ויליאם פוקנר, עלים אדומים, תרגום: עודד פלד

ויליאם פוקנר

עלים אדומים

תרגום: עודד פלד

 

שני האינדיאנים חצו את המטע בדרכם אל מגורי העבדים. מסוידים נקי, בנויים מלבנים שרופות, שני טורי הבתים בהם חיו העבדים של השבט ניצבו זה מול זה משני עברי צִלו הרך של השביל שטביעות כפות רגליים יחפות וכמה צעצועים מתוצרת־בית היו פזורים עליו, דוממים בעפר. לא היה שום אות חיים.

"אני יודע מה נמצא," האינדיאני הראשון אמר.

"מה לא נמצא," אמר השני. למרות שהייתה זו שעת צהריים, השביל היה עזוב ופתחי הבקתות ריקים ושקטים; עשן בישול לא הסתלסל שם מאף אחת מן הארובות הסדוקות והמטויחות.

"כן. זה היה ככה כשמת אביו של זה שהוא הגבר עכשיו."

"אתה מתכוון, של זה שהיה הגבר."

"יאו."

שמו של האינדיאני הראשון היה ת'רי באסקט. הוא היה בן ששים אולי. שניהם היו אנשים גוצים, מוצקים במידת-מה, עירוניים למראה; בעלי כרס, ראש גדול ופנים גדולות, רחבות בגון אדמה, שמין שלווה עמומה הייתה נסוכה עליהן, בדומה לראשים חרוטים על קיר חורבה בסיאם או סומטרה, מבצבצים מבעד לערפל. השמש עשתה זאת, השמש הפראית, הצל הפראי. שְׂערם דמה לעשבי כריך באדמה חרוכה. ת'רי באסקט ענד קופסת טבק הרחה מצופה באמייל, מהודקת לאוזן אחת.

"אמרתי כל הזמן שזאת לא הדרך הטובה. בזמנים הישנים לא היו מגורי עבדים.

לא היו כושים. בנאדם היה אדון לזמנו. עכשיו הוא צריך לבזבז את רובו על מציאת עבודה לאלה שמעדיפים להזיע."

"הם כמו סוסים וכלבים."

"הם לא דומים לשום דבר בעולם ההגיוני הזה. שום דבר לא מספק אותם חוץ מזיעה. הם גרועים מהאדם הלבן."

"ולא שהגבר עצמו היה צריך למצוא להם עבודה."

"אתה אמרת. אני לא אוהב עבדות. זאת לא הדרך הטובה. בזמנים הישנים הייתה הדרך הטובה. אבל לא עכשיו."

"גם אתה לא זוכר את הדרך הישנה."

"הקשבתי לאלה שזוכרים. וניסיתי אותה. בנאדם לא נוצר להזיע."

"נכון. תראה מה זה עשה לבשר שלהם."

"כן. שחור. ויש לו טעם מר."

"אכלת ממנו?"

"פעם אחת. הייתי צעיר אז והיה לי תיאבון יותר בריא ממה שיש לי עכשיו. זה אחרת אצלי."

"כן. הם יקרים מדי לאכילה עכשיו."

"יש לבשר טעם מר שאני לא אוהב."

"הם יקרים מדי לאכילה, בכל אופן, כשהאדם הלבן מוכן לתת סוסים בשבילם.״

הם נכנסו לשביל. הצעצועים האילמים, הדלים – עצמים בצורת פטיש, עשויים מעץ, סמרטוטים ונוצות – התגוללו בעפר ליד מפתני הבתים הממורטים, בין עצמות וקערות דלעת. אבל משום בקתה לא נשמע הגה, בשום פתח לא נראו פנים; לא מאז אתמול, כאשר איסֶטיבֶּהָא מת. אבל הם ידעו כבר מה ימצאו.

זה נמצא בבקתה המרכזית, בית גדול מעט מן האחרים, בו נהגו הכושים להתאסף במועדים מסוימים של הלבנה על-מנת להתחיל בטקסים שלהם לפני שהתרחקו לתחתית ערוץ הנחל, שם החביאו את התופים. בחדר זה הם החזיקו את האבזרים הקטנים. את הקישוטים המסתוריים, את שרידי העבר שהכילו מקלות משוחים בסמלי חומר אדום. הייתה שם אח במרכז הרצפה, מתחת לחור בגג, עם מעט אפר קר וסיר ברזל תלוי – התריסים היו מוגפים; כששני האינדיאנים נכנסו, לאחר ששהו באור השמש העז, הם לא היו מסוגלים להבחין בעיניהם במאומה פרט לתנועה, צללית, שגלגלי עיניים התרוצצו בתוכה, כך שדומה היה שהמקום מלא כושים. שני האינדיאנים ניצבו בפתח.

"יאו," אמר באסקט. "אמרתי שזאת לא הדרך הטובה."

"אני לא רוצה להיות כאן," השני אמר.

"זה פחד של האיש השחור שאתה מריח. הוא לא מריח כמו שלנו."

"אני לא חושב שאני רוצה להיות כאן."

"גם לפחד שלך יש ריח."

"אולי אנחנו מריחים את איסֶטיבֶּהָא."

"יאו. הוא יודע. הוא יודע מה נמצא כאן. כשהוא מת הוא ידע מה נמצא כאן היום." מתוך הדמדומים המעופשים של החדר התגלגלו לעברם עיניהם, ריחם של הכושים. "אני ת'רי באסקט, שאתם מכירים," באסקט אמר לתוך חלל החדר, "אנחנו באים מהגבר."

"זה שאנחנו מחפשים הסתלק?" הכושים לא אמרו דבר. דומה היה

שריחם, סרחון גופם, מציף את האוויר החם, הדומם. דומה שכולם כאחד היו שקועים בהרהורים אודות משהו מרוחק, בלתי נתפס. הם דמו לתמנון אחד ויחיד. הם דמו לשורשיו החשופים של עץ אדיר, שהאדמה התפוררה כהרף עין מעל פני הסבך העבות, המפותל, המבאיש, של חייהם המיוסרים, חסרי האור. "קדימה," אמר באסקט, "אתם יודעים באיזו שליחות באנו. האם זה שאנחנו מחפשים הסתלק?"

"הם חושבים על משהו," השני אמר. "אני לא רוצה להיות כאן."

"הם יודעים משהו," אמר באסקט.

"הם מחביאים אותו, אתה חושב?"

"לא. הוא הסתלק. הוא ברח אתמול בלילה. זה קרה כך לפני כן, כשמת סבו של זה שהוא הגבר עכשיו. לקח לנו שלושה ימים לתפוס אותו. במשך שלושה ימים שכב דום על האדמה ואמר, 'אני רואה את הסוס שלי ואת הכלב שלי. אבל אינני רואה את העבד שלי. מה עשיתם בו שאינכם נותנים לי לנוח על משכבי בשלום?'"

"הם לא אוהבים למות."

"יאו. הם נאחזים בציפורניים. זה גורם לנו צרות, תמיד. אנשים ללא כבוד וללא הגינות. תמיד צרות צרורות."

"זה לא מוצא חן בעיניי כאן."

"גם לא בעיניי. אבל הם פראים; אי אפשר לצפות מהם שיכבדו מנהג. לכן אני אומר שדרך זו היא דרך רעה."

"יאו. הם נאחזים בציפורניים. הם היו מעדיפים לעבוד בשמש אפילו ולא להיכנס לאדמה עם צ'יף. אבל הוא הסתלק."

הכושים לא אמרו דבר, לא השמיעו הגה. גלגלי העיניים הלבנים התרוצצו, פראיים, כנועים; הריח היה מצחין, עז. "כן, הם פוחדים," השני אמר. "מה נעשה עכשיו?"

"נלך לדבר עם הגבר."

"מוֹקֶטוּבֶּה יקשיב?"

"מה הוא יכול לעשות? הוא לא ירצה. אבל הוא הגבר עכשיו."

"יאו. הוא גבר. הוא יכול לנעול עכשיו את הנעליים עם העקבים האדומים כל הזמן."

הם הסתובבו ויצאו. לא הייתה דלת בפתח. לא היו דלתות באף אחד מפתחי הבקתות. "הוא עשה זאת בכל מקרה," באסקט אמר.

"מאחורי גבו של איסטיבהא. אבל עכשיו אלו הנעליים שלו, מפני שהוא הגבר."

"יאו. איסטיבהא לא אהב את זה. כך שמעתי. אני יודע שהוא אמר למוֹקֶטוּבֶּה: 'כשתהיה הגבר, הנעליים יהיו שלך. אבל עד אז, הנעליים שלי.' אבל עכשיו מוקטובּה הוא הגבר: הוא יכול לנעול אותן."

"יאו," אמר השני, ״הוא הגבר עכשיו. הוא היה נועל את הנעליים מאחורי גבו של איסטיבהא, ולא היה ברור אם איסטיבהא ידע מזה או לא. ואז איסטיבהא, שלא היה זקן, נהיה מת והנעליים הן של מוקטובּה, כי הוא הגבר עכשיו. מה דעתך על זה?"

"אין לי דעה על זה," באסקט אמר, "ולך?"

"אין," השני אמר.

"טוב", באסקט אמר, "אתה חכם."

 

2

הבית ישב על תל, מוקף עצי אלון. חזיתו הייתה בגובה קומה אחת, בנויה מבית-סיפון של ספינת קיטור שעלתה לחוף ושדום, אביו של איסטיבהא, פירק עם עבדיו וגרר על גבי גלילים של עצי ברוש לאורך שנים עשר מייל על פני היבשה. ביתו היה מורכב אותו זמן מקיר לבנים אחד. הוא הציב את בית-הסיפון בצמוד לקיר, במקום בו כרכובי הרוקוקו המקולפים והמרוסקים התנשאו בקשת זוהרת עמומות מעל לאותיות המוזהבות של השמות על גבי דלתות ההפרדה של תאי הקצינים.

דום היה רק תת-צ׳יף, מינגו, אחד מתוך שלושה ילדים מצד האם במשפחה. הוא ערך מסע – הוא היה אז איש צעיר וניו-אורליאנס הייתה עיר אירופית – מצפון המיסיסיפי לניו-אורליאנס בספינת משא, ושם פגש באביר סר בלונד דה ויטרי. אדם שמעמדו החברתי, על פניו, היה מפוקפק כמו זה של דום. בניו-אורליאנס, בין המהמרים והרוצחים של אזור הנהר, דום, בחסות פטרונו, התחזה לצ'יף, לגבר, למי שירש את האדמה שהשתייכה לצד האב של המשפחה; היה זה האביר דה ויטרי שדיבר עליו כ־De L'homme ומכאן השם דום.

הם נראו יחד בכל מקום – האינדיאני, האיש הגוץ, בעל הפנים הנועזות, החתומות, ההמוניות, והפריסאי, הגולה, חברו של קארונדלט, כך נאמר, וידידו הקרוב של גנרל וילקינסון. ואז הם נעלמו, שניהם, מן המאורות המפוקפקות הישנות שלהם, מותירים מאחוריהם את האגדה אודות סכומי הכסף שדום זכה בהם על-פי הסברה וסיפור על אִשה צעירה, בת למשפחה אמידה למדי מאיי הודו המערבית, ששניים מבניה חיפשו את דום עם אקדח במאורות הישנות שלו במשך זמן-מה לאחר היעלמו.

ששה חדשים לאחר מכן נעלמה האִשה עצמה, עולה על סיפון ספינת הדואר של סנט לואיס, שעגנה לילה אחד ליד רציף עץ בצד הצפוני של המיסיסיפי, שם היא ירדה, מלווה במשרתת כושית. ארבעה אינדיאנים קיבלו את פניה בסוס ועגלה, והם נסעו במשך שלושה ימים, באיטיות, היות שכרסה הייתה בין שיניה, אל המטע, שם גילתה שדום היה כעת צ'יף. הוא מעולם לא סיפר לה כיצד הגיע לזה, פרט לעובדה שדודו ובן דודו מתו פתאום. עד אז, הבית היה מורכב מקיר לבנים שנבנה בידי עבדים עצלים, והושענה עליו סככה בעלת גג משופע, מחולקת לחדרים ומזוהמת בעצמות ואשפה, ממוקמת בלב עשרת אלפים אקרים של יער דמוי פארק שאין שני לו, מקום שצבאים רעו בו כמו בקר מבוית. דום והאשה נישאו שם זמן קצר לפני שאיסטיבהא נולד, בידי צירוף של כומר נודד וסוחר עבדים שהגיע רכוב על פרדה, שלאוכף שלה היו קשורים שמשיית כותנה ובקבוק ויסקי של שלושה גלונים. אחר כך החל דום לרכוש עבדים נוספים ולעבד חלק מאדמתו, כמנהג האיש הלבן. רובם ניהלו בעצלות מוחלטת חיים שהועתקו בשלמותם מן הג'ונגלים האפריקניים, פרט למקרים בהם, כאשר שעשע אורחים, דום צד אותם עם כלבים.

כשדום מת, איסטיבהא, בנו, היה בן תשע עשרה. הוא הפך לבעלים של האדמה ושל עדר העבדים, שמספרם גדל פי חמישה ושלא הייתה לו כל תועלת בהם. למרות שהתואר "גבר" היה שלו, הייתה הירארכיה של דודנים ודודים ששלטו בבית האב ושנאספו לבסוף להתכנסות סגורה בשאלה הכושית, רובצים על עקביהם מתחת לשמות המוזהבים שמעל דלתות ספינת הקיטור.

"לא נוכל לאכול אותם," אמר אחד.

"למה לא?"

"הם רבים מדי."

"אמת," אמר שלישי. ״ברגע שנתחיל, נצטרך לאכול את כולם. ובשר בכמות כזאת לא טוב לאדם."

"אולי יהיה להם טעם של בשר צבי. הם לא יכולים להזיק לך."

"נוכל להרוג חלק מהם ולא לאכול אותם," איסטיבהא אמר.

הם התבוננו בו במשך זמן-מה. "בשביל מה ?" אמר אחד.

"אמת," אמר שני. "לא נוכל לעשות זאת. הם יקרים מדי; זכור את כל הטרחה שהם גרמו לנו, למצוא להם עבודה. אנחנו צריכים לנהוג כמו האדם הלבן."

"איך?" שאל איסטיבהא.

"לגדל יותר כושים על-ידי ניקוי שטח גדול יותר לגידול תבואה כדי להאכיל אותם, ואחר כך למכור אותם. אנחנו ננקה את האדמה ונשתול בה מזון ונגדל כושים ונמכור אותם לאיש הלבן תמורת כסף."

"אבל מה נעשה בכסף?" אמר שלישי.

הם חשבו זמן מה.

"נראה," אמר הראשון. הם רבצו על עקביהם, שקועים במחשבות, חמורי-סבר.

"זה אומר עבודה," אמר השלישי.

"שהכושים יעשו אותה," אמר הראשון.

"יאו. שיעשו אותה. זה רע להזיע. זה לח. זה פותח את הנקבוביות."

"ואז אוויר הלילה חודר."

"יאו. שהכושים יעשו אותה. עושה רושם שהם אוהבים להזיע."

וכך הם ביראו את האדמה בעזרת הכושים וזרעו בה תבואה. עד אז חיו העבדים במכלאה ענקית עם גג סככה משופע בצד אחד, כמו בדיר חזירים. אבל כעת הם החלו לבנות מגורים, בקתות, מכניסים את הכושים הצעירים לבקתות בזוגות, שיזדווגו; חמש שנים לאחר מכן מכר איסטיבהא ארבעים ראש לסוחר מממפיס, לקח את הכסף ונסע בו לחו״ל, כאשר דוד מצד אמו מניו-אורליאנס מדריך אותו במסע. אותו זמן, האביר סר בלונד דה ויטרי היה איש זקן בפריס, חובש פיאה נוכרית, לבוש במחוך ובעל פנים זקנות, זהירות וחסרות שיניים, מקובעות בהעוויה לגלגנית בוחנת, וטרגית באורח עמוק. הוא לווה שלוש מאות דולר מאיסטיבהא ובתמורה הציג אותם בפני חוגים מסוימים; איסטיבהא חזר הביתה שנה לאחר מכן עם מיטה מצופה זהב, זוג נברשות שלאורן, כך סופר, מאדאם פומפדור סירקה את שְׂערהּ שעה שלואי חבט בבבואת פניו מעבר לכתפה המפודרת, וזוג נעלי-בית בעלות עקבים אדומים. הן היו קטנות מדי עבורו, מפני שהוא לא נעל כלל נעליים עד שהגיע לניו אורליאנס בדרכו לחו״ל.

הוא הביא את נעלי־הבית עטופות בנייר משי והחזיק אותן בשרידי כיס של זוג שקי אוכף, ממולא בכפיסי עץ ארז, פרט לאותם מקרים בהם הוציא אותן לעתים עבור מוֹקֶטוּבֶּה, בנו, שישחק בהן. בגיל שלוש היו למוֹקֶטוּבֶּה פנים מונגוליות רחבות, שטוחות, שנראו שרויות במעין רפיון איברים בלתי מובן עד שנתקלו בנעלי־הבית.

אמו של מוקטובּה הייתה נערה חיננית שאיסטיבהא ראה יום אחד עובדת במשמרת שלה בחלקת המלונים. הוא עצר והתבונן בה במשך זמן-מה – הירכיים הרחבות, המוצקות, הגב החסון, הפנים השלוות. הא היה בדרכו לדוג בנחל באותו יום, אבל הוא לא המשיך הלאה; אולי, שעה שעמד שם וצפה בנערה שלא חשה בנוכחותו, הוא נזכר באמו, אשת העיר הנמלטת עם המניפות והתחרות והדם הכושי שלה, ובכל העליבות הצעקנית של הפרשה האומללה ההיא. מוקטובּה נולד כעבור שנה; אפילו בגיל שלוש הוא לא יכול היה להכניס את רגליו לתוך נעלי-הבית. מתבונן בו בשעות אחד הצהריים החמות, הדוממות, שעה שנאבק בנעלי-הבית תוך התעלמות מפלצתית מסוימת מהמציאות, איסטיבהא צחק בשקט לעצמו. הוא צחק לתעלולי הנעליים של מוקטובּה במשך כמה שנים, מפני שמוקטובּה לא התייאש מלנסות לנעול אותן עד שהגיע לגיל שש עשרה. ואז הוא הפסיק. או שלאיסטיבהא היה נדמה שהוא הפסיק. אך הוא פשוט הפסיק לנסות בנוכחות איסטיבהא. אשתו החדשה של איסטיבהא סיפרה לו שמוקטובּה גנב את הנעליים והסתיר אותן. ואז איסטיבהא הפסיק לצחוק ושילח את האשה, כך שנשאר לבדו. "יאו," הוא אמר. "עושה רושם שאני באמת אוהב לחיות." הוא שלח לקרוא למוקטובּה. "אני נותן לך אותן," הוא אמר.

מוקטובה היה אז בן עשרים וחמש, ולא נשוי. איסטיבהא לא היה גבוה, אבל הוא היה גבוה בחמישה עשר ס"מ מבנו וקל ממנו בכמעט חמישים ק״ג. מוקטובה היה כבר בעל בשר חולני, פנים חיוורים, רחבים ומנומנמים, וידיים ורגליים נפוחות ממיימת. "הן שלך עכשיו," איסטיבהא אמר, מתבונן בו. מוקטובה הביט בו פעם אחת כשנכנס, מבט חטוף, זהיר, מצועף.

"תודה," הוא אמר.

איסטיבהא התבונן בו. הוא מעולם לא הצליח להבחין אם מוקטובה ראה משהו, הסתכל על משהו. "למה שזה ישנה אם אתן לך את נעלי־הבית?"

"תודה," מוקטובה אמר. איסטיבהא השתמש בטבק הרחה באותה תקופה; איש לבן הראה לו כיצד לגלגל את האבקה בצד הפנימי של השפה ולשפשף אותה בשיניו בעזרת קיסם עשוי מעץ גומי.

"טוב," הוא אמר. "בנאדם לא יכול לחיות לנצח." הוא התבונן בבנו, ואז מבטו הפך ריק בתורו, לא רואה, והוא חשב לרגע. אי אפשר היה לדעת מה חשב, פרט לכך שאמר בקול כבוש למחצה: "יאו. אבל לדוד של דום לא היו נעליים עם עקבים אדומים." הוא הביט שנית בבנו השמן, חסר החיים. "מתחת לכל זה, אדם יכול לתכנן לעשות כל דבר וזה לא ייוודע עד שיהיה מאוחר מדי." הוא ישב בכיסא קלוע מרצועות עור צבי. "הוא אפילו לא יכול לנעול אותן; הוא ואני מתוסכלים מאותו גוש בשר גדול שהוא לובש. הוא לא יכול לנעול אותן אפילו. אבל האם זו אשמתי?" הוא חי חמש שנים נוספות, ואז מת. הוא חלה לילה אחד, ולמרות שהרופא בא במותניית עור בואש והבעיר מקלות, איסטיבהא מת לפני צהרי היום.

זה קרה אתמול; הקבר נחפר, ובמשך שתיים עשרה השעות האחרונות הגיעו אנשי השבט בעגלות ובכרכרות, על סוסים וברגל, לאכול את הכלב הצלוי ואת הסוקוטש* ואת הבטטות שבושלו באפר ולהשתתף בלוויה.

 

*סוקוטש – מאכל אינדיאני של תירס ושעועית.

 

3

"זה ייקח שלושה ימים," אמר באסקט, והוא והאינדיאני האחר חזרו לבית. "זה ייקח שלושה ימים והאוכל לא יספיק; ראיתי את זה לפני כן."

שמו של האינדיאני השני היה לואיס בֶּרִי. "והוא יסריח במזג-האוויר הזה." "יאו, הם רק צרות צרורות."

"הם בורחים רחוק. יאו, אנחנו נריח את הגבר הזה לפני שייכנס לאדמה. תסתכל ותראה אם אני לא צודק." הם התקרבו לבית.

"הוא יכול לנעול את הנעליים עכשיו," אמר בֶּרִי. "הוא יכול לנעול אותן עכשיו לעיני אנשים."

"הוא לא יכול לנעול אותן עדיין," באסקט אמר. בֶּרִי התבונן בו. "הוא יוביל את הציד."

"מוקטובה?" אמר ברי. "אתה חושב שהוא יעשה את זה? אדם שבשבילו אפילו דיבור זו עבודה?"

"מה הוא יכול לעשות? זה אביו שיתחיל להסריח בקרוב." "אמת," אמר ברי. ״ויש אפילו מחיר שהוא צריך לשלם עבור הנעליים. יאו. הוא באמת קנה אותן. "מה אתה חושב?"

"מה אתה חושב?"

"אני לא חושב כלום."

"גם אני לא. איסטיבהא לא יצטרך את הנעליים עכשיו. שיהיו של מוקטובה; לאיסטיבהא לא יהיה איכפת."

"יאו. הגבר חייב למות."

"יאו. שימות; עדיין יש לנו גבר".

גג הספינה של המרפסת נשען על עמודי ברוש מקולפים, גבוה מעל חדרי הקצינים של ספינת הקיטור, מטיל צל על משטח לא מרוצף, שם, על האדמה הרמוסה, פרדות וסוסים נקשרו באפסר במזג-אוויר סוער. בקצהו הקדמי של סיפון הקיטור ישבו איש זקן ושתי נשים. אחת הנשים בישלה עוף והשנייה קילפה גרגירי תבואה. הזקן דיבר. הוא היה יחף, לבוש במעיל פשתן ארוך וצר וחובש כומתת פרווה.

"העולם מידרדר," הוא אמר. "הוא נהרס בידי האדם הלבן. הסתדרנו יפה במשך שנים על גבי שנים לפני שהאיש הלבן הגניב אלינו בעורמה את הכושים שלו. בזמנים הישנים, הזקנים ישבו בצל ואכלו בשר צבי מבושל ותירס ועישנו טבק ודיברו על כבוד ועניינים רציניים; מה אנחנו עושים עכשיו? אפילו הזקנים מתישים את עצמם אל הקבר בהשגחה על אלה שאוהבים להזיע." כשבאסקט וברי חצו את הסיפון, הוא השתתק והרים את מבטו אליהם. עיניו היו נרגזות, כהויות; פניו היו חרושות אינספור קמטים זעירים. "גם הוא ברח," הוא אמר.

"כן," ברי אמר. "הוא הסתלק."

"ידעתי זאת. אמרתי להם. זה ייקח שלושה שבועות, כמו אז, כשדום מת. אתם תסתכלו ותראו."

"זה לקח שלושה ימים, לא שלושה שבועות," אמר ברי.

"היית שם?"

"לא," אמר ברי. "אבל שמעתי."

"טוב, אני הייתי שם," הזקן אמר. "במשך שלושה שבועות תמימים, בביצות ובקוצים…" הם המשיכו בדרכם והשאירו אותו שם, ממשיך לדבר.

הטרקלין לשעבר של ספינת הקיטור היה כעת קליפה מרקיבה באיטיות; עץ המהגוני הממורט, הפיתוחים המבהיקים לרגע ודועכים מבעד לתבנית בצורות קבליסטיות עמוקות: החלונות ההרוסים דמו לעיניים מכוסות תבלול. הוא הכיל כמה שקי זרעים או גרגירי חיטה וגלגלים קדמיים של כרכרה, שעל גבי הסרן שלהם החלידו בפיתולים חינניים שני קפיצים משוחררים. בפינה אחת התרוצץ בהתמדה ובשקט גור שועלים בתוך כלוב עשוי ענפי ערבה; שלושה תרנגולי קרב כחושים נעו בעפר, והמקום היה מוכתם בלשלשת המיובשת שלהם.

הם עברו מבעד לפתח בקיר הלבנים ונכנסו לחדר גדול, בנוי מקורות סדוקות. הוא הכיל את חלקה האחורי של הכרכרה, והגוף המפורק היה שרוע על צדו, חלונו חבוט בענפי ערבה, שמתוכם הציצו ראשיהם, עיניהם הדוממות, דמויות החרוזים, וכרבולותיהם המרופטות של תרנגולי קרב נוספים. החדר היה מרוצף חומר דחוס; בפינה אחת היו שעונים מחרשה גסה ושני משוטים מגולפים ביד. מן התקרה, תלויה באמצעות ארבע רצועות עור צבי, השתלשלה המיטה המוזהבת שאיסטבהא הביא מפריס. לא היו לה קפיצים ולא מזרן, ואת המסגרת חצו כעת רצועות עור בקווים מצטלבים.

איסטיבהא ניסה לשכנע את אשתו הטרייה, הצעירה, לישון במיטה. הוא היה קצר-נשימה מלידה ובילה את הלילות שכוב למחצה בכיסאו הקלוע. הוא היה מלווה אותה למיטה ומאוחר יותר, ערני, ישן כמנהגו לא יותר משלוש או ארבע שעות בלילה, הוא היה יושב בחשֵׁכה ומעמיד פני ישן ומקשיב לה חומקת, זעירה לעין שיעור, מן המיטה המוזהבת והמקושטת בסרטים, על-מנת להשתרע על מזרן קש על הרצפה עד שעת הזריחה. אז היא הייתה נכנסת שוב בשקט למיטה ומעמידה פני ישנה בתורה, שעה שאיסטיבהא צחק וצחק בשקט בחשכה לצִדה.

הנברשות היו קשורות ברצועות עור לשני מקלות שעונים בפינה, שם הונחה גם חבית ויסקי קטנה של עשרה גלונים.

הייתה שם אח עשויה מחומר; מולה, בכיסא הקלוע, ישב מוֹקֶטוּבֶּה. גובהו הגיע בקושי למטר חמישים וחמישה סנטימטרים, ומשקלו התקרב למאה וחמישה עשר ק"ג. הוא לבש מעיל מאריג כותנה משובח, ללא חולצה, בלון הבטן החלק בצבע הנחושת שלו גואה מעל חלקם התחתון של תחתוני פשתן. הוא נעל את נעלי-הבית בעלות העקבים האדומים. מאחורי כיסאו ניצב נער עם מניפה עשויה מנייר מקושט. מוקטובּה ישב ללא תנועה, פניו רחבים וצהובים, עיניו עצומות ונחירי אפו שטוחים, זרועותיו דמויות הסנפירים מתוחות. על פניו הייתה הבעה עמוקה, טרגית, חסרת־חיים. הוא לא פקח את עיניו כשבאסקט וברי נכנסו.

"הוא נעל אותן מאז אתמול?" באסקט אמר.

"מאז הזריחה," הנער אמר. המניפה לא הפסיקה להתנופף.

"יאו," אמר באסקט. "אפשר לראות." מוקטובה לא זז. הוא דמה לתבליט, לאל מאלאי במעיל פראק, תחתונים, חזה עירום ונעליים המוניות בעלות עקבי שני.

"לא הייתי מפריע לו, אם הייתי אתה," הנער אמר.

"לא אם הייתי אתה," באסקט אמר. הוא וברי רבצו על עקביהם. הנער נופף בהתמדה במניפה. "הו גבר," באסקט אמר. "תקשיב." מוקטובה לא זז. "הוא הסתלק," אמר באסקט.

"אמרתי לך," אמר הנער. "ידעתי שיברח. אמרתי לך."

"יאו," אמר באסקט. "אתה לא הראשון שמספר לנו אחר כך את מה שהיינו צריכים לדעת לפני כן. איך זה שחלק מכם, אנשים חכמים, לא עשיתם שום דבר אתמול כדי למנוע את זה?"

"הוא לא רוצה למות," ברי אמר.

"למה שלא ירצה בזה?" באסקט אמר.

"זה שהוא צריך למות יום אחד, זאת לא סיבה," אמר הנער. "גם אותי זה לא ישכנע, זקן."

"שתוק," ברי אמר.

"במשך עשרים שנה," אמר באסקט, "בזמן שאחרים מבני גזעו הזיעו בשדות, הוא שירת את הגבר בצל. למה שלא ירצה למות, אם הוא לא רצה להזיע?"

"וזה יהיה מהיר," ברי אמר. "זה לא ייקח הרבה זמן."

"תפוס אותו ותגיד לו את זה," אמר הנער.

"שתוק," אמר ברי. הם רבצו שם, בוחנים את פניו של מוקטובה. הוא היה יכול להיות מת בעצמו באותה מידה. דומה שהוא היה נעול כל כך בתוך מפלי בשרו שאפילו הנשימה התחוללה עמוק מדי בתוכו מכדי שאפשר יהיה להבחין בה.

"תקשיב, הו גבר." באסקט אמר. "איסטיבהא מת. הוא מחכה. הכלב והסוס שלו בידינו. אבל העבד שלו ברח. זה שהחזיק את הסיר עבורו, שאכל ממזונו, מן הצלחת שלו, הסתלק. איסטיבהא מחכה."

"יאו," ברי אמר.

"זאת לא הפעם הראשונה," אמר באסקט. "זה קרה כשדום, סבך, שכב וחיכה בפתח האדמה. הוא שכב שלושה ימים ואמר, 'איפה הכושי שלי?' ואיסטיבהא, אביך, ענה, 'אני אמצא אותו. נוח על משכבך; אני אביא אותו אליך כדי שתוכל להתחיל במסע.'"

"יאו," אמר ברי.

מוקטובה לא זז, לא פקח את עיניו.

"במשך שלושה ימים איסטיבהא רדף בתחתית הערוץ," באסקט אמר. "הוא לא חזר הביתה לאכול אפילו, עד שהכושי היה בידיו; ואז הוא אמר לדום, אביו, 'הנה הכלב שלך, הסוס שלך, העבד שלך; נוח על משכבך.' איסטיבהא, שמת אתמול, אמר זאת. ועכשיו הכושי של איסטיבהא ברח. הסוס והכלב שלו מחכים איתו, אבל הכושי שלו הסתלק."

"יאו," ברי אמר.

מוקטובה לא זז. עיניו היו עצומות; חידלון אדיר היה נסוך על פני צורתו המפלצתית, הרפויה, דבר-מה חסר תנועה באורח עמוק, מעבר לבשר, אטום לו. הם בחנו את פניו, רובצים על עקביהם.

"כשאביך היה הגבר החדש, זה קרה," באסקט אמר. "ואיסטיבהא היה זה שהביא חזרה את העבד למקום בו אביו שכב וחיכה להיכנס לאדמה." פניו של מוקטובה לא נעו, עיניו לא זעו. לאחר זמן-מה אמר באסקט, "סלקו את הנעליים." הנער חלץ את הנעליים. מוקטובה החל לרעוד, חזהו החשוף נע עמוקות, כמו התרומם מתוך גוש הבשר האדיר שלו, ניעור חזרה לחיים, כמו עולה מן המים, מהים. אבל עיניו לא נפקחו עדיין.

ברי אמר, "הוא יוביל את הציד."

"יאו," אמר באסקט. "הוא יוביל את הציד."

 

4

כל אותו יום, הכושי, משרתו האישי של איסטיבהא, מוסתר באסם, עקב אחרי גסיסתו של איסטיבהא. הוא היה בן ארבעים, איש גינאה. היו לו אף רחב וראש צר וקטן; בזוויות הפנימיות של עיניו בצבצה מעט אדמומית, והיו לו חניכיים בולטים, אדומים-כחלחלים חיוורים, מעל שיניו הגדולות והרבועות. הוא נלקח בגיל ארבע עשרה מידי סוחר בקמרון, לפני ששיניו שויפו. הוא היה משרתו הצמוד של איסטיבהא במשך עשרים ושלוש שנה.

יום לפני כן, היום בו איסטיבהא שכב חולה, הוא חזר למגורי העבדים בשעת דמדומים. בשעה הנינוחה ההיא, עשן הבישול הסתלסל לאיטו מעבר לרחוב מדלת לדלת, נושא אל העבר השני את ריחם הזהה של הלחם והבשר. הנשים טיפלו בהם; הגברים נאספו בראש הסמטה, מתבוננים בו שעה שפסע במורד השביל מן הבית, מציב בזהירות רגל עירומה באפלולית המוזרה. עיניו נראו זוהרות מעט לגברים הממתינים.

"איסטיבהא לא מת עדיין," אמר המנהיג.

"לא מת," אמר המשרת האישי. "מי לא מת?"

בשעת בין ערביים היו להם פנים כאלה, הגילאים השונים, המחשבות החתומות, הבלתי נתפסות, מאחורי הפנים שדמו למסכות מוות של קופים. ריח האש, ריח הבישול, נישא בחדות ובאיטיות מבעד לאפלולית המוזרה, כמו מעולם אחר, מעל לסמטה ולזאטוטים הכושים, העירומים בעפר.

"אם הוא יחיה עד אחרי השקיעה, הוא יחיה עד הזריחה," אחד אמר.

"מי אומר?"

"השמועה אומרת."

"יאו. השמועה אומרת. אנחנו יודעים רק דבר אחד." הם התבוננו במשרת הצמוד שעה שעמד ביניהם, גלגלי עיניו זוהרים מעט. הוא נשם עמוק ולאט. חזהו היה עירום; הוא הזיע מעט. "הוא יודע. הוא יודע זאת."

"בוא ניתן לתופים לדבר."

"יאו. ניתן לתופים להגיד את זה."

התופים החלו לדבר אחרי רדת החשכה. הם הסתירו אותם בתחתית הערוץ. הם היו עשויים מעץ ברוש חלול, והכושים הסתירו אותם; למה, איש לא ידע. הם היו קבורים בבוץ על שפת הביצה; נער בן ארבע עשרה שמר עליהם. הוא היה קטן-גוף לגילו, ואילם. הוא רבץ שם בבוץ כל היום, מכוסה בענני יתושים, עירום פרט לבוץ בו מרח את עצמו כנגד היתושים, ולצווארו היה כרוך שקיק שהכיל צלע חזיר, אליה היו דבוקות עדיין פיסות בשר, ושתי קליפות עץ תלויות על חוט. הוא הזיל ריר על ברכיו; אינדיאנים הגיחו בשקט מדי פעם מן השיחים מאחוריו ועמדו שם והתבוננו בו במשך זמן-מה והסתלקו להם, והוא מעולם לא ידע זאת.

מן הקומה העליונה באסם, שם שכב מוסתר עד רדת החשכה ואחרי כן, הכושי יכול היה לשמוע את התופים. הם היו מרוחקים שלושה מיילים משם, כאילו נמצאו באסם עצמו, מתחתיו, הולמים שוב ושוב. דומה שהוא היה יכול לראות גם את המדורה, ואת האיברים השחורים המקפצים אל ומתוך הלהבות בניצוצות נחושת. אלא שלא תהיה שם אש. לא יהיה שם יותר אור מאשר במקום בו שכב בקומה העליונה המאובקת עם האקורדים השבורים של רגלי עכברושים מתרוצצות לאורך הקורות החמות, העתיקות, המיושרות בגרזן. האש היחידה שם תהיה מדורת עשן נגד יתושים היכן שהנשים רבצו עם התינוקות היונקים, פטמות שדיהן הכבדים, האיטיים, תחובות במלואן לתוך פיותיהם של ילדים זכרים; מהורהרות, מתעלמות מן התיפוף, היות שאש הייתה מסמלת חיים.

הייתה אש בספינת הקיטור, שם שכב איסטיבהא על ערש דווי בין נשותיו, תחת הנברשות הקשורות והמיטה התלויה. הוא יכול היה להבחין בעשן, ובדיוק לפני השקיעה הוא ראה את הרופא יוצא, במותניית עור בואש, ומדליק את המקלות המשוחים בחומר בחרטום סיפון האונייה. "אז הוא עדיין לא מת," אמר הכושי לתוך האפלולית המלחששת של הקומה העליונה באסם, עונה לעצמו; הוא היה יכול לשמוע את שני הקולות, את עצמו ועצמו: "מי לא מת?"

"אתה מת."

"יאו. אני מת," הוא אמר חרש. הוא רצה להיות במקום בו התופים נמצאו. הוא דמיין את עצמו מזנק מן השיחים, מדלג בין התופים על רגליו העירומות, הדקות, המשומנות, הבלתי נראות. אך הוא לא יכול היה לעשות זאת, מפני שהאדם דילג אל מעבר לחיים, למקום בו המוות נמצא; הוא השליך את עצמו לזרועות המוות ולא מת מפני שכאשר המוות לקח אדם, הוא לקח אותו רק מצד זה של קצה החיים. זה קרה כשהמוות דרס אותו מאחור, בעודו בחיים. הלחש הדק של רגלי העכברושים גווע במשבי אוויר דועכים לאורך הקורות. פעם הוא אכל עכברוש.

הוא היה נער אז, אבל רק הגיע לאמריקה. הם חיו תשעים יום בסיפון תחתון שגובהו מטר, בקווי רוחב טרופיים, שומעים מלמעלה את הקפטן השיכור מניו־אינגלנד מזמר בקול רם מתוך ספר שהוא זיהה רק עשר שנים לאחר מכן כתנ"ך. רובץ באורווה, הוא התבונן בעכברוש, מתורבת, מחובר מנטאלית לאדם שנעקר בכוח מן העורמה הפנימית של גפיו ועיניו: הוא לכד אותו ללא קושי, בתנועת יד קלילה, ואכל אותו באיטיות, תוהה כיצד איזשהו עכבר יכול היה להתחמק זמן רב כל כך. אותו זמן הוא לבש עדיין את הגלימה הלבנה שנתן לו הסוחר, כומר בכנסייה האוניטרית, והוא דיבר אז רק בשפת האם שלו.

הוא היה עירום עכשיו, פרט למכנסי עבודה שנקנו בידי אינדיאנים מהאדם הלבן, וקמיע תלוי על רצועת עור סביב מותניו. הקמיע הכיל את מחציתם של משקפי אופרה עם מסגרת מאם הפנינה, שאיסטיבהא הביא חזרה מפריס, וגולגולת של נחש מים לבן.

הוא הרג את הנחש בעצמו ואכל אותו, פרט לראש הארסי. הוא שכב בקומה העליונה, מתבונן בבית, בספינת הקיטור, מאזין לתופים, חושב על עצמו בין התופים.

הוא שכב שם כל הלילה. למחרת בבוקר הוא ראה את הרופא יוצא, במותניית הבואש שלו, עולה על הפרדה שלו ורוכב משם, והוא נעשה משותק כליל וצפה בענני האבק האחרונים מתפזרים תחת רגליה העדינות של הפרדה, ואחר כך גילה שהוא עדיין נושם וזה היה מוזר בעיניו שהוא עדיין נשם אוויר, שהוא עדיין נזקק לאוויר. ואז הוא שכב והתבונן בשקט, ממתין לתזוזה, גלגלי עיניו זוהרים מעט, אך באור שקט, ונשימתו קלה וסדירה, וראה את לואיס ברי יוצא ומסתכל בשמיים.

היה מספיק אור אז, וחמישה אינדיאנים רבצו כבר על עקביהם בבגדי יום ראשון שלהם לאורך סיפון אוניית הקיטור; בצהריים היו שם עשרים וחמישה. אחר הצהריים הם חפרו את השוחה שהבשר יבושל בה, והבטטות: אותו זמן כבר היו שם כמעט מאה אורחים – מכובדים ומנומסים, שקטים, סבלניים בלבוש האירופי המהודר והנוקשה שלהם – והוא צפה בברי מוליך את סוסתו של איסטיבהא מן האורווה וקושר אותה לעץ, ואחר כך הוא ראה את ברי מגיח מן הבית עם כלב הציד הזקן שרבץ ליד כיסאו של איסטיבהא. הוא קשר גם את כלב הציד לעץ, והוא רבץ שם, מעיף מבט קודר בפנים סביבו. ואז הוא החל ליילל. הוא עדיין יילל עם שקיעת השמש, כאשר הכושי השתלשל מהקיר האחורי של האסם ונכנס לערוץ הנחל, שם שרתה כבר אפלולית. ואז הוא החל לרוץ. הוא היה יכול לשמוע את כלב הציד מיילל מאחוריו, וליד הנחל, רץ עדיין, הוא חלף על פני כושי אחר. שני הגברים, האחד חסר תנועה והשני רץ, הסתכלו לרגע זה בזה כמו מבעד לקו גבול ממשי בין שני עולמות שונים. הוא המשיך לרוץ אל תוך החשכה, פיו סגור, אגרופיו קפוצים, נחיריו הרחבים שואגים בהתמדה.

הוא המשיך לרוץ את תוך החשכה. הוא הכיר היטב את האזור, מפני שהוא צד שם לעִתים קרובות עם איסטיבהא, רוכב על הפרדה שלו בעקבות השועל או חתול-הבר, לצד הסוסה של איסטיבהא; הוא הכיר את הנוף באותה מידה כמו אלה שעתידים היו לרדוף אחריו. הוא ראה אותם לראשונה זמן קצר לפני השקיעה ביום השני. הוא הספיק לרוץ שלושים מייל, במעלה הערוץ, לפני שחזר על עקביו; שוכב בסבך עצי פפאיה, הוא הבחין במרדף בפעם הראשונה. הם היו שניים, בחולצות ומגבעות קש, נושאים את מכנסיהם המקופלים בקפידה תחת זרועם, ולא היו להם כלי נשק. הם היו בגיל העמידה, בעלי כרס, ולא יכלו לנוע מהר בכל מקרה. שתיים עשרה שעות יחלפו לפני שיחזרו למקום בו שכב ועקב אחריהם. ״אז אוכל לנוח עד חצות,״ הוא אמר. הוא היה קרוב מספיק למטע על-מנת להריח את מדורות הבישול, והוא חשב כמה רעב הוא אמור להיות, מפני שלא אכל שלושים שעות. ״אבל יותר חשוב לנוח,״ הוא אמר לעצמו.

הוא המשיך לומר זאת לעצמו, שוכב בסבך הפפאיה, מפני שמאמץ המנוחה, הצורך וההיחפזות לנוח, גרמו ללבו להלום בחוזקה לא פחות מן הריצה. דומה שהוא שכח כיצד לנוח, כאילו שש השעות לא הספיקו כדי להתיש אותו, להזכיר לו כיצד לעשות זאת.

עם רדת החשכה הוא נע שוב. הוא חשב לנוע בשקט ובהתמדה בשעות הלילה, היות שלא היה לו לאן ללכת, אבל ברגע שזז הוא החל לרוץ בשיא המהירות, שולח את חזהו הרועד לפנים, את נחיריו הרחבים, המלוהטים, מבעד לחשכה הצולפת. הוא רץ שעה, הלך לאיבוד, ללא כיוון, ואז עצר פתאום, ואחרי זמן-מה הותרה הלמות לבו מסבך קולות התופים. קולם אמר לו שהם נמצאו במרחק של פחות משני מייל; הוא הלך בעקבות הקול עד שהצליח להריח את מדורות העשן ולחוש בטעמו של עשן צורב.

כשהוא עמד ביניהם, התופים לא פסקו; רק המנהיג ניגש אליו למקום בו עמד ליד מדורת העשן המסתלסלת, רועד, נחיריו בוערים ופועמים, ההבזק העמום של גלגלי עיניו המתרוצצים ללא הרף בפרצופו המרוח בבוץ, כמו הופעלו באמצעות הריאות.

"ציפינו לך," המנהיג אמר. "לך, עכשיו."

"ללכת?"

"תאכל, ולך. למתים אסור להתחבר עם החיים; אתה יודע זאת."

"יאו. אני יודע זאת." הם לא התבוננו זה בזה. התופים לא פסקו.

"תרצה לאכול?" המנהיג אמר.

"אני לא רעב. תפסתי ארנבת אחר הצהריים, ואכלתי בזמן שהתחבאתי."

"קח איתך קצת בשר מבושל, אם כך."

הוא קיבל את הבשר המבושל, עטוף בעלים, ונכנס שוב לתחתית הערוץ. לאחר זמן-מה נפסק קול התופים. הוא הלך בהתמדה עד עלות השחר. "יש לי שתים עשרה שעות, אולי יותר, היות שהלילה כיסה על עקבותיי." הוא רבץ על עקביו ואכל את הבשר וניגב את ידיו בירכיו. אחר כך הוא קם על רגליו והסיר את מכנסי העבודה וכרע שוב לצד הביצה וכיסה את עצמו בבוץ – פנים, זרועות, גוף ורגליים – ורבץ שוב ונרדם כך. הוא לא חלם בכלל. טוב שהמשיך לנוע בלילה, מפני שכאשר התעורר פתאום באור יום מלא כשהשמש גבוה מעליו, הוא ראה את שני האינדיאנים. הם עדיין נשאו את מכנסיהם המקופלים בקפידה תחת זרועם; הם עמדו מול המקום בו שכב מוסתר, בעלי כרם, גוצים, רכים למראה, מגוחכים מעט במגבעות הקש שלהם ובזנבות חולצותיהם.

"זו עבודה מתישה," אמר אחד.

"הייתי מעדיף להיות בעצמי בבית, בצל," השני אמר. "אבל ישנו הגבר שמחכה בפתח האדמה."

"יאו." הם הסתכלו סביבם בשקט: מתכופף, אחד מהם הסיר מזנב חולצתו פקעת צמחי בר.

"ארור הכושי הזה," הוא אמר.

"יאו. מתי הם לא היו צרות צרורות בשבילנו?"

בשעת אחר צהריים מוקדמת, מראש עץ, הכושי השקיף למטה על המטע. הוא יכול היה לראות את גופתו של איסטיבהא בערסל בין שני עצים, במקום בו נקשרו הסוסה והכלב, ואת הרחבה ליד ספינת הקיטור, שהייתה מלאה עגלות וסוסים ופרדות, כרכרות וסוסי רכיבה, שעה שבחבורות עליזות רבצו להם הנשים והילדים הקטנים והזקנים ליד החפירה הארוכה, שם היתמר, סמיך ונמוך, עשן הבשר הנצלה. הגברים והנערים הבוגרים יימצאו כולם בתחתית הערוץ מאחוריו, בשביל, בגדי יום ראשון שלהם מקופלים בקפידה, תחובים בחוזקה בתוך מסעפי העצים. אך הייתה שם חבורה של גברים, ליד דלת הבית, ליד פתח טרקלין ספינת הקיטור, והוא התבונן בהם, וכעבור זמן-מה ראה אותם נושאים את מוקטובה החוצה על גבי אפיריון עשוי מעור צבי ומוטות עץ אפרסמון; מוסתר גבוה בפינת העלווה שלו, הכושי, הנרדף, השקיף על גורלו שנחרץ בהבעה עמוקה כמו זו של מוקטובה. "יאו," הוא אמר חרש. "הוא יבוא, אם כך. איש זה שגופו מת זה חמש עשרה שנה, הוא יבוא גם כן."

מאוחר יותר אחר הצהריים הוא נתקל באינדיאני פנים אל פנים. שניהם נמצאו על גשרון מעל הביצה – הכושי צנום, זועף, נוקשה, לא יודע לאות, נואש; האינדיאני גוץ, רך למראה, התגלמות ברורה של חוסר הרצון והחידלון העילאיים. האינדיאני לא זז, לא השמיע הגה; הוא עמד על בול העץ וצפה בכושי צולל לתוך הביצה, שוחה אל החוף ונעלם ברעש בתוך השיחים.

