בננות - בלוגים / רן יגיל / ללא קירות, על גגות תל-אביב
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

ללא קירות, על גגות תל-אביב

עמוס לויתן על המונוגרפיה החופשית "אורפז – ספר לאדם אחד" של רן יגיל

 

ספרו של רן יגיל אורפז – ספר לאדם אחד, המוגדר "מונוגרפיה חופשית" (עמדה, 2018), כתוב באמת במתכונת של בר חופשי עם מבחר מנות שונות: שיחות עם אורפז ועליו (עם המבקרים אורציון ברתנא וגבריאל מוקד); טיוטות מהירות (המכונות בפיו jottings) על ארבע מיצירותיו; ניתוח נרחב של הרומן מסע דניאל; פירוש ספרותי ברוח "הצליין החילוני" לסיפור "השחיין" מאת הסופר האמריקני ג'ון צ'יבר; סיפור מקורי של רן יגיל עצמו "מעשה הבורגני הדחיין", שהוא כדבריו "סיפור אורפזי משלי" ועוד. לא כל החלקים שווים וכל קורא יכול לברור לו על פי העדפותיו.

מה שברור הוא שרן יגיל אוהב מאוד את אורפז האדם ומעריך מאוד את אורפז הסופר, מן המודרניסטים המקוריים בספרותנו. במקומות רבים בספר הוא מעיד על כך. למשל, בסיכום מסע דניאל נכתב "אורפז בתודעתי ובדמי" (עמ' 203); במקום אחר (jottings על עור בעוד עור) הוא כותב "אורפז השפיע עלי כל כך ולא ידעתי" (עמ' 45); השפעה זו לא נעלמה מעיני אורפז עצמו. יגיל מספר שכאשר הביא לו לקרוא את סיפורו "מעשה הבורגני הדחיין", אמר לו אורפז: "יפה דגמת אותי. מרגישים את 'נמלים' ואת 'הזיית יום קיץ'. למה לא תכתוב את עצמך. סיפור משלך." יגיל מעיר "מאוד נעלבתי. עד היום אני חושב שהסיפור טוב ויש בו הרבה ממני דרך אורפז" (עמ' 184). כלומר, מה שאורפז סבור היה שיש בו משום חיקוי, בעיני יגיל הוא הזדהות עמוקה עמו.

למעשה, כפי שיגיל מספר בפתח הספר, אני הוא שגרמתי לחיבור בין השניים. היה זה בעת ששימשתי כעורך בהוצאת גוונים ורן עבד בהוצאה. מתוך היכרות אישית עם אורפז (שנינו עבדנו כעורכי לילה ב'על המשמר') ביקשתי להוציא ספר מסיפוריו. אורפז נעתר וספרו האחרון שראה אור בדפוס היה לילה בסנטה פאולינה (גוונים, 1997). יגיל היה איש הקשר עמו, ושם, אני מניח, נקשרה הידידות ביניהם.

דבר מעניין התברר לי בקריאת המונוגרפיה; החלקים המרשימים שבה, לטעמי, הם לאו בהכרח הניתוחים הספרותיים, החשובים כשלעצמם, אלא הסיפורים שמספר אורפז ליגיל ושיגיל מספר לנו. כנראה שאין דבר חזק ורב רושם מסיפור טוב המסופר כהלכה, אפילו באקראי. ואורפז ידע לספר ורן ידע למסור. (גם ברתנא ומוקד הם בעלי אבחנות מובהקות שכאלה). אתמקד, אפוא, באחד מאלה.

אורפז ויגיל נהגו להיפגש בקפה לנדוור סמוך למקום מגוריו של אורפז בכיכר רבין בתל-אביב. (אורפז היה אז בן שמונים ושבע, כשבע שנים לפני מותו ב-2015). יגיל מצטט את דברי אורפז ותוכף להם פירוש חופשי משלו, במעין מארג משולב המאפיין את סגנון המונוגרפיה החופשית. כך למשל נפתח הספר:

אני נפגש עם יצחק אוורבוך אורפז בקפה לנדוור. הוא מתיישב קרוב לזכוכית, סמוך לדלת הכניסה. "תמיד חיפשתי חלון" הוא אומר. "להסתכל מי בא, מי עובר ולברוח אם ארגיש צורך ללכת מכאן". אני חושב על האישה הגדולה, האם הענקית, המופיעה כמוטיב חוזר בסיפורים, בנובלות וברומנים שלו, זו שעומדת ליד החלון ומביטה אל העמקים הגדולים. כאקזיסטנציאליסט נאמן אורפז איננו סומך על שום כוח עליון או תחתון. הוא סומך רק על עצמו. ואם צריך לצאת בעוד שנייה מהקפה אל הדרך הגדולה של 'הצליין החילוני', כפי שהיטיב להגדירה בספריו ובמסותיו – אותו עולה רגל לְאֵינְמִקְדָש לְשוּמְהֵיכָל – קמים ויוצאים. העיקר לשמור על החרות, חרות החשיבה והפעולה. אכן תלמיד נאמן של ז'אן-פול סארטר ואלבר קאמי. (עמ' 5)

פסקת הפתיחה מאזכרת את רוב נושאי הספר שבהם יעסוק בהמשך: אורפז האדם "המתיישב סמוך לדלת", דמות האישה ביצירתו "העומדת ליד החלון", משנתו האקזיסטנציאליסטית שנוסחה בספרו המסאי הצליין החילוני והשפעתם הגדולה של סארטר וקאמי עליו (אותה מדגיש, לדעתי, יגיל קצת יותר מדי). הדברים שמספר אורפז ליגיל מחייו, קטנים כגדולים, מאלפים ביותר, אולם, כאמור, לא אוכל להעלות כאן, אלא רק אחדים מהם.

בחרתי להתמקד בתיאור הולדתו של הסופר מתוך דמותו של החייל וקצין. יצחק אוורבוך-אורפז נולד בעיירה האוקראינית זינקוב ב-1921 או 1923. אחר כך בעקבות המהפכה הרוסית עקרה המשפחה לבית סבו בבסרביה. תמונות מן העיירות הללו יופיעו לימים בספרו רב היופי רחוב הטומוז'נה. על אביו שהיה איש תמים ובעל לא מוצלח, שהיתה לו חנות נייר וכלי כתיבה שנפתחה בכספי חמותו העשירה, הוא מספר: "אצל אבא זה הלך ככה. אם נכנס לקוח היה אבא אומר לו. אצלי זה עולה ככה וככה, אולם שני רחובות מכאן יש יותר בזול" (עמ' 9). ילדותו ונערותו המסופרים בפרק זה ("הילד המתרוצץ והחייל החושב") משעשעים ומופלאים, אולם אני מדלג הישר אל עלייתו ארצה, והיותו לימים סופר. אורפז עלה לארץ לבדו ב-1938 בן שבע-עשרה (או חמש-עשרה). הגיע לכפר הנוער שפיה, אחר כך הצטרף לגרעין קיבוץ יסעור במגדיאל, אך המשיך לנדוד ולהתגלגל "חסר שקט וחסר מנוחה, מסתובב בעולם בלי קירות", עד גיוסו לבריגדה ולצה"ל; הוא לחם במלחמת השחרור ובמלחמת סיני והגיע לדרגת רב סרן בחיל התותחנים בצבא הקבע. על תקופה זו כותב יגיל באמצו את מושג הכרונוטופ (רצף זמן-מקום-מרחב) של באכטין. לדבריו אורפז נע מן הכרונוטופ הכפרי קיבוצי של הארץ, הכולל את הצבא והמתואר בסיפוריו "עשב פרא", "עור בעד עור", "נמרוד גיבור ציד", אל עבר הכרונוטופ העירוני אורבני של שנות השישים, כשחי כאיש בודד על גגות תל אביב המתואר בנובלות "מות ליסאנדה", "נמלים", "מדרגה צרה".

האמת היא שהיעשותו של אורפז לסופר בעל מודעות ושליחות עמוקה כל כך, לא היתה פשוטה כל עיקר. אמנם את סיפורו הראשון כתב כחייל בצבא מבלי לייחס לו חשיבות רבה מדי. "הייתי קצין בצבא צעיר שנולד זה עתה, וכשבאתי הביתה לא רציתי שאשתי תטיל על עוד משימות (היו אלה נישואיו הראשונים). הייתי נשכב על הערסל בחוץ ואומר לאשתי שעלי למלא כל מיני דוחות וטפסים. שכבתי שם על הערסל וכתבתי סיפור. משהשלמתי אותו שלחתי לשבועון 'במחנה' לתחרות הסיפור הקצר. הוא זכה ופורסם בשבועון ביולי 1949. זה היה הסיפור הראשון שלי. אחר כך לא כינסתי אותו בשום מקום, כי היה זה מעשה בוסר שנולד בערסל" (עמ' 35).

הפיכתו לסופר של ממש היתה דרמטית הרבה יותר. "הצבא היה סינקדוכה (אפיון דבר באמצעות פרט ממנו) טראומתית עבור אורפז", כותב יגיל. אחרי מלחמת סיני בחמישים ושש אושפז אורפז בתל השומר. "היו לי פצעים בפה. הייתי מאושפז במחלקת עור. לבוש פיג'מה. זאת היתה טלטלה. איש לא יודע מה היה לי. פצעים לבנים נוראים בגרון וסביבם הכל אדום" (עמ' 36). הוא כבר היה נשוי אז בשנית, ואב לתאומות. המצב היה מביך עבורו. "רציתי להיות צבר אמיתי באותן שנים. ראיתי עצמי כצבר אמיתי. לכתוב סיפורים היה בעיני רכרוכי. הייתי בחברת מפקדי סוללות תותחים. התביישתי מהם. יצירה שווה בכיינות. רומנטיקה. אבל לא יכולתי שלא לעשות זאת. הסיפורים בקעו מתוכי. זה לא משהו רוחני בכלל זה צורך" (שם). אורפז מרגיש שהגיע עד משבר. שאינו יכול להמשיך עוד באורח חייו הצבאי. בטיילו בפיג'מה על מדשאות בית החולים, הכל התבהר לו: "חשתי גועל מן הצבא. מן הפקודים. מן המפקדים. נעשיתי קצין בעל כורחי ועכשיו גבה ממני הדבר מחיר נפשי. החלה הבחילה המפורסמת של סארטר בגופי. בתחילה חשבו הרופאים שיש לי סרטן. חשתי בושה על כך שגופי בוגד בי. מגיב בצורה קיצונית, פיזית ממש, לצבא ההגנה לישראל. זאת היתה תגובה פסיכוסומטית, אני ידעתי זאת והרופאים לא. הצטברות נוראה מבפנים. ואז המערכת קרסה" (עמ' 36, 37).

עולמו נהפך עליו ועולם רוחני חדש הבקיע מתוכו. ממרחק השנים הוא מכיר בכך. "היום אני יודע זאת בדיעבד, כשאני חושב על הדברים ממרחק השנים. פנים וחוץ חד הם. בתחילה יש מרידות קטנות של הגוף ואז המהפכה מגיעה לעיר הבירה והגוף כולו קורס. ככה כנראה נולד סופר." הרומן הראשון שלו, עור בעד עור שהופיע בהוצאת מסדה ב-1962, עוסק בתקופה זאת בחייו. בפרק jottings בעקבות 'עור בעד עור' (שבו, וגם בפרקים אחרים אחרים, מגלה יגיל בקיאות עצומה בספרות העברית והזרה כדי לחשוף כל בדל השוואה והשפעה) הוא כותב, כי הגיבור מומו בורח, לוחם, הורג, לוקה בהלם קרב. על העטיפה מופיע איור של יוסל ברגנר, זוג רגליים בתנועה. שנים לפני שכתב את הצליין החילוני חש ברגנר כי "אורפז נע בעולם בלי קירות ובלי גג מעל ראשו. כל רעיונותיו המאוחרים כבר מצויים בו בשלב עוברי" (עמ' 38). השם "עור בעד עור" לקוח מדברי השטן לאלוהים בספר איוב "ויען השטן את אלוהים ויאמר עור בעד עורו וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (ב ד). משמעו מידה כנגד מידה, ואף יותר. אדם מוכן לתת כל אשר לו תמורת הצלת נפשו. אבל ברומן יש לכך משמעות קונקרטית של עור ממש. "עור בעד עור. הגיבור מגיע למחלקת העור עם בעיה קשה, עור החיילים, בשר התותחים שמתו במלחמה, פיסות העור שינקרו העיטים בסוף הרומן הזה. (יגיל כורך אותו עם סיפור בשם "העיטים" של קניוק). לכל זה יש מחיר, אלה שנשארו לחיות, לוקים בנפשם, סובלים מעורם עור בעד עור. אורפז עצמו היה שם, במחלקת העור בבית החולים" (עמ' 42).

עמודים מעטים לאחר מכן חוזר אורפז בסיפורו ליגיל לנושא מחלת העור והאשפוז. ניכר שהוא רואה בכך תקופה מכוננת, שבה השתנו חייו מן הקצה אל הקצה. לדעתי הדברים שהוא מספר כאן הם משיאיו של הספר:

אני זוכר את האשפוז ההוא במחלקת העור. הוא נצרב בגופי ובנשמתי. בינתיים עבר חודש. הפצעים נעלמו לי ולא ידעו מה יש לי. סגן אלוף ציפורסקי (אינני זוכר את שמו ורק דמותו נחרתה בזכרוני כמין עוף גדול), מפקד מחלקת חיילים מאושפזים, לקח אותי לשיחת עידוד שבה חזר על המילים והמשפטים: אחריות, בגרות, אתה רב סרן בתותחנים, יש לך תפקיד חשוב. אני צריך לשחרר אותך ואיני יודע מה לכתוב. הבנתי את מצבי ונפגעתי עוד יותר. אני חליתי בקול, בגרון, כי התפקיד שלי היה בקול, בגרון, לתת פקודות לאחרים. מידה כנגד מידה. עור בעד עור (עמ' 47).

אורפז מבין וגם אומר כי "נענש" במקום שבו "חטא", כביכול, בקולו ובגרונו, באיבר הפיקוד שלו, שהתקומם נגד עצמו. הוא מבקש מהרופא, סגן אלוף ציפורסקי, שיכתוב במכתב השחרור שלו כ"ל – כושר לקוי, שמשמעותו שחרור מן השירות, והרופא אכן עשה זאת. מצד אחד חש בושה ומצד שני שחרור גדול.

כאן חלה התפנית האמיתית. מסופר של ימי ראשון, הפכתי את הכתיבה למשימת חיים ולמטרה, שבה אהיה כל חיי בדרך, כל חיי במדבר הספרות, ארבעים שנה. משימת החיים שלי היא לכתוב. היה עלי לגמור עם הצבא, למלט את נפשי. על הפרנסה לא חשבתי, רק על הכתיבה. הייתי מאושר. סוף סוף מצאתי את עצמי. אזרח בריפובליקה של המילים. כבר חלמתי לחיות כך, ללא קירות על גגות תל אביב. כך ישבתי וכתבתי את הסיפור 'עשב פרא' ואת שאר הסיפורים. כך נולד הקובץ הראשון שלי. אני אוהב את 'עשב פרא' עד היום אף כי יש בו משהו בוסרי. אני יודע שהמבקרים לא כל כך מחשיבים את הקובץ הזה שנראה להם כמו סיפורי חיילים מיושן. אבל זה לא נכון. זה בוסרי אבל בעל ערך במסע. זאת הפעם הראשונה שבה אני הייתי אני ולא אף אחד אחר. הסיפור 'עשב פרא' שעל שמו נקרא הספר, התפרסם לראשונה בירחון 'קשת' של אהרון אמיר ב-1958. אושר עילאי (עמ' 48-49).

זו היתה התחלת דרכו כסופר. ואידך זיל גמור.

 

המאמר פורסם בדפוס ב"עתון ,"77 גיליון 406, בעריכת עמית ישראלי-גלעד ומיכה בסר

"אורפז – ספר לאדם אחד (מונוגרפיה חופשית)" ראתה אור בסיוע "מועצת הפיס לתרבות ולאמנות", של מפעל הפיס

 

 

ציור העטיפה: "דיוקן של אורפז", דנה פלדמן יגיל

ציור העטיפה: "דיוקן של אורפז",
דנה פלדמן יגיל

תגובה אחת

  1. חיים שטנגר

    לה"ו

    אין על רני ולא יהיו עוד כמותו. מעטים ונדירים הם מי שיכולים היו – ויכולים עדיין – כמותו ליצוק עצמם אל תוככי יצירתו הספרותית של אחר ובתוך מעשה יציקה זה שאולי מוטב נכנה ונגדיר אותו מעשה יצירה ספרותי חדש ומחדש של ממש, יצרו הם יצירה חדשה, מעין 'יצירה בתוך יצירה'.

    האסוציאציה הראשונה העולה בראשי, תוך כדי כתיבת הדברים, הם דברים שאמר הפסל והאמן הגאון, מיכאל אנג'לו, שנתבקש לומר דברו על הפסל 'משה' שפיסל מתוך גוש שיש קררה. ואמר אותו גאון: 'אני ראיתי את משה בתוך גוש השיש ורק 'הוצאתי' אותו מתוכו והבאתי אותו בפניכם'.

    כך בשינוי דברים ובשינוי מעשה עשה רני יגיל, ביצירתו הספרותית של יצחק אורפז, בכך שהפיח בה רוח חיים חדשה ונתן לה מתווה פנים אחר, שידענו בה, עד כה. הדברים באים לביטוי, בצורה מוחשית וממשית, בכתיבה שכתב יגיל, בחלקה של מונוגרפיה זו, בסגנונו של אורפז, משל אורפז עצמו, כתב דברים אלה.

    זו גדולה וזו ייחודה של מונוגרפיה זו ובכך 'ניער' רן יגיל 'את האבק' מעל יצירתו הספרותית הנשכחת מעט של אורבך ונתן בה הבוהק האמיתי המגיע לה. אין טוב מההגדרה שנתנה זוגתו של יגיל, דנה פלדמן יגיל, לציור דמותו של יצחק אורפז, שצויירה, על ידה, ביד אמן ממש, והוגדרה על ידה כ"דיוקן של אורפז".

    משפט זה – דיוקן של אורפז, שייחסה דנה פלדמן יגיל, לציור דמותו של יצחק אורפז, הינה – בדיוק רב – הגדרת המונוגרפיה שכתב רן יגיל – דיוקנו של אורפז, כפי שהינו משתקף ביצירתו רבת השנים.

    טוב עשה רן יגיל ומעשה של חשיבות עשה הוא, בהשיבו את יצחק אורפז אל מקומו הראוי לו, בתולדות הספרת העברית, כאחד מהכותבים המרכזיים של תקופתו וטוב עשה הוא, ש'גאל' אותו מאבדן בתהומות הנשייה, בדיוק כפי שעשה – בשעתו – נתן זך, בכל הקשור ליצירתו של המספר, דוד פוגל., אם כי בדרך ספרותית שונה מזו בה נקט יגיל.

    ד"ר חיים שטנגר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל