בננות - בלוגים / רן יגיל / סיפור של יום שני – השמטקעלע
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

סיפור של יום שני – השמטקעלע

סיפור של יום שני

 

 

 

(שיר של יום שני. היום יום שני בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש: סובו ציון והקיפוה. סִפרו מגדליה. שיתו ליבכם לחילה, פסגו ארמנותיה, למען תספרו לדור אחרון: כי זה אלוהים אלוהינו עולם ועד, הוא ינהגנו על מות. תהלים מ"ח)

 

 

 

השְמַטְקֶעלֶע

 

 

 

לא הלך לי. פשוט ככה. זה היה יום שלא הלך לי בו שום דבר. יותר טוב שלא אספר על זה כי זה רק ישעמם ויעצבן. אבל גם בלילה זה המשיך. לא הלך לי. פשוט ככה. לא הלך לי שום דבר. אז החלטתי לכתוב משהו על זה. יצאתי בלילה מארוחת ערב אצל אנה. כל החבר"ה של הספרות היו. דיברנו גבוהה גבוהה וגם צחקנו. לקחתי איתי את הבת הקטנה שלי, תתי. היא השתוללה כל הערב ושיחקה עם כולם. כמו מחזיק מפתחות היא עברה מיד ליד, המופלאה הזאת. בסוף היא נרדמה. זה די מפתיע כי בדרך כלל היא נרדמת אך ורק בבית שלה ולא בשום מקום אחר. העיניים נעשות אדומות ובולטות, אבל היא לא תירדם בשום אופן. באותו לילה העייפות הכריעה אותה. לא לפני שהיא שיגעה את כולם שהיא רוצה מים ועוד פעם מים וגם את המוצץ הישן, הדלוח והקרוע בקצותיו ובסוף את השְמַטְקֶעלֶע. השְמַטְקֶעלֶע היא מגבת בורדו מתפוררת וצחונה שתתי לא נרדמת בלי לחכך אותה בקצה אפה הפונפוני והחמוד, כך היא נרגעת ונרדמת. במשפחות אחרות קוראים לזה סמרטוטי

או מגבוני, אבל אצלנו השתלטה הגרסה האידית – שְמַטְקֶעלֶע.

   תתי שכבה על הספה בסלון. נפרדתי מכולם. הוצאתי לאט-לאט את השמטקעלע מזרועותיה הדקות והקטנות ופרשתי אותה אחר כבוד על הכתף הרחבה שלי. הריח החמוץ שלה היה כל כך מיוחד, מוכר וממכר כאחד. אחר כך הרמתי את הילדה אל חיקי, את הראש שמתי על הכתף. "ליג דֶה קֶפְּשֶן" לחשתי לה, על אף שאני לא יודע גרמנית, כי אבא שלי תמיד היה אומר לי את זה והוא גרמנית יודע. הראש הקטן נחת בסמוך לצוואר, במִפְתָּח הרחב שבין הלסת לכתף. כמה אהבה אצורה כאן. הזמינו לי מונית. ירדתי במדרגות ושמעתי את הצפירות. מיהרתי. כמעט נפלתי במישורת האחרונה. כנראה הנהג איבד סבלנות או חשב שזו סתם קריאה. כשיצאתי מן הפואייה ראיתי שהוא עומד לברוח, לא רציתי לצעוק כדי לא להעיר את הילדה ועשיתי לו עם היד בעצבנות רק רגע בתקווה שיראה אותי ולא ייסע.

   הוא נעצר באחת. נכנסתי מתנשף.

   "כמה זמן, בחייאת. כבר רציתי לנסוע." הוא אמר.

   "אתה יכול לעשות לי טובה, להנמיך את הרדיו והמכשיר קשר, אני לא רוצה שהילדה תתעורר."

   הוא ביצע את הפעולות באיטיות דובית, מוֹחֶה על הדרישות שלי. "ולסגור את החלון?" שאלתי, "אני לא רוצה שהילדה תתקרר."

   בחוסר רצון מופגן הוא העלה את החלון החשמלי כשהוא מוסיף: "ואללה, השתלטת לי על האוטו."

   יש פה לאנשים תודעת שירות אפס, זה ברור, אבל אפשר להבין את זה כי גם הלקוחות הישראלים יכולים להיות חת"כת קוץ בתחת. בכל אופן הנהג הזה התייחס אליי כמו אל חבילה ואל תתי כמו אל מכתב שצריך למסור.

   הגעתי הביתה לחובבי ציון 15, שילמתי לנהג "החביב" שלושים שקל. את תתי העמסתי עליי. היא נאנחה וקצת חרחרה מתוך שינה. "שששש," אמרתי לה, "ששששש, תכף אנחנו בבית," שיקעתי את ראשה ברווח שבין הכתף ללסת כשאני אוחז אותה בזהירות ככלי יקר. היא עדינה כל כך, קטנה ושברירית. "ליג דֶה קֶפְּשֶן," אמרתי לה.

   טיפסתי את חמש עשרה המדרגות המובילות לדירה שלנו כשהילדה עליי. עמדתי למול הדלת בחושך מזיע כולי. לחצתי על המתג, אבל האור לא נדלק. כוססאומו, חשבתי. הכול הולך נגדי. שלחתי את היד לכיס ופשפשתי שם עמוק-עמוק. היה שם חור הולך ומתרחב וצרור המפתחות נתקע בו ולא רצה לזוז. משכתי אותו והכיס נקרע. "סססאמו," שוב סיננתי. בחושך גיששתי אחר החור של המנעול, לקח לי קצת זמן למצוא אותו וכבר חשבתי לוותר. בסוף זה נכנס. אבל הדלת לא נפתחה. התברר שהצילינדר נעול למעלה. הוצאתי את המפתח וחיפשתי את השני, העבה יותר, זה שנראה כמו של פלדלת. כל אותו הזמן תתי נעה עליי בחוסר נוחות מופגן, ממלמלת משהו. לא הבנתי למה. בדרך כלל היא שוכבת עליי בשקט-בשקט בלי לומר דבר, כאילו הכרס שלי היא מקומה הטבעי מגיל אפס.

   בסוף הצלחתי למצוא את החור של מעלה. סובבתי את המפתח פעמיים ואחר כך גיששתי ופתחתי את הדלת עם המפתח השני, למטה. דחפתי קלות בכתפי את הדלת. מרוב עמידה בחושך שבחדר המדרגות, הסתנוורתי.

   הכלב המטומטם שלנו, לני, התחיל לנבוח ואשתי התעוררה. "תוריד אותו," היא אמרה, אפופה לגמרי בחבלי שינה, "הוא לחוץ נורא."

   "רגע," אמרתי, "קודם אני רוצה להשכיב את הילדה, שהיא לא תתעורר לי חלילה."

   "טוב," היא אמרה בחוסר רצון מופגן, "אני אוריד אותו, עזוב."

   בזווית עיני ראיתי אותה לובשת את החולצה הארוכה, אוספת את הרצועה ונייר הטואלט ויוצאת.

   כשעמדתי בחדר הקטן והחשוך שבו ישנו מתן ואור הקטן, האחים של תתי, שמעתי את הדלת נטרקת. היא ירדה למטה. בשתי זרועות חזקות אחזתי את הילדה הקטנטונת והנחתי אותה לאט-לאט בזהירות רבה במיטה הקטנה, ואז שמעתי אותה אומרת מתוך שינה בקול צרוד ונמוך: "השמטקעלע". זה הכה בי.

