בננות - בלוגים / רן יגיל / המשורר הוא גדול-הרוצחים
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

המשורר הוא גדול-הרוצחים

המשורר הוא גדול-הרוצחים

 

רן יגיל

 

מייקל קונלי ידוע ככותב מותחנים מן הסוג הנוקשה והגברי. הוא מצוי עמוק בתוך הז'אנר – טכני מאוד ומדויק בִּפרטים. אבל להבדיל מהרלן קובֶּן הוא אינו טכנוקרט, אלא כותב קר ומחושב שמעמיק בדמויות ובמצבים בתוך הסוגה. הוא לא סתם עוד כישרון היודע לבצע את השילוש הקדוש של בניית סכֶמה, שִׁחרור האינפורמציה לאט-לאט ועשיית הרבה תפניות. יש לו תמיד נרטיב מקורי והוא מעמיק בו.

 

אבל "המשורר" הוא ספר יחיד ומיוחד שבו פוגש רומן המתח הישיר את הבּלטריסטיקה, את הספרות היפה, פָּנים מול פָּנים. וכל זה קורה ברובד העליון של המֶטָא-טקסט.

 

ישנו ארגון בינלאומי של כותבים הקרוי Pen. זאת מעין אגודת סופרים בינלאומית ושמה הוא ראשי התיבות של המילים: Poets, Essayists ו-Novelists. דהיינו: משוררים, מסאים או כותבי מאמרים, וסופרים על כל נגזרותיהם. בשלוש הקטגוריות הללו כיסינו פחות או יותר את הכותבים, ודאי את כותבי הבּלטריסטיקה. הארגון עצמו אינו מופיע בספר, אך תֵּכֶף אחזור אליו כי הוא יועיל להבין את הרומן מפני שהאקוויוולנט האֵימָתִי שלו, צֵל בּן צֵל, מופיעַ גם מופיעַ.

 

כדי להעמיק ולהבין מה שקונלי עושה ב"המשורר" צריך לחזור להבדלה השערורייתית של סארטר בין פרוזה לשירה. אני פעמים רבות מאמץ אותה ומשתמש בה, אבל אסתטיקונים אניני טעם וחמורי סבר נחרדים ממנה בשל הקוטבּיות הדיכוטומית שלה.

 

פרוזה לדידו של סארטר מתארת את העולם במילים. איזשהו עולם. פנימי, חיצוני, פנטסטי, ריאליסטי – אין זה משנה. פרוזה דורשת כרונולוגיה, דיאכרוניה ועלילה, מצבים ודמויות והסקת מסקנות מתוכם. השירה אינה מחויבת לכך, ודאי לא שירה מודרנית או פוסטמודרנית, ולכן השירה היא המבע החופשי והיוקרתי ביותר לדידי, אך לא לדידו של סארטר שמבקש כי האמנות תעבוד בשם הרעיון.

 

שירה זוהי אמנות מבע צרופה שלא חלים עליה כללים, אלא אם כן בוחר המשורר לשים עליו מוסרות טכניות בנוסח חרוז ומשקל. בעצם בשירה אין כל כוונה לתאר את העולם במילים, אלא להפנות את השפה כלפי עצמה כמו מראָה. שירה היא אנטידיבּור או דיבור פרטי ובזה מקוריותהּ וכך היא מענגת. הסוד או החידה עומדים במרכזה. כאילו לכותב ולקורא שפת סתרים אישית משלהם.

 

כמו שוִיזלטיר כתב בשירו: "יש אנשים שאינם אוהבים את חירות האמירה;/ היא מדכדכת אותם, משרה עליהם עצבות./ בעצבונם הם מסוגלים/ כמעט לכול: ליילל, לחנוק./ חשד אפל רוטט בהם/ כמו שן חולה,/ ושנתם בלילות רצוצה, חרקנית. בהתהפכם/ על משכבם הם הוזים/ אופני אמירה חדשים,/ יצוקים בדפוסי פחדיהם." מה להם ולשינוי העולם? ואיך ישנו את העולם. ישַׁנוּ גם ישַׁנוּ. ישרטו את תודעתך וישַׁנוּ כי שיר הוא איש עירום כפי שכתב בוב דילן ואף מבע עירום, וככזה במיטבו הוא נכנס הַיְשֵׁר למוחך כסם לווריד. אתה אינך יודע אפילו איך זה קרה בקסם השפה.

