רן יגיל סופר ועורך
רן יגיל
הכול שפיט
קומה ראשונה, בית קפה, 19.25
אחרי שהנחנו זה מול זה את הניידים על השולחן כמי ששלפו נשקים לקראת דו- קרב, הזמנו פיסת עוגת טריקולד ענקית עם שני מזלגונים ושני הפוכים גדולים בכוסות זכוכית. המלצרית התרחקה והוא פתח במתקפה ישירה עליי.
"אתה לא היית צריך לעשות את זה," הוא התנשף קצת ותקע את עיניו הממושקפות ברצפה שלידי. היה בזה משהו מאיים. "באמת לא היית צריך. זה ממש לא היה הכרחי." הוא נופף בידיו מעל לשולחן, שני משולשים גדולים ישרי זווית של בשר רוטט ונא. הוא היה שמן, גבוה ונהנתן לא קטן. היה נוסע על חשבון העיתון, ללונדון, לפריז, לטוסקנה, לניו יורק. פעם, כשהיה עוד סגן עורך, קיצר לי שהוּת בניו יורק לצורך דיווח על פסטיבל סרטים בתואנה שהפסטיבל כבר מזמן איבד מיוקרתו. מעולם לא שכחתי לו את זה. אני אחד שלא שוכח דברים כאלה.
"שנה וחצי, לעזאזל, שנה וחצי שעמלתי על הסיפור הקצר הזה, עוד שנה וחצי עד שכתבתי את התסריט. ואיפה ההפקה? ואיפה ההפצה? ואתה בא ותוקע לי סכין בגב, ועוד כותב שטויות. אבל נעזוב את זה. איתך חבל לדבר כי אתה תמיד יודע יותר טוב מכולם, אתה השׂר ואין מלבדך, נכון?"
"תראה," אמרתי, "הסרט הוא סיפור קטן מדי, אנקדוטי ולא כל כך מעניין. צריך להיות גאון כדי להוציא מסיפור בגובה דשא כזה תסריט וסרט הגונים. השחקנים גרועים. זה בורקס חיוור, לבן, אשכנזי, שלא נֶאֱפָה כל צורכּו בתנור."
"בסדר, זאת דעתך."
"לא. זאת עובדה."
"טוב, נגיד שזאת עובדה."
המלצרית באה, הניחה את התקרובֶת על השולחן והתרחקה. היה נדמה לי שאפילו היא הרגישה את המתח שהשתרר באוויר. שני גברים כוחניים שמנסים באמצעות קרב מילים להכריע זה את זה. הזללן הזה שהיה אוכל שני סטייקים גדולים לארוחת צהריים וכנראה ניסה נואשות לשמור עכשיו על דיאטה, השתדל להתאפק, אבל לא היה יכול עוד. ומייד, בלי לחכות לי, נעץ את המזלגון בנתח הטריקולד הגדול. רצח אותו, שלה אותו והורידו במורד הגרון עם לגימה הגונה ורעשנית מהקפה.
"תאכל, תאכל," הוא אמר, "אל תשחק לי אותה יֶקֶה פּוֹץ."
"אז בעצם אתה מצאת אמתלה לפטר אותי?" שאלתי ישירות. כנראה חוורתי, כי הרגשתי שאני מתחיל להזיע זיעה קרה ויש לי דפיקות לב מואצות. מעולם לא פיטרו אותי. אם עזבתי מעיתון לעיתון זה היה רק מרצוני בלבד.
"לא. מה פתאום!" הוא אמר. "תראה," הוא שוב פצע את העוגה. אני עוד לא נגעתי בה. "תראה," הוא גלגל את המילים הנימוחות תחת לשונו בהנאה רבה, "אם זה היה תלוי בי, הייתי מפטר אותך מזמן. אני שונא אותך כבר כמה שנים טובות והייתי שמח להיפטר כבר מחר מגמד מרושע שכמוך. אבל אני לא יכול. אתה מבחינתי מסמר בלי ראש בתוך המערכת. אתה תחת חוזה אישי והוזמנת לפני כמה שנים טובות על ידי ציון," הוא היה בעל העיתון, "לכתוב אצלנו ומאז הוא מטפל בך כאילו היית ציפור נדירה ולא איזה בז מצוי, כאילו היית אתרוג העיתון, ואתה בסך הכול בעל דעה, פובליציסט לא רע עם ידע בתרבות ובאמנות. אם היו נותנים לי לפטר אותך, מחר הייתי מטפח עשרה כמוך. אבל אתה אנטאצ'בּל. צריך באמת לחכות לשעת כושר כדי להיפטר מחלאה כמוך."
לא התעצבנתי. לקחתי לי ביס קטנטן מהטריקולד במין מחווה מתנשאת ואלגנטית, ושתיתי בשפתיים קפוצות מעט מהקפה. ראיתי שזה שיגע אותו, האיפוק הזה שלי. אבל באמת לא הייתי צריך להתאמץ כדי לבצע אותו. לא שיחקתי. כבר הייתי רגיל שעושי אמנות בינונית למיניהם מרוקנים עליי עביט שופכין, או ביידיש פעסל דרעק, כמו שאימא שלי אוהבת לומר. מקללים, צורחים, בוכים, מאיימים, כל שני וחמישי. פעם אפילו נאלצתי לברוח מפני סופר שביקש להכות אותי ב'כסית', אבל זה היה לפני שנים וכבר התפייסנו. האמת, אף פעם לא ראיתי את ארנון עורך העיתון שלנו זועם ככה. זה זעם טהור של כאב ללא שום ציניות. זה עשה לי טוב. הייתי מודע לצד הסדיסטי באופיי. רִשעות וביקורתיות גרמו לי תמיד לחייך וכמובן מצוקתו של המבוקר, הקורבן. אחר הכול, איך כתב בֶּקֶט כמדומני, אין דבר מצחיק יותר מאומללות וזה חל כמובן גם על ארנון רוזנצווייג, העורך הגיגאנטי שלנו, הסטלין של עיתוננו, שנראה לי עכשיו מאוד קטן, לא, קטן זאת לא המילה, אלה מטושטש, נזיל, ג'לי של עורך.
"אתה יודע מה אני בכל זאת רוצה שתתחיל לעשות? בעצם שתחזור לעשות?"
בצעתי הפעם חתיכה הגונה מהעוגה, נעצתי במזלגון וחטפתיה לפי. אחר כך קפצתי שפתיים באופן מתגרה.
"מה?" שאלתי בפה מלא, דבר שאיני עושה בדרך כלל כי האצילות היֶקית שבאה לי מבית אבי מחייבת. הוא חיכה. "מה?" שאלתי בעצבים מתוח כולי.
"אני רוצה שתחזור לכתוב ביקורת טלוויזיה באופן קבוע."
נתקעה לי העוגה בגרון. הרגשתי שאני נחנק.
"בשום אופן לא!" אמרתי ובלעתי את רוקי. נהיה לי רע, ראשי הסתחרר ומייד לגמתי מהקפה.
"אל תתחלה לי פתאום. זאת רק ביקורת טלוויזיה. אה, ואני גם רוצה שתבקר סרטים לבני אדם ולא סרטים סוריים שנעשו לאור ירח מלא או סרטים איראניים שהוסרטו בימי ליקוי חמה. אתה יודע, קולנוע אמריקאי טוב: אקשן, דרמות משפחה, מלודרמות זוגות, קומדיות חצי-מטופשות. דברים כאלה. רֵד אל העם, דורון. העם יאהב אותך, תאמין לי."
"אני מעדיף להיות מפוטר. או למות." אמרתי ישוב נכלם. הרגל התחילה לקפוץ לי בעצבנות. שנים כבר לא הקפצתי אותה. חשבתי שנפטרתי מההרגל המגונה הזה. "אני לא מוכן לעשות לא את זה ולא את זה. מצִדי, תפטר אותי."
"זהו שאני לא יכול. את זה הסברתי לך כבר קודם. ציון לא מוכן לפטר אותך בשום אופן. הוא בכלל אינו מוכן לשמוע על פיטורים. אם אתה רוצה, הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להתפטר ולהיאבק על הפיצויים. האמן לי, אני לא מתכוון לעשות לך חיים קלים. כאן אני כבר אפעיל את ציון כִּדְבָעֵי, כמו שאומרים בארמית, כי אם אתה פועל נגדו ומתפטר למרות שהוא בפירוש רוצה שתישאר, אתה תפגע לו בכבוד הספרדי שלו וכל כולו יהיה בצד שלי ואתה יודע את זה. אז סיכמנו שאתה חוזר לכתוב ביקורת טלוויזיה והולך ליומיות מטופשות?" הוא שאל מדושן עונג ונשען לאחור. סנטרו הכפול רועד למולי. הוא תיקן את המשקפיים שעל חוטמו והוסיף אגב אורחא, "אוי, יש כאן עוגה, בלהט הוויכוח בכלל שכחתי," ונעץ את המזלגון בנתח נאה ממנה ובלע אותו לתוך גרונו הענקי. ככה ראיתי פעם בפלורידה איך מאכילים לווייתנים לבנים. הָאם אחד והכול נעלם. נשטף עם הקפה. הוא צקצק בלשונו, הרים עיניים לתקרה, תיקן את המשקפיים על חוטמו ובהה בי כסוס יְאור מלומד.
שתקתי. רציתי לשתוק. הרגשתי שנכון לי לסתום את הפה ולהביט בו. הוא הכין לי את המארב הזה יפה-יפה. הוא ידע שאין ביכולתי לשאת יותר את ביקורות הטלוויזיה וסרטי הקשקוש בבתי הקולנוע – כל שוברי הקופות האלה. הוא ידע ששלוש פעמים עשיתי זאת בסבבים עם כתבים אחרים לאורך השנים ורק לפני שלוש שנים בפעם האחרונה נמלטתי בעור שיניי מסבב נוסף ובאתי לציון והוא פטר אותי מביקורת חדשות ותוכניות הריאליטי הנוראות האלה, ועכשיו הבּהמוֹת הזה, חיית השדה המכונמת הזו בחליפה, רוצה להחזיר אותי אל המקום ממנו ברחתי. תאמרו מה יש, מה אתה כזה מפונק, הרי חצי מהמדינה הזאת חולם להיות מבקר טלוויזיה, ואילו החצי האחר חושב שהוא יכול להחליף את ראש הממשלה. ביקורת טלוויזיה זה כיף. אז אני אומר שלצפות בתוכניות הקשקוש שמטמטמות לכן את הראש ומבמבּמות לכם את השכל מבוקר עד ערב, אחרי שנים שראיתי טלוויזיה בכפייה, זה כמו גזר דין מוות. זה כמו לשנות לי את האישיות. הרגשתי כמו מלקולם מקדואל בתפוז מכאני של סטנלי קובּריק. כאילו מישהו, מה מישהו, ארנון רוזנצווייג בכבודו ובעצמו, פותח לי את העפעפיים בכוח ומכריח אותי לראות מראות זוועה של הֶרֶג וָקֶטֶל כדי לשנות את אופיי, כדי לחדור למוחי, כדי לטשטש את אישיותי. כל כך שנאתי את הסטלין הקטן הזה של התקשורת המקומית. הרגשתי שאני יכול לחנוק אותו. גרפומן ארור. פשוט גרפומן.
"אני רוצה שתחזור לכתוב ביקורת טלוויזיה באופן קבוע." הוא חזר על המשפט כדי להתעמר בי והוסיף "דורונצ'יק, כמה שנים אנחנו כבר מכירים?"
"שלושים שנה יותר מדי."
הוא צחק ברשעוּת.
"אז תשקול היטב את צעדיך, חבר. לפני שאתה יוצא בהצהרות בּומבּסטיות ומתפטר. המצב כיום בעיתונות הכתובה הוא קטסטרופאלי, קח זאת בחשבון. וגם אם יהיו עליך קופצים ויהיו, במכולת ממול כבר לא תקבל כפול כמו שקיבלת כאן כשציוֹן רצה לעשות עליך רושם, יעני שופוני יא נאס, ושאל אותך 'כמה ההוא משלם?' ענית כך וכך, והוא ענה, 'טוב, אז אני משלם כפול.' עוד זכייה כזאת שתשנה לך את רמת החיים כרווק מזדקן לא תיקרה בדרכך. אז תחשוב לפני שתעשה צעד דרסטי, ותמיד תזכור כי העיתונות הכתובה הולכת מדחי אל דחי בגלל האינטרנט והטלוויזיה על שלל ערוציה, ואתה חביבי, כמה שתשתדל להתחדש ולרגש, אתה דינוזאור. תראה את התיק המעטפה המיושן שלך שמונח כאן סמוך על הכיסא. הלו, עיתון 'דבר' כבר נסגר, גם 'על המשמר', תתעורר! אני לפחות דינוזאור שמכיר בזה שהוא דינוזאור. או מוטב לומר שאני דינוזאור טורף ואתה עם כל הביקורתיות שלך והחריפות שלך, סתם דינוזאור צמחוני. אני יכול להבטיח לך שהמצב במקצוע שלנו ילך ויורע. אתה מבין?"
"אני מבין," אמרתי והבטתי בשארית הקפה ההפוך שלי. "אני מבין." חזרתי. "אולי לפחות תפרוש לי את זה על ימים אחדים. אני מוכן לעשות זאת בשני וחמישי, ובשאר הימים שכרמלה, או שולי, או אֶמוֹ, או מישהו לעזאזל יעשה את זה. אולי נעשה סבבים כמו פעם במקום שאדם אחד יהפוך להיות זומבּי בשם העיתון ויראה את כל תוכניות הטלוויזיה. מה אתה אומר?"
"בשום אופן לא. אתה חריף, אתה חכם, אתה קטלן. אתה תהיה מבקר הטלוויזיה הבלעדי והבלבדי שלי. לא סומך על אף אחד אחר. אני רוצה בקדנציה שלי כעורך איכות כתיבה ואחידות כתיבה." הוא הרים את קולו, נראה שדיבר הרבה והעצבים עברו אליו, "אתה מבין, רק אתה, סולו. אני רוצה לראות איך הגבוה מתמודד עם הנמוך, זה מין ניסוי פוסטמודרניסטי כזה."
"אז אני מין עכבר במעבדה העיתונאית שלך?" נחרתי בבוז.
"זאת לא אמרתי," אמר רוזנצווייג כשהוא מחליק על חולצתו המבריקה ומיישר את העניבה. "דורון, זאת לא אמרתי. אל נא תכניס מילים משלך לפי. אני מכבד אותך," הוא נשף והיה עצבני מאוד, "אבל לא יהיו סבבים, אתה מבין?"
נשענתי עד כמה שיכולתי לאחור על מסעד הכיסא ולחשתי בארסיות האופיינית לי: "אני מבין. אני מבין יפה שיש לי פה עסק עם עיתונאי בינוני וקַנְאֲתָן שמנסה כבר שנים נואשות לכתוב פרוזה ולהיות סופר, אבל הוא לא יותר מגרפומן לִיטֶרָרִי עלוב נפש שמנסה לייצר סיפורים מינוריים שבמרכזם אירועים ננסיים עד מיניאטוריים בשם האמת, כאילו גלומה לה האמת באיזו טיפת מים דלוחה, או טיפת שתן סרוחה הדולפת מאיזה גגון ביפו – הייתה מִיזַנְסְצֶנָה כזאת בסרט של רוזנצווייג – וכל מה שהוא יודע לעשות זה לנסות לדחוף את הפרוזה שלו, שכל שורה מקופלת של סופר מתחיל טובה הֵימֶנָּה שבעתיים, בכוחנות אין קץ למבצעים בחנויות כדי לתור בימי שישי האם ספרו הכושל מצוי כבר ברבי המכר אם לאו. הוא רק אינו מודע כלל שברגע שהוא יפסיק ללחוץ ולהלחיץ את הוצאתו ומפיציו, ישוב הספר הבינוני ומטה שלו אֶל אלמוניותו כי לשָׁם הוא נסחף ואֶל מקומו הוא שואף וישקע בתהום הנשייה. ולא יעזרו סרט ושחקנים נודעים עם קשרים, ולא יעזרו תוכניות טלוויזיה ותוכניות רדיו ולא משנה אם הספר יהפוך למיני סדרה ויסריטו את כל הסיפורים הקצרים שבו, או יהפכו אותו להצגה בהבימה או בקאמרי, או לתסכית רדיו, רחמנא ליצלן, או לטוסטר או למקרר או לזיבּי, כי גרפומן נשאר גרפומן. ואני אומר לך את הדברים הקשים האלה בלי להתרגז ובלא דופק מואץ ובלב שלם ומתוך החלטה לחלוק עימך. אתה אינך מוכשר כלל בכל הקשור לפונקציה הפואטית, כפי שרומאן יאקובסון, הבלשן הפורמליסט הנודע, הגדיר אותה לפני שנים. הפונקציה הפואטית היא ממך והלאה, וטוב שתכיר בכך לפני שתתחפש בשעות הפנאי לארנסט המינגוויי וכל באי התקשורת ילקקו לך עד עצם הזנב. סופר לא תהיה. אתה אולי חבר של סופרים, מיודד עם ההוא וההיא, אבל כפי שאמר פעם משורר מפורסם, אתה יכול להסתובב חמש עשרה שנה עם אלונקה כסניטר בקומה הרביעית של בית החולים איכילוב, זה לא יהפוך אותך לכירורג טוב. אני ראיתי מה שראיתי ואיני חוזר בי ממסקנותיי החד משמעיות הן לגבי הסרט, הן לגבי התסריט והן לגבי הסיפור – בינוני צולע, בינוני מינוס וגרוע."
הוא מחא לי כפיים לאט-לאט בעצלות ובזלזול דרמתי מוגזם. חשבתי שבזה סיימנו. נגזר עליי מה שנגזר עליי ואחת אפס לטובתו וסתם הוצאתי את גרוני כתרנגול הודו צרוד המובל לשחיטה.
"אז ראיתָ מה שראיתָ," הוא אמר.
"רָאֹה ראיתי." הדגשתי.
ואז הוא עשה מהלך בלתי צפוי מבחינתי. הוא שלח את שתי זרועות הג'לי הענקיות והלבנות שלו אל מעבר לשולחן – שני משולשים יִשְׁרֵי זווית נוטפי שומן – עקר את המשקפיים מאפי, תוך שהוא צורח, ממש צווח, "אז אם ראיתָ מה שראיתָ ואני ראיתי מה שראיתי, סימן שאתה לא ראיתָ כל כך טוב, אולי יש לך בעיה במשקפיים? אולי צריך להחליף לך אותם." והוא הביט בהם מקרוב כאילו היו שֶׁרֶץ מעוות מעורר דחייה. קם, זרק אותם למרגלותיו ודרך עליהם בכוח תוך שהוא ממשיך את סדרת הצעקות הנוראה, "אנחנו נחליף לך אותם," הוא הזדעק בטירוף וסטר לי על לחיי, "דורונצ'יק, אני מבטיח לך שאנחנו נחליף לך אותם." ולפינלֶה הוא שפך את שארית הקפה שלו על הראש שלי, כשהוא מתרתח ונוהם, "עכשיו אתה רואה יותר טוב, מבקר יקר שלי, עכשיו הדברים נראים ברורים יותר?"
לא ראיתי טוב. הכול היה מטושטש. אבל היטב הבחנתי בראשים ללא פנים המופנים אלינו ובלחישות השה שה והשששש שששש של בָּאֵי בית הקפה ובמלצרית הדֵהָה שעכשיו התקרבה בצעדים מהירים אלינו. חשתי שאני עומד לפרוץ בבכי. שנים לא בכיתי ובטח שאַל לי לעשות זאת כאן בַּמעמד המשפיל והמטורף הזה. רוזנצווייג נראה לי אדום וחסר פנים. קמתי. שלפתי מכיסי שטר, זרקתי אותו על השולחן, חטפתי את תיק המעטפה כאילו הוא יגונן עליי, הפניתי לרוזנצווייג את גבי והתרחקתי מהמקום במהירות, תוך שהוא צועק אחריי, "תחזור לכאן, דורונצ'יק, תחזור ותתמודד מולי כמו גבר, ממה אתה פוחד? אולי יש לך עוד נאום חוצב להבות לתת לי?"
ירדתי בכֶּבֶשׁ עד המדרגות הנעות. הייתי נסער מאוד. "אני אלך למשטרה," מלמלתי, "אני אלך למשטרה ואתלונן על תקיפה." גיששתי ברגליי בזהירות ולבי פעם בחוזקה. עליתי על הדְּרַגְנוֹעַ וחשבתי לי, איזו חוצפה. הוא איבד שליטה הכלב העריץ הזה. אבל למה שתקתי לו, למה ברחתי משם? הרי יכולתי בשקט להכניס לו מכות בדיוק כמו שהוא התנהג אליי כמטורף, באלימות. שתי סטירות ובוקס אחד, בעיטה הגונה והפעסל דרעק הזה היה על הרצפה עם כל המסה שלו. מה אני ילד? השתגעתי ללכת מכות? אין דבר, אני אתבע את האמ-אמ-אימא שלו. הוא ישלם לי פיצויים על הכול, הזבל הז'ורנליסטי הזה. הרבה כסף. יש עדים לְמַה שהוא עשה.
פסעתי מטרים ספורים בקומה השנייה של הקניון, שוב גיששתי ברגלי אחר המדרגה הנעה ועליתי עוד קומה בדרגנוע נוסף. עמדתי מתנודד מעצבּים על המדרגה הנוסעת וחשבתי לעצמי: הוא בטח יִפנה לעורך הדין שלו לכשיירגע, הוא משוכנע שאני לא אשתוק לו על זה ואני אמקסם את אובדן השליטה שלו לטובתי. אני בהחלט מתכוון לעשות זאת. שיער ראשי היה דביק מהקפה ששפך עליי. ואולי לא. אולי בעצם עליי לשכוח מהכול. להראות לו שאני מעל הדברים. לצפצף עליו. ללכת כמו טאטא'לה לעשות את ביקורת הטלוויזיה המחורבנת כלאחר יד. אבל הוא, הכלב צמא הדם הזה, יפרש זאת כחולשה. ראיתי הכול מטושטש. סחרחורת. חשתי בחילה נוראה. הקפה עלה לי, העוגה טיפסה מן הקיבה מעלה. הזעתי נורא. רציתי להקיא. הנחתי יד קרה על מצחי החם.
אחת-שתיים-שלוש – צעד גדול אחד ועברתי את זה. הלכתי כמה מטרים בקומת הקניון השלישית, שוב גיששתי ברגלי אחרי המדרגה ועליתי עוד קומה, רביעית, בדרגנוע. הלב דפק בחוזקה. רק להתרחק מהטיפוס הנורא ההוא. לא. רק להתרחק מהמצב המביש ההוא, מההשפלה ההיא. לעזאזל! אנשים במלחמות עולם טִאטאו את המדרכות בלשונם ואתה מרגיש מבוזה מאיזה מקרה אחד של אלימות רגעית שהסתיים באסון קטן של שבירת משקפיים. אבל בשביל אדם פסיכי כמוך שרואה בנסיעה באוטובוס עם כל עמך ישראל סוג של השפלה ומוציא מכספו על נהגי מוניות שהוא מאוד שונא כי הם ימנים מטורפים, חסר תקנה שכמותך, כל דבר נחשב להשפלה. אולי בעצם אני מפונק מאוד. זה הסיפור. התרגלתי לטוב. אוף, אני מתנשף, יכול להיות שאני עומד לעבור אירוע מוחי? לשם מה לעזאזל אני הולך לחדר כושר, מתאמן, אוכל ארוחות מסודרות בזמן, הולך בערבים, מרים משקולות, אפילו הוצאתי רישיון לאקדח ואני הולך למטווחי ירי. בהתחלה סלדתי קצת מזה כי זה לא הסתדר לי עם התדמית הליבראלית-פרוגרסיבית שיצרתי לעצמי על עצמי, אבל אחר כך נהניתי מאוד משיעורי הירי: הדיוק, העוצמה, השליטה. אבל לשם מה כל זה אם בא איזה בן זונה עם מסה של שומן, צועק עליי, דוחף אותי, חוטף לי את המשקפיים ושובר לי אותם. מה יוצא לי מכל פיתוח הגוף הקטן הזה שלי שסירב לגדול בילדוּת, אם בסופו של יום מועכים אותי ואת כבודי כחֶרֶק בפינה. עזוב, דורון, אתה מדבר כמו ילד דפקטיבי. הנה נגמר גרם המעלות הנע הזה, רגע קדימה, נו רגל אחת קדימה, צעד גדול, יבֵש לי כל כך בגרון.
טראח! הנעל נתקעה בדיוק במקום שבו המדרגה נבלעת ונעלמת, התיק נשמט מיָדִי ואני עף על הרצפה החלקה, הקרה והמנומרת של הקניון. איני רואה טוב. אני נוגע בראשי. משהו שם לח ודביק. זה לא קפה. זה דם. פתחתי את הראש. שיט! אנשים מתקהלים סביבי, פונים אליי בשאלות. "מה קרה?", "אתה בסדר?", "לכי, תביאי לו מים". עוד כמה יוצאים מהחנויות. תקליטים, ספרים, בגדים, אוכל, מספרה – את כל אלה ביקרתי עם השנים. שום איש ושום גוף אינם מעל השיפוט האסתטי. נקודה. רחמים לא יעזרו כאן לאף אחד. מישהי ניגשת אליי ונותנת לי כוס מים. אני מודה לה ומבקש, ממש מתחנן, שהצלליות הדאגניות הללו, הנראות בעיניי הצרות ומעוררות בי דחייה, יניחו לי לנפשי ולא ירחמו עליי, לא יטרידוני. בבוא יום הדין לא ארחם עליהן. "סליחה אדוני, זה שלך." מישהו תוחב לי את ידית התיק לתוך כף היד. אוי, אלוהים! כמה אני מושפל.
לפתע אני נושא את עיניי ורואה מולי את בית הקולנוע של הקניון. ומייד אני יודע שלשם אני צריך ללכת, כי שם מקומי, בחושך, בוחן מה עשו אחרים ומעריך זאת. אני מתרומם מהרצפה ומודה לצללים הסובבים אותי. שולף קופסה קטנה מכיס החולצה שלי, שולה כדור קַלְמָנֶרְבִין אחד וגומע אותו עם שארית המים בכוס הפלסטיק.
אני מדדה לעבר בית הקולנוע. אני אוהב את הקולנוע. רק לשבת שם כעת ולראות אנשים גדולים על מסך גדול, מכוניות ענק, צילומי חוץ של נופים מרהיבים, רק זה ירגיע אותי. אני כושל לעבר הקופה. הקופאית שואלת:
"מה קרה? אתה בסדר? נפלת?"
"גברת, אני בסדר גמור. אל תשאלי כל כך הרבה שאלות. היה לי יום רע מאוד. אני צריך כרטיס אחד." וכאן נתקעתי. לא באמת ידעתי לאיזה סרט אני רוצה ללכת וגם לא היה אכפת לי. התקשיתי לקרוא את הכתוביות מעל ראשה, וכל הסרטים נראו לי אותו זבל אמריקני או אנגלי שכל כך שנאתי. לפתע הבחנתי בפניו של קלינט איסטווד. נא בבקשה, כמה סמלי. הבן זונה הזה לא היה נותן לאף אחד, אפילו בגיל המתקדם מאוד שלו, להרביץ לו כפי שהכלב הזה, ארנון רוזנצווייג, הרביץ לי עכשיו. לי.
"נו, החלטת לאיזה סרט אתה רוצה כרטיס?" שאלה הקופאית בחוסר סבלנות מופגן, אף כי מאחוריי לא עמד איש בתור. צריך לחזור ולכתוב גם על זה, על היחס המשפיל והטיפשי של נותני השירות בכל מה שקשור לאמנות: מוכרות בחנויות ספרים שלא קראו דבר מזה שנים, קופאיות שאין להן מושג קלוש בקולנוע.
"לסרט של קלינט איסטווד. כן, אני רוצה כרטיס לסרט שלו." שלפתי את הארנק, שילמתי, קיבלתי את הכרטיס, עברתי את הבדיקה הבִּטחונית. כשמבטו מזרה האימה של הבודק בכניסה מלווה אותי, נכנסתי למבואה, משם לאולם והתיישבתי די רחוק ודי באמצע, כהרגלי, לבד בחושך. ואז נפל לי האסימון.
דורון, מה לעזאזל אתה עושה? הרי זה אבסורד מוחלט. אתה בלי משקפיים. לא תראה שום דבר. סתם ירצדו צלליות אנושיות, הפעם בממדים מפלצתיים, למול עיניך, ואתה תשב פה בחושך ולא תראה שום סרט כי הבן זונה שבר לך את המשקפיים. תראה לאן הגעת בגללו, אתה ששנים כתבת על השנאה שלך לגבי אותה תפיסה הרואה בקולנוע אסקפּיזם, בריחה מן המציאות, אתה מוצא את עצמך בורח אל החושך, אל אולם הקולנוע המנוכר, הקר והמוכר לך. כאן אתה יכול לשבת בשקט לבד ולראות תמונות זזות ולשפוט את המציאות הנצפית בלי להתערב בה. אבל זה לא מדויק. באינסטינקט ראשוני באמת ברחת לקולנוע, אבל בפועל מה עשית? נכנסת למקום שבו לא תראה, אבל תוכל לחשוב. להיות שקוף בעיני עצמך, לחשוב מה בדיוק קרה כאן עכשיו עם רוזנצווייג, העורך הנודע. מעז יצא מתוק. ביקשת לברוח והנה אתה יושב עם עצמך בחושך וצריך לעשות חשבון נפש. עת לספירת מלאי, מר בת. שב כאן ואל תזוז ותחשוב דרך המקרה הזה על כל החיים שלך. אה, היד שלי הקצרה והשרירית מתנפנפת ומבטלת עצמי בחושך, שטויות במיץ עגבניות. כל השכנוע העצמי הפומפוזי הזה הוא שטויות במיץ עגבניות. אבל לצאת מכאן אני לא יוצא, לא כי אני בורח, אלא כי קבעתי לי כלל ברזל כמבקר. אם נכנסת לסרט או להצגה, אין לצאת באמצע. זה חוק. גם ספר. אין לקרוא חצי ולזנוח, על אחת כמה וכמה אם בכוונתך לבקר אותו, אבל גם אם לא. אתה קורא קאבֶר טוּ קאבֶר ואחר כך אומר את דעתך. כי מי שתר כל חייו אחר האמת האמנותית, לא יכול לעשות לעצמו חיים קלים ולקרוא חצאי-רבעי-ושמיניות ספרים כמו בני תשחורת ולבקש לו כתר מבקרים כמו כמה קולגות שלי שאני בז להם מעומק לבי, המתגאים ביכולות שלהם לקרוא שישים עמוד מתוך רומן וכבר לאפיין אותו. זה לא רציני. להפך. זה מקהה את הכלים במקום לחדד אותם. אתה צריך להרוויח בשעות קריאה וצפייה מלאות, ארוכות ומייגעות, את הזכות הגדולה לומר לאמן, חביבי, שוב הנחת לפתחנו ערימת גללים חמה, אמנות – זה בוודאי לא. אחרי הכול, בבוקר שלמחרת אתה צריך להביט במראה ולומר – אני נשאר איתן ונאמן לאמת כי זה כל מה שיש לי. לא רכוש, לא כסף, לא כבוד, רק איזה הון סמלי מאיים במחוזות צדדיים הקובע כי אני נשאר נאמן לאמת. הנאמנות לאמת היא היוקרה שלי. כל השאר באמת שטויות במיץ עגבניות.
מתן-חיים מנגן בגיטרה
ציור: דנה פלדמן יגיל