בננות - בלוגים / רן יגיל / גנטיקה של אנשים כותבים. על "אישה בשמלה ירוקה" של מיה לוי־ירון
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

גנטיקה של אנשים כותבים. על "אישה בשמלה ירוקה" של מיה לוי־ירון

כן, גנטיקה של אנשים כותבים, או אטביזם של נשים כותבות שהפונקציה הפואטית זורמת בעורקיהן – חיה ורד המשוררת ומיה לוי־ירון בדמות המספרת. אם ובת. ובעצם במרכז השיח הרגשי והטעון הזה בספר היפה "אישה בשמלה ירוקה" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") מצוי תפקידה של האמנות בחיי הפרט וההחמצה הגדולה שחווים רובנו, בעלי אותה נטייה לאמנות ודחף עז ליצירה.

 

יש רגע של הבטחה, ומשהו אחר כך מתפקשש בדרך, והדרך ארוכה ולא נגמרת. ותמיד אין זמן להשלים את היצירה, לסדר את השירים, לסדר את פרקי ספר הפרוזה. אפילו באמנות אחרת זה כך ברומן הפרגמנטרי הזה. כן, מַרים הציירת, ידידתה של האם, שגם היא אינה מביאה את מעשה האמנות שלה לכלל מימוש והשלמה, ותחושת ההחמצה הזאת מצויה גם אצל דמות צִדית כדויטש הצלם. כולם כולם אמנים שכמעט הגיעו, טובים כפי מידתם, בעלי פוטנציאל שנגעו בדבר.

 

אולי בגלל זה לא חשה המחברת שום מחויבות לשלמות מגע בין הפרקים, להוציא אימא־אבא־ילדה וחברים סובבים. יש לה משפטים יפים ותובנות נאות, לכותבת, אבל רצף הזמן לא מחייב. כל פרק לעצמו, סוג של ממואר קטן, מיניממאור, קדימה ואחורה בזמן בתפרים גסים. ללא מחויבות למקום, לשָׁנים. הרבה פעמים זה רק מה שהאוסציאיצה מביאה. יש הרבה חופש בַּלּוּז הזה, ברישול הזה.

 

יפה להלל ההנגדה בין המשוררת לסופרת המספרת לנו את הסיפור. שתיהן דומות, הסדר מהן והלאה, דחיינִיות, לעולם לא תגענה אל הדברים; אבל ההנגדה ביניהן היא בעלת עוצמה, למשל, בדימוי של שומרת הלילה עם הפנס בבית הילדים בקיבוץ. אצל האֵם השירית־הפואטית מדובר באם כל חי, מעין חַוָּה, זאת אישה עוצמתית ונוקשה, גדולה מן החיים, ציונית אידיאליסטית כמו בפסלי התקופה, אישה חלוצה האוחזת בפנס בידה, השומרת על ילדי הקיבוץ מכל רע. זאת ה"אחת" מפואמה של משוררת אחרת בת התקופה, אנדה עמיר־פינקרפלד. על הדרמתיות שבמעשה השיר יעיד גם שֵׁם ספרה של חיה ורד "שירים על חרב ומיתר".

 

ואילו אצל הריאליסטית הרגשית, כותבת הפרוזה, בת דמותה של מיה לוי־ירון, הבת, מדובר בשומרות תשושות. נשים עייפות עם כפות מחוספסות ומגוידות. היא הייתה שם כילדה. היא זוכרת אותן. לא הוד ולא הדר חלוצי־ציוני. רק עבודה קשה. אלה לא רק הבדלים בין שירה לפרוזה, אלא גם הבדלים בנקודת התצפית השִׁבטית הדורית של מי שנחשבו לאדוני הארץ – עלו אליה בגאון ציוני; לעומת אלה שנולדו לתוכה, ילידי הארץ היפים והחולמניים, כאילו נולדו מקצף הים, ממש כבפזמוני אהוד מנור. מיה לוי־ירון אומרת – לא בטוח שהייתי רוצה לקבל ליטוף לילה טוב – על נשיקה אין בכלל מה לדבר – מאותה אחת ציונית מהפואמה "שומרת הלילה" העשויה ללא חת.

 

השברים של האם מגולמים היטב בַּבַּת, כמו כן העיסוק בעישון כפעולת ביניים מעוררת חשיבה ויצירתיות מתעכבת. חוסר השלמות טבול ביופי רב של שימוש במילים. לוי־ירון מתארת כך את השיחות בין האם לאב הרגיש שלבסוף טבע בים: "השיחות ביניהם נדמו לגשר חבלים מתנדנד, אך חזק. עברתי מהצד שלה לצד שלו בחרדה מהולה בעונג." איזה דימוי יפה.

 

יפה היא מתארת את הניכור האינדיווידואלי במשפחה האשכנזית. את הסבא שלא מרשה לקרוא לו סבא, את העברית הרהוטה שלו, את העברית האידיאולוגית החדה והשבּתית, ניצחון הציונות. בכלל, כל אפיון העולם והיחס אליו אצל לוי־ירון עוברים דרך השפה והשימושים הפונקציונאליים שלה:

 

העברית של הקיבוץ והעברית של העיר, הגרמנית והיידיש אחותה החורגת, האיטלקית והצרפתית במסע שלה כנערה מתאהבת לחו"ל. אביה רצה כל כך להראות לה את מראות השתייה של ילדותו והיא ראשה בכלל במקום אחר, בים הישראלי. המתח הבֵּינדורי הזה נגמר בסטירה מצלצלת.

 

זהו מגדל בבל שפתי של מי שנולדה לאם משוררת נמוגה, אב בעל יומן עם נטיות כתיבה של מומשו וסב נוקשה שבשבילו השפה היא אלמנט מארגן לוגי ואידיאולוגי בחיים. הסנסורים שלה הם המילים. מילים מעוררות בה תחושות גופניות ממש של טעם וריח, אפשר גם למשש אותן. בָּזֶה לוי־ירון מאוד פְּרוסטיאנית.

 

עם זאת, יש מקום גם לצבעים רבים בכתיבה שלה ובחוויה שלה, סמליות הצבעים: אישה בשמלה ירוקה (הן לאם והן לבת שמלה ירוקה, בגד סינקדוכי המעיד על מצב הרוח) החול הצהוב, החאקי של הקיבוץ, ונעליים אדומות שרוקדות מאליהן כמו בסרט הנודע, שגם בו, אגב, מעבר לטרגדיה שבְּמוֹת הגיבורה, קיימת הטרגדיה של אי המימוש או המימוש החלקי ביותר, אם לדייק, של מעשה האמנות.

 

אכן ספר מומלץ.

 

עטיפת הספר בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"

עטיפת הספר בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל