רן יגיל סופר ועורך
נקישות ורמזי אור
מדינת ישראל נגד נֹחַ שטרן
נקישה 1
הערה – שמי דוד עמית. חלק מכתב היד הזה נגאל על ידיי. קניתי אותו מידי בוקיניסט ליד שוק הכרמל בתל אביב.
נקישה 2
פסק הדין – הנאשם, נֹחַ שטרן, נאשם בניסיון לרצוח ב-20.6.1953, בשעה 4.30 לפנות בוקר, את החבר דוד הורודצקי. הנאשם לא הודה באשמה. העובדות שהתבררו במשפט הן בלתי רגילות. הנאשם הוא אדם משכיל – מורה ומשורר; היה בן ארבעים ואחת בזמן המקרה, רווק. כשישה שבועות לפני המקרה פנה לקיבוץ גבעת-שרה כדי להתקבל כמועמד לחברות. מזכירות הקיבוץ חשבה להעסיק אותו כמורה בסמינר של איחוד הקבוצות והקיבוצים שנמצא במקום. בינתיים, התקבל הנאשם באופן זמני ועבד במשק, לא בהוראה. הוא גר לבדו בחדר קטן בצריף, לא הרחק מן הסמינר. בחדר היה לו רדיו פרטי, ואחרי שעות העבודה במשק עסק בחדרו בעבודה ספרותית. לא היו לו סכסוכים עם חברי הקיבוץ, אך שיחותיו עם החברים היו מוזרות. המזכּירוּת, או ליתר דיוק המועצה האזורית, החליטה אחרי שבועות מספר שלא לקבלו כמורה בסמינר והודיעה לו שעליו לעזוב את גבעת-שרה תוך שבועיים או שלושה. הנאשם היה צריך לעזוב את המקום ביום שישי, 19.6.1953; באותו יום שישי הודיע כי יעזוב ביום ראשון או שני הבא, ומזכיר הקיבוץ, החבר רבינוביץ, הסכים לכך.
דוד הורודצקי הוא בן חמישים ותשע. הוא חבר משק בגבעת-שרה זה עשרים ושמונה שנים. הוא משמש כיום כספרן הקיבוץ. הוא איש רווק, חולני, וגר בדירה נפרדת של חדר וחצי בתוך שיכון ותיקים, שבו נמצאות ארבע דירות זהות לדירתו. בכל אחת מהדירות הללו יש בתי שימוש פרטיים. בדירה הסמוכה להורודצקי גרים חנוך סוקולוב ואשתו. הורודצקי חולה לב וסובל מקוצר נשימה, ובשעת התקפה הוא זקוק לעזרת שכניו, לכן הוא אינו נועל את דלתות דירתו בלילה. וכשהוא נוקש על הקיר הסמוך למיטתו – זה המשותף לו ולשכניו – שלוש נקישות, נוהגת אשתו של סוקולוב להחיש פעמיה אליו. היא אחות במקצועה, ובשל כך חשה לעזרתו.
להורודצקי לא היה מגע מיוחד עם הנאשם. עד כמה שהוא זוכר היו לו בסך הכול שלוש שיחות איתו – כולן קצרות. השיחות, בין השאר, סבבו על עניין ספרים והשאלתם. השיחה השלישית התקיימה לפי זיכרונו ימים אחדים לפני המקרה. הנאשם פְּגָשׁוֹ ליד הספרייה וניסה ללבֵּן את סוגיית ההשאלה: מדוע אין משאילים לו ספרים. הורודצקי ידע שעל הנאשם לעזוב את המקום, לכן הפנה אותו אל המזכירות לשם השגת רשות לשאול ספר. יש להדגיש, כי להורודצקי לא היה שום קשר להחלטה שנתקבלה לא לקבל את הנאשם לקיבוץ. לטענת הורודצקי, לא חש מעולם עוינות מצד הנאשם, לא בשיחה האחרונה ולא בשום מקרה לפני-כן.
שבת, 20.6.1953, בין 4 ל-4.30 לפנות בוקר, נכנס הנאשם לדירתו של הורודצקי. הוא עלה במדרגות הספורות המובילות לכניסה, פתח את הדלת הבלתי נעולה המובילה לפרוזדור, אחר פתח את הדלת הבלתי נעולה לחדר השינה ונכנס. הורודצקי התעורר מפתיחת הדלת, ראה אדם נכנס בחשֵׁכה ושאל: "מי זה?"
הנאשם התקרב בשקט אל מיטתו, ואז לטענת הורודצקי הואר לרגע החדר באור שבא מבחוץ, או-אז ראה הורודצקי את פני הנאשם והכיר אותו. לטענתו, היה מראהו של אדם שלא מעָלְמָא הַדֵּין. אך הוא הספיק לשאול בבהלה: "מה אתה רוצה?"
הנאשם התנפל עליו, תפס בשתי ידיו בגרונו והחל חונק אותו. הורודצקי לא יכול היה לדבר או לצעוק. הוא ניסה להתנגד לחניקה בנפנוף זרועות, אך איבד את הכרתו תוך זמן קצר. בהתעוררו מעֶלפונו הרגיש שהנאשם ממשיך לחונקו; אז הצליח הורודצקי בכוחותיו האחרונים לנקוש שלוש נקישות על הקיר המשותף לו ולשכנו. סוקולוב וזוגתו הופיעו מייד, כיוון שחשבו שהורודצקי סובל שוב מקשיי נשימה. כשהזוג נכנס לחדר, הדליק חנוך סוקולוב את האור. הם ראו את הנאשם רובץ על הורודצקי, כשהוא אוחז בשתי ידיו את צווארו. לטענת הזוג, הורודצקי לא יכול היה לדבר. פניו היו כחולים, קצף יצא מפיו, ודם נזל מהפה או מהאף. סוקולוב תפס את הנאשם בשתי ידיו וסילק אותו – ללא התנגדות כלשהי – מעל גופו של הורודצקי. לשאלת סוקולוב למה חנקת את הורודצקי ענה הנאשם: "אני רציתי להיכנס לבית השימוש, והוא התנגד לי."
לטענת הזוג, שאינו זוכר בדיוק, אולי אמר הנאשם: "הוא איים עליי."
סוקולוב הוציא את הנאשם מן החדר ומסר אותו לאחד השומרים, וזה מסר אותו למשטרה. אשתו של סוקולוב הגישה להורודצקי עזרה ראשונה והעבירה אותו באמבולנס להדסה. כחצי שעה אחרי המקרה נכנסו המזכיר רבינוביץ ושוטר לחדר העזוב של הנאשם; אור החשמל דלק שם, ועל השולחן, בין ניירות וספרים, מצאו את המחברת שהוחרמה על ידי המשטרה.
רמז אור 1
מתוך המחברת של נֹחַ שטרן: עכשיו לילה. יום ד'. אבל ביום ראיתי אדם. בחיוור מאוד ראיתי אותו. אדם, אני? אין לדעת בדיוק, אבל ראיתי בן-אדם אץ-רץ, בּוֹלֵם בצעדים קטנטנים, נעצר, וכך שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, חוזר חלילה, עד שהוא מזנק על איש. אחר כך לפנות ערב ראיתי (בחיוור אך ברור) צעיר בכובע בֶּרֶט עושה תנועות נחרצות-נמרצות מלמטה למעלה בזרוע ושוב מלמטה-למעלה-מלמטה-למעלה-מלמטה-למעלה – להוציא לפועל… חשבתי לעצמי – קול המון כקול שָׁדָי – ואז נשמעה נקישה ברורה, מאוד ברורה – ויהי אור, אבל לפני-כן נשמעה נקישה למחשבתי היסודית: כרצון השם כן יהי. סמוך לפני זה הבנתי, מן הרמז באור דומני, כי לא עליי לעשות את הדבר, אל לי! אחרי שעות אחדות של דריכות נחלשתי כנראה. שוב רמז-אור חולף על-פני תקרת הצריף – לזאת – לא לעשות.
יום ה' בבוקר. קראתי "שמע" ובאומרי "והיה לכם לציצית וראיתם אותו, וזכרתם את-כל-מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר-אתם זונים אחריהם." – נשמעה נקישה חזקה, חזקה מאוד, השם ירחם. עכשיו לילה. שלוש נקישות – אם יישמעו שלוש נקישות – ללכת מייד, להשאיר את החשמל דולק, לסגור את הדלת, אך לא לנעול, דלת לִפְנִים דלת לִפְנִים דלת, בחוץ ליד צריפי, אולי לחנוק מחר? מאחור או מלְפָנים? מלְפָנים! הפָּנים צריכות להיראות עד שיחדל לנוע. להכניס לתוך המסדרון ליד אחד החדרים הריקים שמאחורי החדר שלי – אנשים לא יהיו עוד! להעמיס על השכם, הראש למטה אבל עם הפָּנים אליי. לצאת אל הדרך שלמול הצריף, לפנות שמאלה ליד המנורה הגדולה, לעלות עד החורשה, לעבור מימין לה, לא חלילה משמאל ירחם השם, מימין! ואז מאחוריה אל השטח הפתוח שמאחורי הסמינר – בבניין ההרוס עם הדוּד עד התקרה. לשבת בתוך הדוד כמה דקות ולחכות. החלטתי. אצא מהדוד רק לשלוש נקישות ברורות וקצובות, רחמנא לִצלן, ורמז-אור.
רמז אור 2
מתוך דבריו של עורך הדין נחום קלר, הסניגור של נֹחַ שטרן: "אם אני זוכר את שטרן? נח שטרן? חה, אומר לך ידידי, שטרן הוא מאותם בני-אדם שלא על נקלה תשכח אותם. אם אומר לך שכמעט אין יום שאני לא נזכר בו, ודאי לא תאמין לי. אני עובר במקום שיש בו קצת רוח ואיזו אִוושה – סלח לי על הפיוטיות, דוד עמית, אבל אתה הרי איש ספרות – ודיוקנו עולה לנגד עיניי ולא מרפה. זה יכול להיות בחורשה, כאן מאחורי הבית ברמת-אביב, או באיזה מִפלשׁ בתוך העיר, או בגן ציבורי; קצת רוח, ואני רואה את המבט שלו. היה לו מין מבט חודרני כזה כאילו הוא מביט בך אבל גם בעוד מישהו, מישהו שנמצא מאחוריך. זה היה מאוד לא נעים, אבל זה היה טבעי אצלו. הוא לא התאמץ לעשות את זה בכוונה – קלר נוקש במקל ההליכה על מַרצפת החצר – בכל פעם שהייתי מציע לו את אותה הצעה, הייתי אומר לו: 'אני הסניגור שלך, התפקיד שלי הוא לעשות את הטוב ביותר בשבילך, למה אתה מסרב לעזור לי?'
הוא היה עונה לי: "אני לא אלך לבדיקה.' ככה, חד, והמבט שלו הזה, האישונים כמו שני חרוזים נעים כלפי מעלה – ממש מתחבאים בתוך השפם הדק.
אומַר לך ידידי, אני חושב שהוא פחד שישימו אותו בבית-חולי-רוח. זה מה שאני חושב – נקישה במקל – בגלל זה הוא לא רצה ללכת לבדיקות אצל הפסיכיאטר. הוא העדיף ללכת לכלא. תבין, אז החברה שלנו לא הייתה כמו היום. היום כל שמענדריק עושה הצגות של משוגע ומוציאים אותו מהצבא. נעשינו כמו האמריקאים: מי שלא היה אצל פסיכולוג הוא לא בן אדם. אבל בבית-חולי-רוח, כך קראנו לזה אז; לא בית משוגעים, אלא בית-חולי-רוח – הוא ידע שהוא ייגמר, והוא צדק."
