בננות - בלוגים / רן יגיל / הגוש (סיפור קצר)
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

הגוש (סיפור קצר)

הגוש

 

אמסטרדם, וי מאדאם נו מאדאם

קסם זר בן־אדם

בוא אלַי, בוא הביתה.

(חנה גולדברג)

 

השוטר המנומס והגבוה הראה לי בעדינות את הכיוון, ,Please get inside sir והיד שלו הלכה לפני הגוף שלו. נכנסתי לחדר והספקתי לראות אותו מחייך אלַי כשהוא מנדנד את האצבע שלו ואומר לי: Israelis, Israelis ומאחורי ננעלה הדלת. החדר היה לבן כולו, הרצפה, הקירות, התקרה – הכול היה לבן כמו בבית־חולים. חשבתי לעצמי, זה בכלל לא נראה כמו תא־מעצר. נורות ניאון חזקות היו תלויות לאורך התקרה. חשבתי לעצמי, זה שונה לגמרי מהתא־מעצר בקסטינה של המפח"ש. עשרים שנה דחפתי חיילים למעצר, ובסדיר גם אני ישבתי במעצר! אבל דבר כזה עוד לא ראיתי, בית־כלא שנראה כמו מעבדה של איינשטיין. מה שכן, לא היה שום דבר בחדר: זה הדבר היחיד שיכול היה להזכיר קצת עונש, זה שהכול היה ריק מסביב, כאילו מישהו החליט לבודד אותך לגמרי עם הלבן הזה בעיניים.

בקצה החדר היה מין מלבן בולט כזה שיצא מהקיר, גם הוא בצבע לבן, ועליו ישב בחור רזה ומכוער נורא. הוא לבש ג'ינס משופשף וסווטשירט בצבע אפור עם כובע. התקרבתי אליו כמה צעדים. לידו ממש הייתה קופסת סיגריות ומצית. הוא ישב ועישן. הוא נראה מסומם, והעיניים שלו התרוצצו כמו שני ג'וקים שחורים בתוך הלבן של העין. על העורף הרזה והמעוות שלו הייתה לו צמה דקה וקלועה, והוא שיחק איתה כל הזמן באצבעות הצהובות. הגרגרת שלו נראתה כאילו הוא בלע מצית או קופסת גפרורים, וכל פעם שהוא היה נושף את העשן הלבן מהנחיריים השחורים והמלוכלכים שלו, הדבר הזה בגרון שלו היה עולה ויורד. הוא נעל נעלי אולסטאר ישנות כמו הרבה מסטולים, וישב רגל על רגל כאילו לא רצה לתפוס יותר מדי מקום בעולם.

"מעשן?" הוא שאל בקול צרוד.

"אתה ישראלי?"

"נו, מה חשבת, סתם שמו אותנו ביחד. הם בסדר ההולנדים, מתחשבים, רצו שלא ישעמם לך. מעשן?"

"לא, תודה רבה." אמרתי. הוא גיחך ככה, וחשף שיניים כאלה, רקובות, שחורות־צהובות. שתקנו.

"כמה זמן אתה פה?" שאלתי.

"חודש. סתאאאם, יומיים בערך, מחר אני בחוץ. מה איתך?"

"עוד מעט יבוא מישהו להוציא אותי."

"בטח."

"אתה לא מאמין לי?"

"מאמין, מאמין, לא סתם אמרתי בטח. בנאדם כמוך, שנראה כמוך, מה הוא עושה פה בכלל?"

"מה אתה עושה פה?"

"אני נפלתי."

"בסמים?"

"גם בסמים כמו שת'רואה," והוא שלח שתי זרועות קדימה שהיו בתוכן חורים שאלוקים ישמור.

"אבל אני פה כי נפלתי בשוד."

"מה שדדת?"

"קופה של Coffee-shop, סתאאאם."

"בשביל להשיג מנה?"

"כן."

"מאיפה אתה בארץ?"

"אני תל־אביבי. למה, מאיפה אתה?"

"גם אני תל־אביבי."

"אתה רואה, ההולנדים קלעו בול. סיגריה? אה, כבר שכחתי, תראה מה־זה, אתה לא מעשן." והדבר בגרון שלו עלה וירד. "יותר טוב." הוא נידנד בעצבנות את הרגל שהייתה תלויה באוויר, "יישארו לי עד מחר סיגריות. עם פרצוף תחת כמו שלך בעוד שעה כבר לא תהיה פה ולא יהיה עם מי לדבר."

"כמה זמן אתה פה?" שאלתי, והג׳וקים בעיניים התחילו לרוץ. "אתה מהמשטרה, מהצבא או משהו כזה?"

"למה?"

"כי אתה שואל שאלות כמו חוקר מצ"ח." הוא אמר וגיחך. שוב ראיתי את השיניים הצהובות־שחורות. "הייתי בצבא, יותר מעשרים שנה."

"רואים, רואים."

"איך רואים?" אמרתי. התעייפתי לעמוד בגלל המשקל הכבד שלי והסוכרת, אז שאלתי אותו: "אפשר?"

"שב, מה קניתי את הזבל הזה? שב, בנאדם, בכיף. אני באמסטרדם כבר כמעט שנתיים. ותיק, יש לי פז"ם. תִּקתקתי פה הרבה חומר. ואתה?"

"אני כאן שלוש ימים."

"אחי, טוב שאתה לא מעשן, בגלל השומן אני מתכוון. אתה שמן לאללה."

"וזה עוד כלום. הייתי יותר שמן בשלושים קילו."

"אז עכשיו אתה ממש רזה בשביל קודם."

"בדיוק."

"ומה מביא אותך לכאן? בטח לא החומר. אתם לא מאלה שֶׁמְרִיצִים."

"לא. אני תייר."

הבחור שיחק בעצבנות בצמה שנראתה כמו זנב של עקרב והתקרב קצת אלַי, כשהוא לוקח שאכטה מהסיגריה ולוחש: "התכוונתי מה מביא אותך למעצר כאן בנאדם. לא לאמסטרדם. למה הם שמו אותך בפנים במקום שתלך למסעדות, תשוט בתעלות, תהמר בקזינו, או תזיין בחורות."

כופפתי את הראש העבה שלי ואת המרפקים שמתי על הירכיים, ואז הוא שם לב לכיפה הקטנה והסרוגה שעל הקרחת.

"אחי, אני מצטער, לא ידעתי שאתה דתי. אני, כְּמוֹשְׁתָּרוֹאֶה אותי,

יש לי כבוד לדת." והוא התחיל לצחוק, כשהוא ממשיך לשחק עם הצמה בעצבנות.

"מכות," אמרתי והרמתי את הראש. העברתי את היד השעירה בתוך הזקן שלי.

"אני פה בגלל מכות," חזרתי על מה שאמרתי.

"ואללה, גורילה כמוך, עם כל הגיל שעליך בטח פירקת מישהו."

"לא לא, אני כמעט התפרקתי."

"אבל לא רואים סימנים. בנאדם, אתה נראה שלם."

"מבחוץ אני שלם."

"הופה תספר, איש תספר, מה קורה לך. עזוב אותך מהפלסף, יש לי עוד יום להעביר באינקובּטור הזה."

"טוב," אמרתי.

שתקנו. הבחור הרזה והמכוער הצית לעצמו עוד סיגריה בשרשרת ואמר: "אם תהיה פה עד סוף הסיגריות תראה טריק קטן." וקרץ לי עם הג׳וק השחור. עכשיו הלבן שלו בעיניים נראה מקרוב קצת צהוב. שתקנו.

"אשתי מתה," אמרתי. והעיניים שלי התמלאו דמעות.

"מצטער לשמוע, באמת מצטער בנאדם. מתי?"

"לפני שנה וחצי."

"זה קשה," הוא אמר ולקח שאכטה מהסיגריה. הקול שלו נהיה צרוד מאוד.

"כן, זה לא קל," אמרתי וניגבתי את הדמעות שהגיעו כבר מהלחיים לזקן.

"אז מה אתה עושה, אחי?"

"שום דבר. לפני שלוש שנים פרשתי מהצבא, יצאתי לפנסיה, ואז טיילנו בעולם טיול גדול בכסף של הפיצויים. וזהו. שנה וחצי אחרי זה היא הלכה. עכשיו אין צבא וגם היא איננה."

"חבל," אמר הבחור וקיפל את הרגליים הרזות שלו לחזה. הזרועות עם החורים חיבקו את הרגליים, ובאמת היה נראה שהוא מנסה לתפוס כמה שפחות מקום בעולם. "חבל לאללה," אמר. שתקנו. "ממה מתה?"

"קריש של דם."

"קריש של דם?"

"כן."

"מזתומרת?"

התכופפתי עם כל השומנים שלי ונגעתי בירך הרזה שלו. היא הייתה כמו שלד בג'ינס, בלי בשר מתחת.

"הקריש, הגוש, נסע מהירכיים," העברתי את האצבעות הנקניקיות שלי על הירך ומשם לבטן שלו עד הלב, "עד האב־עורקים, אתה יודע מה זה?"

"בטח!" הוא אמר והשרירים של הפנים שלו רעדו. "ובּום! האב־עורקים התפוצץ מהקריש." אמרתי ונשארתי להסתכל עליו איך הוא יגיב, אבל בקצה של העיניים שלי כבר הרגשתי עוד גל של דמעות. הפנים שלו התעוותו קצת והוא שאל: "למה לקחת אותה מהתחלה לבית־חולים, אה?"

"סתם, בדיקות שגרתיות. תתאר לעצמך, אתה נכנם לבית־חולים עם אשתך ויוצא בסוף היום אלמן, אה?"

"בּו'נה זה לא קל."

"לא." הצעיר שיפשף את הידיים המלוכלכות שלו על הג'ינס. הג'ינס התרומם קצת וראיתי את העצמות של הקרסוליים שלו שנראו כמו של תרנגולת. הוא נידנד את הצמה הקטנה שהייתה דומה לעקרב מקיש, פעם ועוד פעם, ואחר־כך כיבה סיגריה והצית לעצמו עוד אחת בשרשרת. את הבְּדלים הוא אסף לידו. זה היה המקום היחיד שהיה מלוכלך בחדר, הערימה הזאת.

"אז איך חיְתָ מאז?"

"חיְתי."

"אבל איך?"

"קודם כול מכרתי את הדירה שלנו, ברחוב גורדון, ועברתי לגור בדירת חדר ברחוב צבי ברוק. לא יכַלתי לגור בבית שהיא גרה בו ויָשְׁנה בו, ככה זה."

"טוב," הבחור נשף עשן לבן מן הנחיריים השחורים, "ו…"

"חבר שלי, יוסי אסולין, שעשה הרבה כסף כשה'הסתדרות' עברה לידיים של רמון מאיזה תביעה שאני לא מבין אותה עד היום, השכיר לי את החדר בשביל כמה גרושים, ואני גרתי שם. הוא בדיוק התגרש מאשתו ובא לגור דלת לידי בדירה של שני חדרים שגם הייתה שלו."

"נו.."

"והוא כל הזמן אמר לי שאני צריך לצאת מזה, 'צא מזה בנאדם', הוא אמר לי, 'מספיק! היא מתה אבל אתה גם כן הפסקת לחיות'. כל הזמן הוא ניסה לשכנע אותי שאני ייסע איתו לחו"ל."

"ואז הסכמת."

"לפני ארבע ימים הסכמתי."

"אף פעם לא היית בחו"ל?"

"חוץ מהטיול שסיפרתי לך עליו עם אשתי, מסביב לעולם, טיול מאורגן שעשינו מהכסף של הפיצויים מהצבא, אף פעם לא," הזזתי ימינה ושמאלה את הראש השמן  שלי והרגשתי פתאום את השערות של הזקן מציקות, "אף פעם לא. רק פעם אחת, איתה ביחד. לפני זה הייתי אסיר ציון, גם היא. הטיול שאני עשיתי איתה בעולם זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים."

"אני יכול להבין את זה."

"זהו. אבל אם לַבּנאדם טוב כל־כך אז בשביל האיזון צריך אחר־כך שיהיה לו רע. בַּבֵּית־כנסת הבנתי את זה."

"איזה בית־כנסת?" אמר הצעיר והגבות שלו התרוממו, "כל בית־כנסת. עשיתי לי מנהג להתפלל כל יום בבית־כנסת אחר בתל־אביב. את כל העיר עברתי ככה: שחרית, מנחה, ערבית, ובין לבין הייתי מסתובב ברחוב כמו איזה מסומם, אה… סליחה…"

"זה בסדר, זה בסדר."

"יוסי אסולין, החבר שלי, זה שעשה הרבה כסף כשההסתדרות נפלה, יש לו לב זהב, רצה להוציא אותי מהבוץ הזה. הוא ראה שאני הולך בכיוון לא טוב, אז לפני ארבע ימים הוא נכנס אלי לדירה כמו כל יום עם הבולרו שלו הקטן ועם התסרוקת פֶן ושולף לי שני כרטיסים לאמסטרדם ואומר לי: 'אתה בא איתי. אם אתה לא בא, אני לוקח ת'כרטיסים האלה וזורק אותם בירקון.' עשיתי פרצוף, אבל בסוף אמרתי כן, ונסענו."

הבחור המכוער קם עם הסיגריה ביד מהמלבן הלבן שעליו הוא ישב והלך לקצה השני של החדר. פתאום הוא התחיל להשתעל חזק, שיעול רטוב כזה. לא יכַלתי לראות את הפנים שלו, כי הוא עמד עם הגב אלי; ורק ראיתי את הגב שלו רועד כמו קונגו חשמלי שחותך בטון.

"אתה בסדר?" שאלתי, "אתה בסדר?" הוא רק עשה לי עם היד שהחזיקה את הסיגריה שהוא בסדר. אחר־כך הוא הסתובב, וביד הפנויה ניגב את הפה ואת המצח. הוא התקרב אלי וכיבה את הסיגריה על המלבן הלבן: ת'בְּדל שלה הוא שם על הערימה שכבר הייתה שם, התיישב והסתכל עלַי. הסתכלתי עליו.

"נו…" הוא אמר.

"מה נו?"

"מכל הוַג'עראס הזה שסיפרת לי עוד לא הבנתי למה אתה פה במעצר איתי."

"ביום הראשון היה בסדר, נחנו במלון, ולמחרת אסולין לקח אותי לראות קצת תרבות. הבית של רמברנדט והמוזיאון של ואן גוך."

"את הבית של אנה פראנק הוא לקח אותך לראות? מה זה טיול דיכאון?"

"זהו. זה מה שאמרתי לו. אסולין, זה יפה אבל באתי לנקות את הראש ולא למלא אותו."

"או, אתה צודק. נו, מה נהיה?"

"קצת רבנו. הוא אמר שהוא מכיר את אמסטרדם, אבל כמובן הלכנו לאיבוד."

"גם מי שמכיר את אמסטרדם," אמר המכוער וצבט עם האצבעות הצהובות את הקצה של האף, "אפילו אני, יכול ללכת פה לאיבוד. סימטאות קטנות, כל מיני חורים, והמים מנצנצימ'ךָ מול העיניים, ואם יש גשם אז בכלל," הוא הדליק לעצמו סיגריה.

"אבל עכשיו השתעלת."

"אם אני לא אעשן אז אני אתחיל להשתעל. תמשיך את הסיפור."

"זהו. בסוף מצאנו את הדרך למלון."

"אל תגיד לי, אני יודע, בערב הוא לקח אותך לרחוב החלונות האדומים לראות זונות."

"לא לא. בערב הוא לקח אותי למועדון. אתה רוצה לנקות את הראש, הוא אמר, אני אקח אותך לפינוק במועדון."

"איזה מועדון?"

"פרדייס לוסט."

"פרדייס לוסט. זה מועדון של נודיסטים באיזה חור. הוא באמת מכיר טוב את אמסטרדם החבר שלך." הבחור שיחק עם הצמה ונשך את הסיגריה בשיניים הרקובות שלו. "רגע רגע, אתה דתי לא? אז איך בכלל נכנסת לשם?"

"אני לא דתי בנאדם, אני מסורתי. את הכיפה שמתי מאז שאשתי רינה מתה."

"ישר מהבית־כנסת לפרדייס לוסט, למה לא! אחי, אתה לא מפסיק להפתיע."

"אבל בנאדם, כזה דבר עוד לא ראיתי בחיים שלי. קודם כול כולם הולכים ערומים. ככה – כמו אדם וחוָה, ואיזה גן טרופי יש שם, כמו מיליון אולמי חתונות, ופירות, ושוקולד: ובַחוץ מה־זה מכוניות: יגואר, רולס־רויס, אולדסמוביל, בה אם ווה, מרצדס, חבל על הזמן, הכי עשירים מכל אירופה באים לשם. ככה אסולין אמר לי."

"הוא צודק."

"אתה, לך יש אוטו?"

הבחור בַּג'ינס מתח את הרגליים בקושי, ואחר־כך אסף אותן לאט לאט לַבּטן שלו. "אופניים," אמר.

"אופניים?"

"גנובים, גנבתי אותם."

"אופניים?"

"מה אתה מתפלא. זה מה שצריך באמסטרדם, אופניים, למה לי למבּורגיני? אז מה אתה אומר, כל העשירים האלה מסתובבים הנבלות בלי בגדים?" הוא שם את הסנטר שלו על הברכיים שלו, והג׳וקים השחורים בעיניים שוב התחילו לרוץ.

"אתה מבין," אמרתי, "בכל פינה יש קבוצה כזאת, וקצת חשוך ורומנטי עם מוסיקה חזקה, והם מתחילים לגעת אחד בשני." הבחור חייך וחשף שיניים רקובות. הנחתי את הכף הגדולה והשעירה שלי על הירך־שֶׁלֶד שלו. "הם מצטרפים אחד אחרי השני, בהדרגה. תקשיב טוב, זה הולך ככה: אחד מתחיל לדחוף לשנייה אצבעות, וזאת שהוא דוחף לה ת'אצבעות מתחילה למצוץ לאסולין. עכשיו אחד אחר בא לאט־לאט כמו פנתר כזה ודוחף לה מאחור, וזה לא נגמר: זה שדוחף אצבעות, אתה זוכר אותו, לא?" הוא התחיל לצחוק בקול משתעל ואני אחריו, "כן, זה שדוחף אצבעות, הוא פנוי עדיין: אז באה אחת עם צעיפי משי ומוצצת לו, ואז באים שניים," דמעות של צחוק נזלו לי על הזקן והעיניים, "אתה מבין, באים שניים, ודוחפים לה אחד מאחורה ואחד מקדימה."

"לא נכון, אתה ממציא," אמר הבחור והצלעות שלו התחילו לבלוט מהצחוק, כאילו עוד רגע הם ייצאו מהמקום ויתפזרו על הרצפה הלבנה. "תמשיך, בנאדם, תמשיך."

"עכשיו באים שני בחורים לשני הבחורים מאחור, עזוב," נחנקתי מצחוק, "אני לא רוצה להמשיך את זה, זה מגעיל."

"נו," אמר הבחור המכוער והפנים שלו התעוותו מרוב צחוק, "אל תעשה לי את זה, נו…"

"עכשיו כל הקונסטרוקציה הזאת, כל הגוש הזה, נוסע לאט לאט אלי. מגיע תורי, ואני עומד שם בלי בגדים, עם הזין בחוץ, ומרגיש כל־כך רע. בדיוק נזכרתי ברינה שלי. איך פעם בצבא היא נתקלה בדבר מגעיל ואמרה עם כל היופי שלה: 'זה כבר יותר מדי בשבילי.' ככה היא אמרה, 'זה כבר יותר מדי בשבילי.' חטפתי עליהם קריזה והתנפלתי עליהם במכות. במקום לעשות אהבה התחילו מכות רצח. ואני בעצבים בנאדם, בקריזה, מעיף סטירות לכל הכיוונים, נשים, גברים."

הבחור שישב ועד לפני רגע נראה כאילו רצה לתפוס כמה שפחות מקום בעולם, כמעט התפוצץ מרוב צחוק. "קרעת אותם במכות," הוא צרח והתגלגל על הרצפה מרוב צחוק, "קרעת אותם!"

"לא יודע מה נכנם בי," אמרתי, "אסולין חטף פיצוץ כזה לפרצוף, שאלוקים ישמור, זה החבר הכי טוב שלי. ולנשים בחיים שלי לא הרבצתי. הגברים, הם לא היו מוכנים. כל החדר התמלא בפצועים ודם."

הבחור היכה עם האגרופים על הרצפה, אחר־כך נשכב על הגב ורקע ברגליים עם נעלי האולסטאר, כשהוא מתפוצץ מרוב צחוק.

"הפסיקו את המוסיקה, נגמרה הרומנטיקה והדליקו את האור. בסוף השתלטו עלַי שני בריונים שפרצו לחדר. הם החזיקו אותי והמשכתי להשתולל כמו חיה, עד שבאה המשטרה ולקחה אותי לפה. בגלל זה אני פה."

הבחור המכוער השתתק. הגרגרת שלו עלתה וירדה בתוך הגרון־שלד שלו, וסביב לג'וקים השחורים שהתרוצצו בעיניים, הלבן נהיה אדום מרוב צחוק. פתאום הוא פרץ שוב בצחוק היסטרי.

"קרעת אותם אחי, לזה הם לא חיכו ש- ש- ש- שזה יקרה להם, קרעת אותם! הם עושים אהבה קוצ'י מוצ'י ופתאום בום! פיצוץ! בום! סטירה! אח, אני נקרע מרוב צחוק…" הוא זחל למלבן הלבן בקושי, מתנשף, טיפס בשתי ידיים והתיישב על ידי. את שתי הידיים עם החורים, שנראו כמו צינורות ביוב רקובים, הוא תלה על הברכי־שלד שלו והתנשף והתנשף. אחר־כך משך באף המכוער שלו ואמר: "הרגת אותי, הרגת אותי. תביא סיגארה."

"זה לא היה כל־כך מצחיק," אמרתי, אבל לא יכלתי להסתיר את החיוך הדבילי שלי בתוך הזקן.

הוא הצית לעצמו סיגריה ואת המצית זרק באוויר פעם אחת! אחר־כך גִּלגל אותה בין האצבעות כמו שמגלגלים מטבע או חרוזים של מסבּחה.

"תגיד, איך קראו לאשתך?"

"רינה."

"איפה הכרתם?"

"בצבא."

"כן, אבל איפה?"

"בבסיס, בקסטינה." שני הג'וקים השחורים בעיניים שלו התחילו לרוץ, והוא שוב שם רגל על רגל. הוא היה כל־כך רזה, ששתי הרגליים נראו כמו רגל אחת. רגל אחת התלפפה על השנייה כמו שצמח מטפס על גזע.

"אם תישאר פה עד סוף הסיגריות תראה טריק קטן שאני עושה."

"טוב," אמרתי ושילבתי את הידיים שלי על הכרס השעירה שלי, שנראתה כמו תוף, וגירדתי קצת את הזקן. הוא הציק לי.

"קסטינה, אז זה היה מקום. הייתי עדיין בדרגת רס"ר. רק אחרי זה עשו אותי קצין ונהייתי מפקד מחנה, אבל אז עוד הייתי רס"ר."

"רגע, אתה רוצה להגיד לי שאתה נהיית קצין בלי לעבור קורס קצינים?"

"בטח. אני גדלתי עם הצבא, אבל אז עוד הייתי רס"ר. נתתי לחיילים לנקות ת'שירותים, ת'יודע, לעשות חיטוי. במקלחות למטה תמיד היו חולדות, כל אחת בגודל של שועל. כשאני הייתי מנקה עם החיילים ת'מקלחות זה היה פיקס. הייתי שולח אותם עם ציוד טוב, מגב, סבון, חומרי ניקוי, והכול היה יוצא נקי־נקי, לבן כמו שלג." הסתכלתי על התא שבו ישבנו הבחור המכוער ואני, ואמרתי: "זה היה נקי, אבל לא כמו כאן שזה לבן לגמרי כמו חדר ניתוח."

"נו…" הוא מצץ מהסיגריה ויכַלת לראות את האדום שלה דולק בקצה מהשאיבה שלו.

"מה נו?"

"מה נהיה?"

"מה נהיה מה?"

"אתה ואשתך איך זה קרה?"

"אה. אחרי שהם היו מנקים, אז הפרינצסה שלי הייתה באה לחרבן. היא הייתה מחכה עד שהבתי־שימוש והכיורים יבריקו כמו מלון חמש כוכבים באילת, ואז נכנסת. אחרת היא הייתה הולכת לעשות, אלוקים יודע איפה, אולי בטבע. ואז אחד החיילים החליט לעשות לחיילת החמודה הזאת טריק. יום למחרת אחרי שהיו מנקים, היא הייתה נכנסת לשירותים של הבסיס, פותחת את הדלת עץ ונתקלת בגוש ענק של חרא בתוך האסלה, אבל מה זה ענק, משהו כזה!" ופתחתי את שתי הידיים שלי לצדדים כאילו אני מחזיק כיכר של לחם.

"מה אתה מדבר. אין דבר כזה."

"מה זה אין, בַּאַבּוּהוּ יש! אני בעיניים שלי ראיתי. כל השירותים נקיים שאתה יכול להתגלח על הקרש של האסלה, ובאמצע, בַּחוֹר, מפלצת כזאת!" ושוב פתחתי את הידיים שלי שנראו כמו כפות של דוב. "אז היא הייתה בורחת וקוראת לי ולחיילים שניקו. אני ועוד כמה חיילים היינו באים – טוב היא הייתה הכי חמודה בבסיס וכולם היו שפוטים שלה – והיא הייתה מובילה אותנו, את כל השיירה של החולדות, ישר לשירותים שרק עכשיו ניקו: עומדת בפתח ליד הדלתות עץ המקושקשות של החיילים, מצביעה פנימה על השירותים ואומרת: 'זה כבר יותר מדי בשבילי', והמבט הזה שלה – אח – זה היה לאכול אותה. ככה עשה לה את הטריק הזה שלוש, ארבע פעמים. בהתחלה צחקנו מזה, אבל בסוף זה נמאס. שמנו שמירה בלילה ותפסנו ת'חייל שהיה שם לפנות בוקר ת'גוש בתוך האסלה. איך הוא עשה את זה, תקשיב תקשיב, זה טוב."

"אני מקשיב," אמר הבחור והפנים שלו נהיו רציניות, רק עכשיו ראיתי את השפתיים שלו שהיו מפוצצות מיובש.

"לפנות בוקר היה עובר בשדה ממול איזה ערבי על חמור, חמור גדול. החמור היה עושה את מה שעושה, והחייל היה אוסף ושם באסלה."

"זה לא היה חמור זה היה סוס." אמר הבחור המכוער, "זה היה סוס!"

"מאיפה אתה יודע?"

"רודיקו זה אני, תתעורר! זה אני. אתה לא מזהה אותי? אלי, אלי זוגייר. אני הייתי חייל שלך בקסטינה ארבע חודש כמעט, איך אתה לא זוכר?" והבחור שלח יד ארוכה מלאה חורים סגולים ואצבעות צהובות ונתן לי מכה על הכתף, "אתה שפטת אותי על הקטע הזה וקיבלתי ארבע־עשרה יום בפנים. אחר־כך העבירו אותי קרוב, לקצין העיר ברחוב טשרניחובסקי, בגלל אימא שלי זִכרונה לברכה. הייתי עוד ארבע חודש בצבא ויצאתי על נפשי אצל הקב"ן. אתה לא זוכר אותי?"

הייתי המום. הפה שלי נפתח כמו קרפיון, והסתכלתי עליו כאילו הוא ממציא את הסיפור הזה עכשיו.

"אתה עובד עלַי?!" אמרתי.

"אם אני עובד עליך מאיפה אני יודע שקוראים לך רודיקו?"

"בצבא קראו לי רודיקו. ככה קוראים לי רודי."

"בבקשה," אמר הבחור המכוער בניצחון וכיבה את הסיגריה על המלבן הלבן. הוא חייך עם כל השיניים הרקובות שלו, "רודי קסלר," הוא הוסיף, "ולמב"ס קראו ועקנין, נכון? ורינה הייתה קצינת ת"ש, נכון?"

"שאני ימות, בחיי, בחיים שלי לא הייתי מזהה אותך."

"עד כדי כך?"

"אני מתכוון…"

"זה בסדר, אתה לא צריך להתנצל, זה בגלל החומר. החומר משנה לך ת'צורה."

"לא, לא. לא הייתי מזהה אותך, אולי בעצם כן?" הסתכלתי עליו שוב, "לא, בחיים לא!"

"אבל גם אתה השתנית בנאדם," הוא אמר.

"כן, נהייתי רזה בשלושים קילו."

"רזית בשלושים קילו ונשארת וַאחד רוּלָה שמנה. ישר זיהיתי אותך. עם הכיפה'לֶה, בלי הכיפה'לֶה, קלטתי אותך."

שתקנו.

"אז מה אתה אומר זה היה סוס?"

"סוס ערבי."

"ערבי?"

"לא יודע בדיוק אם הסוס היה ערבי, אבל רָכַב עליו ערבי, אז בשבילי זה היה סוס ערבי. זה היה בחור רזה כזה, אבל בנוי טוב. היו לו שפתיים עבות ופרצוף מעוך. הוא היה חצי־גוף ערום. בשעות המוקדמות של הבוקר, ממש לפני שהשמש הייתה עולה והשמיים היו ורודים סגולים, הוא היה עוצר את הסוס בשדה של הקוצים מול הבסיס, והסוס היה מנדנד את הזנב, ואחר־כך מחרבן. זה היה כל־כך יפה, אני מתכוון, שהיה בזה משהו יפה," גיחכתי לו בפרצוף והחלקתי את היד השמנה שלי על הזקן.

"אתה באמת פסיכי, טוב שהקב"ן שִׁחרר אותך."

"לא, אתה לא מבין אותי. היה בזה משהו. הכול התחבר להכול: הגב של הסוס, גמיש כזה עם הרוכב שישב ישר, ושניהם יחד התחברו לַשמש שעלתה במזרח, ורק אז, רק אז, הזנב של הסוס התחיל לזוז ו… הייתי עובר את הגדר, יוצא לשדה, אוסף ושם את זה באסלה בשביל רינה, להפתיע אותה, וגם אותכם, זה היה מרוב שמחה. תגיד לי אתה, מי לא היה מאוהב אז ברינה שלך?"

"אי אפשר היה שלא לאהוב את רינה שלי." אמרתי, ושוב התחלתי להרגיש את הדמעות בעיניים.

"אתה פסיכופת." אמרתי. והחלקתי את הידיים שלי על המִכנס הכחול שלבשתי. הוא נראה לי פתאום ענק, כמו אוהל.

"איך אני אסביר לך את זה?" הוא אמר ושיחק עם הַצמת־עקרב שלו. העיניים שלו התרחבו ונדמה היה שהג'וקים השחורים שם בפנים יתחילו להתעופף.

"הרגשתי כמו בַּכֶּרֶם – אתה יודע, אני מהכרם – לפני שהשמש עולָה. יש רגע כזה שאתה רואה את הים מהסִמטאות הקטנות ואת יפו, זה משהו. משה קומפניון, חבר ילדות שלי שלא ראיתי שנים, ואני, היינו חוזרים מבילוי בלילה. איך היינו סוגרים את הלילה, תנחש?"

"אין לי מושג." אמרתי, ולא יכַלתי להפסיק לחשוב על רינה שלי.

"היינו גונבים טילון."

"מַזֶּה?" אמרתי.

"טילון. אתה יודע, אופנוע קטן כזה, חצי כוח, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, ומשה קומפניון, שהיה קטן כזה, היה מתכופף באבן גבירול או בדיזנגוף, ליד אחד התמרורים או הברזלים, ומשחרר לנו איזה טילון קטן לסגור את הלילה. היו לו ידיים של אומן. אני הייתי מדליק אותו ויושב מקדימה, וקומפניון הקטן היה יושב מאחורה. היינו משתוללים איתו. את הנשמה היינו מוציאים לכלי הזה, איזה רונדלים וחאראקות אל תשאל, חבל על הזמן, משהו-משהו. מאבן גבירול לגורדון, מגורדון לבן יהודה, משם למטה לירקון, ועוד פעם ועוד פעם. קומפניון היה נעמד על המושב ועושה עמידת ראש תוך כדי נסיעה, ואני הייתי מרים רגליים לצדדים ונוסע בלי ידיים כמו בקרקס. היינו טסים כמו סופה ברחובות, צועקים, מקללים ושרים, עד שהיה נמאס לנו."

"ואז?" אמרתי, ולא יכַלתי להפסיק לחשוב על רינה שלי.

"ואז כשהיה נמאס לנו מכל הבלגן הזה היינו עושים באנג׳י לטילון. היינו עומדים על הגשר של אבן גבירול, מרימים את הטילון גבוה מעל המעקה – שנינו ביחד הֵי הוֹפּ – ומשליכים אותו בכוח לתוך המים של הירקון. הוא היה שוקע די מהר: קודם הבּודי עם הגלגלים, הטלסקופים והשוק אובְּזֶרְברים! ואז המושב, הכידון, הפנס הגדול והמראות. פּלוּפּ. אין טילון."

"למה אתה מספר לי את זה עכשיו?" שאלתי. הוא הוציא סיגריה מהקופסה עם הידיים הצהובות שלו. הידיים שלו רעדו. הוא הציץ בקופסה שהייתה כמעט ריקה, כאילו חיפש שם משהו. אחר כך הצית לעצמו את הסיגריה והשחיל את המצית לתוך הקופסה.

"כי בגלל זה בכלל התגייסתי לצבא. בלי הקטע הזה לא הייתי מכיר אותך בכלל, ולא את רינה."

"התגייסת לצבא כי גנבת טילון?"

"טילונים. שלוש עשרה. אז, אם היית מטביע אותם בירקון, אי אפשר היה לתפוס אותך. זה היה התענוג שלי. אני ריחמתי על עצמי שאין בבית כסף וכל זה. בנאדם, כמה הייתי שונא את כל המדינה המחורבנת, את הבית־ספר, את המשטרה, את הצבא, את הערבים ואת היהודים, את המשפחה שלי, מַהשְׁתָּרַקְרוֹצֶה. אמרתי לעצמי שמה שבחוץ ושייך להם אני יטפל בו, וטיפלתי. שלוש עשרה טילונים עם משה קומפניון פְּלוּפּ – לתוך הירקון."

"את זה הבנתי, אבל מה זה קשור בכלל לזה שהתגייסת?" חקרתי ושילבתי את שתי הידיים על הכרס הגדולה, כמו שהייתי עושה בקסטינה לפני שנים כששפטתי את החיילים בבסיס. ראיתי את הכול מול העיניים: הכומתה שלי, הכומתה של החייל, דגל ישראל ודגל היחידה שתמיד היו תקועים בפינה. החייל היה צועד כמה צעדים רוקע ברגל, מצדיע ואומר:

"בתחילת שנות השמונים היה ניסיון ראשון לנקות את הירקון. ייבשו קטע ממנו. את הקטע שמעל הגשר. עברתי מעל הגשר באוטובוס וראיתי את זה. ירדתי תחנה אחת אחרי הגשר וחזרתי ברגל. נעמדתי שם באמצע הגשר והסתכלתי למטה." הג'וקים השחורים בעיניים של הבחור התרוצצו כאילו מישהו ריסס אותם. "היה מונח שם מה שאני ומשה קומפניון יצרנו בשיתוף עם אימא טבע – הגוש: שלוש עשרה טילונים שהתחברו להם ביחד למשהו מוזר מברזל חלוד, מלא בחַרְצָפִים וירוקת מגעילה. ראית ולא ראית שאֵלֶּה היו פעם טילונים. פה ושם קפצה לה מראה, ופה ושם בלט לו כידון, אבל בסך הכול זה היה גוש ברזל מפחיד ומרשיע. נבהלתי. אבל לא ברחתי. אני לא בורח. ירדתי למטה מתחת לגשר ונעמדתי על הדשא. קיפלתי את המכנסיים שלי, ועם הנעלי התעמלות הדקות נכנסתי לתוך הבוץ הסמיך והמסריח של הירקון, כשאני דורך על שקיות ניילון ישנות וחרא. הגעתי לגוש. הייתי חייב לנגוע בו, לא יודע למה. מיששתי את הדבר הזה מכל הכיוונים. הוא היה חלק מאוד." הגרגרת הבולטת של הבחור, שנראתה כמו קופסת גפרורים, עלתה וירדה בקצב מהיר, "אמרתי לעצמי, אלי, אתה מתגייס לצבא. עד היום מה שעשית מסתכם בעצם בזה, והצבעתי על הגוש! אבל עכשיו אתה משתנה בנאדם, אתה תתגייס לצה"ל כמו כל בחור, ומשם תמשיך הלאה."

"וזה לא הלך," אמרתי קצת באדישות.

"לא, זה לא הלך."

"אבל אל תגיד, זה היה תלוי בך. יכַלת לבחור להישאר בצבא ולהתגלגל משם אחרת."

"בחרתי."

"מה בחרת?"

"בחרתי להיות נְבֵלָה. זה מה שבחרתי."

"בחרת בדרך קלה, זה מה שאתה מתכוון. דרך קלה בשבילך."

"אולי, אבל בחרתי."

"אבל אפשר היה אחרת. תגיד," אמרתי, וחשבתי שמה שאני הולך להגיד יישמע קצת אידיוטי, אבל בכל זאת אמרתי, "אולי המשפט שעשיתי לך אז שבר אותך?"

"עזוב, בחייך, שטויות, זה היה לפני מיליון שנה. מאז יכַלתי לבחור אלף פעם ללכת בדרך אחרת. רודיקו, הכלא בצבא זה קייטנה. אני כנראה לא רוצה."

"אתה לא מספיק חזק."

"אני חזק, אבל אני לא רוצה." הוא אמר בהחלטיות ועצם את העפעפיים כמו שני צדפים על הג'וקים השחורים שלו. "אני לא רוצה. ועכשיו אני רגוע ונחמד איתך: אבל בשביל להשיג חומר כשאני בקריז, אני יכול למכור אותך שיעשו ממך שווארמה, תאמין לי."

השתתקתי. היה משהו מאיים בקול שלו, ואני האמנתי לו. זה היה קול מרוסק מהתרגשות וסיגריות, ליחה ורוק – הכול ביחד.

"תגיד, אתה רוצה לראות טריק קטן?"

"למה לא," אמרתי, "הרי הבטחת לי." הוא ינק שאיפה אחרונה מהסיגריה ונשאר לו ביד הבְּדל הבוער. הוא אחז אותו בשיניים. חשף אותן – שני טורים צהובים שחורים – מול העיניים שלי.

"נא תראה, אבּו־זקן," הוא הפך את הבְּדל הבוער עם השיניים הרקובות: האדום של הסיגריה בפה והפילטר בקצה, ובלע בשנייה את הבְּדל הבוער.

"נו, מה תגיד על זה?" הוא אמר.

"למות ברעב כבר לא תמות," אמרתי והוא צחק והשתעל.

"יכַלת לעבוד בקרקס, לבלוע חרבות, סכינים," הוא המשיך להשתעל ולצחוק, כשהוא מסמן לי ביד שזה בסדר, שאני לא יתרגש, שאני יכול להמשיך לדבר, אבל אני השתתקתי.

"אתה צוחק?" הוא אמר ולקח אוויר, "כשהייתי ילד בכרם, הראיתי לכולם פעם איך אני אוכל נורה, נורת חשמל. עד היום בלעתי מאה שישים ושש סיגריות."

"וואוו, יש לך וַחַד גוש בבטן." אמרתי והחלקתי על הזקן.

דלת הברזל הכבדה נפתחה, ובפתח עמדו יוסי אסולין הקטן עם הבולרו החגיגי והנצחי שלו, והשוטר הענק שנראה לי פתאום במדים הכחולים כמו שומר הראש של אסולין.

",Come" אמר השוטר, ".Your friend came to pick you"

"אל תשאל," התחיל אסולין מדבר אוטוסטראדה, והפנס בעין שלו נראה מתכווץ ומתרחב כמו עיגול של רמזור. "הוצאתי אותך בערבות. שלוש ימים אתה בחו"ל, וביום הרביעי כבר בבית־סוהר, פושע מסוכן, מעכשיו אתה הולך רק למָדוּרודאם לראות צעצועים. זה מה שמתאים לך – מָדוּרודאם. שם הכול קטן, אם תרביץ ותשבור, לא יישאר כלום."

"טוב, אני הולך," אמרתי לבחור המכוער, והוא הביט בי במבט ישנוני כזה.

"אני הולך," חזרתי, וקמתי.

"אז מה אתה רוצה שאני יתחיל לבכות?" הוא אמר ושׂיכל שוב את הרגליים הרזות שלו, כשהוא ממשיך לשבת על המלבן הלבן שבלט מהקיר.

"להתראות."

"להתראות."

"אני יכול לעשות משהו בשבילך?" שאלתי כשהייתי ככר ממש ליד הדלת.

הוא חשב לרגע ואמר: "כן, תביא מעבר לכביש, מה־Coffee-shop, שתי חבילות סיגריות, בסדר? אלה כבר נגמרות לי." הוא הצביע על הקופסה הלבנה שעל המלבן, וביד שנראתה כמו צינור חלוד וישן, ניקה בשנייה את גוש האפר הקטן שנערם ליד הקופסה. האפר התפזר על הרצפה הלבנה של התא־מעצר, והוא חזר להביט בי ככה, אדיש, כשהוא משחק עם הצמת־עקרב שעל העורף שלו.

"בסדר," אמרתי.

"רודיקו," הוא קרא אחריי, "שיהיו לך חיים טובים, רודיקו, שיהיו לך חיים טובים, ותעשה דיאטה."

 

***

 

יצאנו מהחדר: השוטר ההולנדי, אסולין ואני. במסדרון השוטר החזיר לי את היומן, הארנק והפלאפון שלקח ממני כשנכנסתי למעצר.

Don’t get in anymore trouble. הוא אמר וחייך.

,I’ll take care of him אמר אסולין, .He'll be fine

.No more boxing הוא אמר לי בחיוך, חייכתי אליו.

יצאנו אל השמש הנדירה של אמסטרדם והתחלנו ללכת. התעלות התנצנצו לי מול העיניים וסינוורו אותי. אחרי כמה רחובות אמרתי פתאום: "אסולין, חכה שנייה, שכחתי משהו." וחזרתי אחורה.

"מה קרה התאהבת במשטרה?" שאל אסולין, "בשביל זה נסענו עד אמסטרדם, אה? למה לי כל זה, יכַלתי להוריד אותך ברחוב הרכבת בתל־אביב וזהו."

"לא לא, חכה לי שנייה," אמרתי. הלכתי אחורה וחציתי את הכביש. נכנסתי ל־coffee-shop הראשונה שמצאתי ושאלתי אם יש להם סיגריות. שאלו אותי עם חומר או בלי חומר? לא ידעתי מה לענות. בסוף אמרתי עם חומר. נתנו לי שתי קופסאות לבנות וחזרתי אחורה בצעדים מהירים. אסולין התחיל לאבד סבלנות.

"שוב מסתבכים? רק עכשיו יצאת מהבית־מעצר, אם הייתי יודע שאתה כזה קוץ בתחת לא הייתי נוסע איתך בכלל." הוא מיהר אחרַי בצעדים קטנים, כשהבולרו הסגול שלו מתנופף בשמש החורפית, "בשביל אחד כל־כך שמן אתה הולך מה זה מהר."

"הבחור הזה," אמרתי והמשכתי ללכת, "הבחור הזה שהיה איתי בתא מעצר, מסכן, הוא ביקש ממני סיגריות ושכחתי."

"אז מישהו אחר יביא לו סיגריות." אמר אסולין ותפס אותי במרפק, "עזוב אותך."

"אסולין," אמרתי, "עזוב ת׳יד, הוא היה חייל שלי."

 

***

 

נכנסנו לתחנת המשטרה. השוטר הגבוה והבלונדיני היה מופתע לראות אותנו שוב.

It’s you again?

"כן, מדרובּ זה," אמר אסולין לעצמו, "הביא סיגריות לאסיר שהיה לפני מיליון שנה חייל שלו."

I would like to give these cigarettes to the prisoner who sat with  me in the cell. אמרתי לשוטר.

It’s better you won’t talk to him הוא אמר ולקח ממני את הסיגריות.

I will give it to him and say it’s from you.

But man אמרתי בקול נחוש,

I want to see him, I promised him this

הוא הביט עלַי לרגע בעיניים הכחולות שלו, כאילו חשב על משהו, ואמר:

Come with me

אבל במקום לרדת למטה לתא מעצר, הוא הוביל אותי ואת אסולין למעלה, לקומה השנייה, למשרד שלו. הלכנו אחריו. הוא קפץ את המדרגות המסובבות שלוש־שלוש.

התיישבנו אצלו במשרד. השוטר הדליק את המחשב שעל השולחן־כתיבה שלו ואמר:

You know who this man is?

.He was my soldier in the Israeli army, but I haven't seen him for many years.

!Well, he is a very dangerous man אמר השוטר והפנים הרחבות שלו הצטמצמו.

.Listen to this הוא לחץ על המקשים של המחשב כמה לחיצות ונשמעו הקולת האלה:

 

מעשן?

אתה ישראלי?

נו, מה חשבת, סתם שמו אותנו ביחד, הם בסדר ההולנדים מתחשבים, רצו שלא ישעמם לך. מעשן?

לא, תודה רבה.

כמה זמן אתה פה?

חודש. סתאאאם, יומיים בערך, מחר אני בחוץ. מה איתך?

עוד מעט יבוא מישהו להוציא אותי.

 

,You taped us אמרתי המום.

"הם הקליטו אותנו." פניתי לאסולין. הוא החוויר.

.Yes, sure אמר השוטר. היה לי קשה לנשום, הלחץ דם, הסוכרת.

?But why did you do that אמרתי והסתכלתי על השוטר כמו חבר מכוכב אחר.

,Israelis, Israelis אמר השוטר ונדנד את האצבע הארוכה והמטופחת שלו מעבר לשולחן. ,We thought, you see הוא פני אלַי,

that you Israelis, you all know each other. This man is a very dangerous man. He is one of the biggest diamond thieves in  Europe. He's in the Aslan Gang and he is responsible for many illegal actions all over Europe. Two days ago we caught him .in a robbery…

"באמת?!" פתחתי את הפה כמו דג, "באמת?!" אמרתי בעברית לשוטר ההולנדי.

"דבר אליו אנגלית רודי, הוא הולנדי." מִלמל אסולין.

.He told me that he robbed a coffee-shop אמרתי לשוטר. השוטר פרץ בצחוק והניח את האצבעות הארוכות שלו על השולחן.

A coffee-shop? What coffee-shop? He stole diamonds worth million Guilden. Coffee-shop! We put you together because he doesn’t want to talk to us. He is a Belgique citizen and we can’t operate here without the Belgiques. They want him for a long time. Now we are waiting for them, but he won’t talk to us. So we figured, הוא הצביע עלַי באצבע המתעקלת שלוwe will put you together, and you will talk with him in Hebrew. Maybe you will know him, as I said, you Israelis, you all know each other.

"אסולין אתה ידעת מזה?" שאלתי אותו.

"בטח, אני תרגמתי להם מה שאתה אמרת. ככה הם נתנו לך לצאת יותר מהר, ובלי ערבות."

"גם אתה בסיפור." אמרתי המום.

But you didn’t say anything important for us in this conversation, because you talked about the old days.

Yes, אמרתי וכעסתי מאוד, We talked things in private and

you taped us. אמרתי והרגשתי איך הבטן שלי מתחממת מבפנים, הכרס התחילה לרעוד, "אסולין, אתה גם כן חרא," אמרתי לו, "מה שיתפת איתם פעולה, אנחנו רק תיירים פה." פניתי לשוטר הגבוה מעבר לשולחן וגירדתי את הזקן המלא שלי בעצבנות, טיפות זיעה נדבקו לשערות המסולסלות. He was a little criminal הפניתי את הראש השמן שלי לאסולין, "עבריין צעצוע," הפניתי את הראש השמן שלי בחזרה לשוטר,but he was not a bad soldier, A bit problems with discipline, but he was a good soldier, הרגשתי שהדם עולה לי לראש, אמרתי, Maybe he is not the guy you’re looking for

"תירגע רודי, תירגע," אמר אסולין, "אפשר לחשוב על מי אתה מגן כאן. אז היה חייל שלך בסדיר, אז מה? מאז הוא היה יכול לעשות עשרים וחמש אלף עבירות, על מה אתה מדבר? תראה איזה תיק יש לו פה, אל קפונה פראייר לידו. Give-him the file אמר אסולין לשוטר, "תירגע רודי, עוד מעט אתה תתנפל על השוטר, ואנחנו נסתבך פה עוד יותר בגלל הנבֵלה."

לקחתי את התיק של זוגייר ליד ופתחתי אותו, מכל טוב הארץ היה שם: תמונות שלו עם כל מיני עבריינים בכל מיני פוזות, תמונות ממעקבים כמו בסרטים עם עיגולים על הראש של המבוקשים, תמונות של מעצר: פרופיל וחזית, מספרים סידוריים, רישום של שיחות טלפון, חשבונות בנק.

.and if that is not enough for you, look at this אמר השוטר, ובידיים הארוכות והמטופחות שלו הרים שקיק כחול מלבד, פתח את החוט הסגול שלו ושפך על השולחן ערֵמה של יהלומים, שאלוקים ישמור. This was found on him during the robbery in the street. nearly one million Guilden in diamonds. It’s enough for you? Look at them! They were four guys riding on bicycles and we only caught him, but he will speak אמר השוטר ונשען בהחלטיות לאחור, when the Belgiques will come, I promise you, and we will catch him and the other three too, and also the second million .I promise you.

הוא אמר את זה קצת בשקט, כאילו ניסה לשכנע את עצמו.

שלחתי יד אל השולחן והרמתי את היהלומים המנצנצים. הם באמת היו יפים וגדולים. אני לא מבין ביהלומים שום דבר, אבל הם נראו לי שווים הון. הרמתי את הגוש הנוצץ הזה מול העיניים שלי ומול השמש החורפית של אמסטרדם, שהייתה מנצנצת על המים בתעלות מרחוק ונשברת על היהלום הקטן והיקר הזה, וחשבתי לעצמי, מה זה הגוש הזה? מה זה החומר הזה שממנו עשויים החיים? זה שזז כל הזמן, זה שאף פעם לא נח. אלי זוגייר שבכלל לא היה בראש שלי כל השנים האלה, מי בכלל זכר אותו? הגיע לצבא כי הוא גנב טילונים, ויצא מהצבא 'על נפשי' כי הוא שם איזה גוש של חרא באסלה. היום הוא פושע גדול באירופה, שודים של מיליונים, אלוקים, מי אחראי לכל זה? ואז הופיעה לי מול העיניים רינה שלי. הדמות שלה השתקפה בתוך הגוש של היהלום שנִצנץ, רינה שלי כמו אז לפני שנים בקסטינה, כשהיא הייתה נכנסת לשירותים של הגברים יפה כמו מלאך. היא הסתכלה עלַי מתוך הגוש הקטן והמנצנץ במבט התמים שלה ואמרה, 'זה כבר יותר מדי בִּשבילי'.

 

הסיפור פורסם לראשונה בכתב העת "מאזניִם", בעריכת המשורר עזריאל קאופמן ז"ל. אחר כך כונס בספר סיפוריי השני "סוף הקומדיה" בהוצאת "עמדה/ביתן", 2001.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל