על ספרו של יצחק מלר – שירת הנֹגה

להושיט יד לנֹגה. יופיו של הספר המקורי הזה, "שירת הנֹגה", נעוץ בפער בין ראשית החיים וגילוי העולם הסובב מתוך סקרנות אֵינְגֶּמֶר וְחֵקֶר, לבין מי שכבר בגר והפך לאינטלקטואל מגובש בעל תפיסת עולם, ראה דבר או שניים בחייו ומבחינתו חידת החיים היא בבחינת דבר פתור ואידיאולגיה סדורה. המפגש הזה בין השניים, הנכדה והסב – התום והאינטלקט – מוליד אינטראקציה מרתקת הבאה לידי ביטוי בשירים, שבה מי שבגר וסיכם, מבין לפתע ויודע כי החיים עדיין נותרים בבחינת חידה פִּלאית.

 

סבא יצחק פוגש את נֹגה. הוא מביא איתו למפגש את כל האינטלקט שלו, מוִינֶטוּ וקרל מאי, ועד וירג'יניה וולף; תפיסות פוליטיות חברתיות ומומחיות על בתחום הרפואה אשר אותה רכש בדי עמל ובניסיון של שנים. נֹגה מביאה איתה את ראשוניות המפגש עם העולם שאין דומה לה ואין שני לה. היא, הראשוניות, סינגולארית (חדפעמית) לחלוטין ולא תחזור. המפגש הזה מוליד רגש עצום ובל יתואר של אהבה ומסע נהדר, שבו סבא יצחק ונֹגה רוכבים על גבי "רוץ בן־סוסי" של ביאליק אל עבר השדות המגנטיים האינסופיים של הדמיון וגם בשדות ממש, במסע אחר טורי נמלים ומילול עיתונים ומילים. עולם חדש נפתח בפני הסבא יצחק, עולם שהספיק לשכוח מאחורי ספרייה ענקית של ידע, ועולם חדש נפתח כמובן גם בפני נֹגה.

 

סבא יצחק מבקש לזרום בהוויה, להיות בתוכה ולא להתבונן בה ולנתח אותה בלבד. הוא מבקש לחזור לרגע שבו מתחיל להיערם החומר במוח על ידי המחשבה וההתנסות. הוא מרגיש כבד. דומה הדבר כאילו הסב והנכדה עומדים משני צִדי ארונות הספרייה. זו הספרייה של הידע העולמי, זו הספרייה של כל האפשריות פתוחות, זו הספרייה של בבל של חורחה לואיס בורחס. נֹגה ניצבת למול ארון הספרים, במקום שבו שולפים ספר באקראי ומעיינים כדי לרכוש ידע והתנסות, וסבא יצחק ניצב מאחורי הספרייה אחרי שכבר קרא בה כולה ומנסה להגיע נואשות לקִדְמָתָהּ ולהושיט יד לנֹגה. (רן יגיל)

 

מתוך הספר:

 

 "רוץ בן-סוסי" של נֹגַהּ (פואמה)

 