   נגעתי בכתף שלי כמי שמנסה להסיר ממנה לכלוך. יצאתי אל האור שבמסדרון והבטתי בה. השמטקעלע לא הייתה פרושה עליה. הצצתי לאורך המסדרון. היא לא נחה בשדה הראייה שלי כלל. מיהרתי לסלון, היא לא הייתה שם. "השמטקעלע", נשמעה הקריאה המרוסקת והנמוכה של תתי מתוך שינה, "השמטקעלע," ושוב ושוב,"השמטקעלע."

   מרוב ייאוש נכנסתי למטבח, אבל נזכרתי מייד שבכלל לא ביקרתי שם. פתחתי את דלת הדירה וכמי שסורק שדה מוקשים ירדתי את חמש עשרה המדרגות באור הקלוש שבקע מן ההול. השמטקעלע לא הייתה שם. גם לא בפואייה ליד המעלית. הבלאטות המנומרות בהקו למולי בחושך.

   כשחזרתי לחדר החשוך תתי כבר הייתה ערה. היא ישבה במרכז המיטה בישיבה מזרחית מיואשת כשהיא חוזרת וחוזרת על השאלה "איפה השמטקעלע?" ידעתי שאני בצרות. חיים בלי שמטקעלע אינם חיים. לפני כחודש בערך דנה ניסתה לכבס את השמטקעלע המסריחה. חצי לילה לא ישנו כי היא לא הסכימה להחליף את הדרעק הזה בשום דבר אחר ובכתה וצרחה כמו משוגעת. בחצי השני חיכינו שהשמטקעלע תתייבש במייבש הקטן שמעל המכונה, כי היא לא הסכימה להירדם איתה כשהיא רטובה או לחה. רק בתשע בבוקר היא נרדמה.

   עכשיו שוב התחילה הטררם עם השמטקעלע והפעם זה רציני. היא בטח נפלה בדרך על המדרכה כשנכנסתי למונית, חשבתי. ואולי לא. אלוהים אדירים, איזו בעיה, היא הרי יכולה להיות באלף מקומות.

   תתי לקחה אותי בידה ומשכה אותי לסלון, כשהיא חוזרת אך ורק על שתי מילים שאפשר להשתגע: "איפה השמטקעלע? איפה השמטקעלע? איפה השמטקעלע? איפה השמטקעלע? איפה השמטקעלע? איפה השמטקעלע?"

   "מה לעזאזל קורה כאן?" שאלה דנה שחזרה מלהוריד את הכלב.

   "נראה לי שאיבדתי את השמטקעלע," אמרתי. "היא כנראה נפלה לי בדרך."

   "מה?" אמרה דנה כמוכת הלם. "זה הסוף שלנו. עכשיו לא נישן שבוע." אך היא מייד התעשתה, עניינית אשתי, ואמרה לילדה: "תשמעי, תתי. אבא איבד את השמטקעלע וזה לא נורא. ניתן לך סמרטוט אחר. חמוד, עם ציור יפה."

   בתגובה קיבלנו בכי וצעקות ועוד מה"איפה השמטקעלע? איפה השמטקעלע? איפה השמטקעלע? איפה השמטקעלע?" ובסוף, "שאבא יחפש."

   דנה הביטה עליי. אני הבטתי על דנה. יש צדק בדברים של הילדה היושבת כעת על הכורסה השחורה, אדומה מבכי כולה והרגליים שלה משתלשלות מטה. זאת האחריות שלי. אסור היה לי לאבד את השמטקעלע.

   "אני אלך לחפש אותה," אמרתי.

   "השתגעת?!" אמרה לי אשתי, הרציונאלית מבין שנינו. "איפה תמצא את הסחבה הישנה הזאת עכשיו? מה זה, כלב עם שבב שהלך לאיבוד והעירייה אספה אותו למכלאות? זה חת"כת מגבת. איפה תאתר אותה?"

   אבל כבר לא הקשבתי לה כי הייתי גופי, ראשי, לבי ומחשבותיי בחוץ, בחדר המדרגות. ביד אחת הקסדה וביד השנייה הארנק שבתוכו הכסף והרשיונות וכולי בהֱיה נכון למבצע שמטקעלע. התנעתי את הטוסטוס ונסעתי מנומנם לשדרות בן-גוריון. את המונית, קודם, תפסתי מהצד הדרומי של השדרה. סרקתי את קטע הרחוב מהעירייה עד רחוב ריינס, בלאטה בלאטה, ומריינס עד דיזנגוף, מרצפת מרצפת. קדחת! חוץ מכמה קרטונים מקופלים של שישיית משקאות מוגזים ושני שטיחי רגליים דהים ומדובללי שערות שהתגוללו, לא מצאתי דבר.

   חשבתי לעצמי, אולי בצד השני של השדרה. ותכף גיחכתי. איך זה יכול להיות, מה, השמטקעלע ניפחה עצמה, פרשה כנפיים ועפה ברוח בין העצים לצד השני? אבל במצבים שכאלה הרציונל כבר לא עובד, ואולי העייפות היא זו שדיברה כאן. חציתי את הכביש וחזרתי את כל הדרך בלאטה בלאטה עד העירייה, כשאני מביט מדי פעם לעבר הכביש, אולי השמטקעלע מתהפכת לה שם, דרוסה על ידי מכוניות. הגעתי לטוסיק של גן העיר, סמוך לעירייה, מזיע כולי. נטפתי. נאדה. לא כלום. הצצתי בשעון וראיתי שחלפה שעה מאז שיצאתי מהבית. אני יודע שזה מאוד לא יפה, אבל במוחי עלו תמונות מתקופות אפלות שבהן יהודים הוכרחו לטאטא במברשת שיניים מדרכות שלמות. "אתה מגזים," אמרתי לעצמי, "אתה ממש מגזים. תפסיק עם זה."

   התיישבתי בייאוש על ספסל עץ הסמוך לקיוסק בשדרה ובהיתי בחלל אובד עצות. ואז בא לי הנס. משום מקום.

***

   "סליחה, מה אתה מחפש?" הוא שאל והיא שתקה. זה היה זוג אוהבים מחובק ונמרח שחייך אליי מתוך החושך. יש אהבה בעולם.

   פתחתי את הפה כדי להסביר להם מה אני מחפש, אבל מרוב עייפות סגרתי אותו ושוב פתחתי. "זה השמטקעלע," אמרתי בלאות.

   "המה?!" היא שאלה בצחוק מתגלגל כשהיא פותחת פה גדול ונשי, לוע פתייני.

   "לבת שלי יש סחבה ישנה כזאת, והיא לא נרדמת בלעדיה. נסעתי איתה במונית ונראה לי שהסחבה נפלה לפני שנכנסנו למונית. כאן. ברחוב."

   "באיזה צבע היא?" שאל האהוב והביט באהובה. זה קלאסי, חשבתי לעצמי. מצאו להם השניים משחק להשתעשע בו בשעות הלילה, אבל הם לא יודעים שמדובר פה בחיים שלי.

   "בורדו," לחשתי וניגבתי את קילוחי הזיעה.

   "זה דבר גדול?" הוא שאל וצחק.

   "לא. זאת מגבת."

   "רגע רגע, יש לי. היא הייתה מחוספסת?" זו היא ששאלה.

   "כן, זיפית כזאת."

   "בלויה?" זה הוא ששאל.

   "אוהו. מאוד," אמרתי. לעזאזל, למה אני משתף איתם פעולה?!

   "בת כמה הבת?" זה הוא שהמשיך.

   "ארבע. למה?"

   "סיון ואני מתחתנים בשבוע הבא."

   "מזל טוב."

   "היא בהיריון ואנחנו נורא רוצים את הילד."

   "אויש, נדב, תפסיק לעבוד עליו. אני לא בהיריון," על פי התגובה המבוהלת שלה ברור היה לי שהיא כן, "אבל אנחנו באמת מתחתנים בשבוע הבא. תגיד, איך זה ילדים, אומרים שקשה."

   "נכון, אבל משתלם," אמרתי בהחלטיות.

   "תשמע, לפני חצי שעה בערך עבר כאן איזה טיפוס מוזר על תלת-אופן ישן. אנחנו ישבנו כאן על הספסל. ישבנו, אם ככה אפשר לקרוא לזה." היא קרצה כשהיא מצחקקת, והוא גיחך. בא לי להקיא. "אני ראיתי אותו בפירוש עוצר ומרים משהו מהרצפה שנראה כמו ח"תכת בד. לא יודעת אם זה זה, אבל זה נשמע לי דומה למה שאתה מתאר."

   "כן, גם אני ראיתי אותו," הוא אשרר.

   "רגע אחד," אמרתי, החוקר שבי התעורר. "מה יש לרוכב תלת-אופן לעצור ולהרים חת"כת בד ישנה מהמדרכה." תהיתי. "מילא, אם זה היה כסף, ניחא, אני מבין, או איזה חפץ שנראה שיש לו ערך. אבל לשמטקעלע של תתי אין שום משמעות, והיא גם נראית כמשהו שמקומו בפח."

   "גם אני חשבתי ככה," היא אמרה. "וגם אמרתי לנדבצ"וק: תראה לאן הגענו, איך אנשים אוספים הכול היום מהרחוב. לא מעניין אותם מה. העיקר עוד חפץ."

   "אני חשבתי שאולי הוא מסומם", אמר נדב ברצינות תהומית, "אבל לך תדע, יש היום כל מיני אספנים שיש להם קיק מלאסוף זבל. דודהשְלי עובדת סוציאלית והיא סיפרה לי שהיא מכירה זקנה שאי אפשר להיכנס לבית שלה כי כל הסלון מלא בבגדים. יש שם הר של בגדים והיא מטפסת עליו כדי לעבור אותו ולפתוח את הטלוויזיה, או נגיד לגשת למטבח ולפתוח את המקרר. ולא תגיד שהאישה הזאת היא איזה משוגעת עם שערות ברגליים, שפם וזקן. זאת אישה שנראית בסדר. ככה דוֹדהשְלי אומרת. אבל בלילה היא לוקחת עגלה של סוּפּר ועוברת בין הפחים הירוקים. פותחת כל אחד ומחפשת. מה שאני מתכוון להגיד זה ששמטקיל כמו שלך, זה בשבילה יקר המציאות."

   כמעט נרדמתי.

   "אתה שומע?" היא פנתה אליי.

   "כן, זאת שמטקעלע."

   "מה?"

   "קוראים לזה שמטקעלע ולא שמטקיל. אבל איך הוא נראה הבנאדם הזה?"

   "הוא היה נמוך ומוצק," היא אמרה.

   "נראה כמו אמן, עם כובע ברט כזה וזקן. מרחוק הוא נראה לי די מוזנח," הוא אמר.

   "ראיתם לאיזה כיוון האיש הזה רכב?"

   "לעבר השקיעה," ענו שניהם ופרצו בצחוק דבילי.

   "לא, ברצינות."

   "ברצינות," היא אמרה. "בשעה הזאת כבר לא הייתה שקיעה, אבל הוא רכב לכיוון כיכר אתרים, לים. זה היה לפני חצי שעה. עזוב, איפה תתפוס אותו."

   אבל כבר לא הקשבתי להם. זרקתי תודה ורצתי לטוסטוס שלי. עשיתי יו טרן בריינס ונסעתי לכיוון כיכר אתרים.   

                                                        ***

כיכר אתרים זה חור. בלילה מסתובבים שם כל מיני טיפוסים ומתחת לקשתות הבטון עולה תמיד ריח חריף של שתן ובירה. טיפסתי אל הכיכר עם הטוסטוס עד המסעדות העגולות, שם מגרזנים את התיירים. על ספסל מול הים, הוא ישב. לא פספסתי אותו. "תודה, אלוהים, תודה רבה רבה," לחשתי. ירדתי מהטוסטוס וניגשתי אליו. הוא חבש קסקט והיה מזוקן. אכן היה נמוך, מוצק ומוזנח. באור הצהוב של פנסי הרחוב, למול המלונות הגבוהים, ליד הזונות הבודדות שעמדו סמוך לספסלי האבן הלבנים, בלטו כתמי הצבע על בגדיו הישנים. על התלת-אופן היו לו ציורים, חלקם לא גמורים.

   "נעים מאוד," אמרתי. יצא לי רשמי כזה והוא היה קצת מופתע.

   "גם לי. אני מכיר את אדוני?" סיפרתי לו כל מה שזוג האוהבים אמר. קראו לו יהושע פרונט והוא היה צייר של הומלסים. זה היה הטריפ שלו. בתחילה צייר את דרום תל אביב על צבעוניותה והרעש המאפיין אותה ביום וההזנחה בלילה. צייר כמו שאמר, את השוק: את החולד מַרְטִיר ואת החתול בְּרִיגָדִיר וראשי הדגים המפולמים הנושקים לפתחי הביוב. אחר כך צייר את עצמו והרבה. כך סיפר. צייר את עצמו בתנוחות שונות שוחה בים תל אביב, נאבק בגלים בכל בוקר, עושה תנועות נואשות בידיים, כמו טובע. כשנמאס לו התחיל לצייר הומלסים. זה היה הוא. הוא באמת הרים את השמטקעלע כי חשב שזה חפץ מעניין שיכול לשמש אותו לניגוב מכחולים. היה לו מין חיתוך דיבור רהוט ופולני, קצת מאונפף, והוא חשף זרוע עם מספר ומתברר שהיה במחנות וויתר לא מזמן על כל חייו, התגרש מאשתו, כדי להיות סופסוף בפנסיה ולצייר במשרה מלאה. סיפרתי לו שאני כותב והוא סיפר לי שהוא גם כותב שירים והוא ישמח להזמין אותי לסטודיו שלו בפלורנטין להראות לי את הציורים והשירים ואולי גם אקנה ממנו איזה ציור ואעזור לו להפיץ את מה שהוא עושה, רק אם ימצא חן בעיניי, באמת, והוא ישמח לקרוא סיפורים שלי וכן הוא היה בשמחה מחזיר לי את השמטקעלע, אבל הוא מכר אותה.

   "מה?" וכבר ראיתי אותו במטושטש ונעשיתי מיואש לגמרי.

   "מכרתי אותה לאיזה הומלס שציירתי בעבר, אחד שמוכר פיצ"פקעס זוהרים-חשמליים ליד הים. הוא נורא רצה את זה. ואני מוכר הכול כדי להתפרנס, כדי להתקיים וליצור ולהיות חופשי. אפילו בשביל גרושים."

   מה לעזאזל יש בשמטקעלע הארורה הזאת שאנשי רחובות הלילה של תל אביב מוצאים בה כזה עניין?!

   "בכמה מכרת לו?"

   "חמישה עשר שקל." הוא אמר את זה באופן תקני. מגלגל את הרי"ש. זה הפתיע אותי.

   "והוא קנה?"

   "ועוד איך קנה. הודה לי עשר פעמים."

   "איפה אני יכול למצוא אותו?"

   "בדרך כלל הוא עומד בטרומפלדור פינת הטיילת ומוכר זוהרים לילדים: מקלות, סביבונים, יויואים. אחר כך הוא יורד לישון בחוף הים ואת הסחורה הוא משאיר אצל השומר של "בננה ביץ"."

   "איך קוראים לו?"

   "לא יודע, אבל יש לו קרחת גדולה ועגולה והוא שמן ומדבר ספרדית. עברית הוא מבין, אבל בקושי מדבר."

   כבר רציתי לעזוב אותו, לעלות על הטוסטוס ולחפש את אל גאוצ"ו השמן הזה, אבל הוא עצר אותי בידו. הוא היה חזק, למרות שעל חזו החשוף ראיתי עכשיו סימנים של ניתוח לב פתוח.

   "חבל על הזמן שלך," הוא אמר נחתכות. "הוא לא ימכור לך אותה."

   "למה?" אמרתי בפליאה.

   "כי הוא מאוד רכושני. מה ששלו הוא לא יכול לתת לאחר."

   הומלס רכושני, חשבתי לעצמי, זה לא אוקסימורון מהספרים? יהושע פרונט שראה שאני מבוהל מיהר להוסיף: "הוא כזה בנאדם. אני מכיר אותו. אם הוא מתקשר לחפץ, הוא לא יכול לעזוב אותו. יש לו סנטימנטים לזה. ואם הוא ישמע שלך יש עניין בשמטקעלע הבורדו," הוא הגה את השם בטבעיות כאילו הוא מכיר את המגבת מזה שנים, "אם הוא יבין שיש לך עניין בזה, הוא בכלל לא ישחרר לך את השמטקעלע כי הוא יסיק שיש לו פה מכרה זהב וזה יעשה אותו עוד יותר רכושני."

   זה טירוף מוחלט, חשבתי לעצמי, זה לא קורה לי. אני בסרט. השעה הייתה חצות, הודיתי לו, רשמתי את הכתובת שלו והבטחתי שאבוא לבקר בסטודיו בפלורנטין. הוא הבטיח לצייר אותי וטען שאני טיפוס מעניין. אני? הבורגני? מעניין? עליתי על הטוסטוס וטסתי את הטיילת בירידה עד רחוב טרומפלדור. מובן שהוא לא היה במקום. לא ויתרתי. זה זהב הסמרטוט הזה, חשבתי לעצמי. זה יקר מפז. החניתי את הטוסטוס על המדרכה וירדתי אל החוף.

   הסתובבתי קצת על החול עד שראיתי ממש סמוך לקו החוף איש, שמרחוק נראה לי דומה לתיאור של יהושע פרונט, יושב ליד איזו מיני מדורה או מנגל מאולתר. משהתקרבתי ראיתי שאת ראשו עוטפת מעין מטפחת, משהו כמו סבתא יוכבד על המיטה שוכבת או המכשפה משלגייה. התקרבתי עוד יותר וזעקת אושר נמלטה מפי. "אהה!" זאת השמטקעלע. אבל אז נזכרתי בדבריו של פרונט שהאיש השמן והגדול הזה הוא הומלס עם תודעה של דונלד טראמפ, והוא מקחן לא קטן ואני צריך להיזהר מלהביע רגשות. עם זאת, כל כך השתוקקתי להושיט יד אל השמטקעלע שעטפה את ראשו, משל הייתה זו מטפחת העוטפת את הלסת לאחר טיפול שיניים אכזרי. אח, רק לחוש ולו לרגע את החספוס הצחון שהיה שלי והרגיע את בתי. הוא הביט בי במבט מוזר מבעד לשמטקעלע ושאל:

   "סי?"

   "אתה לא מדבר עברית?" שאלתי נחרדות.

   "נו. רק קסת," הוא אמר.

   "אני רוצה לקנות ממך את הסמרטוט הזה," אמרתי והצבעתי לעבר הראש העטוף.

   "לא," הוא אמר, "אני לא מוכר זה בשון אופן."

   "למה?" אמרתי, "אני אתן לך חמישים שקל."  הוא צחק. "טוב שבעים."

   "זה מרגיע אותי וזה עושה לי רק טוב," הוא אמר וליטף את הבד המחוספס בכפו המלוכלכת. "אני אוכל ארוחת ערב, רוסֶה?" ראיתי שעל המדורה הסתובב משהו וכבר חשבתי לעצמי: זה בטח החתול בְּרִיגָדִיר או החולד מַרְטִיר, וחשתי בחילה קלה ונרעדתי, אבל אמרתי לעצמי: "תפסיק עם השטויות האלה, תפסיק מייד. באמת, רני, אתה מגזים."

   "זה בשר טוב," הוא אמר, "אני מקבל בחינן בשוק. תרנגולת."

   "לא תודה. אני רוצה רק לקנות ממך את המגבת שעל הראש שלך."

   "בשון אופן. לא מוכר."

   חשבתי לעצמי, הוא לא נראה לי כל כך חזק והוא שמן כמוני ואפילו יותר ואין סיכוי שהוא ירדוף אחריי. מכה אחת על הראש, אני חוטף את השמטקעלע, בועט לבן זונה הזה בבטן ורץ אל הטוסטוס. הוא הרי לא יוותר על הארוחה שלו שעמל עליה כל כך הרבה זמן. זה עכשיו או לעולם לא. היי-צ"י-קי-טה!

   נשארתי לשבת במקומי ולא עשיתי דבר. נרפה, דחיין, אפס, חשבתי לעצמי. אפילו להתמקח עם הומלס שגר בים אתה לא יודע. מה עושים? התיישבתי לידו ופניתי ללב שלו. סיפרתי לו את כל הסיפור על תתי שהייתה פגית וניצלה ושיש לה בעיות נשימה ושבעבר היה לה חור בגרון שדרכו נשמה ואחר כך הוא תוקן בניתוח מסובך וכעת היא זקוקה להרחבות קנה באמצעות קרני לייזר מדי כמה חודשים, שהיא לא נרדמת בלי השמטקעלע שלה ושאסור לה להתרגז כי אז היא אומרת שוב ושוב ושוב פּוֹ-פּוֹ-פּוֹ ומטלטלת את הראש מצד לצד ומאבדת אוויר וצריך לחבר אותה לחמצן ולמד דופק וצריך לעשות לה אינהלציה, ותוך כדי הסיפור שלי, שהשתדלתי לגולל אותו באוזני ההומלס שלא ידעתי את שמו בעברית פשוטה, הוא הסיר לאט לאט את השמטקעלע מראשו, קרחתו הכהה נצצה לאור הירח והוא מסר לי את המגבת הצחונה והמחוספסת בידו האחת, כשידו השנייה ממשיכה להפך את הבשר שעל הגריל.

   "גם לי יש ילדה קטנה בצד שני של העולן. קטנה, היום היא כבר שמונה עשרה, אבל בשבילי היא תמיד קטנה. היא צריכה לבוא בארץ, לעשות עלייה. ארבע שנין לא ראיתי אותה."

   העיניים שלי התמלאו בדמעות. פתחתי את הארנק והושטתי לו כל מה שהיה – מאתיים ושלושים שקל, טבין ותקילין. "אין לי יותר," אמרתי מתנצל. וכמו בוקר באיזה מערבון שמעמיס את הרובה או האוכף או העגל הקטן – הטלתי את השמטקעלע על הכתף הימנית וזו התלפפה בחצי סיבוב שהגיע עד השכם, משל הייתה חיה השבה לחיק בעליה. ופתאום הרגשתי טוב כל כך ונוח ובבית, על אף שידעתי שהשמטקעלע מה-זה-מטונפת. גלגלתי בראש שלי שהיא הייתה על המדרכה ועל התלת-אופן המזוהם של יהושע פרונט ולבסוף הקיפה את ראשו העגול, הקירח והשמן של ההומלס שאינני יודע מה שמו, אבל אני כמעט משוכנע שמקלחת הוא לא עשה. אך לא חשתי קבס. מן הים נשבה רוח והיה לי טוב כל כך. עליתי על הטוסטוס ורק כשהגעתי הביתה ופתחתי את הדלת חטפתי דיכאון. אני אוהב את הבית שלי כל כך ואת המשפחה שלי שבא לי פשוט לבכות. הייתי עייף מאוד. דנה כבר נרדמה לצד תתי בחדר. כנראה היא לא נרגעה והייתה לה התקפת זעם עם הצעקות האלה פּוֹ-פּוֹ-פּוֹ. לצידה היה מחולל החמצן שהשמיע רעשי ניפוח ושקשוק, ומד הדופק שנצנץ אליי בחשכה. חצי בית חולים יש לנו בבית, חשבתי. התקרבתי קצת וראיתי שהיא נרדמה כשהיא מחככת את קצה אפה הפונפוני במגבת הכחולה שלי, שכנראה אחרי שעות הפכה לשמטקעלע לעת מצוא.

   רציתי מאוד להתקלח כי הזעתי נורא, אבל המגבת שלי הייתה בידיים של תתי. לא נורא, חשבתי לעצמי, תשטוף את עצמך במים ותשכב במיטה. עד מחר תחלום שאתה לא קיים ויהיה לך טוב. התפשטתי באור הצהוב של השישים ואט ועמדתי שם כשכרסי בין שיניי כמו יולדת עם השמטקעלע הבורדו על הכתף. הניצחון כולו שלי, חשבתי לעצמי כשהבטתי במראה וראיתי איש שמן ולאה. הרמתי את הידיים בתנועת ניצחון של זוכה באולימפיאדה, ולפתע איבדתי את שיווי המשקל ונחתי על התחת כמו אבטיח מבוקע סמוך למכונת הכביסה שמעליה עמד המייבש הקטן, זה שאירח את השמטקעלע בהתקפת הזעם הקודמת של תתי. דחפתי תוך כדי ישיבה על הרצפה את השמטקעלע אל תוך התוף הגדול של המכונה עם עוד ערימה של תחתונים, גופיות וגרביים. ביד השנייה חפרתי בשקית אבקת הכביסה עם כף הפלסטיק. הרמתי את היד בתנועה מוּכְנִית ומילאתי את המגרה הקטנה באבקה. טרקתי אותה מעליי, הפעלתי בכוח את הכפתור של המכונה והמים החלו לזרום אל תוך התוף. ישבתי שם ולא היה לי כוח לזוז. מזווית עיני ראיתי מקק שלפי גודלו יכול היה לפנות אליי בשפת אמי. היא תכעס עליי מאוד, חשבתי לעצמי, היא תכעס שאני מכבס לה את השמטקעלע שלה, המטאטאת-סוּפֶּרִים הקטנה הזו. כך כינינו אותה כי בכל פעם שלא קיבלה מה שהיא רצתה, היא נשכבה ורקעה ברגליים ואיבדה אוויר בסוּפֶּר או ב"טויס-אר-אס". מחר אני קם מוקדם לעבודה, חשבתי. אני כבר אודיע שאאחר. הבטתי בתוף וראיתי את המים ממלאים את המכונה ואחר כך הוא התחיל להסתובב. אלה החיים שלי שם, חשבתי כשאני מביט בתוף המסתובב ובכל פעם צצה לה השמטקעלע מתוך שאר הכבסים ונדבקה אל דלת הזכוכית העגולה כמו מתגרה בי. אלה החיים הקטנים והזבוביים שלי שמסתובבים להם שם בתוך התוף.             

   

 

     

 

 

  

                                                                                            

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

56 תגובות

  1. פרסמתי כאן סיפור חדש שראה אור לאחרונה ב"מאזנים". אשמח לקבל תגובות, אבל זהירות! יעל ישראל היא מליץ יושר של הסיפור הזה. אני בא פה עם סנגורית טובה.

    • נו, לא צריך מליצי יושר.
      אין לי שום דבר אינטיליגנטי להגיד כרגע, אבל נהניתי מכל רגע של קריאה.

      • אמיר תודה על שקראת, אהבת והגבת. אגב, זו הזדמנות להודות לך על התיווך הנפלא. המשוררת פיונה סמפסון היא נפלאה. ממש התאהבתי בספרה "המרחק בינינו" ואני מנסה לגבש איזושהי רשימה עליו. מאז שפרסמת בבלוג שלך את שירה "הציד" הספר הזה מלווה אותי, בעבודה, בבית. יופי של ספר שירה. הבנתי משיחות אחדות שהיא גם הייתה אורחת כאן בארץ. רני.

        • רני, הסיפור שלך גם גואל את הדור והתפוצה שהושתקה בזעקת המדוכאים זמן כה רב.
          סמפסון אכן הייתה בארץ בפסטיבל "שער" ב-2005.תודה על המלים החמות. כן יהי רצון. שמח שהתאהבת!:)

  2. דפנה שחורי

    קראתי את הסיפור במאזניים
    עצוב ומצחיק וחושני ומדויק ומצוקתי וקפקאי

    • דפנה, תודה לך. אני זוכר שדיברנו על הסיפור ושהוא מצא חן בעינייך. מחמם את הלב.

  3. יעל ישראל

    איזה סיפור, אה? איזה סיפור!

  4. לדעתי הסיפור יפה..אפילו חזק. אבל מפריע לי מאוד חוסר הליטוש, חוסר הדיוק. ביטוייים שראוי להדק.תראה את הסיפרות הגדולה כמה היא מלוטשת.זו הבעיה של הסיפור הנאה הזה.

    • קצת ביקורת על הביקורת. לא בחידות ידבר המבקר אלא מפורשות. מה זאת אומרת חוסר ליטוש? ומה היא ספרות גדולה בעיני המגיב, כלומר מה נחשב בעיניו למופת? מסקרן.

      • יעל ישראל

        גם אני לא הבנתי.

      • המופת בעיניי הכותב היא למשל הדיוק הנפלא שקיים בסיפורי אינטמיות לסארטר או חיל פרשים לבאבל ואם בערבית אז מומנט מוזיקלי לקנז.שם כל מילה במקומה, כמו פסיפס של מילים שמרכיבות סך גדול פי כמה מסכום החלקים.
        בנוסף ליטוש זה גם בחירת המילים.ראוי לשוב ולערוך את הסיפור הזה.

    • למגיב האלמוני שבחר לא להגיב בפומבי אלא אליי בלבד. לפחות על גדולתו של ז"אן פול סארטר אנחנו מסכימים. אשרינו!

