בננות - בלוגים / / רות אלמוג מתכתבת עם ג'יימס ג'ויס
רן יגיל

רות אלמוג מתכתבת עם ג'יימס ג'ויס

רות אלמוג מתכתבת עם ג'יימס ג'ויס

 

רן יגיל

 

"הוויכוח על מגויסות הספרות יש לו זקן ארוך עוד מימֵי סארטר והמחויבות שדרש וחיפש אצל כותבי הפרוזה. אבל אני, בגילי, כבר לא אכפת לי. אני לא רוצה לכסות על המציאוּת באמצעים ספרותיים." אמרה לי הסופרת רות אלמוג במועדון הקריאה שקיימתי איתה ביפו על ספרה האחרון "החיים", הכוונה ל-Living The  ולא ל-Life, והתכוונה בעצם שהיא כבר אינה פוחדת ממגויסות או מפוליטיזציה של הספרות. אחרי כל כך הרבה סיפורים קצרים ורומנים, היא לא חשה צורך ליצור דיכוטומיה בין כתיבה על המצב לבין מעשה הסיפור עצמו כמו שרבים מטובי סופרינו עושים כאשר הם מפרידים בלטריסטיקה מפובליציסטיקה.

 

ואכן, הספר האחרון שלה, הוא עירום וחף מעניין זה. להבדיל מהרומן הנודע שלה "שורשי אוויר", שגם הוא היה פוליטי וחברתי במהותו, בספר הזה היא אינה חשה צורך לסַפְרֵת את המציאות בלשון רב רובדית בסמליות מורכבת, אלא הולכת דוּך ואומרת את הדברים ישירות באמצעות הדיאלוג והמשפט החסכני והמאופק המעצים את הרגש.

 

בספר תריסר סיפורים קצרים שהם מה שג'יימס ג'ויס היה קורא בדיוק רב אפּיפאניות. מונח נוצרי שבמקור פירושו "התגלות", המציין בספרות גילוי רוחני פתאומי, בין בדיבור המוני בין בתנועה בין ברובד הזכירה של המוח עצמו. אלה רגעים עדינים ויקרי ערך החולפים מהר, ואלמוג אכן יודעת לצוד אותם ברשתה הנרטיבית.

 

בין אם מדובר בילדה גרגרנית, גם רעבה וגם תאֵבת חיים, המתעמתת עם אימה אשר גם היא יודעת לחוש את האלמנט הסנסואלי הפּרוּסטיאני שבמזון וחוששת ממנו (זללנית); בין אם מדובר בקניית מתנה לאח, ספר שבעצם היא רוצה לקרוא יותר מן האח עצמו, והוא באופן מחאתי לאורך השנים, על אף שאולי הספר עשוי לעניין אותו, לא קורא אותו, כי הוא יודע בלִבּוֹ שהאחות קנתה את המתנה לעצמה בעצם ולא לו, דווקא מפני שהיא רצתה שיקרא, הוא לא קרא (מתנה); בין אם מדובר בזוג חברות מתבגרות מגחכות וממתיקות סוד, הנחשפות לעולם המורכב של המבוגרים דרך סדרת קלפי הסופרים ובראשם עגנון ושפתו המוקשה (צחקניות); בין אם מדובר בזוג ילדים, בן ובת, שידע רגע אינטימי של מִגננה, של אהבה, ונפגש אחרי שנים רק כדי להיפרד ולהגיד שלום וזהו רגע האושר הגדול בחייה של הדמות הנשית (חמוץ כלימון); או בשליו פצוע שנתקע מאחורי המקרר ומעסיק את בעלת הבית (הביקור של קוּטוּרניקס קוּטוּרניקס). כולן כולן כולן – אפּיפאניות.

 

לא לחינם הוזכר כאן ג'יימס ג'ויס. את הקובץ של רות אלמוג חותמת נובלה לירית דיאלוגית ששמה נושא את שם הקובץ כולו "החיים", The Living. את הקובץ הקלאסי הנודע של ג'ויס "דבּלינאים", שרות אלמוג כל כך אוהבת, חותמת נובלה בשם "המתים", The Dead, ג'ון יוסטון עיבד אותה לסרט. הדמיון אינו מצוי רק בשם המנוגד. הן אצל אלמוג והן אצל ג'ויס מדובר בַּנובלות בקבוצה חברתית בוגרת שבאמצעותה נעשה ניתוח חודרני של הקיפאון והשיתוק של מעמד הביניים בחברה. אצל ג'ויס זאת החברה האירית שממנה כל כך סלד וחי עימה ביחס של אהבה-שנאה. ג'ויס התקשה לחיות באירלנד, אך כל מה שכתב בימי חייו סב סביב מדינה זו; אצל אלמוג זהו השבט הלבן הפריבילגי, שהוא לא בהכרח עשיר כלכלית, אבל מתיימר להיות עשיר ברוח, בנכסים רוחניים, ופעמים רבות עיקש ומתנשא.

 

הן אצל אלמוג והן אצל ג'ויס זירת ההתרחשות היא המסיבה. אצל ג'ויס זה נשף המחולות השנתי של העלמות מוֹרקן, אצל אלמוג מדובר במסיבה הקרויה "מפתח הקיץ", חנוכת הבית החדש של לוסי וברנרדו. הן אצל ג'ויס והן אצל אלמוג למעשה האמנות במסיבה יש משמעות המתערבבת באגו של הזוגות. שירה, נגינה והקראת ספרות – אלה מסמלות את המעמד החברתי ואת התרבות ואת התקיעוּת. ג'ויס מרבה בציטוטים, אבל אלמוג הרבה יותר. היא, להבדיל מג'ויס, לא פוחדת לשתול גופי ידע ויקיפדיים בסיפור, מעשה פוסט מודרני רווי ציטוטים. הן אצל אלמוג והן אצל ג'ויס קיימת הסגירות המאפיינת את החברה. אצל ג'ויס זוהי הדת המנוונת, אצל אלמוג – הפוליטיקה המקומית. כל הזמן הוויכוח הפוליטי העקר והמפלֵג מצוי במתח שמתחת לפני השטח. המשפט החוזר הוא "בלי פוליטיקה", או "הערב לא מדברים פוליטיקה". הן אצל אלמוג והן אצל ג'ויס ישנה משרתת או עובדת שמתרוצצת לרַצות את בּאי המסיבה ושייכת בכלל למעמד סוציו אקונומי אחר, והן אצל שניהם קיימת דמות השיכור שיעשה בושות ואוטוטו עלול לחשוף את הצביעות החברתית.

 

יותר מזה. הסוף דומה מאוד וקשור בסיפור עבר זהה. גבריאל קונרוי, גיבורו של ג'ויס, הולך למסיבה עם אשתו גרטה, אך סובל מאוד מהאקט הזה שהוא חייב לסמן עליו וי. גם אלמה, הגיבורה של אלמוג, באה עם בן זוגה עוזי, ומתקשה מאוד להיות במסיבה במחיצת החברים המתנוונים עם מִבני השיח הקבועים. לבסוף מתגלגל בתום המסיבה גבריאל לבית מלון ושם, אחוז תשוקה, מתגלה לו כי אשתו נתרגשה בשל שיר שהושר במסיבה, כי היה לה אהוב נעורים שנהג לשיר לה את אותו השיר. האהוב היה חולה, ובעקבות מכתב שכתבה לו יצא בגשם ובקור לראותה, מרעיד תחת חלונה. גרטה סבורה שבשל אותו אקט רומנטי מת הצעיר האהוב והחולה. גבריאל חושב לעצמו כי לעולם לא יוכל לאהוב את אשתו כמו אותו אוהב צעיר וזך שהקריב את חייו למען אשתו ובעצם לא נתלכלך לו ונותר צח כשלג היורד על דאבּלין. המת הזה חי יותר מכל הדמויות החיות המתרוצצות בנובלה תחת המוסכמות החברתיות המקומיות המוכרות. גם אצל אלמוג לאלמה יש אהוב נעורים שנהרג בצבא, לוליק, וקבור בבית הקברות הכפרי הסמוך ולא נתלכלך בכל הישראליות הבִּיצתית ולא הסתאב. הוא נשאר ככה צעיר ויפה בלורית ותואר לנצח, והוא עולה בזיכרונה בהקשר דומה המוביל לקטסטרופה שבסוף הסיפור.

 

ג'ויס הגברי מיני, ציני וקר יותר באשר למצב החברתי; אלמוג הנשית, רגשית יותר ומעורבת. אך שניהם מסיימים את הנובלות באופן דומה. אצלנו אין שלג, אבל במִפתח הקיץ לפתע יורד גשם זלעפות, אולי זה מלקוש. הגשם הוא שגורם לקטסטרופה בסוף הנובלה של אלמוג והיא מסיימת את היצירה בשורות הבאות: "גשם סמיך, מלא וקשה ירד על הכפר, על המכוניות שיצאו לדרך, על נפתלי וחמוטל שרצו על המכונית שלהם, על מלאכי וגילי שהלכו לאט לאט והתלחשו, על ברנרדו שעמד על מפתן ביתו, על לוסי היפה שעמדה במִפתח השביל, על העשב בשדות, על הסוסים בגדרה, על המצֵבה של לוליק ושאר האבנים בבית העולם הסמוך, ועל כל המתים והחיים".

 

ואצל ג'ויס בתרגום אברהם יבין הנובלה מסתיימת כך: "כמה נקישות קלות על השמשה עוררוהו לפנות ולהביט בחלון. שוב התחיל לרדת שלג. רדום צפה בפתותים. כסופים וכהים היו, נופלים באלכסון לאור פנס הרחוב. הגיעה שעתו לצאת למסעו מערבה. כן, צדקו העיתונים: השלג יורד בכל רחבי אירלנד. הוא יורד על כל השפֵלה המרכזית החשוכה, על הגבעות הקירחות, יורד חרש על ביצת אלן, והלאה מערבה, נופל חרש לתוך גליו הסוררים והשחורים של השֶׁנוֹן. גם על כל חצר הכנסייה הנידחת שעל הגבעה הוא יורד. החצר שקבור שם מייקל פיורי. מונח הוא תלוליות-תלוליות על הצלבים העקומים והמצבות, על חודי הרמחים על השער הקטן, על הקוצים הצחיחים. לאיטה התעטפה עליו נפשו כששמע את השלג נופל רפה דרך היקום ורפה נופל, כבוא קיצם, על כל החיים והמתים."

 

פעם, לפני שנים, עורך מתבגר רצה לפגוש את המתרגם והמשורר מרדכי אבי- שאול בזִקנתו. הוא בא אליו וביקש לשוחח איתו על ספרות, על החיים ועל המוות, שיח על כל הקופה. אמר לו אבי-שאול: "בגילי המופלג, על החיים אני מוכן לדבר איתך; על המוות? תמצא מישהו אחר לדבר איתו". זה בדיוק ההבדל. ממרום גילה הספרותי בוחרת אלמוג, למרות הסטגנציה החברתית והייאוש המקומי, לא לראות באנשים החיים מתים, אלא רק גופים שהתנוונו ואפשר אולי לעורר אותם על אף הסוף הקרֵב. בזה היא אופטימית מג'ויס.

 

החיים, רות אלמוג, עורך: יגאל שוורץ, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 150 עמ', 86 שקל

 

עטיפת הספר בהוצאת זמורה-ביתן, מוציאים לאור

עטיפת הספר בהוצאת זמורה-ביתן, מוציאים לאור

 

 

תגובה אחת

  1. איזה יופי של פינג פונג

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל