רן יגיל סופר ועורך
מתן-חיים, הבן היקר של דנה ושלי, הוא ילד עם צרכים מיוחדים. מאז שהצטרף לקבוצת "כפתור" שעליה מנצחת עדי המקסימה הוא ביצע התקדמות נהדרת מכל הבחינות, ממש קפיצה, והוא מאושר ללכת לשם. מהי "כפתור"? קבוצה בהנהלת עדי המפעילה מסגרות שעות פנאי לילדים ולנוער עם מוגבלות שכלית התפתחותית (קבוצות חברתיות, ימי קייטנה, נופשוני סופ"ש). במסגרת הפעילות בקבוצות החברתיות הם משלבים תלמידים ברמות תפקוד מגוונות ולקויות שונות. עדי שמה דגש על הקניית מיומנויות חברתיות וכן על כישורי חיים והסתגלות – הן בתוך המסגרת והן בפעילויות בקהילה. אני ממליץ בחום לכל הורה ולכל ילד בעל צרכים מיוחדים להתנסות בזה.
עדי גם כותבת. אני מביא כאן פרגמנט קצר משלה המראה את ההסתכלות ההומניסטית, האכפתית שלה, והאהבה שלה לעולם הלא פשוט שבו אנו חיים.
עדי כפתור ומתן חיים בזמן פעילות
הפצע
עדי כפתור
בפינה של פינסקר ואלנבי ראיתי קרטון. מרחוק הוא נראה קרטון אטרקטיבי שיכול לשמש לבנייה של המון דברים שימושיים עם ניחוח ירוק. התקרבתי אליו בלב עולץ, משתדלת להתעלם מהעובדה המצערת שאין לי סבלנות לבנות שום רהיט מקרטון. האמת? אף פעם לא הייתה לי.
התקרבתי לקרטון ובשניה הפסקתי לפנטז רהיט. מהקרטון הציץ פצע ענק פעור במשהו שנראה כמו רגל של מישהו, פצע מכוער ומודלק שמקשט בדל גוף שסוע קרבות הישרדות מול כלבים, אנשים או אנשים שהם כלבים. עמדתי שם והתבוננתי בפצע הזה, לא מצליחה להתיק מבט, לא מצליחה להמשיך ללכת. הבטן התהפכה לי ורציתי להקיא על הקרטון שלפני רגע היה הבטחה גדולה ופתאום נראה כמו ארון קבורה של חלומות ותקוות וחיים שלמים.
הרגל לא זזה, ושאלתי את עצמי אם המישהו שמחובר לפצע הזה ישן, מת או אולי מעולף מאלכוהול ושאר משככי מציאות שעוזרים לו לשכוח איך פעם הוא היה אדם, ולא סתם גוף. וכמעט וניגשתי לקרטון הזה, מתה מפחד ומסקרנות לגלות פנים, ואולי לראות עיניים מזוגגות שמסתירות פחד גדול משלי, או טירוף, או אולי שניהם, כי איך אפשר לשרוד אחרת. אבל רק כמעט.
הרגל עדיין לא זזה, ואני לא זזתי ביחד איתה, כותבת בראש סיפור חיים מכמיר לב, כזה שיכול לקרות לכולם, סיפור של חיים עם טוויסט מחורבן אחד, סיפור של רגל. ונתתי לגוף שם, והמצאתי לו משפחה, וסיבות לחיות.
אולי ראיתי יותר מדי סרטים אמריקאיים סוג ז' עם סוף טוב, אבל אני נשבעת שיכולתי לעצום את העיניים ולדמיין איך הגוף הזה קם, מתנער, עושה מקלחת טובה, מסתפר, מתגלח, מתוודע מחדש ליכולת ולכוח, משתקם. אבל זה יכול לקרות רק כשהעיניים עצומות ולא באמת רואים את השיער המטונף, השיניים המרקיבות, השנאה העצמית, הוויתור על החיים.
הרגל לא זזה ואני הרגשתי שעוד שנייה הראש שלי מתפוצץ ממחשבות וכמה חבל שרחל לא בארץ וגם אם כן הרי לא הייתי מתקשרת כי הכי קל לצקצק בלשון בצדקנות, להסיט את המבט ולהמשיך ללכת ולקטר על מדיניות הממשלה וסדרי העדיפויות ולמה לא מנקים את הרחובות שלנו מהתזכורות הספק חיות האלה לסבל האנושי.
אחרי זמן שהרגיש לי כמו נצח הצלחתי לזוז משם, משאירה מאחוריי קרטון אחד מלא פוטנציאל, אבל לוקחת איתי פצע.
מתן חיים ועדי כפתור