444 מילה על בתיה גור המנוחה והערה על ספרי מתח

בתיה גור, יש להודות על האמת, לא הייתה סופרת גדולה של ספרות יפה. בהשוואה לסופרות טובות בקשת היסטורית, מעמליה כהנא-כרמון ועד לאה איני, הרי שהפרוזה שלה נראתה נאיבית משהו וכולה כמי שמידפקת על שערי הכתיבה הגבוהה ("אבן תחת אבן", 1998). היא גם לא הייתה מבקרת ומסאית דגולה. אף כי כתבה לעתים קרובות דברים עיוניים די מעניינים על ספרות בעיתון יומי מרכזי, הרי ליד מבקרים חדי עין ומושחזי עט כגבריאל מוקד, אמנון נבות, אורציון ברתנא ומנחם בן לפני שהפך למפלצת רייטינג – היא נראתה כחתולת בית. אז במה כן הייתה גדולה בתיה גור? גור הייתה סופרת מתח מצוינת שעשתה מהפכה בז'אנר המנומנם הזה באותן שנים  – סוף שנות השמונים של המאה הקודמת – בספרות העברית.

   היא לימדה אותנו – ועם השנים ביקשה להתרחק מזה – מה זו ספרות בידורית לקריאה, והיא עשתה זאת לא ברומן למשרתות מתייפייף כמיכל שלו, אלא בז'אנר תובעני ומוקפד התובע כללי משחק ברורים ("רצח בשבת בבוקר", 1988). זאת עשתה עם הבלש כובש הלב שלה פקד מיכאל אוחיון, אשר עולה בדרגות לאורך הספרים עד להיותו סנ"צ ומתרוצץ בין זירות, בא והולך ופותר רציחות. פתאום, אחרי שנים שחשבנו שהכול אבוד והספרות הישראלית מסוגלת להעמיד רק דמויות ברדיצ'בסקאיות מורבידיות של אנטי-גיבור שבמרכז הווייתן פצע בנוסח עמוס עוז, או דמויות ברנריות המגלמות בתוכן את הייאוש מן החיים והקרבה אל המוות – צצה לנו מישהי שכותבת מעניין וקריא בתוך מבנה של מותחן. היא הייתה האגתה כריסטי שלנו, הרוּת רנדל שלנו.

   יתרונו של החוקר אוחיון הוא בהיותו אאוטסיידר, היכול להתבונן ממרחק בקהילות הסגורות אותן הוא חוקר: הקיבוץ, תזמורת נגנים ("לינה משותפת", 1991; "המרחק הנכון", 1996). גם בגילדה שלו, המשטרה, הוא זאב בודד, למדן ולקטן אובססיבי של פרטים. עם זאת, לעתים הוא מרבה בלהגים פסיכולוגיסטיים יתר על המידה ("מוות בחוג לספרות", 1989; "רצח מצלמים", 2004).

   גור ידעה מה שאמנים רבים מנסים להתנער ממנו, בעיקר בתקופה שלאחר המודרניזם: שבאמנות אולי אין דבר כזה שאין דבר כזה, אבל יש גבוה ויש נמוך. כשם שיש בידור איכותי וחדשני בנוסח "סיינפלד", יש גם בדיחות גסות וחיקויים מוגזמים, שזה עסק הרבה יותר עממי וזול. היא ביקשה יותר מהכישרון שלה. היה זה המשורר האנגלי הגדול ה"ו אודן, אשר מתח קו דיכוטומי בין ספרות פופולרית לספרות יפה. לטענתו, הספרות הפופולרית שמה בראש מעייניה את הקורא, ואילו הספרות היפה, הגבוהה, שמה בראש מעייניה את הכותב. חישבו על ס' יזהר, למשל. גור הייתה קרובה לאותם כותבי ספרות שעל ראש שמחתם קורא הספר ולא רחשי הלב של הכותב. ומה שהיא עשתה בתחום הזה, עשתה באופן מעולה, והייתה חלוצה שהפכה דף בנישה זו השומרת לה עד היום מקום של כבוד. אם אמנון ז'קונט הוא סוג של מנטור ואבא של הז'אנר הזה בעברית, הרי שהיא האם הגדולה של בנים כאורי אדלמן ז"ל וליעד שוהם יבדל"א.

פורסם ב"סופשבוע", מוסף "מעריב", 1.1.2010