      • טעות שלי. פאשלה! התגובה אכן מופיעה בבלוג. מגיעה התנצלות למגיב האלמוני.

      • אינך מוצלח בקבלת ביקורת, לא כן?
        אתה מצפא אך לביקורת טובה, ואת הזו שמעט יותר תובענית את מבטל ב"אשרינו" נבוב. נבוב.

        • מותר לא להסכים לביקורת מסוימת מבלי לצפות לביקורת טובה. אגב, מצפה כותבים בה"א לא באל"ף, לשון ציפייה. אני כותב זאת לא מתוך התנשאות. מכל מלמדיי השכלתי. באמת אינני מבין מה נבוב כאן? כל אחד זכאי לדעה משלו. מובן שליטוש סיפור כרוך בבחירת מילים, זה פחות או יותר כמו לומר שהשמש זורחת או שבקרוב יירד הערב.

          • ופה הבחירה חלשה.
            האם קראת את הדבלינאים של ג"ויס?

            אם לאו מוטב שתקרא..כך אולי תבין טיבו של דיוק טיבה של בחירת מילים.

          • קראתי בעבר את "הדבלינאים" של ג"יימס ג"ויס, זה אכן ספר סיפורים מדויק ונפלא. תודה על ההמלצה, אחזור לקרוא ולהפיק. רני

  5. לצערי קראתי בשלבים, תוך כדי עבודה.
    הסיפור מצוין, נהניתי מאד. הוא נוגע ללב ומטאטא פינות מאובקות בו. אפשר להזדהות איתו בקלות, הוא לוקח אותך איתו.
    מה שכן, הייתי מהדקת אותו מעט.

    • דפנה שחורי

      אני רוצה לסנגר על הסיפור המקסים הזה שכוחו הוא דווקא בפיזור המכוון הזה-הכביכול לא מהודק- שמטקעלע כסיפור היא מדוזת סמרטוטים מקורית מצחיקה-עצובה ולכל מי שיש ילדים מכיר את ההתמכרות הזו לסמרטוט הפלא המזוהם
      כך שאת שמטקעלע כמובן אי אפשר להדק-שזה לטעמי ליפייף: או לאחוז בו באהבה או לוותר עליו
      זהו

      • יעל ישראל

        מסכימה, זו בדיוק גדולת הסיפור, הפיזור שלו. הוא סוריאליסטי כמעט בגלל זה.

        • מיכל ברגמן

          סיפור מקסים מצחיק בצחוק מריר-אנושי-נוגע ללב .
          אני מאוד אוהבת את המילה "השמטקעלע" ושמחה שיש עוד שעושים בה שימוש.
          אני מכנה בכינוי "השמטקעלע" את המטפחת שאני כורכת לראש כשאני מדליקה נרות שבת. תמיד ברגע האחרי אחרון עולה זעקתי לאחד הבנים בבית – "תזרוק לי את השמטקעלע!!!" ואז מגיעה השבת.

          • מיכל, שימחת אותי פעמיים: קודם כול מרגש אותי לדעת שיש עוד אנשים שמשתמשים במילה "שמטקעלע" מן היידיש, נראה לי נדיר כל כך. אני תמיד צריך להסביר את המילה הזאת. ושנית, את מדליקה נרות שבת, שאפו! זה מחמם לי את הלב כי אני קצת דתילוני (דתי-חילוני). אכנס לבלוג שלך בשמחה ואקרא. רני.

          • מיכל ברגמן

            אכן – מילים כמו "שמטקעלע" הופכות לנדירות ואין להן תחליף – איך אפשר להשוות את הרכות הסמרטוטית-ביתית, את הצליל הירחמיאלי-חייכני וחומל, למילה הקשה -"סמרטוט" שיש לה צליל של קללה?
            ססססמרררררררררררטוט (מתחשק לירוק בסוף!)
            אני דתיה , לא אורתודוכסית בעיקרון אבל בהחלט יהודיה הלכתית בדרכי .
            הילדים שלי לומדים בבית ספר של דתיים-חילוניים,מסורתיים, חילונים-דתיים וכל ההגדרות הרבות שעוד אפשר להוציא מהגדרות הזהות האלה.

          • מעניין מאוד, לא ידעתי זאת. רני

    • אור אני מבין אותך, אבל לא בהכרח מסכים איתך. לי הדבר לא הפריע, אך אני כמובן אינני אובייקטיבי. אנסה לסנגר על ההערה כך. אני חושב שמה שדפנה כתבה ברגישות הוא נכון מאוד מבחינה נתיחות. אכן זהו סיפור הבנוי על "מדוזת סמרטוטים", אגב יופי של צירוף שירי, ומכאן הוא גם קצת פזור דעת. עם זאת, תמיד אפשר לראות בדברים האלה רציונליזציות מיותרות וכמו שדפנה כותבת: סיפור צריך לדבר אל הקורא אחרת הוא לא עושה את העבודה. גם ההערה של יעל על הסוריאליזם של הסיפור, היותו כתוב ממצב של עייפות, הזוי מעט, היא נכונה מאוד. בכל אופן, תודה שקראת ותודה על ההערה.

  6. סיפור מהנה מאוד ונגמע גם באינטרנט.

    אגב, הוא גם מציאותי. הבת שלי – היום כבר לא אומר בת כמה היא, איבדה פעם את המוצץ הרקוב שלה, שרק אותו רצתה, ועברתי חוויה כמו זו שתיארת בפסקה הראשונה, מאז נגמלה ממוצצים כי ההוא לא נמצא.

    • כן, איציק, זה נכון. יצחק אוֶרְבּוך אורפז, הסופר הנפלא והוותיק, נוהג לקרוא לי "אבא משוגע", כמובן ברוח טובה, או "גבר עם סלים". בכל אופן, נראה לי שגם אתה קצת כזה. רני.

    • יעל ישראל

      חחחח איציק, לקישון יש רשימה כזו על בתו רננה והמוצץ הרקוב והמדובלל שלה, שרק אותו רצתה, ואיך היתה מתעללת במשפחה באמצעותו.

      • יעל, אוהו, זאת רשימה מעולה. בכלל, אני אוהב את הסאטירות של קישון. זה נראה קל לכתיבה, אבל בכלל לא. כשעבדתי בשעתו במכון "גנזים" היה לנו תיק כתבי יד של אפרים קישון ובתוכו הומרסקות. נדמה לי שגם זו על רננה עם המוצץ הייתה שם. בכל אופן, הדפים של קישון נראו כמו מפות הקרב של אלכסנדר מוקדון, כמה חיצים, כמה הערות שוליים, כמה מחיקות. אכן הוא ידע מהו דיוק. מקצוען אמיתי.

  7. סיפור נהדר

  8. רן, הסיפור מקסים.

    יש מעין הקבלה בין תתי, שעוברת מיד ליד כמו צרור מפתחות בתחילת הסיפור לבין השמטקעלע, שעוברת מיד ליד במהלך הסיפור.

    ואיזה יופי שהאהבה מרוכזת במפתח הרחב שבין הלסת לכתף – שם נמצאת תתי, שם נמצאת השמטקעלע. מקום מקורי לאצור בו אהבה. אבל מקום מדויק, כשמגדלים ילד/ה.

    ההבדל בחס לשמטקעלע טמון בעין המתבונן. וזה בדיוק שורש אי ההבנות בין הורים לילדים. המקום ממנו פועלים וחושבים ההורים כ"כ שונה מזה של הילדים. זה עולם מושגים שונה.
    מה שנתפס בעיני האב והאם כסמרטוט מסריח ומלוכלך ("זאת חתיכת מגבת") הוא יקר ערך לתתי. (זה מזכיר לי קוף פרוותי, ששמרתי עליו מכל משמר בילדותי. והוריי לא הבינו מה אני כ"כ חרד לגורלו של קוף פרוותי מרופט).

    לכן האב שומר על תתי ככלי יקר, והשמטקעלע ככלי אין חפץ בו. ושניהם על הכתף. תתי – המטרה, השמטקעלע-האמצעי. הזהות בין הילדה לשמטקעלע מובנת לילדה, לא להורים.

    אבל יש מי שמבין את תתי. זוג האוהבים, שמצפים לילד, נמצאים על קו התפר בין המקום של האב לבין המקום של תתי. הם נחלצים לעזרת האב. כאילו נרקמת הבנה סמויה בין מה שעובר עליו לבין מה שיעבור עליהם.
    וההומלס הרכושני הוא הוא שמבין ללב האב, כי גם לו יש ילדה (רחוקה -"בסוף העולן" וגדולה -בת 18. אבל לאב היא תמיד תשאר הילדה הקטנה של אבא). ציפינו ש"הרכושני" לא יוותר. אבל הוא ויתר מיד. כי הוא מבין.

    ורק זה שאין לו קשר לילדים (הצייר) אוסף את השמטקעלע, מוכר אותה תוך דקות ב – 15 שקלים, ורואה בה סמרטוט למכחולים.

    תתי רואה עין בעין עם "הזויי" הרחוב.
    כי זו נקודת המוצא הילדית, הלא חומרית, המעריכה את הדברים הקטנים והמרופטים ו…יקרי הערך.

    אני לא מבין יידיש. אבל שמעקעלע מהדהד לי בעברית את הפועל ש.מ.ט ואת התואר קל. מה שקל ערך ושמיט לאחד הוא "החיים" של האחר.

    מקסים. כבר אמרתי?

    • שחר-מריו, בכל מקום שאני קורא משהו משלך, אני חש פספוס שלא הבחנתי בך קודם, ואינני מתכוון רק ליכולת הניתוח שלך לסיפורים של אחרים. קראתי מקבץ שירים יפה מאוד משלך שהגיע לידיי. בניתוח שלך אהבתי מאוד את הפירוש הלשוני שלך למילה "שמטקעלע", גם את יחס הדמויות בסיפור לחפץ ושימת הדגש על המקום האינטימי בין האב לבת. כל כך מדויק וטווה חוטי אור של איטרפרטציה שאין שני לה. אני רץ להתקשר אליך ולדבר איתך. רני.

  9. סיגל בן יאיר

    אכן מקסים. ומאוד יהודי, צחוק צחוק עם דמעה בקצה העין, ולא רק בגלל ההקשר המילולי האידי. דווקא בגלל שזו מן קומדיה של טעויות מהולה בעצב דק של כל אחת מן הדמויות. חוצמזה אני מאוד אוהבת את רגעי התודעה העצמית בכתיבתך, יש במילים שלך ובתיאורים שלך משהו מאוד צלול ומודע לעצמו. יופי.

    • סיגל, תודה רבה לך שעלית על הנקודה היהודית-הומאנית בסיפור זה, ואף תודה על כך שאת מחמיאה לרגעי התודעה בכתיבתי. שימחת אותי.

  10. מותשת לחלוטין מלילה שבו בני הקיא על השמיכה שלמטקע או איך שקוראים לה הוא קורא לה דלע אין לי מושג למה וכל כך הזדהייתי. ביפור מקסים!

    אני משערת שהמוני הורים נואשים סוגדים לסמרטוט הזה שמצריך אצלינו כיבוס דחוף.
    טוב שהזכרת לי .

    • - ביפור -סיפור. מרגישים שאני מותשת.

      • שיח הורים: אני כל כך מבין אותך. הבן שלי הקטן בן שלוש, אבל הוא לא ישן טוב בלילות ופעם אני קם ופעם אשתי קמה. לפעמים זה נמשך מעבר לשלב התינוק אל שלב הפעוט. אוי, זה לא קל לתרגם את "הפאוור ריינג"רס" באחת ושלושים-שתיים בלילה. מנחם בן סיפר לי פעם על שלב התינוקות של ילדיו. היה לו רעיון מקורי כדי שהוא ואשתו לא יצטרכו לקום אל הילדים ויש להם, תאמיני לי, יותר מאחד. הוא היה פורש מזרנים בסלון וכולם, כל המשפחה, הייתה ישנה. אם מישהו היה מתעורר, לאכול או לשתות, אשתו הייתה מיניקה תוך כדי שינה. בקבוק מים על הרצפה. כל המשפחה הגדולה הזאת, ערימה של ילדים והורים. מה את אומרת? רני.

        • כיום יש לי כל מיני גילאים. אבל כשהשלושה הראשונים היו קטנים בהחלט קמתי בבוקר עם כל מיני ידים ורגליים למראשותי ולצדדי.

          כנראה שהתגעגעתי לזה , אחרת איך תסביר את ההסכמה הגורפת לוותר על נוחות וכדומה.

          • אכן הנוחות מאיתנו והלאה, אבל בעניין הילדים לדעתי זה שווה כל רגע. אכנס לבלוג שלך ואקרא משלך, אני סקרן לראות מה את כותבת. רני

  11. רן יקר

    לקרוא אותך זה לקרוא את החיים. לקרוא את הישועה שבאה לאדם דרך הפרטים הקטנים, הצדיים, הכביכול איזוטרים, ועם זאת, הכי רלוונטים אולי למבנה הדיכוטמי של התנהלותיינו על הקרקע. אני אוהב לקרוא אותך כי אתה כותב בפשטות כזו שנוהרת ישירות לליבי. ואולם זוהי מהות כל היופי כולו. להגיע לעובי הקורה, על העמקנות, דרך פשטות ההווייה, דרך המישורת של החיים.
    אני מכיר אמן אחר שאמר לי לפני שנים, משהו כזה : "אין לך אמן דגול יותר מזה אשר מעתיק את החיים לדף".
    ובכן, לקרוא אותך, במובנים רבים, פירושו לקרוא את החיים על גבי הדף.
    על כל היופי והשברון, הקסם והאבדן, המסירות והזרך.

    נ.ב

    חושב שאתה ואאחק אבא טוב !

    • אני שמח שאת או אתה סבורים שהכתיבה שלי באה מן החיים ומתחברת לחיים. בקרוב אפרסם כאן רשימה על שני ילדיי, התאומים שנולדו פגים. אני גם שמח שאת או אתה רואים בי אבא טוב. בעיניי, למרות שזה נשמע קצת פלצני אולי, זה יותר חשוב מעורך, מבקר או סופר טוב.

  12. היי רני
    לקח לי כמה ימים, לשבת ולקרא, ראיתי שזה סיפור ארוך אז כבוד… חיכיתי לשלוה שלי.
    קודם כל מאוד אהבתי את הפתיחה היום יום שני …
    זה פרוזדור- נותן את המיסטיקה לסיפור כי בעצם זה סיפור שמביא את התגלות . (לי היה ברור שזה נפל במונית, שמחתי לגלות שלא, שלא ויתרת על האמונה)
    אהבתי מאוד את החיפוש- לא אחרי יהלום, ולא אחרי ארנק, או תעודת זהות- אחרי חפץ פעוט שכל כך חשוב לזולת אחר, גם המילה הארוכה הזאת בגרמנית מעצימה את הסמרטוט ההזוי הזה.
    זה בעצם סיפור על אביר שהלך להביא את פרח הזהב, אך אתה אביר מודרני הבאת את השמטעקלע… השתמשת בחושיו של אביר מודרני, לדבר עם אנשים בדרך, לחפש בקצוות העיר.

    אולי כדאי להקפיץ את הסיפור, הייתי מורידה את הפירוט על שאר הילדים, הייתי מקצינה את היאוש של הגיבור, מה יהיה אם לעולם לא ימצא? ניזכרת בדברים שאבדו לו בחיים, ולכן כל כך חשוב לו למצא, להיות בעמדת האביר המציל, אם לא את עצמו אז משהו אחר.
    הספור מזכיר לי התלבטות: האם אני אמא טובה, האם אני עושה מספיק? האם אלך בלילה בגינות, (האמתיות, והוירטואליות) הכח של הסיפור שעורר בי מחשבה גם אחרי שגמרתי לקרא, כל פעם שאני מוותרת אני חושבת שירד לי ציון.
    חוץ מזה לומר, שמאוד נהנתי לקרא, יש משהו במילים שלך שלא יכולתי לעזוב עד הסוף. הם מתגלגלות ממעמקים.
    להתראות
    טובה

    • טובה, תודה לך על הניתוח ועל דברייך החמים. הסיפור הזה הוא חלק מרצף של שבעה סיפורים (שבעה ימים בשבוע) בכתובים המתכתבים עם "שיר של יום" מן התפילה. הרעיון הוא לכתוב מעין יום או במקרה הזה לילה בתוך השגרה האישית של האדם המודרני בעולם חילוני קטן, דהיינו "סיפור של יום". אני שמח שהתייחסת לציטוט בתחילת הסיפור. אני מקווה למי ששם לב שנפתח פער בין השפה הנפלאה והשגיבה של משורר תהלים והחיים הזבוביים של כל גיבור וגיבור בכל שבעת הסיפורים שיבואו בעתיד. שוב תודה. רני

      • היי רן
        רעיון נפלא לעשות שיר לכל יום, המסגרת שאתה נותן עושה את סיפורים עם עוד שיכבה בתת הכרה
        אתה נותן לי מחשבה על מוזיקה לכל יום… ויולדי הגיע רק 4 עונות
        אולי כשתעשה את הסידרה מזה אכתוב את המוזיקה
        להתראות טובה

  13. זה סיפור נפלא רני!
    אני בתקופת לחץ, סוף שנה, ובנוסף אני לא קוראת פרוזה ארוכה על המסך, לא סובלת את המסך מנצנץ לי בעיניים, אבל ממש שווה להתאמץ בכדי לקרוא את הסיפור המקסים הזה, המלא כל טוב, האנושי.
    שני ילדי לא התחברו לשום שמעטע"לה, או איך שקראת לזה, לרווחתי. כי בת אחותי היתה מכורה ל"איחה אובה", שזו שמיכת הקיץ הצהובה של ינקותה. ואני רוצה להגיד לך שאיחה אובה עשתה לכולנו חיים קשים, טיילה איתה בכל העולם, והגיעה איתה גם לטירונות..
    הסיפור הזה שלך צועק לניתוח שמן, ולא לתגובות מקסים ונהדר, אבל אני מנסה לסיים משהו, וגונבת זמן מחשב.
    אני שמחה שגיליתי אותך, יש לך יכולת נדירה לכתוב בני אדם וסיטואציות בצורה שתופסת את הלב והמוח.
    (וכמי שראתה את הבונבונת הקטנה שלך, היא מתוארת מדוייק, והתיאורים המשותפים שלך ושלה שובי לב).

    • יודית, איזה שם מקסים זה "איחה אובה", אפשר להיות יותר מקורי מזה? "איחה אובה" נגררת על פני כל מדינות אירופה. את גם מכירה את תתי (אושרת). חיממת את לבי ושימחת אותי כל כך בדברייך. אני מקווה שכאשר מחרוזת הסיפורים הזאת תושלם יתייחסו וינתחו אותה ברצינות. אגב, גם כאן בבלוג היו הערות מאלפות לסיפור. שמרי על קשר, רני.

      • רני, שלחתי לך מייל, קבלת אותו? לפני כחמישה ימים.

        • יודית, קיבלתי, תודה. אשלח מייל בחזרה. רני.

          • היי רני

            הסיפור הזה מוכיח מעל לכל ספק שגם סיפור שגרתי לכאורה יכול להיות נפלא ומכאן לבטח שהאיך חשוב הרבה יותר מהמה. איך סיפור של יום שני יכול לרגש כל כך. אמרו כאן אבא טוב, אבל לא רק. כל החיפוש הקדחתני אחר השמטקעלע הזכיר לי יותר מעשה של אדם הרואה בעיניים של ילד, מי שמרשה לעצמו להיות ילד. איך שאבא מוכן כנגד כל הסיכויים ("זה חת"כת מגבת, איפה תאתר אותה?") להציל את ה"חיים" של הבת שלו.. אחד היותר יפים שלך.

          • אורה ניזר

            קראתי נהנתי מאד מכל שהמלך , הכנתי את דף התגובה, הטלפון צלצל, ניגשתי לדלת, …. עבר זמן , מישהו מבני הבית סגר את הבלוגים כדי להכנס לאתר חשוב אחר. עכשיו פתחתי שוב והסתבר שלא הגבתי, הכיצד?! אז הנה שיחזרתי את הרגעים שבהם בליתי עם השמטקעלע,
            אין לי מה לחדש אחרי תגובה ניפלאה של שחר מריו, רק לגבי השמטקעלע, ברגע ראשון זה נישמע לי כמו שמטע, של אינגלה, אף שאיני מהיידישאים, חשבתי שהקלה מביא הקלה לילדה ולהורים, ובעיקר לאב, ואהבתי מאד את הסיפור הרגיש הזה, כל אחד והשמטקעלע שלו, גם למבוגרים יש. רק מה? מתביישים להודות.

          • אני שמח מאוד שאת מגיבה ועוד תגובה חמה שכזאת.נכון, גם למבוגרים יש שמטקעלע, אבל הרבה פעמים לא נעים להודות. ואם לא שמטקעלע, אז לפחות חלומות על שמטקעלע. אבא שלי תמיד אומר שהוא רוצה מכונית אמריקנית יותר חדשה. יש לו אחת די ישנה. אז אני אומר לו: אבא, קדימה, בוא נחסוך קצת, נגרד מפה ומשם, נשבור חיסכון ונקנה, אז אבא שלי תמיד אומר לי: ואז, רני, על מה אני אחלום? זה דיאלוג קבוע בינינו. ידוע מראש. מין דו-שיח שמטקעלע שכזה.

          • נטלי, תודה רבה על המחמאות. אני ממש מסמיק כאן, ואני לא אומר זאת בציניות. אני שמח שאת חושבת שזה אחד הסיפורים הטובים שלי. אני בהחלט מסכים עם האינטרפרטציה שלך על רקע העובדה שאני תמיד-תמיד משתדל לשמור על קשר עין עם הילד שהייתי פעם. אם הדבר בכלל אפשרי. רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל