רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
רן יגיל סופר ועורך
שלום רן
תודה.
לפני כארבע שנים, הראה אחד מידידי את כתב היד של הספר לפרופסור מירון. כתב היד שראה רחוק מאד מזה שיצא לאור כספר. השירים הטובים עדיין לא נכתבו, והישנים שראה, עברו מאז עריכה נוספת.
פרופסור מירון קרא, היו לו הערות אך הוא הביע הערכה רבה לשירים.
כשאותו ידיד אמר לו "ה' לקח את מרום, וה' נתן את השירה". ענה מירון באילו המילים: "השכול עוד לא הפך אף אחד למשורר. גיורא היה משורר גם קודם לכן, האסון איפשר לו להוציא את זה"
ההפך הגמור ממה שאמר בראיון איתו.
טענתו העיקרית של פרופסור מירון נגדי לא לקוחה מתחום הפואטיקה אלא מתחום הפסיכולוגיה. בדברים שהוא מביא הוא מגן על כבודו של הבן שהאב הנרקיסיסט חמס. מעודי לא ביקשתי הנחות והתחשבות. קוראי ה"בננות" יודעים שבמשך שנה לא יצאתי מארון השכול. רציתי שישפטו את כתיבתי ללא הנחות.
אין פסול בלבקר שירתו של אב שכול. מבקר רציני צריך להתגבר על היסוסים ולא צריך לעשות הנחות. מי שמוציא את משורר שסיפרו יוצא בהוצאה ציבורית צריך לקחת את זה בחשבון.
אך כמו שתראה מירון טוען שהוא מזדעק לא בגלל האסון שהביקורות הנהדרות על הספר ואהבת ציבור הקוראים הביאו על הספרות העיברית, אלא בגלל הניצול הציני שלי את מות בני: אני ממש רוקד על הדם.
המנצל הציני הוא פרופ' מירון ששכח שאמר דברים הפוכים לפני ארבע שנים ורצה להראות שהוא חי קיים ורלוונטי. ואין דרך טובה מלזעזע ולהשתלח באב שכול.
אני לא פסיכולוג גדול כפרופסור מירון אבל אני מרשה לעצמי להגיד שיש לאיש מוח מעוות.
כדי לעמוד על יושרו האקדמי של פרופ' מירון יש לציין שהוא מלק את המילה הראשונה בשיר שהביא "בחלום" ובכך הפך את משמעות השיר כדי שישרת את צרכיו.
הנה דבריו של מירון במלואם, יתרשמו הקוראים
בברכה
גיורא
"יש דוגמה שאני נוגע בה בחשש, אב שכול שלא יהיה משורר לעולם ושמו גיורא פישר שכותב הרהורים של מורה, וכותב על אובדן בנו בג'נין ב-2002. הספר 'אחרי זה' זכה לגלים של שבחים שגם יצרו תופעה חברתית. הספר שיצא בכמה מהדורות הפך לספר פולחן ולחלק מתרבות השכול הישראלית. אני קורא, והרצון הפנימי שלי אומר לא לגעת בו כי זה אב שכול. לא אכפת לי שאלה לא שירים. אלא שיש כאן סוג כה עמוק של נרקיסיזם וזה מבהיל אותי.
"אין בספר הזה שום עמידה מול הזהות של הבן. איזה בן אדם הוא היה ומה היה קרוב ללבו. רק שיר בנאלי אחד עוסק בכמה יפה הוא היה בתמונת הפספורט. בן אדם מת והוא לא רק בן של מישהו, הוא אובדן משום שהוא היה ואיננו. השירים אחד אחרי השני מתרכזים בעוצמת הקורבן והרחמים העצמיים של המאבד, האב. וזה הולך עם אלוזיות ספרותיות וציטטות מהתנ"ך. 'דמעות נובעות/ מתוכי כמעיינות/ תהום רבה/ וביום אני סלע/ שגם המטה/ המכה/ לא מוציא ממני/ טיפת/ יבבה מהפה'. מביך. זה ספר שהיה צריך לעבור עליו בשתיקה".
גיורא, תודה על התגובה הארוכה והמסבירה. אני בהחלט מסכים איתך. אתה צודק. תגובתו של מירון באה מתחום הפסיכולוגיה, והוא אכן לוקה בפסיכולוגיזם-יתר בפרשנויותיו ליצירות. עם זאת, קשה לי עד עכשיו – זה פשוט מקומם אותי – הציטוט המתנשא והארוך שהבאת מתוך הריאיון ב"הארץ". יש משהו כל כך לא צנוע ואדנותי בשיפוטיות היהירה של דן מירון שצורם כאן כל כך. בעיניי זה פשוט דוחה. הספרות העברית אצלו בארנק, וכל מה שנשאר זה לעשות בארנק סדר של פתקים. לא רק שלא נעבור על הספר בשתיקה, נפרסם בעתיד שירים נוספים משלך, שלא מן הספר. ומירון? מירון שייצא לפנסיה ויתרגם את שיריו של המשורר יעקב גלאטשטיין הנפלא. הוא מעולה בזה. רני.
שלום רן
כנראה לא הבהרתי את דברי.
אפשר וצריך לנתח יצירות מההבט הפסיכולוגי של היוצר. אך מירון טוען שהשירה שלי לא ראויה להתייחסות, מה שראוי להתייחסות ולגינוי פומבי הוא האופי הנרקיססטי שלי. בדבריו הוא "יוצא" מתפקידו של המבקר ולוקח על עצמו להגן על כבודו הרמוס של הבן ,שהאב הנרקיסיסט- במקום לתאר את הבן ולשמר את זכרו ואישיותו מעדיף להתבכיין.
לשמחתי, קוראי "הארץ" לא קנו את דבריו של פרופ' מירון ובמשך שלושה שבועות רצופים הופיעו ב"מכתבים למערכת" תגובות לדבריו, הנה אחת מהן (יש לגלגל למכתב של ד"ר יוסי בלאט)
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1185425
גיורא, אפשר לנתח ניתוח ספרותי פסיכולוגי. ודאי. רק הכול שאלה של מידה. כאשר הטקסט הופך משני והאגו של המבקר הופך מרכזי יותר ויותר, כאשר הפרשנות הנשענת על פסיכולוגיה מתרחקת מן הכתוב ביצירה עד אבסורדום – אזי המבקר-חוקר לא עושה מלאכתו נאמנה. אחר כך כל מיני משוררים מסתובבים בתחושה שכל אחד מהם הוא תומאס סטרנס אליוט מינימום כי דן מירון כתב עליהם במונחים לטיניים מתחום המדע. מאוד מרשים.
אני מביא כאן את התגובה היפה מ"הארץ" של ד"ר בלאט כלשונה:
קולו הפנימי
ברצוני להתייחס רק לפסקה אחת שבה עוסק דן מירון בגיורא פישר וספרו "אחרי זה" (מוסף "הארץ" 30.7). מקריאת השירים ניתן לחוש במצב הכאוטי שבו נמצא המשורר. אותו "תוהו" כמצב אנושי ויהודי עקרוני, תוהו שעל תיאורו משבח מירון את שלום עליכם בהקדמה לתרגומו העדכני: "המפגש ההרסני של האדם עם ההתפוררות של כל מה שנראה יציב, סדור והגיוני בקיומו שלו בעולם המקיף אותו". האין השכול מצב כאוטי דומה?
הספר אכן עוסק במאבד, באב, הוא אינו על הבן שנהרג. מה הפגם? משוררים רבים אחרים עסקו בפרסונה הכותבת – "לי אין עולם אלא אחד/ הוא העולם שבלבבי" (ביאליק). במחקריו של מירון על התהוות ביאליק כמשורר הוא עומד על השלב החשוב של גילוי ה"אני" וביצור גבולותיו. גיורא פישר כותב מתוך מצב הפוך של פירוק גבולות ה"אני" וניפוצם. מתוך הבנת מצב זה יש לקרוא את שירתו.
אם אכן נעשה "אחרי זה" ספר פולחן ונגע ברבים, אולי, כמאמר המשורר, בכל זאת יש בו משהו. עם הכבוד הרב למירון על ניתוחי העבר שלו, ניתן להטיל ספק בכושרו הנבואי: "לא יהיה משורר לעולם"; גם נימת ההתנשאות: "כותב הרהורים של מורה", אינה במקומה.
ניתן לחוש שמירון יודע שלא צריך לתת פומבי לדעותיו בהקשר זה. ובמלותיו: "אני נוגע בו בחשש", "הרצון הפנימי אומר לא לגעת בו", "היה צריך לעבור עליו בשתיקה". חבל שלא האזין בקשב רב יותר לקולו הפנימי.
ד"ר יוסי בלאט
ירושלים
שלום לך רן, תודה לך על שאתה אומר את הדברים ומשמש שופר לי ולרבים כמותי שקוראים את דבריו של מירון ומתקוממים.כסטודנטית לספרות נהניתי מהידע העצום והרב של האיש.
כיום כסטודנטית לביבליותרפיה שנמצאת על קו התפר שבין פסיכולוגיה לספרות- מירון מביך את עצמו ואותי כקוראת.
ההתייחסות של מירון ליצירה של גיורא, יותר משהיא מספרת לנו על היוצר מספרת על הנרטיב של מירון, על העיוורון שלו. הוא חושף מבלי דעת מקומות ראשוניים וחשוכים בנפשו, טוב היה לו היה פוגש מקומות אלו בד' אמותיו או בטיפול. כך הייתה נחסכת מאיתנו וממנו המבוכה.
שרון שלי, תודה לך על התגובה התומכת והמעודדת. אני מניח שיש רבים החושבים כמותך וכמוני במילייה הספרותי, אבל חוששים להשמיע את קולם פן יבולע להם. מדהים איך יש כמה אנשים מרכזיים – אגב גם נתן זך ומאיר ויזלטיר כאלה – שיודעים איך לייצר סביבם אימה של כבוד. בכל אופן, שוב תודה. רני.