 

פעם אחת לפני שנים, בצעירותי, שוחחתי עם הסופר יגאל מוסינזון ("אפורים כשק", "דרך גבר", "מי אמר שהוא שחור", "יהודה איש קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש", "טרנטלה", "חסמבּה") והוא אמר לי:

"שמעתי שאתה כותב שירה."

"כתבתי," אמרתי לו, "אבל הפסקתי. אני עובר לסיפורת."

"עזבת את היהלום שבכתר לטובת הכתר עצמו?" תמה מוסינזון, "שירה היא מבע צרוף. עברת לצד שלי וזה משמח אותי," הוסיף, "אבל ויתרת על משהו מהותי בַּכּתיבה." ואכן קיימת תפישה כזאת בקרב פרוזאיקונים ומשוררים כאחד, כפי שכתב אבידן בשירו הנודע "הפוליטיקאים של הלשון":

 

"אֲנָשִׁים כָּמוֹנִי וְלֹא כָּמוֹךָ/ קוֹבְעִים אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן./ בְּכָל מָקוֹם בַּגָּלַקְסְיָה הַסֶּמַנְטִית,/ בְּכָל מָקוֹם עַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ/ וּמִחוּצָה לוֹ.//

 

הֵם מַאֲזִינִים לָרֶטֶט הָרַךְ, הַסָּמוּי, הַתַּת-אָטוֹמִי/ שֶׁל הַזִּמְזוּם הַחֲשָׁאִי, הַחוּץ-לוֹגִי, הַמֶּטָא-פְּסִיכוֹלוֹגִי,/ הַתַּת-מַדָּעִי וְהַסּוּפֶּר-דִּקְדּוּקִי.//

 

אֲנַחְנוּ אַחֲרָאִים לְכָל מַה שֶּׁקּוֹרֶה בַּלָּשׁוֹן בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע,/ כִּי אֲנָשִׁים כָּמוֹנִי וְכָמוֹךָ הֵם הַפּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁל הַלָּשׁוֹן./ אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים, אֵיךְ יְדַבְּרוּ בְּעוֹד עֶשֶׂר, עֶשְׂרִים, מֵאָה, מָאתַיִם,/ עֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים שָׁנָה.//

 

אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת מַנְגְּנוֹנֵי-הַהֲבָנָה שֶׁלְּךָ,/ מְכוֹנְנִים אֶת מַנְגְּנוֹנֵי-הַקֶּלֶט-וְהַפֶּלֶט./ אֵין לָנוּ כֶּסֶף, אֵין לָנוּ כֹּחַ, אֵין לָנוּ שִׁלְטוֹן./ עַל כָּל אֵלֶּה וִתַּרְנוּ לְטוֹבַת הֱיוֹתֵנוּ/ הַפּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים בִּתְחוּם הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן./ אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן וְאֶת הַלָּשׁוֹן./ אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת הַלָּשׁוֹן כְּפּוֹלִיטִיקָה וְאֶת הַפּוֹלִיטִיקָה כְּלָשׁוֹן./ אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים, אֵיךְ אַתָּה תָּבִין/ מַצְּבֵי-לַחַץ, מַצְּבֵי-רַכּוּת, מַצְּבֵי-הֲבָנָה,/ מַצְּבֵי-שְׁטוּת, מַצְּבֵי-גְּאֻלָּה,/ בִּתְחוּם הַלָּשׁוֹן וְהַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן,/ כִּי אֲנַחְנוּ הַפּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים/ בִּתְחוּם הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן.//

 

אֲנַחְנוּ לֹא שׁוֹלְטִים בַּבַּנְקִים, בַּתַּעֲשִׂיּוֹת, בַּחַקְלָאוּת, בַּמֶּמְשָׁלוֹת, בַּמִּפְלָגוֹת,/ בַּתַּשְׁתִּיּוֹת הַצְּבָאִיּוֹת וְהַמִּשְׁטַרְתִּיּוֹת./ אֵין לָנוּ מִמּוּן, מִנְהָלִים, הַשְׁפָּעוֹת אַדְמִינִיסְטְרָטִיבִיּוֹת/ עַל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים./ אֲבָל אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת הַתְּעוּפָה הַמַּתְמֶדֶת, הָעַל-מְהִירָה, שֶׁל הָרְחָשִׁים הַלְּשׁוֹנִיִּים/ בְּכָל רֶגַע נָתוּן, בְּכָל שָׂפָה וּבְכָל מָקוֹם./ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ עוֹשֶׂה אֶת זֶה בִּשְׂפָתוֹ וּלְעִתִּים בְּעוֹד שָׂפָה וּשְׁתַּיִם, וְיַחַד זֶה  מִצְטַבֵּר./ אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת הַתִּקְשֹׁרֶת הַבֵּינְמִלִּית./ אֲנַחְנוּ מְבִינִים אֶת הַסֶּמַנְטִיקָה וְאֶת הַסֶּמְיוֹטִיקָה וְאֶת הַתְּמוּנָה וְאֶת הַצֵּל    וְאֶת הַצְּלִיל, וַאֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֵיךְ אַתָּה תָּבִין אֶת הַהֲבָנוֹת הָאֵלֶּה./ כִּי אֲנַחְנוּ הַפּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁל הַלָּשׁוֹן,/ הַפּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים בִּתְחוּם הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן.//

 

אַל תַּחְשֹׁב אוֹתָנוּ לְמֶגָלוֹמָנִים – כִּי מֶגָלוֹמַנְיָה הִיא מִלָּה,/ וְכָל מִלָּה זוֹכָה אֶצְלֵנוּ לְטִפּוּל מְחֻדָּשׁ בְּכָל חֶלְקִיק שְׁנִיָּה./ מֶגָלוֹמַנְיָה הִיא גַּם מֶגָ-תִּקְשֹׁרֶת, מֶגָ-סֶמַנְטִיקָה, מֶגָ-מֶגָ.//

 

אֲנַחְנוּ מֶגָלוֹמָנִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מִיקְרוֹמָנִים,/ אֲבָל אֲנַחְנוּ הַרְבֵּה פָּחוֹת מֶגָלוֹמָנִים מִמְּךָ,/ מִשּׁוּם שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים עַל הַשָּׂפָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמְּךָ,/ מִבְּלִי שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ אֲפִלּוּ אַלְפִּית הַבִּטָּחוֹן שֶׁיֵּשׁ, מִשּׁוּם-מָה, לְךָ.//

 

אֲנַחְנוּ הָאִידֵיאוֹלוֹגִים שֶׁל הַסֶּמַנְטִיקָה הַגְּלוֹבָּלִית וְהַקּוֹסְמִית./ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים בְּדִיּוּק מַה קּוֹרֶה בְּמֹחֲךָ בְּכָל רֶגַע נָתוּן,/ כַּאֲשֶׁר הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן/ נִפְגֶּשֶׁת עִם מֶרְכְּזֵי-הַכֹּחַ שֶׁל הַפּוֹלִיטִיקָה הַמֹּחִית וְהַבֵּינְמֹחִית/ שֶׁל כָּל אֶחָד מִכֶּם לְחוּד וְשֶׁל כֻּלְּכֶם יַחַד.//

 

אֲנַחְנוּ הַפּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁל הַלָּשׁוֹן, כִּי אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים,/ שֶׁלָּשׁוֹן זֶה פּוֹלִיטִיקָה וּפּוֹלִיטִיקָה זֶה לָשׁוֹן -/ וְשֶׁיַּחַד עִם זֹאת הַלָּשׁוֹן מְעֻגֶּנֶת מִחוּץ לְכָל תְּחוּמֵי הַפּוֹלִיטִיקָה/ וּמִחוּץ לְכָל תְּחוּמֵי הַלָּשׁוֹן.//

 

בִּתְחוּם הַלָּשׁוֹן הַחוּץ-לְשׁוֹנִית וְהַפּוֹלִיטִיקָה הַחוּץ-פּוֹלִיטִית/ אֲנַחְנוּ גַּם מְיַצְּגִים וְגַם מְיֻצָּגִים,/ מִחוּץ לְמֹחֲךָ וּמִחוּץ לְמֹחוֹתֵיהֶם שֶׁל/ אֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת-אֲבוֹתֶיךָ וִילָדֶיךָ וּנְכָדֶיךָ וְנִינֶיךָ./ כִּי אֲנַחְנוּ הַפּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁל הַלָּשׁוֹן,/ הַפּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים בִּתְחוּם הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן./ וַאֲנַחְנוּ אֲחוּזִים בְּאֹשֶר הִיסְטֶרִי עַל הֱיוֹתֵנוּ מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ.//

 

אֲבָל הִיסְטֶרְיָה הִיא רַק מִלָּה, וְכָל מִלָּה נִבְדֶּקֶת אֶצְלֵנוּ מֵחָדָשׁ, מִדֵּי חֶלְקִיק- שְׁנִיָּה./ אֲנַחְנוּ הַהִיסְטֶרִים שֶׁל הַבִּטָּחוֹן, אֲנַחְנוּ הַשְּׁלֵוִים שֶׁל הַהִיסְטֶרְיָה./ אֲנַחְנוּ הַהִיסְטֶרִים שֶׁל הַשַּׁלְוָה הַהִיסְטֶרִית הַבִּלְתִּי-הִיסְטֶרִית,/ אֲנַחְנוּ הַיַּצִּיבִים הַקְּבוּעִים שֶׁל הַהִיסְטֶרְיָה./ כִּי אֲנַחְנוּ הַפּוֹלִיטִיקָאִים שֶׁל הַלָּשׁוֹן,/ הַפּוֹסְקִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים בִּתְחוּם הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן."

