהים שלך מרשה?" העלה אסולין שוב את העניין שזה כסף מלוכלך.
"אשתי מרשה." אמרתי לאסולין, "ואם היא מרשה, אז אלוהים מרשה."
אִגרפתי את הכף שלי על היהלומים כאילו מישהו עומד לקחת לי אותם, ואחר כך החלקתי אותם פנימה אל תוך שקיק הקטיפה המטונף, עוזר להם קצת עם היד השנייה להיכנס לשקיק, כי הכף שאחזה בהם הזיעה מרוב לחץ והם נדבקו. "יאללה בוא נעוף מפה," תפס אותי אסולין בזרוע. אוף, כמה אני שונא שהוא עושה לי את זה, מנסה להשתלט עליי כמו על ילד קטן.
"עזוב, עוד שנייה," אמרתי לו והתנערתי ממנו. "אסולין, תן לי עוד רגע." עמדנו שנינו רגע ליד הפסל של אנה פרנק וחשבתי לעצמי על הילדה הזאת. גם לה נקטעו הילדוּת, מסיבות אחרות, ושהגיע הזמן שלילדים, לא משנה איפה, תהיה ילדוּת ונערוּת, וצ'אנס אמיתי לחיות חיים טובים ולהיות טובים באמת, ואסור לקחת לשום ילד את הסיכוי. ואז, מתוך השמש החמימה של אמסטרדם, שוב צצה ועלתה לנגד עיניי אשתי רינה ביום המאושר ביותר בחיי, כשהיא אמרה לי בפעם הראשונה "זה כבר יותר מדי בשבילי" ועיניי התמלאו בדמעות ואסולין אמר, "רודיקו, אתה לא מתכוון לבכות לי כאן עכשיו באמצע הרחוב. אתה לא תעשה סצנה," ושוב הסתכלתי על אנה פרנק, הנוקשה, הצנומה והשחורה. הרמתי את שתי העיניים הדומעות שלי לעבר הצמרות הירוקות והדלילות שנעו קלות ברוח וראיתי שוב את רינה שלי. הדמות שלה השתקפה בכל מקום בגושי המבנים, בצמרות העצים, בתעלות המנצנצות בשמש, בקצה של המגדלים, בפעמונים המצלצלים.
לחלק הראשון של הנובלה:
לחלק השני של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22621&blogID=171
לחלק השלישי של הנובלה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22659&blogID=171
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=22659&blogID=171
לחלק הרביעי שלהנובלה:
לחלק החמישי של הנובלה:
לחלק השישי של הנובלה:
לחלק השביעי של הנובלה:
לחלק השמיני של הנובלה:
יפה ,רני, אהבתי.
לקחת את הספור לפסים אחרים מאלה של ספור מתח רגיל
אהבתי את הסוף הפתוח את הדילמה ואת התאורים הרגישים של היהלומים המנצנצים זכרונות ותמונות נפש
ואיזו מקצועיות גילית בכתב המורס בטח למדת קצת מורס בתחקיר לספור לא?
אני למשל למדתי קצת שפת סימנים בספר שאני כותבת .
אני אוהבת את האמינות בספור המתבטאת במשלבי הלשון השונים ,בלוקאשנים (בית הסוהר, אמסטרדאם) בדמויות
אפשר לעשות תסריט לסרט טוב מהספור הזה
שבוע נפלא
חנה, שבוע טוב. תודה על קריאת כל הנובלה הזאת. זכיתי בקוראת קשובה. כן, באמת למדתי קצת את שפת המורס לצורכי כתיבת הנובלה. זה לא חדר יותר מדי עמוק. אגב, את שפת הסימנים אני יודע טוב יותר כי אני מתקשר באמצעותה עם בני מתן-חיים. אני מסכים איתך שהנובלה קולנועית ושוב תודה. רני.
ערב טוב רן
יפה מאד וכמובן מפתיע
אתה משאיר את הפתרון לקורא
אכן דילמה קשה לכותב
מעשה טוב מול שימוש בכסף מלוכלך
הרצון להקשיב לאישה שאהב ולקיים מעין סוג של צוואה
הקושי לא נפתר ואין אפשרות לדעת את החלטתההכותב
אתה משאיר מקום להמשך הסיפור
תודה רן
דוד, תודה שקראת את כל הנובלה והתמדת. שמחתי אף על ההערה כי הסוף נשאר פתוח, עם נטיית-לב לכיוון מסוים. אני תלמיד טוב של יצחק אוורבוך-אורפז, סופר ישראלי אקזיסטנציאליסטי-סימבולי, חתן פרס ישראל, כבן 90 היום, שתמיד גרס בסדנאות הכתיבה שערך כי הסוף של הסיפור המודרני הטוב צריך להישאר קצת פרום, קצת פתוח. שבוע טוב ונדבר, רני.
הכוונות הטובות להיטיב עם הנזקקים והרוך שבוקע במפתיע מן הדמויות, אף הם יהלומים בנובלה המרגשת הזו, רני.
רן הי,
יפה מאוד המוטיב (שמצאתיו בכמה מסיפוריך…) של הילד הקטן המצוי בתוך הבוגר, המבקש לעשות הכול בכדי להושיע נזקקים, והכול למען ישרור צדק טוב יותר עלי אדמות.
סיפור קולח ומפתיע, שיסודות המתח שבו נועדו להגביר את תחושות ההזדהות עם הדמויות הפטטיות.
תודה — צדוק
צדוק היקר, תודה רבה על הקריאה בנובלה. דייקת מאוד באשר לדמויות ובעיקר לגבי מוטיב הילד החבוי בבוגר התר אחר הגאולה. רני
רני יקר,
גאולה מתוך הביבים, מתוך האין תקווה של האחד צצה תקווה לטוב של האחר, המוצפנת במורס "האין מקריות של החיים". טוב לב גדול עם דמעה. תודה על נובלה נהדרת. חג שמח חיה אסתר