בדיוק לפני השקיעה הוא השתרע מאחורי בול עץ מוטה כלפי מטה. במעלה הקורה נעה שורת נמלים בתהלוכה איטית. הוא תפס אותן ואכל אותן לאט, במין ריחוק, כמו זה של אורח בסעודה האוכל אגוזים מלוחים מתוך קערה. גם להן היה טעם מלוח, והן חוללו תגובה חריפה של בלוטות הרוק, מעבר לכל יחס. הוא אכל אותן לאט, מתבונן בשורה הבלתי מעורערת נעה בהתמדה מופלאה, ללא סטיות, במעלה בול העץ ולתוך תהום הנשייה של גורלן. הוא לא אכל שום דבר אחר כל היום; במסיכת הבוץ הקרושה, עיניו התרוצצו בעיגולים מואדמים. עם רדת השמש, זוחל לאורך גדת הנחל לעבר נקודה שאיתר בה צפרדע, נחש מים לבן הצליף בו לפתע באמת היד בחבטה איטית, כבדה. הוא הכה בו במגושם, משאיר שני חתכים ארוכים לרוחב זרועו כמו שני חתכי תער, וסרוח למחצה בתנופתו ובזעמו, הוא נראה לרגע חסר-ישע לגמרי בסרבולו ובכעסו הנמהר. "אולה, סבא," הכושי אמר. הוא נגע בראשו וצפה בו מצליף בו שוב בזרועו, ופעם נוספת, במהלומות מסורבלות, כבדות, מלוכסנות.

"העניין הוא שאני לא רוצה למות," הוא אמר. ואז אמר זאת שוב – "העניין הוא שאני לא רוצה למות" – בטון שקט של פליאה נמוכה ואיטית, כמו היה זה דבר-מה שהסתבר לו שלא ידע כלל עד שהמילים אמרו את עצמן, או שלא ידע את עומק ומידת שקיקתו.

 

5

מוקטובה לקח את נעלי הבית איתו. הוא לא היה יכול לנעול אותן זמן רב בתנועה, אפילו לא באפיריון עליו הסב בשכיבה, כך שהן היו שעונות בחיקו על גבי רצועה מרובעת של עור איילה – נעלי-הבית הסדוקות, השבריריות, שאיבדו מעט מצורתן כעת, עם משטח עור הקשקשים המבריק ולשונותיהן חסרות האבזמים ועקבי השני שלהן, מונחות על גבי צורה מפורקדת, שמנה, חיה בקושי, נישאת על פני ביצות וקוצים בידי משמרות נעות של גברים שגררו כל היום על גבן בהתמדה את הפשע ואת מושאו, במשימת ההרג. קרוב לוודאי שעבור מוקטובה, בן אלמוות בעצמו, היה זה כמו נישא במהירות מבעד לגיהינום בידי רוחות רפאים שגורלן נחרץ ואשר, בהיותן בחיים, הרהרו באסונו, ובמותן, היו שותפות פזורות-נפש לקללתו.

לאחר שנחו זמן־מה, האפיריון שעון במרכז המעגל הרובץ ומוקטובה חסר תנועה עליו, עיניו עצומות ופניו שלוות לרגע ונמלאות בארשת בלתי נמנעת של ידיעה מראש, הוא היה יכול לנעול את נעלי-הבית לשעה קלה. הנער עשה זאת, דוחק בכוח את כפות רגליו הגדולות והעדינות, הנפוחות ממיימת, לתוכן; כתוצאה מכך, פניו לבשו שוב את אותה הבעה טרגית, סבילה וקשובה באורח עמוק, האופיינית לחולים בהפרעות עיכול. ואז הם המשיכו בדרכם. הוא לא זז, לא השמיע הגה, רובץ באדישות באפיריון הקצבי מתוך איזה איפוק או רפיון, ואולי מתוך איזו תכונה מלכותית נעלה כמו אומץ או עוז-רוח. כעבור זמן-מה הם הניחו את האפיריון ארצה והתבוננו בו, בפנים הצהובים כמו של אליל, מכוסים אגלי זיעה. ואז, ת'רי באסקט או לואיס ברי היה אומר: "חילצו אותן. חובת הכבוד מולאה." הם היו מסירים את הנעליים. פניו של מוקטובה לא השתנו, אבל רק אז נשימתו הייתה מורגשת, נבלעת בין שפתיו החיוורות ונפלטת מהן בצליל אה-אה-אה חלוש, והם היו רובצים שוב על עקביהם שעה שהרצים והשליחים הגיעו.

"עדיין לא?"

"עדיין לא. הוא פונה מזרחה. בשקיעה הוא יגיע לפתח טיפפא. ואז הוא יסתובב לאחור. אולי נתפוס אותו מחר."

"בואו נקווה שכן. זה לא יקרה כל כך מהר."

"יאו. עברו כבר שלושה ימים."

"כשדום מת, זה לקח רק שלושה ימים."

"אבל ההוא היה איש זקן. זה צעיר."

"יאו. מרוץ טוב. אם הוא ייתפס מחר, אזכה בסוס."

"הלוואי שתזכה בו."

"יאו. זאת לא עבודה נעימה."

זה היה היום בו נגמר המזון במטע. האורחים חזרו הביתה ובאו שוב למחרת עם עוד מזון, שיספיק לשבוע נוסף. אותו יום החל איסטיבהא להסריח; הם יכלו להריח אותו ממרחק רב לאורך תחתית הערוץ, שם נעשה חם לקראת הצהריים והרוח נשבה. אבל הם לא תפסו את הכושי באותו יום, ולא בזה שאחריו. הייתה זו שעת בין ערביים ביום השישי כאשר הרצים ניגשו לאפיריון; הם מצאו דם. "הוא נפצע."

"לא קשה, אני מקווה," אמר באסקט. "לא נוכל לשלוח עם איסטיבהא מישהו שלא יוכל לשרת אותו."

"ולא מישהו שאיסטיבהא עצמו יצטרך לטפל בו ולדאוג לו," ברי אמר. "איננו יודעים," הרץ אמר. "הוא התחבא. הוא זחל חזרה לביצה. השארנו שומרים."

הם עברו כעת לריצה קלה עם האפיריון. המקום בו הכושי זחל חזרה לביצה נמצא במרחק שעה משם. בחיפזונם ובהתלהבותם הם שכחו שמוקטובה נעל עדיין את נעלי-הבית: כאשר הגיעו למקום, מוקטובה התעלף. הם הסירו את נעלי הבית והשיבו לו את הכרתו.

עם רדת החשכה הם יצרו מעגל סביב הביצה. הם רבצו על עקביהם, מכוסים ענני יבחושים ויתושים; כוכב הערב זהר נמוך וקרוב במערב, ומערכות הכוכבים החלו לחוג מעל. "ניתן לו זמן," הם אמרו. "מחר הוא רק עוד שם להיום."

"יאו. ניתן לו זמן." ואז הם השתתקו וכולם נעצו את מבטם בחשכה לעבר הביצה. כעבור זמן-מה פסק הרעש, ועד מהרה הגיח הרץ מתוך החשכה. "הוא ניסה לברוח."

"אבל החזרתם אותו?"

״הוא חזר. פחדנו לרגע, שלושתנו. יכולנו להריח אותו זוחל בחושך, ויכולנו להריח משהו אחר, שלא ידענו מהו. לכן פחדנו, עד שהוא סיפר לנו. הוא אמר שנשחט אותו שם, מפני שיהיה חשוך והוא לא יצטרך לראות את הפנים כשיתקרבו אליו. אבל לא את זה הרחנו; הוא סיפר לנו מה זה היה. נחש הכיש אותו. זה קרה לפני יומיים. הזרוע התנפחה, והיא הסריחה. אבל לא את זה הרחנו אז, כי הנפיחות ירדה והזרוע לא הייתה רחבה מזרוע של ילד. הוא הראה לנו. הוא מישש את הזרוע. כולנו מיששנו אותה; היא לא הייתה רחבה מזרוע של ילד. הוא אמר שניתן לו קרדום, שיוכל לקצץ את הזרוע. אבל מחר זה גם היום."

"יאו. מחר זה היום."

"פחדנו איזה זמן. אחר כך הוא חזר לביצה."

"זה טוב."

"יאו. פחדנו. שאספר לגבר?"

"אבדוק," אמר באסקט. הוא הלך. השליח רבץ, מספר שוב על הכושי. באסקט חזר. "הגבר אומר שזה טוב. חזור לעמדה שלך."

הרץ הסתלק בזחילה. הם רבצו סביב האפיריון; הם ישנו מדי פעם. מתישהו אחרי חצות, הכושי העיר אותם. הוא החל לצעוק ולדבר אל עצמו, קולו מגיע חד ובהול מתוך החשכה, ואז השתתק. השחר עלה; עגור לבן פרפר בכנפיו בעצלתיים בשמיים הצהבהבים-אדומים.

באסקט היה ער. "בואו נלך," הוא אמר. "עכשיו היום."

שני אינדיאנים נכנסו לביצה, מרעישים בתנועותיהם. לפני שהגיעו לכושי הם עצרו, מפני שהוא החל לשיר. הם יכלו לראותו, עירום ומרוח בבוץ קרוש, ישוב על בול עץ, שר. הם רבצו על עקביהם בשקט במרחק קטן ממנו, עד שסיים. הוא זימר משהו בשפתו, פניו נשואות אל השמש העולה, קולו היה צלול, מלא, והייתה בו איכות פראית ועצובה. "תנו לו זמן," האינדיאנים אמרו, רובצים, סבלניים, ממתינים. הוא הפסיק והם התקרבו. הוא העיף מבט לאחור לעברם מבעד למסיכת הבוץ הסדוקה. עיניו היו שטופות דם, שפתיו היו סדוקות מעל שיניו הקצרות והרבועות. מסיכת הבוץ נראתה רופפת על פניו, כמו היה עלול לאבד בשר מפני שמרח אותה שם; הוא החזיק את זרועו השמאלית קרוב לחזהו. מן המרפק ומטה היא הייתה קרושה וחסרת צורה, מכוסה בוץ שחור. הם יכלו להריח אותו, ריח מצחין. הוא התבונן בהם בשקט עד שאחד מהם נגע בו בזרוע. "בוא," האינדיאני אמר. "רצת היטב. אל תתבייש."

 

6

שעה שהם התקרבו למטע בבוקר הבהיר, עיניו של הכושי החלו להתגלגל מעט, כמו עיני סוס. העשן משוחת הבישול נשב נמוך לאורך הקרקע ועל האורחים הרובצים וממתינים בחצר ועל סיפון אוניית הקיטור בלבושם המהודר, הצורמני והנוקשה; הנשים, הילדים, הזקנים. הם שלחו רצים לאורך הערוץ ואחד נוסף לפניהם, וגופתו של איסטיבהא הועברה כבר למקום בו הקבר חיכה, יחד עם הסוסה והכלב, למרות שאפשר היה עדיין להריח אותו במותו סביב הבית בו חי את חייו. האורחים החלו לנוע לעבר הקבר כאשר נושאי האפיריון של מוקטובה טיפסו במדרון.

הכושי היה הגבוה ביותר שם, ראשו המורם, המכוסה בבוץ קרוש, מזדקר מעל כולם. הוא התנשם בכבדות, כאילו המאמץ הנואש של ששת ימי הדחייה הללו הכניע אותו בבת אחת; למרות שהם פסעו לאיטם, חזהו העירום והמצולק עלה וירד מעל לזרוע האחוזה קרוב אליו. פיו היה פתוח מעט מעל שיניו הלבנות והגדולות; הוא החל לרעוד. האורחים, שהיו כבר בתנועה, עצרו, מפנים מבט לאחור, חלקם עם נתחי בשר בידיהם, שעה שהכושי התבונן בפניהם בעיניו הפראיות, המכווצות, המתרוצצות ללא הרף.

"תאכל קודם?" באסקט שאל. היה עליו לומר זאת פעמיים.

"כן," אמר הכושי. "זהו זה. אני רוצה לאכול."

ההמון החל להידחק חזרה לעבר המרכז; השמועה עברה אל הרחוקים ביותר: "הוא יאכל קודם."

הם הגיעו לספינת הקיטור. "שב," אמר באסקט.

הכושי התיישב בקצה הסיפון. הוא רעד עדיין, חזהו עולה ויורד, ראשו נע ללא הרף עם גלגלי העיניים הלבנים, מתנודד מצד לצד, דומה היה שחוסר היכולת לראות בא מבפנים, מתוך חוסר תקווה, לא מתוך היעדר חוש הראייה. הם הביאו מזון והתבוננו בו בשקט שעה שניסה לאכול אותו. הוא תחב את האוכל לפיו ולעס אותו, אבל שעה שלעס, החומר הלעוס למחצה החל לבצבץ מזוויות פיו ולטפטף על סנטרו, אל חזהו, ולאחר זמן-מה הוא הפסיק ללעוס וישב שם, עירום, מכוסה בבוץ מיובש, הצלחת על ברכיו ופיו פתוח, מלא בעיסת המזון הלעוס, עיניו רחבות ומתרוצצות ללא הרף, רועד ורועד.

הם צפו בו, סבלניים, ממאנים להתרצות, ממתינים.

"בוא," באסקט אמר לבסוף.

"מים, זה מה שאני רוצה," אמר הכושי. "אני רוצה מים."

הבאר נמצאה במרחק־מה משם, במורד, בכיוון מגורי העבדים. המדרון היה מנומר בצללי הצהריים של שעת רוגע זו, בה, כאשר איסטיבהא נמנם בכיסאו וחיכה לארוחת הצהריים ולשעות אחר הצהריים הארוכות לישון בהן, הכושי, המשרת הצמוד, היה חופשי. הוא נהג לשבת אז בפתח המטבח, ולשוחח עם הנשים שהכינו את הארוחה. מאחורי המטבח, השביל בין מגורי העבדים היה שקט, שליו, והנשים דיברו זו אל זו משני צדי השביל ועשן הבישול נשב על הזאטוטים הכושים כמו צעצועי הבנה בעפר.

"בוא," אמר באסקט.

הכושי פסע ביניהם, גבוה מכולם. האורחים נעו לעבר המקום בו איסטיבהא והסוסה והכלב המתינו. הכושי פסע כשראשו מתרוצץ ללא הרף, חזהו רועד. "בוא," בסאקט אמר. "רצית מים."

"כן," אמר הכושי. "כן." הוא הביט לאחור בבית, ואז למטה, אל מגורי העבדים, ששום אש לא בערה בהם היום, שום פרצוף לא נראה בשום פתח, שום זאטוט לא צץ בעפר, רועד. "הוא הכיש אותי כאן, הצליף בי בזרוע הזאת: פעם אחת, פעמיים, שלוש פעמים. אמרתי, 'אולה סבא.'"

"תירגע," באסקט אמר. הכושי עדיין המשיך בתנועת ההליכה, בתנועת ברכיים גבוהה, ראשו גבוה, כאילו נמצא על מכונת דוושות. בגלגלי עיניו היה מבט נוקב, פראי, כמו בעיני סוס. "רצית מים," באסקט אמר. "הנה הם."

היה בבאר נאד דלעת. הם מילאו אותו, הגישו אותו לכושי והתבוננו בו שעה שניסה לשתות.

עיניו לא הפסיקו להתגלגל בעודו מטה את הנאד אל פניו הקרושים. הם יכלו לצפות בגרונו עובד ובמים הנוצצים גולשים משני צדי נאד הדלעת, במורד סנטרו וחזהו. ואז נגמרו המים. "בוא," באסקט אמר.

"חכה," אמר הכושי. הוא מילא את נאד הדלעת והיטה אותו שוב אל פניו, תחת עיניו המתרוצצות ללא הרף. הם התבוננו שוב בגרונו עובד ובמים שלא נבלעו ננעצים במורד סנטרו, משתברים לאינספור טיפות, חורצים את חזהו הקרוש. הם חיכו, סבלניים, חמורי-סבר, נימוסיים, ממאנים להתרצות? בני שבט, אורחים ושארי־בשר. ואז נעצרו המים, למרות שהדלעת הריקה הוטתה עדיין גבוה יותר ויותר, וגרונו השחור עדיין חיקה את התנועה העקרה של בליעה שסוכלה. פיסת בוץ שהתרופפה במים ירדה מחזהו והתפוררה לרגליו הבוציות, ומתוך נאד הדלעת הריק הם יכלו לשמוע את נשימתו: אה-אה-אה.

"בוא," באסקט אמר, לוקח את נאד הדלעת מהכושי ותולה אותו חזרה בבאר.

 

הסיפור פורסם לראשונה בעברית בכתב העת "עמדה"