 

איך כל זה מתקשר לקונלי ולַמשורר שלו? גיבורו של קונלי ג'ק מקאווֹי הוא עיתונאי שאחיו, תום, איש משטרה החוקר מקרי רציחות קשים, נמצא מת במכונית בחניון בנסיבות מסתוריות הנראות כהתאבדות אשר מתבררת בדיעבד, בשל בדיקת הפרטים ותחושתו החזקה של ג'ק, כרצח. מתברר שיש רוצח ייחודי שרוצח שוטרים החוקרים מקרי רצח אלימים במיוחד של פושעים נוראיים. הוא מביים את זירת הרצח כהתאבדות של השוטר הנרצח כתוצאה מהדיכאון הנורא שמקצוע זה משרה על העוסקים בו ומשאיר שורות שיר ומשפטים משל אדגר אלן פו, המשורר והסופר האמריקני הנודע, אבי סיפור המתח, האימה והספרות הבלשית – או בקיצור כל מה שמפחיד ובלתי נודע בכתיבה ובחיים. האֶפ-בִּי-אַי חוקר את המקרה ומצרף את מקאווי, שחקר בדרכו את המקרה, לשורותיו, כדי שזה, האחרון, לא ישבש את מהלך החקירה הבֵּינְאַרצית והסבוכה בפרסום כתבה. האפ-בי-אי חושש שהמשורר ייעלם לו. בדרך מתאהב ג'ק ברייצ'ל, סוכנת האפ-בי-אי ופוגש דמויות רבות של סוכנים ושוטרים על רקע חקירת האירועים, החוצה מדינות בארצות הברית הגדולה. כל זאת עד לעימות הבלתי נמנע עם משורר-הדם המתוחכם הזה.

 

ובכן, ממש כמו יגאל מוסינזון, גם אני מעריץ משוררים ונוהה אחר קריאת שירה לפני כל קריאה אחרת. הרומן של קונלי, מעבר לרמזים המופיעים בשורות שיר מצד הרוצח, דברים כאלה כבר קראנו לא אחת בספרי מתח, מַשווה בעצם בין עולם הפשע לעולם הפואטיקה ובזה ייחודו וגדולתו. אני חוזר כעת לראשי התיבות של Pen: ה- Novelists, הסופרים על כל נגזרותיהם הם הפושעים השפלים המעצבים ויוצרים את המציאות האיומה, את ההוויה. מי במעשים, הרוצחים עצמם, מי במילים, הסופרים עצמם. הם בוראים את העולם הגיהינוֹמי שקונלי מבקש לתאר, שבו אדם לאדם זאב ושגרת החיים מתישה, ורק טיפות אחדות של חמלה יורדות אל ההוויה ברגעים נדירים. ה- Essayists של עולם הספרות הם השוטרים של עולם המציאות. אלה החוקרים את המעשים. אם מדובר בחוקרי ספרות הרי שאלה מנתחים את דברי הפרוזה, משווים אותם, מנגידים אותם; אם מדובר בחוקרי משטרה, הרי אלו מפענחים את מקרי הרצח, לומדים אותם, מנתחים אותם. חוקרי הספרות הם אלה שבודקים באמצעות העל… את האת…, מנסים לתפוס את רוח הסופרים, כשם שחוקרי המשטרה מנסים לתפוס את רוח הפושעים הנוראים.

 

מעל כולם עומדת הקבוצה השלישית – "המשוררים", ובעצם אצל קונלי מדובר במשורר, המשורר, האחד, לא בורא העולם, אלא הנע בין העולמות של השפה. ממש כפי שאבידן אמר על עזרא פאונד שאין להגדיר אותו כמשורר אלא כמפעל של מילים. המשורר בורא עולם באמצעות השפה, אבל גם מַפנה את השפה כלפי עצמה ויוצר הזרה שלה באמצעות נאולוגיזמים (תחדישים), ולכן הוא הפוליטיקאי של הלשון ואין בלתו. הוא בורא מימזיס ומעקר אותו בוזמנית ביצירת מימזיס חדש.

 

זה שוב סיפור של שליטה. שליטה בסיטואציה ובגבולות השפה שהם גבולות העולם כפי שקבע ויטגנשטיין. אכן משוררים רבים סבורים כי כל העולם נברא אך בשבילם, וזה ניכר באגו שלהם, בחסכנות המבע שלהם, גם היא לעיתים נפתלת וארוכה, עדיין היא חסכנית, ובמקוריות שלהם. למרות שהם אוהבים מאוד לקבל מחמאות בשיריהם ותלויים ככל יוצר באהבת הקהל, בכתיבתם הם שמים בראש ובראשונה את עצמם ולא את הקורא לנגד עיניהם. חשוב להם, חורה להם את מוות, לטוטאליים שבהם, להישאר נאמנים לעצמם ולא לזולתם.

 

המשורר של קונלי, יהא אשר יהא, כדי לא ליצור כאן ספוילר גדול מדי, הוא איש המערכת, הרוצה לשלוט במערכת, לשמר אותה, לבנות אותה ולהרוס אותה בוזמנית, להיות נוכח ובלתי נתפס, להבין לנפש הרוצחים ולנפש השוטרים כאחת. הוא מספר לנו סיפור בַּמציאות באמצעות רצף רציחות לינאריות, הוא יוצר הקשרים חדשים של פשע ומשאיר שורות שיר משל גדול וחלוץ יוצרי האימה, המשורר-סופר – אדגר אלן פו. הוא הרי אמן אמנות הרצח המתיימר להיות החופשי והנעלה מכולם: רוצח של שוטרים (Essayists) שחוקרים מקרי רצח איומים של רוצחים קשים (Novelists).

 

כך מצליח קונלי להקביל בין עולם הפשע לבין עולם הכתיבה. העולם הוא אכן נפלא ונורא וגאה ואכזר, יש בו סופרים רוצחים ושוטרים מסאים, אבל בפשע הכתיבה, גדול הקרימינלים הוא המשורר. הוא שומט את שטיח ההוויה תחת רגליהם של שתי הקבוצות האחרות.

 

דבר נוסף, לא ברור למה הוא עושה את מה שהוא עושה. מה הרציונל הפסיכולוגי שמעבר להווה מדכא הטמון בעבר נורא. וזה יפה, כי מותחנים בדרך כלל מבקשים צידוק פסיכולוגי משומש לעייפה. כאן אין הסבר, אלא אם כן נעמיק עוד יותר את האחיזה במטא-טקסט ונעלה קומה אל האינטרפרטציה המורה על הקבלה בין עולם הפשע לעולם הפואטיקה. טוב, הוא פסיכופת, בסדר, הוא סוציופת, יכול להיות שאבא שלו נהג בו כך, או אימא שלו אחרת, אך את זה כבר ראינו וקראנו בספרים ובסרטים אחרים, וזה מצדיק זוועות בנוסח רוצח סדרתי יצירתי, או פדופיל בעל נפש מורכבת; אבל תחכום שכזה של רציחות של שוטרים החוקרים מקרי רצח קשים, בימוי אותן רציחות כהתאבדויות השוטרים בשל דיכאון מאותן חקירות הזוועה, תוך השארת שורות משל פו, זו הפניית שפת הפשע כלפי עצמה כמראה וזה תפקידו של המשורר, ואי אפשר להצדיק זאת באופן ביוגרפי באיזו טראומה מן העבר הרחוק או הקרוב. חייבים אפוא להיאחז במטא-טקסט ובכוונתו של המחָאבֶּר.

 

דבר אחרון, המשורר נעלם בסוף הרומן. דמותו נותרת פתוחה. הוא מרפרף ומתנדף, מעשה-שטן, כמי שמכר את נפשו לסמאל בעבור היצירה. לא תתפוס אותו. רגע אחד הוא שם ואחר אינו. בְּרָם, הוא שורט את תודעתך לעולמי עד. כלומר, אליבא דאבידן המשוררים הם הפוליטיקאים הנעלים של הלשון, אליבא דקונלי המשורר הוא הפוליטיקאי הנעלה של הרצח. הוא השולט!!

 

"המשורר", מייקל קונלי, מאנגלית: בועז וייס, "מודן הוצאה לאור", 458 עמ'

 

 

עטיפת הספר בהוצאת "מודן"

עטיפת הספר בהוצאת "מודן"

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל