הרביניסט האחרון (ו) – רומן

41.

   יום אחד חזרתי מטיסת ניסוי על ה"כפיר". זה היה ב-1980, לפני שכל הפרויקטים האוויריים הלכו קאקען, כולל ה"לביא". עוד סיבה לעוגמת נפש – התלות שלנו בכסף של האמריקאים – אבל נעזוב את זה. במקום ללכת ישר הביתה, לחנה – מה שהייתי צריך לעשות – החלטתי להיות אויבער חוכעם ולעבור אצל ההורים. לראות איך הם מרגישים. לדבר קצת עם אבא אהרון על פוליטיקה, על תנ"ך ועל ספרות. אולי הוא גם ייתן לי איזה גלעזאלע של קוניאק 777 לחימום הנפש מבר העץ שלו, שהדיף תמיד ריח של נפטלין. כאשר היית פותח את הדלת במפתח, היית מגלה הפתעה: מראה מעוותת! אתה עצמך ניבט אליך בינות לבקבוקים. הראש פחוס והגוף בזיגזג. כשהייתי קטן, זה הפחיד אותי. ועכשיו – אמא תיתן לי כוס תה ועוגת חנק ותשאל אלף ואחת שאלות על חנה ובני וצילה והילדים. שאלות שאני לא יודע לענות עליהן בכלל. הם יראו שאני שלם ובריא, ואשמח איתם כמו פעם, לפני שנים, כשלא הייתי רוצה לישון בפיג'מה ואמא היתה מתרתחת, ממש יוצאת מדעתה. עד שאבא היה שם לזה סוף וצעק: שיישן בלי פיג'מה, שיישן בלי תחתונים, שיישן עירום, שיישן איך שירצה, רק שיהיה שקט בבית הזה.

   נכנסתי לפואייה, מתחת לעמודי הבניין, וראיתי מרחוק שדלת הכניסה פתוחה למחצה. לא התרגשתי. הרי זה כבר קרה לי פעם. חשבתי לעצמי, אולי הם מתנשקים, הזוג המוזר הזה, וכדאי לי להסתובב ולעשות אחורה-פְּנה, אבל משהו משך אותי קדימה. הכיסא של אבא אהרון, שעליו נהג לשבת ולשאוף אוויר בגלל הלב החלש שלו, היה ריק. כנראה נכנס להגיד משהו לאמא נעמי, חשבתי. חלפתי על פני כיסא העץ הישן ולחצתי קלות על ידית הדלת הקרה. הדלת חרקה קמעה, ושבעת המנעולים שאבי התקין בשל הפריצות החוזרות – צצו. הסתכלתי על ההול הארוך המוביל לסלון. הכול מוכר, הכול במקום. פריצה לא היתה כאן. פניתי ימינה למטבח ושם ראיתי אותם. אבא היה שרוע על הרצפה הקרה ונראה קטן כל כך. הוא חרחר בחוזקה ואחר נדם. ואמא מעליו, גדולה כזאת, כמעט כיסתה את כולו, כשהיא ממררת בבכי, אהרון, אהרון, אהרון, אהרון, וכשהרימה את פניה אלַי, נראתה זרה כל כך וצעקה בהפתעה: אבא מת, מאיר, אבא מת, מאיר, מה אתה עומד שם כמו דחליל, תצלצל לאמבולנס, תצלצל לבֶּנִי, תצלצל לאלוהים, מהר-מהר, אולי עוד אפשר לעשות משהו. הפנים שלה היו כל כך מעוותות מכאב שממש לא הכרתי אותה. כאילו הן נמסו. עמדתי שם רק לשנייה, משתאה, ואחר כך הטייס שבי זז. רצתי לטלפון.

42.

   קצת נתונים, מה יש. המשפט נפתח  ב-19.12.95. גזר הדין ניתן ב-27.3.96. יגאל עמיר ערער על פסק הדין ב-7.7.96. הערעור נדחה ב-4.8.96. מאז לא הפסיק יגאל עמיר להטריד את מערכת המשפט בכל מיני בקשות, טענות ומענות על מר גורלו:

   הוא רוצה לצאת לחתונת אחותו, לדבר יותר בטלפון, לזכות ליתר פרטיות, להצביע בבחירות הקרֵבות, להסיר את המצלמות בתאו, בזמן שהוא מחרבן או משתין. הוא כיסה בבגדים את עדשות המצלמות בתאו. עורכי הדין טוענים למצב של אי-שפיות זמנית, בלה-בלה-בלה. הכול רק בזבוז זמן וכסף של המדינה, והרבה דפים מעצבנים ומיותרים בעיתון. פשוט לירות לו בראש, זה מה שהיה צריך, וכל הקשקשת התאריכית הזאת היתה נחסכת מאיתנו.

                                                                 *

כן, היתה לי עוד הזדמנות לרצוח את יגאל עמיר ולא עשיתי זאת, חבל. זה היה ב-7.7.96. חודש יולי חם. הדיון בבית המשפט העליון התנהל באולם חצי ריק, שהכיל בעיקר עיתונאים ואנשי אבטחה. עמיר כבר לא חייך. הוא היה רציני וחיוור כאילו רק עכשיו נפל לו המסטיק המעצבן מהפה. עורך דין גבי שחר טען כי לא האקדח של עמיר הוא זה שירה את היריות הקטלניות ברבין וייתכן כי אדם נוסף ירה. מי ירה, הסבתא יוכבד? אולי רבין ירה בעצמו? אולי הוא התאבד? אפילו השופט, אליעזר גולדברג, הפך ציני, "כמה אנשים ירו שם, מה זה היה, מטח כבוד בראש הממשלה?"

   עמיר אמר: "כשעשיתי את המעשה לקחתי בחשבון שאמות. החלטתי לעשות משהו קיצוני כדי להעיר את העם, וזה מה שקרה באמת. אנשים פתחו את העיניים. יש לי בוז לדברים חומרניים, אבל אני לא בז לכל מי שלא חושב כמוני. יש שמאלנים עם אידיאולוגיה מוצקה, ואני מעריך אותם. יש לי בוז למי שמנסים ללכת בין הטיפות. אני משוכנע בצדקת דרכי ומוכן לשלם את המחיר. לא אכפת לי לשבת במאסר עולם. החלטתי לפעול לפי 'דין רודף' שזה לא אמצעי ענישה, אלא מניעה. לא פעלתי מתוך כעס או נקם. ראיתי בסילוקו דבר שיעצור אותו. מי שגרם לכול, זה רק שמעון פרס, אבל לא רציתי לנקום אלא למנוע. חודש לפני ההתנקשות שאלתי רופא מה המקום שבו צריך לפגוע על מנת לשתק. לפי זה סידרתי את הכדורים: כדור הולופוינט ואחריו כדור רגיל ואחר כך שוב הולופוינט ורגיל. כשלקחו אותי ואמרו לי שהוא לא נפצע – הייתי המום."

   הבטתי ביגאל עמיר שאמר את הדברים האלה כשהוא עייף מאוד, ונפל לי האסימון. הנה האויב האמיתי שלי. הנה האויב החדש שלי. כבר שנים שאני תר אחריו, מאז מלחמת לבנון, והוא כאן בהרצליה, שתי פסיעות ורבע ממני. אני שהשתתפתי כמעט בכל מלחמות ישראל – את מלחמת השחרור פספסתי כי הייתי צעיר – מזהה עכשיו את האויב האמיתי שלי. חשבתי לצוד אותו בו במקום, אבל אז, באולם בית המשפט העליון, לא חשתי שנאה גוררת-מעשה ליגאל עמיר. מה שכן, התחלתי לחלום עליו בלילות.

                                                                  *

בחלומי המגוחך אני שׂר האופים ושׂר הטבחים גם יחד. מצנפת לבנה לראשי ואני עומד ומכין לכל האסירים בכלא "אוהלי קידר" בבאר שבע סופגניות חמות לכבוד חג החנוכה. מאות סופגניות. את אלה של עמיר אני שם בצד ומזריק לתוכן ריבה מהולה בציאניד. אני בעצמי נושא על כפיי את המגש לתאו, לאחר שהתיידדתי עם ארבעת הסוהרים המקיפים אותו והם מאשרים לי להיכנס במנוד ראש ובקריצה.

    אני עומד במרכז תאו, בין ספרי הקודש והמיטה, השולחן הקטן וכיסא הפלסטיק, ואומר: "חג שמח." יגאל נוטל סופגנייה אחת ומקרב אותה אל פיו, כשהוא מחייך את החיוך המרושע שלו, זה מזכיר לי מייד את החיוך המבויש של יצחק. אני מחייך בחזרה, אליו ואל המצלמות סביב, הסופגנייה כבר בין שיניו. הוא לועס ובולע, אך לתוך הריבתי עוד לא הגיע. לפתע הוא פושט את ידו תוך חיוך ואומר, "קח תטעם, קודם אתה. זה טוב. הריבה נראית לי משהו-משהו."              

43.

   לאחי היקר, מאיר, שלום. המצב הכלכלי כאן על הפנים, ושוב אני נאלץ לבקש ממך שתשלח לי כסף בהעברה בנקאית. כפי שכתבתי לך כבר אני עובד בסווטו, שזה כמו עזה רק הרבה יותר גדול. כשאנחנו מגיעים בבוקר לאתר הבנייה של בית הספר הציבורי לפני מגדל המים הגדול, אני רואה אותן. בחורות, נערות ממש, צעירות מעדי שלי. נדמה לך שהן מחכות להסעה לבית הספר, אבל כשאתה מתקרב קצת יותר אתה רואה שהן מאופרות כבד מאוד, לובשות מיני ונועלות נעלי עקב חיוורות על שבילי העפר. מישהי בועטת באבן קטנה והיא מתגלגלת עד לרגלינו. הן מחכות שההסעה תבוא לקחת אותן לחוות הסמוכות. יש כאן באזור חוות גדולות של אפריקנרים, חוואים שפשטו את הרגל ונאלצו למכור או להשכיר את ביתם ואת משקם לכל מיני סרסורים שחורים ולבנים מן העיר, שהקימו בקרבת מקום חוות של תענוגות. ובעצם למה לא. מרחב יש, לשכנים זה לא מפריע, יש גם בריכה, חדר כושר, מסעדה, והנה לך בית זונות באמצע השממה. שחורה שמתמזל מזלה והיא נולדה יפה, תמצא עבודה בחוות האלה. הבנות לא גרות במקום. הן יוצאות מסווטו בבוקר מוקדם ומחכות להסעה. נהגים קטנים במיניבוסים באים לקחת אותן. אני רואה אותן עולות אחת אחת על המיניבוסים וחושב על עדי שלי. איזה מין עולם אכזרי וזועם זה. יש משהו כל כך פתטי בקיום העלוב הזה בסווטו, שמעורר בי בחילה שממש בא לי להקיא.

   מיכאל הרוסי אומר שאני קצת צמחוני. אז יש כמה זונות שחורות על הבוקר, נו אז מה. אמרתי לו שהוא מדבר שטויות. סיפרתי לו שהשתתפתי במלחמת השחרור וזה עשה עליו המון רושם. אתה? הוא לא האמין. הוא החזיק מעמד בארץ כעולה חדש בדיוק שנתיים. סל קליטה שׁמַל קליטה, הוא נשבר, ירד לדרום אפריקה והתחיל לעשות כאן מונקי ביזנס. אני מתחיל שלא לחבב אותו. יש בו משהו נכלולי. תמיד הוא מתבדח ששלח בחזרה לישראל את תעודת הזהות שנשארה אצלו בתוספת מכתב שמשרד הפנים יכול לשרוף את התעודה או לדחוף אותה בתחת של השר, והם החזירו לו אותה אחר כבוד, בתוספת מכתב שהם ישמחו לראות אותו בעתיד בארץ. "פעם אזרח ישראלי, תמיד אזרח ישראלי, אי אפשר להיפטר מזה," הוא מפטיר וצוחק בקול רם.

   כשבאתי לפיטר מננגאני, שהוא יליד סווטו ועובד איתנו הרבה, ושאלתי אותו על הבנות האלה, הוא הסתכל עלי במבט מזלזל וסיפר לי אגדה ידועה מלפני מאות שנים, על בת דרום אפריקה שמכרה את נשמתה לשטן או לרוחות הרעות, ואז באה מגֵפה על הארץ והמיתה ברעב שבטים שלמים. יש להם כל מיני אמונות מוזרות כאן, כל מיני בובע-מיישעס. "מלבד זה," הוסיף, "הן בנות שמונה עשרה עד עשרים וחמש, ואף אחד הרי לא מכריח אותן לעשות את זה, נכון?"

    מהרב דיוויד שמעתי בחצי פה שיש למיכאל ולמננגאני עסקים לא כשרים. הרב דיוויד לא פירט, אבל אני לא אתפלא אם יש להם חלק גם בכל מיני עסקאות מפוקפקות עם החוות האלה שכתבתי לך עליהן. הוא ומננגאני מבקרים שם פעמים רבות ומתקבלים ברוב כבוד. מה שבטוח הם לא מתפרנסים רק ממכרזים של העירייה על מבנים ציבוריים במקומות מסוכנים כמו סווטו. אולי הם מתעסקים בזונות, אולי גם בסמים, כי ראיתי אותם מוציאים חבילות סגורות הרמטית מהפיאסטה ומעבירים אותן מאחד לשני. לא יודע ואני לא שואל שאלות. יש כאן עכשיו הרבה אנרכיה בגלל הבחירות הקרבות עם מנדלה. יש לי הרגשה רעה שזה לא ייגמר טוב.          

44.

   אח שלי היקר, בני, לא יכול היה להירגע מהעניין עם הסקסופון. הפִייה האבודה שיגעה אותו, ואת כל העצבים שלו הוא הוציא עלי, האח הקטן. כשנגמרה ארוחת הערב וההורים יצאו לשחק קלפים, פרץ ריב ביני ובינו על עט שנתן לי במתנה אבא אהרון. גם לבני היה אותו העט, רק שהוא איבד אותו. אני יכול להישבע שהעט היה שלי. בני, שרצה לעשות שיעורים או לכתוב משהו, חטף מידי את העט והחל לברוח. רצתי אחריו. הפִייה של הסקסופון דוקרת אותי עמוק בכיס של המכנסיים. ניסיתי לחטוף מידיו את העט. לפתע הוא הבחין בסקסופון המרוט שעמד בחדר שלנו על הכן. הוא נעצר לרגע לחלום, ואני הכנסתי לו אחד בבטן. אגרוף עוצמתי כזה. עד אז לא ידעתי שאני כל כך חזק. פעם ראשונה שהרגשתי יותר חזק ממנו. גם הוא, כנראה, הרגיש בזה. העט נפל מידו והוא צרח בכאב של השפלה. "יא אפס. לא יכולת למצוא את הפִייה של הסקסופון. יא כלום. נותנים לך משימה קטנה וגם בה אתה לא יכול לעמוד." הוא התקרב אל הסקסופון האילם. הקטום. הרים אותו מן הכן והחל לרדוף אחריי בכל הדירה הקטנה של אמא נעמי ואבא אהרון. קפצתי מעל הפוטל כמו חתול, עד אז לא ידעתי שאני זריז כל כך. נסתי למטבח כשהוא דולק אחרי, "יא אפס, אני יתפוס אותך, יא כלום." גררתי את הדלת של המטבח בכוח, אז זו עוד היתה דלת הזזה, והוא נתקע עם הראש בדלת. כך בכל אופן חשבתי, כי שמעתי צריחה נוראה, ממש יבבה. אבל לא. לא הוא נתקע בדלת. הסקסופון נתקע בחלקו הרחב, ואילו חלקו האילם, הקטום, זה בלי הפִייה, נתקע לבני בגרון. דם פרץ ממנו כמו סילון והכתים את הדלת האדומה ובני החל מחרחר. לרגע עמדתי משתאה, ואז הטייס שבי זז. רצתי והבאתי לו מהר מגבת לספוג את הדם. תפסתי את היד שלו ורצתי לרחוב. עצרתי מונית שחורה, הכנסתי אותו לתוכה ואמרתי לנהג, סע! "לאן?" הוא שאל. לבית החולים "הדסה" ברחוב בלפור, צרחתי כשבני מחרחר בכאב. המונית טסה בלי לשאול בכלל אם יש לי כסף. אני רצתי אל לודז'ה, חברה של אמא ואבא למשחק הקלפים ברחוב טרומפלדור, מול בית הקברות איפה שקבור ביאליק, כדי להזעיק אותם. אבא קודם כל קם משולחן הקלפים והוריד לי סטירה מצלצלת כדי שאני אירגע. אבל האמת היא שאני הייתי רגוע והוא זה שהיה היסטרי, שלא לדבר על אמא. זו היתה פעם ראשונה בחיים שהבנתי שאני יותר חזק מהם. הם רצו כמו משוגעים אל בני במעלה רחוב טרומפלדור, בואכה פינסקר בואכה אלנבי, ואני אחריהם. מונית הם לא היו לוקחים בחיים. גם אם בני היה גוסס. צורת התחבורה הזאת לא היתה קיימת כלל בתודעה שלהם. שבועיים שכב בני במחלקת הילדים עם פצע פתוח בתוך הלוע. הסקסופון ממש נתקע לו שם בגרון כמו יתד באדמה. לא הלכתי לבית הספר וישבתי על ידו עד שהחלים, אבל את הפִייה לא נתתי לו מעולם. אני לא אפס ולא כלום של אף אחד.

45.

   הגיחה הבאה שלי במלחמת "קדש" היתה כבר לראס נצראני, שזה על יד שארם א-שייח'. שוב מוסטנג, הפעם שעתיים וחצי לכל כיוון. היינו צריכים להפגיז תותחים מן האוויר. קשה היה לזהות אותם, הם היו מוסווים. בדרך לשם כבר שמענו שיש שם נ"מ רציני ושהפילו את בני פלד, שהיה לימים מפקד חיל האוויר. הוא צנח, ואיזה פייפר חירף את נפשו וחילץ אותו משם. לא לקחו אותו בשבי, אבל את אטקס, מהטייסת השנייה של המוסטנגים בתל נוף, כן לקחו. הרבה זמן הוא היה שבוי במצרים. את כל זה אנחנו שומעים באוויר, כשאנחנו בדרך להפגזה. הפצצנו וירינו שם. אלוהים ישמור. באחד השלבים המאוחרים של התקיפה גיליתי פתאום את התותחים שהיו חבויים. אז צלפתי. כנראה פיקששתי, כי פגעתי במחסן התחמושת שהיה קצת מאחור, והכול התפוצץ. איזה פיצוץ. אלוהים. חשבתי שאני עצמי איפגע מהאש שעלתה בבת אחת למעלה ותפסתי גובה במהירות. ותוך כדי המשיכה הזאת, כשאני יוצא מהיַעַף הזה ומושך מעלה, אני רואה על ידִי בן-אדם. מתגלגל באוויר. ככה. מעוצמת הפיצוץ הוא עף לגובה, אדום ושחור כולו. אני לא אשכח אותו כל החיים.