רן יגיל סופר ועורך
2 מקטעים מתוך הנובלה "ברבוניות"
תסתובב
"תסתובב," אמרה בעודה בוהה בתריסי מזגן הרכב שהוא כה רצה להחליף. "תסתובב אם אין לך כוח לזה…" חשה שהוא שונה מכפי שהיה בהתחלה, אולי מיצה, תהתה בינה ובינה.
"הכול פיקס." אמר האיש הפשוט כהרגלו.
היה זה שיאו או סופו של אביב. המזג נטה להתחלף כך סתם, צהרי השמש פינו מקומם בהבזק השעה לערב שנועד לחמם שניים. עייפות השגרה עשתה את שלה, הרמת הידיים לעד מזמינה, וצד אחד שתמיד אוהב יותר.
"יאללה, בייב, תסתובב. אתה עייף וריק ומותש. תעשה לנו טובה," זרקה ולא בדיוק התכוונה לכך ברצינות. אם יסתובב חשבה, היא תתחיל להתרחק. היא תיקח סיבוב בכיכר לבה ותחנה לרגע בצד כדי להירגע מהנסיעה הזו.
"הכול פיקס."
*
מכאן והלאה הדרכים הארוכות-פקוקות הובילו אותם אל עצמם. היא צחקה כשם שלא צחקה מעולם, הוא הביט לימינו, אליה ודרכה, בכל רמזור. היה זה כביש בלתי נגמר.
גלגלצ ברקע, הערב נותן אותותיו, השמש האפורה החלה מפהקת ונרדמת, פינתה מקומה לגשם בוצי ומפתיע שהחל יורד על שמשת הרכבים שדרכם עשו אל המרכז. לאיש הפשוט אזלו המים בווישרים, והילדונת צחקה מול הבוץ שנמרח על השמשה, טשטש קו אופק משותף כלשהו. צחוקה הסב לו אושר, ואושר אינו דבר של מה בכך.
הם הגיעו לבסוף ליעד. ירדו במדרגות החשוכות. התאורה, כמו גם המוזיקה שבקעה מן הרמקולים הרבים שפוזרו במקום, היתה נהדרת. מחפשים אחר שקע חשמלי. האיש הפשוט מטעין את מכשיר הסלולר שלו, עלולות להגיע הודעות דחופות, ולאחר ניגש לבר. בירה תוססת עבורו ויין אדום לגברת. הילדונת חושבת שהוא מצוין. היין.
"כמה זמן אתם נשואים?" שאלה מישהי והשניים צחקו בצחוק שהתגלגל והתגלגל, הוליד חשקים. משם הם חמקו לפאב אירי. הילדונת הכתיבה קצב. הם נכנסו ושתו ואכלו ונגעו, ואז בשירותים, מחוץ לתאים הריקים, האיש הפשוט נשק לה בחושניות. כמה רצה לשכב עמה, כמה רצתה גם, אבל כוכבים נפלו.
אחרי חצות האיש הפשוט הסיע את הילדונת למקלטה וליווה אותה לכניסת הבניין הישן. היא נשקה, נפרדה וטיפסה את מדרגות הבניין שרצתה לעזוב. מחשבותיה מלוות אותה אל קומתה. בין מדרגה לאחרת היא נושמת את הריח שלו, הנדבק, כמו היה ריח הערמונים הקלויים שהונחו עבורה בשקית הנייר החומה, בעודם לוהטים. היא גמעה את מלוא החופן ואת השקית שמרה. כי לנצח נדבק בזו השקית זה הריח.
עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
צלמת הכריכה: נורית אגוזי
מה קרה?
קרה שהחיים של כל אחד מהם לחוד דרשו את התשומה. השניים התעצלו לעקור את קוצי האהבה הקצרה, שהתייבשה מפאת מרחק שלא היטיב. כשהילדונת הכירה את האיש הפשוט היא עדיין לא סגרה מעגלים, האיש הפשוט מצדו היו לו אין-סוף עניינים פתוחים. היא הראתה לו רק צד אחד שלה והוא הראה לה רק צד אחד שלו, כך קרה שכל צד היה מוכרח להביט במראה כדי לראות את כולו, וזה מבהיל. לזכות השניים לא היתה נחת להשקות אהבה קטנה ולו במעט מים מזוקקים. דברים זעירים במהרה חולפים, כך הסתבר.
*
היא נרדמה על הגב שלה בכותונת עם הנקודות הלבנות שפעם היו כבשים. ידה האחת מונחת על הבטן החשופה, ידה השנייה ממתינה למנשק את גב כפה. והברך, מקופלת אל גופה מאז התאונה. כשהעונות עוברות הברך לא שוכחת שגם אוטובוסים מתנשקים. נרדמה, מבלי להבין שהאיש הפשוט עזב אותה כי הוא החליט לא להרוס לה, בשלב זה, את החיים.
כשהתעוררה השעה היתה מוקדמת. הרחוב כבר ער. מועקה הציפה אותה פנימה, היא חשה פגועה ונבגדת, כך בחרה להרגיש. תחושה של סוף מילאה את אוויר הבוקר הדחוס, שוב זיכרונות ממתיקים ותו לא. היא הכינה לה תה ירוק, ניקתה מעט את הכבד, ניקתה מעט את המחשב, שולחן העבודה שלה גם כן היה עמוס, ורצתה נורא לצעוק את הכאב שבה החוצה. לצעוק בעוצמה וזה פשוט לא יצא.
על הספר: אינטימיות חושית בכל מראה וריח
"ברבוניות" הוא סיפור קטן ונגיש על אהבה פשוטה, שנרקם בין שני אנשים שונים, גבר ואישה, בעקבות תאונה בדרכים.
הגיבורים הם איש פשוט וילדונת, שנפגשים במקרה, למען תזכה אהבה קצרה בכבודה. זו נועדה להזכיר לכולנו שאהבה היא או שחור או לבן. או ים או יבשה.
ריח הדגים האפויים, החושניות הנעה בין טעם התותים, טביעות כפות הרגליים. כל אלה ועוד מגישים לקורא אינטימיות חושית בכל מראה וריח.
מדובר בספר שניחן בסוד הדברים הפשוטים וברגעי חסד משותפים שאין מחיר להם. קיים גם הצד היפה של הפרידה, והעניינים תמיד מורכבים מאוד. כמו במציאות. גם אפשרות החלום על אהבה היא יפה. אם לא האהבה עצמה, אז לפחות האפשרות או הזכות לחלום.
עוצמת הספר חודרת דרך החושים, פרטים הבאים איתנו במגע: דובדבנים ושקדים, הליכה יחפה, תמונה מפתיעה מתוך פייסבוק, ריח גוף. וגם, יש משהו מנחם בכתיבת שירים וסיפורים כסוג של מזור. כמו שכתב נתן זך בשירו: "במה להמתיק ימים אם לא בשירים".
רן יגיל
על הסופרת:
ספר פרוזה שני לסופרת ולמשוררת טל איפרגן. עד כה ראו אור ארבעה ספרי שירה פרי עטה ורומן ביכורים אחד ("לקרוא עיתון מול הרוח"/הוצאת עמדה; 2013), שיצא במהדורתו השנייה ובתמיכת אקו"ם בשל טיב היצירה.
איפרגן, ילידת 1983, חיפה, היא עורכת ספרותית, לקטורית, מנחת סדנאות כתיבה, ערבי שירה והשקות ספרים.