להתפלל מן המוח. על ספר השירים של יהודה לייב ויטלזון: ממיתר החולין

שמו של הספר היפה הזה "ממיתר החולין" קצת מטעה בתחילה. לב השירים של יהודה לייב ויטלזון הוא התפילה, אבל התפילה נמזגת ונמהלת ברציונל המוחי. זוהי שירת כמיהה אמונית של השכל וכמו כל פעולה שכלית היא מסקנתית לא אחת. ויטלזון מבקש את האלכימיה של האמונה, את מה שקורא שפינוזה אהבת אלהים השִׂכלית, האינסופית, הבלתי־תנאית, זו שאיננה שואלת שאלות ושלֵמה עם עצמה. עזוב בחירה חופשית. אני חופשי עם תודעתי בדעתי כי אני עבדך באמת, לעובדך באמת. אך האם אני באמת כזה? האם אני חי בזה? אני חש כזה? בשירים יש ספק שלמוּת אמונה ומכאן התפילה לשלם.

 

הָאָדָם כְּאָדָם

 

בְּאָקָדֶמְיַת בָּבֶל הַמְּלַבֶּנֶת לְבֵנִים,

הַמַּרְצֶה בִּקֵּשׁ שֶׁנַּפְסִיק לְהִתְיַחֵס אֶל הָאָדָם

כְּאָדָם.

הוּא בִּקֵּשׁ שֶׁנִּתְיַחֵס אֵלָיו

כְּאֶל יַצְרַן תּוֹתָחִים אוֹ מְגַדֵּל תּוּתִים,

כִּנְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ בֵּין צִיר x לְצִיר y.

 

בַּיְּצִיאָה מֵהַשִּׁעוּר

וּכְבָר עֶרֶב כּוֹכָבִים,

רָאִיתִי יַצְרַן תּוֹתָחִים מְנַגֵּב עִקְּבוֹת בֹּץ

וּמְסַפֵּר בְּדִיחָה בְּשָׂפָה רְחוֹקָה

לִמְגַדֶּלֶת תּוּתִים שֶׁלִּקְּטָה שַׂקִּיּוֹת אַשְׁפָּה.

 

דִּמְיַנְתִּי אֶת הַקַּו הַלִּינֵאָרִי שֶׁלָּהֶם נִפְגָּשׁ

עַל מַעֲרֶכֶת הַצִּירִים הַקַּרְטֶזְיָאנִית שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה,

וְהֵם גּוֹדְשִׁים בְּאַהֲבָתָם אֶת נְקֻדַּת הָרְוָיָה,

עוֹלִים עַל גְּדוֹתֶיהָ וּמַאֲמִינִים

בָּאֵינְסוֹף.

 

בגלל זה המילים לא מסתיימות באותיות סופיות, כי אין מוחלטות הבנה – זמן הופך זמנ. אך הרציונלי אינו מספק, ולכן ויטלזון הדובר אלינו בשירים בוחר לבסוף ברוחני ובאינסופי. למרות שהוא הלך לאוניברסיטה, למרות שהוא עשה שיעור ברמב"ם – בסופו של דבר הוא משורר, והרומנטיקה בראיית העולם עולה על הרציונל שבו.

 

בָּרוּךְ אַתָּה יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת

 

כַּדּוּר הָאֶרֶץ נוֹדֶדֶת שְׁנָתוֹ בַּלֵּילוֹת,

מִסְתּוֹבֵב בְּמִטָּתוֹ

מֵעִיר אוֹתָנוּ אֶל חַלּוֹנוֹתָיו.

הַיָּרֵחַ שָׁט שָׁם כְּמִרְצֶדֶת,

מַקִּיף אוֹתָנוּ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

 

אַתְּ הִקַּפְתְּ אוֹתִי שֶׁבַע פְּעָמִים

יָפָה כַּלְּבָנָה בְּט"וּ הַחֹדֶשׁ

עֲנַן הִינוּמָה נוֹצָתִי עַל פָּנַיִךְ

עָצַמְתְּ אֶת זִיוֵךְ רַק בִּשְׁבִילִי.

 

מֵאָז עָבְרוּ עוֹנוֹת-שָׁנָה רַבּוֹת

וְגִלִּיתִי שֶׁאַתְּ שֶׁמֶשׁ,

וְלֹא יַסְפִּיקוּ לִי חַיַּי לְהַקִּיפֵךְ בְּהִלּוּלֵי הוֹשַׁעְנָא.

עַל שֶׁכִּסִּית אֶת הַכַּדּוּר בִּשְׂמִיכַת הַחַמָּה,

עַל חוּטֵי אוֹר בְּמִטָּתִי,

עַל שֶׁשְּׁזַפְתִּינִי מִבֹּהַר אַרְצוֹת הַקֹּר.

 

יש כאן ניסיון מתפקע לשמור על המסגרת של מסורת ישראל סבא, אם כי ההוויה מתפוצצת מליריות המבקשת תוך תפילה הסבר ליופי ולסדר הדברים. נדמה כי על אף הרצון לשמור על הסדר ולנמקו, אין הכלים יכולים להכיל את השפע ונותרת הבהייה, ההשתאות והתפילה. קודש מוצא ויטלזון בכל דבר שגרתי – קודש, להודיעך קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת. אפשר רק לקנא בו על כך. עוצמה רגשית רבה, למשל, יש בשיר הלאומי הבא:

 

עֶדְנָה

 

כְּשֶׁיָּשְׁבָה סָבָתִי מוּל רוֹפֵא הַנָּשִׁים

עוֹר, צַלָּקוֹת וּבֶטֶן הֶרְיוֹנִית כְּחוּשָׁה,

הוּא הִבִּיט וְאָמַר בְּעֶצֶב

לֹא תֵּלְדִי.

 

סָבָתִי הֵשִׁיבָה לוֹ חִיּוּךְ

שֶׁאֲפִלּוּ הַקּוֹנְצֶ'רְטוֹ לַשָּׂטָן מֵאֵירוֹפָּה

לֹא הִשְׁכִּיחַ מִזִּכְרוֹנָהּ.

 

לָרִאשׁוֹן קָרְאָה – יִצְחָק

וְלַשְּׁנִיָּה, קָרְאָה רָחֵל, אוּלַי

לְזֵכֶר הָרְחֵלִים הַנְּקִיּוֹת

שֶׁזִּכְרוֹן דָּמָן הַשָּׁפוּךְ עוֹד בּוֹעֵר בִּלְחָיֵינוּ.

 

שירי האינטימיות הזוגית שלו חזקים מאוד, בגלל הצד הלירי הרך בכתיבתו המתנגש בסתוּר, אבל גם שירי המחלוקת. המחלוקת ככוח, סלע המחלוקת, היא מרכז ביהדות ובעולם. השאלה כְּמהוּת יסוד ביהדות מקומה גדול מן התשובה, הוויכוח הנצחי, בית שמאי ובית הלל, הזוגות לאורך ההיסטוריה, דעת חכמים ולא חכם בלבד, ההתפלפלות המקורית ולא הטפֵלה, הפלורליזם המחשבתי שיירד אל אמת אֵינְחֵקֶר עד שיהיה אֵיתָן בדעתו ונמצאת אמיתתו. הנה שיר עם כותרת כסימן שאלה:

 

?

 

שְׁאַל,

מִסִּימַן שְׁאֵלָה

נוֹטֶפֶת תָּמִיד טִפַּת תְּשׁוּבָה.

שְׁאַל וִינַק אוֹתָהּ,

תִּרְאֶה שֶׁהִיא תָּגוּר אֵלֶיךָ

וְתַנְבִּיעַ סִילוֹן מַעֲנוֹת אֵיתָנִים.

 

לא לחינם אפוא כתב עליו המשורר חן ישראל יסודות, איש עם טעם משובח בספרות ועורכו של ויטלזון, את הדברים הבאים: "ייחודו של ספר זה היא הכנות שלו, הספוגה בנועם ומלמדת אותנו כוחה של ענווה. זהו ספרו הראשון של יהודה ויטלזון, שבו הוא מבקש לבטא את אהבתו ליקיריו, את מחויבותו לעם ישראל ואת הכרת הטוב והכיסופים לאלוהי ישראל. ויטלזון כותב בצניעות, ביושר, בחתירה אחר הגשמת ערכיו ובהרבה ברק מילולי ואהבת העברית. השירים הם עדויות יופי רגישות מניסיונו ומתפיסת עולמו של המשורר, המצטרפות לכדי יריעת חיים אחת, יריעת חיים הנטועה בעולם החול, אחוזה באהבת האדם וצופה אל הקודש."

 

זְמַנ

 

מָתַי מִתְאַפֶּסֶת דַּקָּה

אִם אֵינְסוֹף לַמִּסְפָּרִים ?

סֵפֶר הַסְּפָרִים תָּחוּם

בִּכְרִיכָה

וַאֲנִי אוֹחֵז בּוֹ בְּאֶצְבַּע וַאֲגוּדָל

 

בצעד בוטח פוסע ויטלזון מעולם היהדות התורנית אל תוך עולם הספרות העברית. לא אגזים אם אכתוב מיל"ג עד יל"ו (יהודה לייב ויטלזון).

ברוך הבא בשם ה', אח.