רן יגיל סופר ועורך
56.
לאחי המתעלם מאיר, שלום! אני כותב לך מקייפטאון. הזנב של העולם. קצה הציוויליזציה. אני יושב בבית קפה מול "הר השולחן" ו"ראש האריה" וכותב לך. נשלחתי לכאן על ידי מיכאל הרוסי ופיטר מננגאני. הם שלחו איתי מזוודה מלאה בכסף מזומן, ראנדים, עבור איזה איש עסקים כאן, קבלן בשם מקס. עוד מעט אעלה על הרכבל. העיר כאן מאוד יפה. אני מאוד מתגעגע לצילה ולילדים. עדי מצאה כאן עבודה בפאב, וסער עוד מחפש את עצמו. הם נשארו ביוהנסבורג. הקמצנים, מיכאל הרוסי ופיטר מננגאני, היו מוכנים לשלוח רק אותי, בלי צילה והילדים, ועוד רק עם כרטיס לכיוון אחד. לשם אתה נוסע באוטובוס, הם אמרו. תעשה חיים, תראה את הדרך – המדבר. קדחת. נסעת פעם באוטובוס, אפילו מפואר ומשוכלל, עשרים וארבע שעות ביממה? זה סיוט – אח שלי. אבל אותך, כמו שאני מכיר אותך, שום דבר לא ישבור. מי שמסוגל לרוץ עד הגבול הסורי-ישראלי, שום דבר לא ישבור אותו. אבל אתה יודע, אנחנו כבר לא כל כך צעירים.
בהתחלה מתגלגלים דרומה. אחרי ארבע שעות הגברת מאחוריי, שכל הזמן השתעלה, הקיאה. עלי. כל הבגדים שלי, החליפה, העניבה, התמלאו בשאריות של נקניקיות ותפוחי אדמה. כמעט לא עוצרים. אחרי שש שעות אתה כבר לא יכול להתאפק, בא לך להשתין על כל העולם. אתה נכנס לשירותים, אבל המה-שמו שלך לא יכול להשתין. מהטלטולים של האוטו הכול זז וקשה להתרכז. בסוף כשאתה כבר מוציא משהו, זרזיף, הטיפות מתעופפות לכל עבר, על המכנסיים, על המראה. אתה חוזר לשבת ורואה מדבר, רק מדבר. עכשיו שתים עשרה שעות אתה תראה את הקלהארי הצהוב והצחיח הזה. צמח פה צמח שם. בדידות קשה אוחזת בך. בא לך למות. לקרוא באוטובוס זה כאב ראש, ולישון זה כאב גב. איך יוצאים מזה?
אני גר במלון קטן, מקום ארעי. אנשים ישנים כאן רק לילה-לילותיים, ונעלמים. קשה לזכור פרצופים. אנשים בלי פנים. למטה, בהול, שטיח מקיר לקיר, ומעל משתלשלת מהתקרה זרוע שבקצה שלה טלוויזיה. כל הזמן רואים את מנדלה לקראת הבחירות. יהיה פה בלגאן. זה ברור. רק שאלה של זמן. לפני שמונה ימים מסרתי סופסוף את החבילה. מאיר, לא להאמין, איזה טיפוסים, כנראה עבריינים מקומיים. לקחו אותי למגדל במרכז העיר בקומה העשרים ושש. הכול שיש. נפגשתי עם המקס הזה. הוא דיבר באופן חותך והיה לו מבטא גרמני. הוא נשמע כועס ואמר בפירוש שאמסור למננגאני ולרוסי שבפעם הבאה שהם מאחרים מישהו מהם מת. מי, הם יחליטו. ככה תמסור להם בפירוש, הם יחליטו, שיריבו ביניהם. הוא חזר על זה מספר פעמים. נכנסתי ללחץ.
כבר שבוע אני נח מהפגישה הזאת. כל יום אני הולך לטייל על החוף. הטיילת כאן מאוד יפה ובנויה כמעין קשת. החול לבן והמים כחולים. רוח חמה מלטפת לך את הפנים. תענוג. הים שונה כאן כל כך מחוף גורדון וטרומפלדור. אתה זוכר את הים, שגילינו אותו בקיץ, כשאתה היית בן שבע ואני בן שלוש עשרה? היינו רצים אליו בירידה אל החוף, והרוח היתה מנפחת לנו את הגופיות כמו בלונים. כשאני מסיים את הטיילת, אני עולה על אוטובוס ירוק שנראה כמו מכונית צעצוע ונוסע עד ל"כֵּף התקווה הטובה". זה באמת סוף העולם. כשאני מגיע לשם, אני מטפס על מדרגות הצוק למעלה-למעלה, עד לאלוהים. אני מגיע מתנשף, אתה יודע, אנחנו כבר לא כל כך צעירים. שם, בפסגה, אתה יכול לראות בדיוק איך האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס ההודי, שניהם יחד, החומר הבראשיתי הזה, פוגשים בפעם הראשונה את אמא-אדמה, בנקודה שממנה מתחיל העולם. מכאן ועד הקוטב הדרומי אין כלום. רק קרחונים ופינגווינים, פינגווינים וקרחונים. ואני חושב מה יקרה אם אני אקפוץ ואתחיל לשחות, אה? בהתחלה רק קרחונים ולווייתנים, לווייתנים וקרחונים; אבל אם ממשיכים הלאה ועושים חצי סיבוב ועוד קצת, משהו כמו 220 מעלות, למי מגיעים? את מי פוגשים? נכון. אותך מאיר. הכדור הוא עגול ומגיעים עד אליך, חביבי. אח שלי, אם אני אמשיך לשחות, אני בא עד אליך, ממש ממש קרוב, לתת לך איזה צ'אפחה בריאה על הגב שתסדר לך קצת את הראש. אז הנה אני מגיע – תיזהר – דיר באלק!
57.
לקחתי את העצה של שלוימע הדוס ברצינות והלכתי להאכיל את הרוסים. בלי שום בושה. קניתי במכולת:
2 קילו חומוס
1 קילו חצילים בטחינה
1 קילו חצילים במיונז
1/2 קילו נקניק סלאמי פשוט
1/2 קילו פסטרמה
4 כיכרות לחם אחיד
2 קילו עגבניות
2 קילו מלפפונים
3 קופסאות שימורי תירס
3 קופסאות מלפפונים חמוצים במלח
6 בקבוקי קולה 1 ו-1/2 ליטר
6 חפיסות שוקולד פרה
התיישבתי ביניהם ופתחתי את השקיות של הסוּפּר. הם מייד ידעו לשם מה באתי. הם היו עשרה. מניין. עגילים באוזניים ובאף, על הלשון והשד יודע איפה עוד. ז'קטים של ג'ינסים קרועים עם שרשראות, מכנסיים מהוהים ורחבים עם סיכות ביטחון. שיער צבוע. אצל חלק צצו חצ'קונים בגלל הגיל הצעיר והאיפור הכבד. חשבתי שהפאנק מת בתחילת שנות השמונים. לשניים מהם היו כלבים. ארבע בנות ושישה בנים. שני הכלבים שיחקו למטה, לפני מדרגות בית הכנסת. הם, הרוסים, ישבו על המדרגות. ידיים עם צמידי ניטים נשלחו לשקיות. הם שלפו את הלחם. המבט שלהם קצת מזלזל, אבל העיניים אומרות תודה. היה לי קשה לשאת את זה. ילדים אבודים. פרסו, מרחו, מזגו, גריפססו; הבנות חתכו את הסלט. אחד מהם, זה שאחד הכלבים שלו, קימט את מכסה הפח של התירס ויצר ממנו מעין כף – כמו שהייתי עושה עם עדי או סער, הילדים של בֶּנִי, בטיול השנתי בתיכון, כשהייתי יוצא עם אחד מהם כמלווה – ושלה מתוכו את הגרגרים הצהובים, המתוקים. גמעו, מצצו, צחקו, קשקשו ברוסית. אומרים: ספסיבה, תודה. ישבתי שם, מרפקיי שעונים על ברכיי, את פניי כיסיתי בכפות ידיי, ונשפתי. מקום אינטימי, חשבתי, מקום אינטימי. רחוק מכל ההמולה הזאת.
כאשר הורדתי את כפות ידיי מעיניי, ראיתי אותם. קבוצות-קבוצות. כמו חתולי רחוב רעבתניים, הם הופיעו מהפינה של הסֶנטר, מרחוב טשרניחובסקי לכיכר השוטר, ומהכיוון השני, במעלה רחוב פינסקר. עד אלי. אשכולות של נערים ונערות, לבושים בלויי סחבות, טרנינגים ישנים, חולצות עם קפוצ'ון, מקשקשים ברוסית. באו. נעמדו מול המדרגות. אחדים התיישבו על המדרגות, אחרים – על הברזלים שמול בית הכנסת. מקשקשים ברוסית. צוחקים ומלהגים. נדמה שהם צוחקים עלי. מצביעים לעברי. אני הפראייר התורן. לדעתי, הם היו עכשיו שלושים, שלושים ומשהו.האוכל כבר לא הספיק.
58.
"מודעות אבל 'מעריב', מדברת חמוטל, במה אוכל לעזור?"
"אני רוצה לפרסם מודעת אבל."
"משתתפת בצערך אדוני, באיזה גודל? יש לנו מודעה של שני אינטש, ארבעה אינטש, שישה אינטש ותשעה אינטש."
"אני לא יודע, אני לא מבין בזה. מה מקובל?"
"מקובל שניים עד ארבעה אינטש."
"סליחה על השאלה הדבילית, אבל זה יבלוט מתוך הדף? נגיד, אם מישהו פותח את העיתון בעמודים האחרונים, הוא יראה את זה, זה יקפוץ לו לעין?"
"לא בדיוק. אלה מודעות קטנות יחסית. אם אתה רוצה מודעה גדולה, אז כדאי לך לבחור בתשעה אינטש. אבל אדוני, זה יקר."
"כמה יקר?"
"תלוי באיזה יום, ביום רגיל 4,960 שקל וביום שישי – 6,529 שקל."
"תשעה אינטש נשמע לי בסדר." (אסור שהמודעה תהיה קטנה מדי. אני רוצה שיבחינו בזה).
"אז תשעה?"
"כן, גברתי."
"באיזה יום?"
"שישי."
"שישי?"
"כן, גברתי." אני נושף לתוך השפופרת.
"אדוני, האם תרצה להכתיב לי את הנוסח, לשלוח לי אותו בפקס, או באי-מייל?"
"להכתיב."
"בבקשה אדוני, אני מקשיבה."
"בצער רב וביגון קודר, אנו מבכים את פטירתו של יקירכם…"
"רגע רגע, מה אמרת אדוני, יקירכם?"
"כן, יקירכם יגאל עמיר.
59.
גדליהו בן אחיקם בן שפן הסופר נרצח על ידי ישמעאל בן נתניה, נצר לבית דוד, מכאן צום גדליה, זה שהחילונים תמיד שואלים, מה זה הצום הזה? מי זה הגדליה הזה? לגאיוס יוליוס קיסר חיכו הסנאטורים בתיאטרון פומפיאוס וגם ברוטוס עמם. הוא נדקר עשרים ושלוש פעמים; ז'אן פול מארה נרצח באמבטיה על ידי שרלוט קורדיי, את היצ'קוק הואכנראה לא ראה; הצאר אלכסנדר השני לא שם לב שהמהפכה או-טו-טו בדרך, ונרצח על ידי איגנצי גרינויצקי, סתם סטודנט, חבר בתנועת "רצון העם"; גבריאלו פרינציפ היה איש של פרינציפים, הוא ניסה לפוצץ ולבסוף ירה והרג את הארכי-דוכס פרנץ פרדינאנד, יורש העצר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית (אחרי הרצח הזה כבר לא היה חשוב מי מת, כי מתו כל כך הרבה, כמו זבובים, וגם הקיסרות הלכה קאקען); ז'אן ז'ורס, שהיה תמים וחשב שיוכל למנוע את המלחמה, נרצח על ידי ראול ויליין, לאומן צעיר (אחר כך אמרו שהיתה קונספירציה שבאה מטעם הצאר ברוסיה, וגם הרוצח זוכה בשל אי-שפיות זמנית, נו טוב, גם זה קורה); את רספוטין הרעילו החבר'ה של הנסיך פליקס יוסופוב – לא מת, ירו – לא מת, זרקו למים – בסוף מת בטביעה. היה בחור חזק הרספוטין הזה.
רמון מרקאדר, קומוניסט ספרדי, בא לביתו של לאון טרוצקי עם מאמר שכתב. הוא סיפר: "הנחתי את מעיל הגשם על השולחן כך שאוכל להוציא את גרזן הקרח שהיה בכיס המעיל. החלטתי שלא להחמיץ את ההזדמנות הנפלאה שניתנה לי. הרגע שבו טרוצקי התחיל לקרוא את המאמר, העניק לי הזדמנות. הוצאתי את גרזן הקרח מן המעיל, אחזתי אותו בידיי, ובעיניים עצומות נתתי לטרוצקי מכה נוראה בראשו. השומרים שלו נכנסו כדי להרוג אותי, אבל הוא, ראשו מדמם, צעק להם: 'אל תהרגו אותו, לאיש הזה יש סיפור לספר.' והתמוטט. הוא מת למחרת." בהתחשב בעובדה שטרוצקי היה יהודי שאחראי על נהרות של דם ברוסיה של תחילת המאה העשרים – הזֵץ בראש לא היה נורא כל כך.
בתיאטרון "פורד", באמצע ההצגה, ירה השחקן ג'ון ווילקס בות' במי ששחרר את השחורים מן העבדות ועשה את ארצות הברית לְמה שהיא: אברהם לינקולן. וולט וויטמן, המשורר הלאומי האמריקני, כתב את "הו, רב חובל". נעמי שמר תרגמה לעברית והלחינה. נשמע לכם מוכר? מארק דיוויד צ'פמן ארב לג'ון לנון מחוץ לבניין "דקוטה" בניו יורק. לנון הביט למעלה ונשם את אוויר הבוקר הקר, ואז צ'פמן ירה בו מטווח קצר והרג אותו. כששאל השופט את צ'פמן, מה יש לו לטעון להגנתו, הוא פצח בקריאת פרק מתוך "התפסן בשדה השיפון" לג'יי די סלינג'ר. צ'פמן הוא פסיכי שעותר כל הזמן לוועדת השחרורים כדי לצאת מהכלא. שאלה של זמן. אולי בסוף יהיה בחוץ. היה צריך לחשמל את החלאה. אנואר סאדאת, האיש הראשון שנפל לו האסימון במזרח התיכון, נרצח במהלך מצעד לכבוד הניצחון ב"מלחמת אוקטובר" – הוא ניצח במלחמה הזאת כמו שאני קוגלאגר – הג'יהאד האסלאמי, מחופש לחיילים מצריים במשאית, ירה בו למוות. גם שם אמרו שהכתובת היתה על הקיר.
לי הארווי אוסוואלד כיוון רובה צלפים לראשו של ג'ון פ. קנדי שנסע בלימוזינה הפתוחה, והרָגו בשתי יריות; ג'קי רובּי ירה בלי אוסוואלד; יגאל עמיר רצח את יצחק רבין, אני ארצח את יגאל עמיר, ומי ירצח אותי?
60.
בסוף שנות השבעים הייתי לוקח את עדי וסער ל"עיר הנוער" בגני התערוכה. היינו עוברים בין הדוכנים וקונים פופקורן ונקניקייה, רוכשים שמונצעס וצוחקים עם הליצנים על הקביים ועם הקוסמים המשוטטים. באיזשהו שלב היינו מטפסים ומשחקים תופסת על המבנה הכיפתי הגדול של הכנסים. לא היינו לבד. כל הילדים טיפסו ועלו כמו נמלים, החליקו וגלשו מן המבנה הארכיטקטוני המוזר הזה. זה היה יום של כיף. הלכנו לבמות הבידור. ראינו הופעות של כל מיני זמרים ולהקות שעדי וסער מאוד אהבו: שלמה ארצי, צביקה פיק, להקת "חלב ודבש". גדי יגיל היה המנחה. הוא היה מחקה את בגין וסאדאת בול. בסוף הייתי קונה לשניהם צמר גפן מתוק ורוד והיינו חודרים שלושתנו אל הדובדבן שבקצפת – מתחם הלונה פארק.
זאת היתה האחריות שלי. הייתי הדוד שעושים איתו כיף חיים.
באותה שנה הופיע במתחם הלונה פארק הקרקס הסיני. קרקס בלי חיות ממניעים אידיאולוגיים, אבל עם אקרובטים מדהימים וליצנים בעלי שם עולמי. עדי וסער נדנדו כל הזמן להיכנס למופע. היה תור גדול בכניסה לאוהל. לרגע חלמתי. וברגע זה ממש, כשסובבתי את הראש, הם נעלמו. הצצתי בחטף בינות לאנשים בתור, אבל לא ראיתי אותם. ע-די, ס-ע-ר, קראתי בקול רם ויצאתי מהתור. עמד למולי נחשול של אנשים, נחש אינסופי. הייתי מבולבל לגמרי. לפתע הבנתי מה קרה. נפל לי האסימון, הם אבדו לי. לבי הלם בחוזקה. חשתי כאב חד בחזה והתחלתי לרוץ במעגל סביב האוהל הצהוב, אולי הם חמדו לצון וניסו להתפלח דרך כניסת האמנים. יש ילדים סקרנים שמראה הקרקס מאחור מרתק אותם – איך זה עובד הדבר הזה. אולי הם היו צריכים פיפי. אתה דפוק, מלמלתי לעצמי, אתה דפוק. לפתע ראשי נחבט באחד היתרים העבים שמהדקים את האוהל לקרקע, ולא ראיתי דבר, רק נחשי אור ירוקים. אמרתי לעצמי: אתה חייב להתרכז ולפעול בקור רוח, כמו תמיד. נעמדתי בין היתרים על החול הצהוב והאדמה הקשה ואמרתי לעצמי שתוך חצי שעה, מה זה חצי שעה, עשרים דקות, אני מוצא אותם.
עכשיו, כשאני משחזר את חוויית החרדה ההיא, אני יודע, שמה שהפריע לי כל כך לא היה שאיבדתי את עדי וסער. בסופו של דבר שיערתי שהם נמצאים איפשהו במתחם. הפריע לי שזה קרה לי. לי. הבנאדם הכי מסודר ומאורגן במשפחה, שיש לו שליטה מוחלטת על העניינים שלו, על החיים שלו; זה שיודע יפה שהוא יותר חזק מכולם, בעל חוסן נפשי; זה שניהל עד היום את היציאה ל"עיר הנוער" כאילו הוא מארגן מטס מעל הים. ספונטניות – סבבה, אבל עד גבול מסוים. יד המקרה לא תשחק פה. כאן דוֹד מאיר שולט בעניינים.
הפסקתי לרוץ והתחלתי ללכת.
הגעתי עד לעמדת הכריזה במרכז המתחם וגיליתי שאני לא לבד. היה שם גם זוג הורים צעירים ומודאגים. האב לפת בחוזקה את כתפי האם הצעירה שבהתה בחלל כאובדת עצות, ממלמלת, "אבל לא עזבתי לה את היד, לא עזבתי." והיתה שם עוד סבתא מבוגרת, בוכה, שהיתה היסטרית לגמרי וצרחה על אנשי המשטרה ועובדי הלונה פארק בערבית, תוך שהיא שורטת את עצמה בלחייה עד זוב דם. אין ספק, חשבתי לעצמי, אני בברוֹך. מהרמקולים סביב נשמעה המוזיקה העליזה והמתקנים סבבו סביב, עלו וירדו באדישות מכאנית. כולם חוגגים ואנחנו, ארבעתנו, עצובים כל כך, מנותקים מהמקום השמח הזה. מסרתי תיאור מדויק של הילדים.
"עדי וסער, עדי וסער כהן, דוֹד מאיר מחכה לכם בתחנת המודיעין שליד רכבת ההרים. עדי וסער, עדי וסער כהן, דוד מאיר מחכה לכם בתחנת המודיעין שליד רכבת ההרים. עדי וסער…" חיכיתי רבע שעה, עשרים דקות, כלום לא קרה. אמרה לי הפקידה שבתחנה, כי צוות של עובדים כבר יצא על קרונית כדי לחפש את הילדים וכדאי לי לחכות כאן.
לא חיכיתי אפילו דקה והתחלתי להתרחק משם. תפוס אזימוט מכאן, מה אתה רואה, מאיר? תגיד פֵיר מה אתה רואה? מתחם של לונה פארק, די קטן בסך הכול, עם כמה עשרות אלפי אנשים במקרה הטוב. סער חייב לצוץ מתישהו כי הוא אוהב פרובוקציות. איזה מתקן הוא הכי אוהב, איזה? נו באמת, אתה שרצת כמו מטורף בשטח הסורי עד הגבול הישראלי, אחרי שנטשת את המטוס, אתה לא מסוגל למצוא שני ילדים קטנים בתוך מערך פשוט שכזה. ראש למעלה, עיני נץ, לחפש לחפש, וכל הזמן לחשוב מה הם אמרו בפעם האחרונה שראית אותם, מה הם תכננו לעשות. תפוס אזימוט מכאן, איזה מתקן סער אוהב ומפחד וממנו. אוף, בני יהרוג אותי. לפתע נעצרתי. ראיתי התגודדות של אנשים בחוץ, מול רכבת השדים. זה לא היה תור, כי לא היה לו ראש וזנב, זו היתה דבוקה של אנשים, אולי מאה, שנשאה את ראשה מעלה.
על גג רכבת השדים, מתוך החלון הנפתח-נסגר-נפתח שממנו צצה בובת המכשפה המפחידה, הציצו עוד שני ראשים חייכניים ומסונוורים מן השמש – עדי וסער. לעזאזל, איך הם הגיעו לשם? אנשים למטה, בתוך הדבוקה, עמדו עליזים ומחכים להופעתה החוזרת ונשנית של השלישייה. בכל פעם שהחלון היה נפתח והשלישייה המוזרה היתה מגיחה, היה מישהו מן הדבוקה למטה זורק איזו הערה, כאילו נמאס לאנשים מכל המשחקים המכאניים המשוכללים שסביבם, והם בראו לעצמם מעין שעשוע חדש: "הלו, ילד, דפוק למכשפה הזאת כבר איזה כאפה, נמאס ממנה, יוצאת ונכנסת כל הזמן", החלון נסגר-נפתח: "הי, ילדה, המכשפה יותר יפה ממך" ועדי מלמעלה: "סתום, יא מפגר." החלון נסגר-נפתח: "הי, תגידו זאת אמא שלכם, סוף סוף מצאתם אותה?" עמדתי שם משתאה ומבולבל ולפתע פרצתי בצחוק, כי סער, מסונוור מן השמש, הוריד למכשפה את הכובע וחבש אותו לראשו. "דוד מאיר", הוא הספיק לצעוק, משהבחין בי, לפני שהחלון נסגר, "דוֹד מאיר," מישהו מתוך הדבוקה טפח לי על השכם ושאל "שלך הדבר הזה?" והצביע מעלה אל עבר החלון שעמד להיפתח. "לא, של אח שלי," עניתי בעצב, "אני רק הדוד."
ערב יום הזיכרון לזכרו של יצחק רבין 1922-1995, התחלתי לפרסם את הרומן שלי "הרביניסט האחרון". קטעים מן הרומן הופיעו בכתבי העת: "קשת החדשה", "עתון 77" "אלמנך" ו"עמדה". הרומן הופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-2006. יהי זכרו ברוך. רני.
הרביניסט האחרון (א) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13673#post13673
הרביניסט האחרון (ב) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13817&blogID=171
הרביניסט האחרון (ג) – רומן.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=13969#post13969
הרביניסט האחרון (ד) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14070#post14070
הרביניסט האחרון (ה) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14126#post14126
הרביניסט האחרון (ו) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14231#post14231
הרביניסט האחרון (ז) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=14351#post14351
הרביניסט האחרון (ח) – רומן:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14526&blogID=171
הופמן נהרג בתאונת דרכים בכביש הצפון.
הפג'ו 104 נשקה למזדה ופגעה בעץ.
כשהיה בן 18 ניגן בכינור צולע על מדרכות תל אביב
עם כתובת תרמו לכנר מוכשר
לא תרמו.נהיה שחקן תיאטרון.
אבא שלו גידל שמונה חתולים בצפת
בשמונה פגודות סינית שחודיהן בערפל
פתר משוואות זן בודהיזם וכתב ספרים
שאוהבי חתולים בתל אביב אהבו לקרוא.
מי אנו שנזרוק אבנים על הים
שנתרום לילד עם כינור ברחוב
אולי נפתח לזכרו קופסת פכסמי חתולים.
יא,קצכן.
רני יקר
ברכות למאמר . סופר מקסים -זה אתה ומאמר מקסים -מיה סלע. כל הכבוד!
מירי, תודה על הפִרגון. שמחתי. רני
רני יקר, תודה גדולה גדולה שאתה ממשיך להעלות את הפרקים.אני סקרנית ומחכה להמשך בכיליון. חוץ מזה גם ברכה גדולה לריאיון. יש לי בעיה בקריאת עכבר העיר (משהו בלינק לא עובד לי) אבל אני בטוחה שאם מירי אמרה שהוא מקסים, אז הוא באמת כזה. ואגב, לא חזרת אלי אם שלחת את הספרים. יום נפלא ושמח.
איריס, תודה רבה לך על הפִרגון. בעניין הספר שלי – אשלח לך. רני