מפנקסיו של שחקן – משה חורגל, פרולוג

אני שוקד בימים אלה, בין שאר עיסוקיי, על רומן ביוגרפי שיהא מונולוג של סבי, משה חורגל ז"ל, שחקן תיאטראות "המטאטא" ו"הקאמרי". הנה הפרולוג לרומן, שהוא מעין raison d'être של היצירה:

 
שחקנים אינם יוצאים לפנסיה. הם מתים על הבמה. אך לא סבי משה חורגל. בשנת 1968 הוא לקה בלבו על הבמה בזמן ההצגה "המחיר" של ארתור מילר, והחליט שרב לו רב. הוא פרש מן התיאטרון כדי לשבת בצד ולהביט בדברים. סבא התיישב על הכורסה בביתו, התמקד בחיי המשפחה שלו, אירח חברים ועיין בספרים, כלומר חי חיים קונטמפלטיביים. בד בבד לאורך שנות פרישתו כתב יומן שבו הביע את דעותיו, הגיגיו וזיכרונותיו; לצד דעות פוליטיות וחוויות מהוויית החיים של שנות ה-70, כמו למשל דאגתו הגדולה כאב לבנו המצוי במלחמת יום כיפור, העלאת זיכרונות של ילד ונער עני מן הגולה בלודז', הגיגים על ארץ ישראל של פעם, על מפגש עם ביאליק, על נישואים זמניים בעל כורחו בשל סרטיפיקט, סיטואציות הומוריסטיות מן התיאטרון ודאגה וחרדה לשלום המשפחה, העם והמדינה. מתוך הגיגיו עולה השאלה האם הציונות שבה בחר ובה הוא מאמין עד היום עשתה ועושה את המעשים הנכונים.

 
בשנת 1968 נולדתי אני, רַנֶּלֶה, נכדו של משה חורגל. אני לא זכיתי לראות את סבי משחק על הבמה, אבל אבי גדי, גם הוא שחקן, הדביק בי את אהבת התיאטרון. הייתי נכנס לדבר עם סבא בשנים שעוצבתי כמי שאני, והיותו שחקן ואמן דעתן השפיע על דרכי עד מאוד. הרווחים המכוונים בין פסקה לפסקה – האֵינְטקסט – חשובים מאין כמותם, כי אלה השתיקות שלי שבהן אני חושב על סבא וחושב מה לכתוב על סבא. זה ספר הורי של חשבון נפש טוב. ישבתי אפוא ושליתי את הרומן הביוגרפי הזה מתוך היומן. שואלים תמיד במקרה זה: מה אמת ומה שקר? כלומר מה היה ומה המצאה? ובכן, אין זה חשוב. הכול אמת, בין מומצאת בין שהייתה, כי הרי מתוך היומן צץ ועולה הרומן והחיים והאמנות כרוכים זה בזה לבלי הפרד.

סבא ואני מטיילים, תמונה מתוך "העולם הזה", ודברים שכתב עם פטירתו השחקן יוסי גרבר ז"ל ב"מעריב"