נספח: שיר של נֹח שטרן
בַּמולדת
(משירי העולה בארץ)
א. ריחות
הַלִּילָךְ הַפּוֹרֵחַ בַּלָּאט,
הַלִּילָךְ הַמַּכְחִיל אֵי-שָׁם חֶרֶשׁ –
לִי הִזְכִּיר הֲזָיוֹת בְּיַבֶּשֶׁת אַחַת,
וְאַכְזָבוֹת בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.
אַךְ רֵיחוֹת-תַּפּוּחֵי-הַזָּהָב הַכְּבֵדִים
כְּבָר בָּאים לֵהָנוֹת וּלְעַנּוֹת,
כְּבָר בָּאִים לְהַעֲנִיק וּלְהַחֲנִיק, כְּעֵדִים
לַחַיִּים בַּמּוֹלֶדֶת הַזֹּאת.
ב. עירום
עֵירֹם תַּצִּיגִינִי, מוֹלֶדֶת,
עָנִי כְּמִסְתַּגֵּף-עַד-יִטְהַר.
פֹּה הַנֶּפֶשׁ – שַׁלְהֶבֶת קוֹדֶרֶת
הָאוֹכְלָה אֶת לְבוּשׁ הַבָּשָׂר.
וּכְסוּת צִבְעוֹנַי נֶעְלֶמֶת,
מִתְנַדְּפִים עֲדָיַי וּבְלוֹאַי,
נִגְעֶלֶת נַפְשִׁי בְּאֵשׁ-שֶׁמֶשׁ
מִכָּל צִדְקוֹתַי וַחֲטָאַי.
עֵירֹם לָעוֹלָם וְחָשׂוּף פֹּה
עַל אַדְמָתֵךְ-לֶהָבָה אֶעֱמֹד:
אֵין אָדָם, וּמַלְאָךְ לֹא יָעוּף פֹּה,
אַךְ נוֹרָא בְּאֶלְמֵךְ הוּא הַסּוֹד.
וְשֶׁמֶשׁ-קְדוּמִים בִּי קוֹדַחַת.
בִּי חוֹתֶרֶת לְזֶרַע עָלוּם –
פֹּה, עֲלֵי אַדְמָתֵךְ, הַבָּמָה הַמֻּזְנַחַת,
בָּמַת חִזָּיוֹן לַיְקוּם.
(כֵּן, הַחַי בְּלַהַבְתֵּךְ מְסַנְוֶרֶת
חַי בְּדֹפֶק לֵבָב תֵּבֵל,
וְכָל מַעֲשֶׂה – לִגְנַאי וּלְתִפְאֶרֶת –
אֶת נִשְׁמַת הָעוֹלָם יְטַלְטֵל).
אָז לַהֲטִינִי, אַרְצִי, עַרְטְלִינִי,
נֶעְלָם פֹּה לְעֵין תֵּבֵל –
לַהֲטִינִי, צָרְפִינִי וּצְקִינִי –
חָנִּינִי, אִם גַּם תְּעַנִּינִי –
אַתְּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת, חַדְּשִׁינִי,
אַתְּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת הָאֵל!
הרומן "נקישות ורמזי אור" הופיע ב-2003. קטעים ממנו פורסמו בעיתונות היומית ובבמות ספרותיות שונות.
אני מתחיל להעלותו כאן לבלוג. לכל חלק שאעלה אצרף שיר או שניים של נח שטרן, תלוי באורך. אולי גם תרגומים משלו.
לקוראי בננות שלום –
אנא שימו לב לרומן זה של רן יגיל , שהוא ספרו הטוב ביותר לדעתי . הוא מתחיל בנימה רשמית , אבל מתפתח לדיוקן פיוטי ואפל של המשורר ה"מקולל " נוח שטרן . זהו דיוקנו של משורר דגול שלא מצא את מקומו בחברה הישראלית הצעירה והמגוייסת , איש אבוד וזועם , ראשון מתרגמיו לעברית של "ארץ הישימון " של ת.ס. אליוט.יגיל מיטיב להעביר את דמותו בעזרת רומן מפורק לרסיסי ארועים , קטעי תיעוד , מחשבות ופיוט , מארג מתוחכם ובנוי היטב . רומן זה הוא גם מנחת-אהבה של יגיל לספרות העברית של תחילת ואמצע המאה העשרים , על כתבי-העת שלה , סופריה ומשורריה , שהם הבסיס והמעיין ממנו יונקת ספרותו של יגיל , כמו גם כתב-העת "עמדה " , בעיקר בשנותיו הראשונות (בשנים האחרונות, מאז שהחל לצאת בהוצאת "כרמל ", מאבד "עמדה " את זהותו כממשיך מעדכן של כתבי-עת כ"הדים , ו,התקופה " , והפך למעין כלבו ספרותי שאינו נבדל מספיק מכתבי-עת אחרים ).
בצד שירה אישית ולירית , נוח שטרן נסה לכתוב שירה "מגויסת " לטובת העניין הציוני , אבל היא לא היתה מיטבו , לדעתי . במיטבו הוא היה מודרניסט דגול שהקדים את זך , ויזלטיר ואבידן , אבל לא מצא אוזן קשבת בתקופה בה ההשפעות של שירת רוסיה האפילו על השפעות שירת אמריקה ואנגליה בארץ . לאחר מותו יצאה אסופה משיריו, תרגומיו, ורשימות הביקורת שלו בהוצאת "אגודת הסופרים " בעריכת אברהם ברוידס , שאזלה כמובן , ומבחר משובח בהוצאת "עמדה " שאזל גם הוא . אולי עוד נתן להשיג בחנויות יד-שניה .
לרני – אני מזמין את הקלדת השירים "המסגד בכפר ס. " , "אהבת אימו " ו"מכתב ביניים " הדגול , אחרי הפרקים הבאים .
יובל, איזו תגובה מרגשת ויפה, אפילו נימת הביקורת שבתוכה מצמררת אותי. ממש מאמר קטן שלך על שטרן, על הרומן, על "עמדה"… בעניין השירים, אין שום בעיה, אביא את אלה שמינת בחלקים הבאים. אכן, משיריו היפים של נח שטרן בחרת. רני.
נפלא שהעלית את הרומן הזה, רני.
יעל, תודה לך. אמשיך לעשות זאת.
כמה יפה! מחכה שההמשך יבוא.
שמעון, תודה רבה. אשתדל להעלות עוד חלק בקרוב. רני.
למה אנשים בעלי עמדה, תרתי משמע, לא כותבים מילה על פרשת יצחק לאור?
"מעריב" מגיב היום על פרשת המשורר והמסאי יצחק לאור. לדעתי, הפוסט על נח שטרן הוא לא המקום לדון בזה. רן יגיל.
כתיבה מיוחדת , רני, הנקישות ורמזי האור כמוטיבים המאירים פנימה אל תוך הנפש המסוכסכת של הגבור וחוצה אל הראליה וקצבה מחכה להמשך
וכמה יפה פורח הלילך המזכיר הזיות ביבשת אחת ואכזבות באחרת
יפים השירים
חנה, תודה לך. דעתך חשובה לי. מה אומר, שוב קלעת בול בתגובתך. אני נשמע כמו דיסק שרוט, אבל זו האמת. ברכות על הערב המתהווה ל"לאורה". אני אהיה שם, ואני מקווה שגם כל הבננות והבננים. להשתמע, רני.