רן יגיל סופר ועורך
מרגלית מתתיהו
שירים מתוך הספר "אור חצוי", בהוצאת "ספרא" – ישראל "וורבום" – ספרד
ודברים על המשוררת מאת המשורר איתמר יעוז-קסט והסופר ד"ר משה גרנות
גליפדה – יוון
עַל הַחוֹף בִּגְלִיפַדָה,
בַּכָּחֹל הַזֶּה,
בָּרוּחַ הַזֹּאת,
צָפוּ פָּנָיו שֶׁל אָבִי.
בְּכוֹבַע בֶּרֶט שָׁמוּט עַל עֵינַיִם
רִחֵף עַל חוֹל
עַל שְׂפָתָיו חִיּוּךְ מְבַקֵּשׁ,
בַּכָּחֹל הַזֶּה,
בָּאוֹר הַזֶּה,
זָ'קוֹ… זָ'קוֹ… קָרְאָה לוֹ הָרוּחַ,
וְקוֹלוֹ שֶׁל אָבִי עָנָה בְּשִׁירֵי יָוָן.
בָּרוּחַ הַזֹּאת,
בַּכָּחֹל הַזֶּה,
שֶׁמֶשׁ נָסְכָה שֵׁכָר
בִּצְלִילֵי הֶעָבָר
הַשְּׁמוּרִים בִּי מִשֶּׁכְּבָר.
*בחניית ביניים באתונה בדרך למדריד
בגליפדה שלחוף הים
ממדריד ללאון
הָרַכֶּבֶת דָּהֲרָה בַּדֶּרֶךְ מִמַּדְרִיד לְלֵאוֹן,
בַּקָּרוֹן מוּלִי אִישׁ וְאִשָּׁה,
יָדֶיהָ כִּידֵי אִמִּי,
צִפָּרְנַיִם עֲשׂוּיוֹת לְמֶחֱצָה,
טַבַּעַת אֹדֶם עַל אֶצְבָּעָהּ,
תְּנוּחַת גֵּוָה וּתְנוּעוֹתֶיהָ נָעוּ בִּי.
מְצִיאוּת נִמְהֲלָה סוֹד.
אוּלַי הָיְתָה זוֹ הִשְׁתַּקְּפוּת מַחְשְׁבוֹתַי,
אוּלַי תְּנוּעוֹת יָדֶיהָ הֵבִיאוּ עָלַי רַעַד,
מִלִּים סְפָרַדִּיּוֹת הִסְתַּחְרְרוּ בְּאָזְנַי
הֶעֱלוּ קְטֹרֶת רֵיחָנִית מִן הֶעָבָר…
אִמִּי דִּבְּרָה אֵלַי מִפִּיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה.
הָרַכֶּבֶת הִמְשִׁיכָה לִדְהֹר אֶל לֵאוֹן.
הַקָּרוֹן נִמְלָא קֶסֶם הַ"לֵּאוֹנִים" שֶׁל יְמֵי יַלְדוּתִי,
רָקְדוּ סְבִיבִי, חִיְּכוּ אֵלַי,
פָּלְטוּ לְעֶבְרִי אֶת שְׁמָם,
יוֹסֵף לֵאוֹן, דּוּדוּן לֵאוֹן, שַׁבְּתַאי לֵאוֹן,
לֵאוֹן הַסַּפָּר, לֵאוֹן הָאוֹפֶה.
וְאַחַר נָמוֹגוּ כְּעָשָׁן.
הָרַכֶּבֶת הִמְשִׁיכָה לִדְהֹר.
הָרֵי לֵאוֹן קִדְּמוּ פְּנֵי דֶּרֶךְ,
שֶׁמֶשׁ הִדְלִיקָה עַנְנֵי עֶרֶב,
"לֵאוֹן מִתְקָרֶבֶת" שָׁמַעְתִּי לְחִישׁוֹת,
בְּתוֹכִי רָעֲשׁוּ מַחֲשָׁבוֹת,
מְצִיאוּת נִמְהֲלָה בְּסוֹד.
הָרַכֶּבֶת נֶעֶצְרָה.
בְּשַׁעֲרֵי לֵאוֹן עָלָה "עֶרֶב אוֹר"
עַל פָּנַי לְפֶתַע אִמִּי חִיְּכָה.
* ערב אור – שם ספר השירים שראה אור בעיר לֵאון, ספרד
באקראי
נִפְגַּשְׁנוּ בְּאַקְרַאי אַחֲרֵי שָׁנִים
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁהָיִינוּ –
אֲנִי,
יַלְדָּה מְלֵאַת חֲלוֹמוֹת,
אוֹסֶפֶת בְּרַגְלֶיהָ רְחוֹבוֹת עִיר,
בְּדִמְיוֹנָהּ מַרְכְּבוֹת שִׁיר,
כְּסִינְדֶרֶלָה הוֹזָה.
אַתָּה,
יֶלֶד שֶׁבָּרַח מִמְּחוֹזוֹת אֵשׁ
אֶל אֶרֶץ שֶׁהִצִּיתָה בְּךָ אַהֲבָה.
לִפְעָמִים הָיִינוּ בִּטְוַח קְרִיאָה
בִּשְׁמֵנוּ הַלֹּא יָדוּעַ.
עִיר אַחַת נָשְׁמָה אוֹתָנוּ
אֶל חוֹל וּמְאֹרָעוֹת,
מִשֶּׁנִּפְגַּשְׁנוּ
אָזַל הַחוֹל
מִן הָעוֹנוֹת.
*
זוֹ אַתְּ? – שָׁאַלְתָּ אוֹתִי כְּשֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ לָרִאשׁוֹנָה,
כֵּן, זוֹ אֲנִי! – עָנִיתִי, וְהִתְרַגְּשׁוּתִי הִתְלַקְּחָה.
*
זוֹ אַתְּ? – שָׁאַלְתָּ אוֹתִי בְּהִתְרַגְּשׁוּת לָאַחֲרוֹנָה,
זוֹ אֲנִי! – עָנִיתִי, בְּשַׁלְוָה מְדֻמָּה.
אני עולה באש
אֲנִי עוֹלָה בָּאֵשׁ
בְּמִלִּים – מֵי-תְּהוֹם,
גֵּיהִנּוֹם מַחְתַּרְתִּי
בְּעוֹרְקַי,
עַל קְרוּם אֲדָמָה
שׁוֹתֶלֶת מִלִּים
מוֹלִיכוֹת צֵרוּפִים
אֶל הַבִּלְתִּי נוֹדָע.
ב.
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֶל יִדְעוֹנִית
לְהָבִין
קוֹלוֹת מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת
תְּנוּעוֹת מִתַּחַת גַּג שָׁקוּף,
לְהַעֲלוֹת
אֶת רִגְשׁוֹתַי עוֹלָה לָדַעַת,
לְהָצִיף
אֶת חַרִיצֵי יָדַי הָרֵיקִים,
לְהַתִּיר
כְּאֵב
עָטוּף קְלִפַּת קוֹלוֹת
שֶׁל עוֹלָם אַחֵר.
עטיפת הספר הדו-לשוני (עברית/ספרדית)
בהוצאת ספרא-ורבּוּם
על שירתה של מרגלית מתתיהו
איתמר יעוז-קסט, משורר ועורך "עקד" – הוצאה לאור
הוויתה של מרגלית מתתיהו נקלעת בין שני עולמות, עולם של אבות המעוגן במסורת יהודית ספרדית ובמציאות של עבריות מתחדשת ו"צברית", היעגנות זו בעולם ההורים משליכה אותה מבחינה חווייתית, לתקופת השואה ואפילו לימי גירוש ספרד. על רקע זה נוצר, לדוגמה ספרה הנאה "חצר חרוכה".
אך הימשכות לעבר הזמן שנמוג מעמידה אותה בה בעת גם אל מול עולמה של אישה החיה את היומיום ואת אהבותיה ותשוקותיה הגלויות והנסתרות בתוך ההווה. לרבות אירועי ההווה הישראלי הזורם. אולי משום כך היא יכולה לכתוב, באורח אותנטי שורה כגון: "כל כך הרבה לאן…" בתוך ההווה, אגב נסיעות על פני תבל, היא יכולה לחפש מראות של עבר חלומי מדומיין.
הנה כי כן, הערות והחלום מהוות שתי מציאויות יסוד בשירה זו, אשר כמיהת האהבה ודחפי התשוקה – שני ראשי גשר לה. מכאן, שההתרחשויות השיריות אצל מרגלית מתתיהו ממוקמות כמעט תמיד בחוץ ובפנים בעת ובעונה אחת, תוך מתח ודו סטריות: "הלכתי אחר רגלַי שלא הלכו אחרי לבי" – היא כותבת. הרצף: תנועה, נסיעה, רגיעה וחוזר חלילה – אינו רק רצף חיצוני, אי השקט שבתנועה מחלחל ברוח השירים.
התשתית לאמינות שירתה של מרגלית מתתיהו היא תמיד הממשות עצמה. צירופיה בנויים על ריאליה, ואולם ניתקים ממנה וזוכים למשמעות סוריאלית, העשויה מחומר החלום.
אילו רק נגיעות בודדות בשירתה של מרגלית מתתיהו שהתפתחה מדרגה מדרגה. שירה עברית, שעובדת היותה לשירה בשפת הלדינו – מן הסתם רק מעשירה אותה.
על הספר "אור חצוי"
ד"ר משה גרנות, סופר ועורך
מרגלית היקרה,
את בוודאי חשה עד כמה אני מתפעל מהמפעל הספרותי שלך בכל הנוגע לשפה ולתרבות הלדינו, לשפה ולתרבות הספרדית. את בוודאי עדה לכך שכל שבט בארץ מעוניין שכאן יתקיים הווי כמו בגלות שממנה הוא בא, והכול במרפקים, ואפילו באלימות. דרכך היא שונה לחלוטין – את מבקשת להביא, באהבה רבה, בפני הקורא העברי את מכמניה של השפה היהודית והתרבות היהודית בשאלוניקי, וכן להנגיש את הקורא העברי עם תרבות ספרד, עברה של העדה הספרדית שם, על הרע והטוב, ובעיקר על המעניין והמרתק. אנחנו הרי חדלנו מכבר להיות כנענים, ואיננו מבקשים למחוק את העבר שלנו בגלות, הגם שאיננו מבקשים להביא את הגלות הנה.
הנה, ניסיתי לנסח, אולי בפעם הראשונה בכתב, מדוע אני כל כך מעריך את המפעל הספרותי שלך.
ועתה ל"אור חצוי" – לצערי, אינני מבין ספרדית, ולכן אצטרך להסתפק במה שקראתי במדור העברי:
ברבים מהשירים מורגשת ההתרגשות שלך, בהימצאך באתרים השונים בספרד וביוון, מהמפגש הלאומי והמשפחתי. את "מקפיאה" בכישרון רב רגעים מן העבר שלך ושל העדה הספרדית. מצאתי שירי אהבה עדינים, ואף רמזים ארוטיים (לשמחתי, לגמרי לא בוטים, כפי שנהוג היום). שמחתי לפגוש ליד השירה הלירית – גם שירה אפית בסוף המדור, כשאת והילריו נוסעים על רוסיננטה (שם שמעלה חיוך על שפתי הקורא) אל אתרים בספרד הקשורים בעבר היהודים המגורשים והמתחבאים.
יש בספר פסוקים שנחקקים בזיכרון:
"רכבת חוצה מסלולי מחשבות" (3)
"בחלונות פנים רצות" (4)
"כמו פני עיר שראתה לידתי / והיא עולה עכשיו ברעש צמיגים / בריח אנשים ובטנה תופחת". (14)
"גופה צימח צעקת אבן ומתכת" (18)
"ברושים חדי לשון" (19)
"בתוכי מילים חסמו עורקים" (33)
"לבשתי שוב פניך" (35)
אני מודה לך מאוד.