לְנֹגַהּ הקטנה

לֹא קָשֶׁה לְנַחֵשׁ שֶׁאֲנַסֶּה לְחַבֵּר בֵּין הַתְּמוּנָה וּבֵין חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק, אוֹתוֹ בְּמִקְרֶה, אֲנִי לוֹמֵד בִּרְגָעִים אֵלֶּה מַמָּשׁ (לֹא אֶת שִׁירֵי הַיְּלָדִים…אֲבָל אֲנִי מֵבִין יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד כַּמָּה הָיָה עֲנָק חוֹצֶה מֵאוֹת וְנוֹשְׂאִים) בַּקּוּרְס הָאַחֲרוֹן לַתֹּאַר הָרִאשׁוֹן…הַכַּוָּנָה כַּמּוּבָן לְ-"רוּץ בֶּן-סוּסִי" הָאָהוּב עָלַיִךְ. שִׂימִי לִבֵּךְ לִשְׁתֵּי עֻבְדּוֹת: הַשִּׁיר שֶׁנִּכְתַּב לִפְנֵי כְּמֵאָה שָׁנִים, נִקְרָא "פָּרָשׁ", וְלַהֲלָכָה וְגַם לְמַעֲשֶׂה, שְׁתֵּי הַשּׁוּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת הֵן הַחֲשׁוּבוֹת בֶּאֱמֶת (תִּלֵּי מִלִּים נִכְתְּבוּ עַל הַמַּשְׁמָעוּיוֹת הַצִּיּוֹנִיּוֹת שֶׁל אֵלֶּה הַשּׁוּרוֹת); בְּנוֹסָף, הוּא כָּתַב בַּמָּקוֹר "סוּסִי", בְּרַם-אוּלָם, נֶאֱלַץ לְהוֹסִיף "בֶּן-" בִּגְלַל בְּעָיָה בַּמִּשְׁקָל הַשִּׁירִי בַּהֲבָרָה אַשְׁכְּנַזִּית: מְדֻבָּר בְּכֹרַח טֶכְנִי בִּלְבַד, בְּנִגּוּד לְכָל מָה שֶׁיְּסַפְּרוּ לָךְ עַל הַמֻּשָּׂג "בֶּן-סוּסִי" בְּהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ. לְהַלָּן הַשִּׁיר שֶׁל הָרַב בְּיַאלִיק וְאַחֲרָיו הַקִּשְׁקוּשׁ שֶׁל סַבָּא אִיזָקִי.

 

    פָּרָשׁ

רוּץ בֶּן-סוּסִי,

רוּץ וּדְהַר!

רוּץ בַּבִּקְעָה,

טוּס בָּהָר!

רוּצָה, טוּסָה,

יוֹם וָלַיִל, —

פָּרָשׁ אֲנִי

וּבֶן-חַיִל!

 

 

וַיְהִי הַיּוֹם, נֹגַהּ הֵקִיצָה מִשְּׁנַת הַצָּהֳרַיִם,

אָמְרָה מָה שֶׁאָמְרָה וְאָכְלָה תָּמָר, תּוּת וּבָּנָנָה.

הֶחְלִיטָה לְהִתְלַבֵּשׁ לִיצִיאָה, לְצָרְכִי הֲלִיכָה

לְאֵי-שָׁם בָּאָחוּ הַמּוֹרִיק, אֲתַר טִיּוּלֶיהָ הֶחָבִיב.

הִתְאִימָה לְעַצְמָהּ מֶלְתָּחָה לְפִי אַהֲבַת צְבָעֶיהָ:

סָגֹל רַךְ לְמַעְלָה וְיוֹתֵר אַרְגָּמָן לְמַטָּה (נַעֲלֶיהָ)

וּבָאֶמְצַע כָּחֹל כֵּהֶה וּמֵעַל הַכֹּל,

מֵעַל חֲגוֹרַת בְּרִיחַ וּכְתֵפַיִם…

מִתְנוֹסֵס כַּדּוּר וָרֹד עָטוּף שֵׂעָר צָהֹב.

צוֹעֶדֶת וְטוֹפֶפֶת לָהּ מַעֲדַנּוֹת,

כְּשֶׁזּוּג גַּחְלִילִיּוֹת תְּכֵלֶת

בּוֹלְשׁוֹת קָדִימָה לַמֶּרְחָב הַיָּרֹק,

צְעִידָה אֲוָזִית, אֲדוֹנִית וּבוֹטַחַת,

הֲרֵי פָּרָשִׁית אֲנִי וּבַת-חַיִל!

שֶׁמֶשׁ שֶׁלִּפְנֵי עֶרֶב זוֹרַחַת

וּבָאֲוִיר רֵיחַ שֶׁל אָבִיב שָׁט בְּרוּחַ פּוֹרַחַת.

מֵרָחוֹק בָּאָחוּ עוֹד פָּרָשִׁים וּפָרָשִׁיּוֹת

מִצְטָרְפִים לְטִיּוּל בְּחֶבְרַת אִמָּהוֹת

שֶׁלָּבֶטַח שָׁרוֹת אֶת "רוּץ בֶּן-סוּסִי"

שֶׁל חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי.

וּכְמוֹ מְנִיפָה מִתְנוֹעַעַת, נִפְתַּחַת וְנִסְגֶּרֶת,

רָצִים הַקְּטַנְטַנִּים אֶל מְקוֹם הַפַּרְפָּרִים

שֶׁמִּתְעוֹפְפִים בֵּין כַּלָּנִיּוֹת, רַקָּפוֹת וְתֻרְמוּסִים.

…לְפֶתַע…שַׁאֲגַת גִּיל פּוֹרֶצֶת!!!

מִתּוֹךְ לֵב, דֶּרֶךְ גָּרוֹן וְאֶל פֶּה וְלָשׁוֹן:

הִנֵּה "רוּץ בֶּן-סוּסִי" הַפּוֹנִי שֶׁלִּי…

נֹגַהּ אָצָה רָצָה אֶל הַסְּיָח הַקָּטָן

בְּצֶבַע חוּם לָבָן וְרַעֲמָה צְהֻבָּה

שֶׁעוֹמֵד בְּשַׁלְוָה דְּרוּכָה וּמְצַפֶּה,

לְמִפְגַּשׁ הָאַהֲבָה…

זוּג יָדַיִם וְרֻדּוֹת מְלַטְּפוֹת נְחִירַיִם

וּשְׁתֵּי מִבְרְשׁוֹת שֵׂעָר בְּלוֹנְדִינִיּוֹת

מִתְנַגְּשׁוֹת זוֹ בָּזוֹ וּמִתְמַזְּגוֹת

לְכַדּוּר צֶמֶר זָהֹב מִתְבַּדֵּר בָּרוּחַ,

לְקוֹל סִימְפוֹנְיָה שֶׁל שַׁאֲגוֹת שִׂמְחָה וְנַחֲרוֹת צָהֳלָה…

עַיִן בְּעַיִן נִפְגֶּשֶׁת

שֵׁן בְּשֵׁן מִתְחַכֶּכֶת

לְשׁוֹנוֹת מִתְלַקְּקוֹת…

הֵם רָצִים, דּוֹהֲרִים וְטָסִים

בַּבִּקְעָה, בָּהָר וּבְשָׂדוֹת יְרֻקִּים,

הַפָּרָשִׁית בַּת-הַחַיִל וְהַפּוֹנִי הַמֻּפְלָא…

חַיִּים נַחְמָן אוּלַי חָשַׁב עַל וְיִחֵל לְ-

רְכִיבָה אוֹלִימְפִּית וְלֹא עַל

פָּרָשֵׁי מִלְחָמָה וְתֻפֵּי מַעֲרָכָה,

מִי יִתֵּן וּפּוֹנִי וְנֹגַהּ, נֹגַהּ וּפּוֹנִי

לֹא יֵדְעוּ עוֹד קְרָב וּסְעָרָה

וְשַׂעֲרוֹת הַזָּהָב שֶׁל שְׁנֵיהֶם

יַהַפְכוּ לְכֶתֶר מַלְכָּה שֶׁל שָׁלוֹם וְאַחֲוָה.

 

    מסבא יצחק, ציגלה, איזקי קשישא

לנוכח הסנה הבוער מאהבה, מרץ 2015

 

 

 

קורות חיים:

 

פרופ' יצחק מלר, יליד 1948, נשוי ואב לשלושה. מלר, כירורג-אונקולוג בעל שם, הקים את היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית בישראל, שפועלת כיום במרכז הרפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי.

בשנת 2004 פרסם מלר ספר אישי – "מסע חיים" העוסק בעולמו של מנתח סרטן ובו גם סיפורם של חולים ובני משפחותיהם. באמצע 2012 פרסם את ספר שיריו הראשון "חתכים". בתחילת 2015 פורסם ספר שיריו השני "פואמה על עליבות הזקנה". בתחילת 2016 פרסם ספר המשך ל"מסע חיים" – "צבע השבועה" ובו סיפורים והגיגים על החולים, המחלות והמערכת.

"שירת הנֹגַהּ" הוא ספר שיריו השלישי ובו שירים המגיבים לתמונות הנכדה נֹגַהּ במהלך צמיחתה מלידה עד גיל שלוש.