גבריאל מוקד, מאמר על יצחק אורפז, לזכרו של פרוזאיקון גדול

כאשר צלצלתי לפרופ' גבריאל מוקד לשוחח איתו על מות הסופר האהוב על שנינו יצחק אוורבוך-אורפז, בתום השיחה הוא אמר לי כך: "אם אתה מפרסם משהו משלי עליו בבלוג הספרותי שלך, אנא כתוב: 'גבריאל מוקד מתאבּל על מותו של יצחק אורפז, אחד הפרוזאיקונים העבריים הגדולים בכל הדורות'".

הרשימה המקורית, שלא שונתה כאן ומופיעה כלשונה, פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-1972 ואחר כך כונסה בספרו של גבריאל מוקד "בזמן אמיתי" – 94 מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית של דור-המדינה.

(הוצאות "כתב"/"עכשיו"/"עמדה", 2011)

טריפטיכון חדשני של יצחק אורפז, גבריאל מוקד על הסופר בזמן אמיתי:

שלוש הנובלות של יצחק אורפז, שיצאו לאור בימים אלה בכרך אחד ('שלוש נובלות', 'ספריית פועלים'), הן מעין טריפטיכון חדשני, מערך של שלוש תמונות, או אולי שלושה חלקי-תמונה, שצורפו יחדיו, ובעצם נוכחותם מוצגים בפנינו זוויות-ראייה והיבטים שונים של מצב קיומי אחד. הקורא ימצא בין שלוש נובלות אלו שתי יצירות ותיקות יותר – 'מות ליסנדה' ו'נמלים' – ונוספה להן הנובלה 'מדרגה צרה'. לכינוס שלוש היצירות יחד נודע היגיון פנימי מובהק, כי הן כאילו מצטרפות זו לזו כדי חטיבה אחת, מבלי לשתף בצוותא האינטימית שלהן כמה חטיבות אחרות ביצירת אורפז, כגון הסיפור 'ציד הצבִיה' או הרומאן 'מסע דניאל'.

בשלוש הנובלות מתחילה העלילה על רקע פחות-או-יותר ריאליסטי, שהוא לעיתים ריאליסטי מובהק. היסודות הללו של המציאות היומיומית, שמהם מתחיל אורפז לטוות את ריקמת העלילה, הם המרכיבים הפשוטים ביותר של חיינו המבוגרים: זוג נשוי ודירה. אולם כאן מתחילים הדברים להסתבך – ולתוך מציאות פשוטה זו, או מתוכה, מתפרצים דברים מוזרים מאוד. מכל מקום, בטרם נתייחס לדברים מוזרים אלה, מן הדין להוסיף כי הדירה של אורפז היא דירת-גג. מעין רשות הקשורה אומנם קשרים אחדים עם יתר דיירי הבית, אך מעיקרו של דבר, מופרשת לעצמה בספֵירה מיוחדת של בדידות וחלומות (אגב, סבורני כי אורפז תפס עד-להפליא, מבלי לצמצם עצמו כדי תיאור ריאליסטי, את אווירתם של בתים ורחובות מסוימים של תל-אביב; אך זו כבר, כפי שאומרים, פרשה אחרת).

בדירת-גג זו של פרישות וחלומות מתחילים, כאמור, להתרחש מאורעות שאינם מציאותיים, או שאינם בדיוק מציאותיים. דירת-הגג של אורפז היא כספינת-חלומות, שבה הסופר הוא רב-החובל, המתבונן במישקפת אל מחוזות לא-נודעו, בעוד שמדרגות הבית מקשרות אותו עם עולמם של השכנים, הנוער התל-אביבי והמכולת.

מאורעות וחלומות דימיוניים אלה, המרחיקים בהדרגה את הגיבורים מהמציאות היומיומית, נושאים בעצם אופי כפול. מצד אחד הם ממיטים הרס על הגיבורים ועל חייהם הסדורים, או על ניסיונם לדבוק במציאות יומיומית. אולם מצד שני הם חושפים בפני הגיבורים עולם אמיתי יותר של חוויות-גבול קיצוניות, שעם אמות-מידתן הם נאלצים להתמודד. או אולי אפשר לומר כי מצבי-גבול אלה, העל-ריאליסטיים במהותם, כופים על הגיבורים פרידה מחיי יומיום על המישטח החיצון של הדברים. יצר הרס עצמי וחתירה לגילוי אמת פנימית, או על-כל-פנים סטייה מעולם המוסכמות, משמשים כאן לרוב במחיצה אחת.

כך, למשל, בסיפורו החדש של אורפז, 'מדרגה צרה', מתערערת יציבות-חייו של זוג זעיר-בורגני עם הופעתו של יציר-דימיון נכה ומוזר, שהבעל (מגיהם של ספרי-שואה) מטפל בו במסירות ומאמצו לא רק אל חיקו, אלא גם אל חיק אשתו. הריסת הסדר הטוב בביתו של הזוג פוגעת בסדרי העבודה והחברה, הממון והמשפחה, במערך הרהיטים והשלווה בבית, בארוחות וביחסים בין איש לאשתו. גם היחסים עם השכנים, שכנגדם זוממים הנכה והגיבור בצוותא, מתחילים כמובן להיות אפופים באווירה של חשד. אורפז הוא אמן התיאור של אווירת התערערות זו, שלעיצומו של דבר רק ממחישה בקיעים בעולם היציב והרדוד, שקדם לפלישתו של היסוד העל-ריאליסטי. כך, למשל, ראשית ההתפוררות של הסדר המשפחתי הישן בדירה מתוארת דווקא באמצעות אותם הפכים הקטנים, שאורפז יודע למוסרם בדיוק ובמידת אסתטיקה רבה, כגון: "רציתי לצעוק: מה פתאום קפה על המדרגות? אך לא היספקתי. עיני אשתי כבר נצמדו אל סיכת הפרפר שלה על הריצפה: מונחת בתוך אשפה, שבורת חוד, חרוכת-כנפיים, כמו גרוטאה ישנה. הרימה אותה לאט, צער בעיניה. למה עשית לי את זה…" או, למשל, התיאור העדין והמדויק של הנמלים, מיקרו-מציאות של יצורים זעירים, בסיפור 'נמלים', שפולשת לחיי זוג אחר, החי גם הוא בדירת-גג, אחוז סיוטיו וחוסר התאמותיו. אווירת ההתערערות הגדולה ותיאור הפכים הקטנים, האלגנטיים כמעט, כגון סיכת אישה ונמלים ומראה הגג וניצנוץ הים מולו ורהיטי הבית – כל אלה הם באותה מידה אושיות כתיבתו של אורפז, המקבלת לעיתים גוון סאטירי חריף, שנובע לא במעט מהעימות בין שקיעת העולם המשפחתי, או עולמו של הזוג הנשוי הרגיל, לבין פכי מיטבח, המיטה וחדר-האורחים, כאשר הרהיטים, גגות תל-אביב המסויידים והמזופתים, בקיעים בכתלים, שכנים, קיוסק, בוטיק ומכולת – משמשים כרקע מוכר ומשכנע.

עימות ריגשי וארוטי

מבין שלוש הנובלות, 'נמלים' היא, כנראה, העזה ביותר. בנובלה זו מורגשת חוויית הייסורים שאומצה עד קצה גבול-היכולת. היחסים המתוחים בין יעקב ואשתו, העימות הריגשי והארוטי, והפלישה הסמלית של הנמלים, ההורסת את הבית, כשדווקא בעיתה מתגלה איזו אחדות בין בני הזוג – הם בעלי עוצמה כציור מופשט וסוריאליסטי, המכה אותנו באיזה גוון לבן וכחול של נוף גיאומטרי, שמתוך צורותיו ההנדסיות המעויינות עולים מיתארי דמויות, שעברו עיוות בפָנים ובקני-המידה של גופן.

'מות ליסנדה', סיפור שבו מדובר בעיקר על דמות נחלמת, אשר הגיבור נפתלי נוי מעלה אותה בדימיונו, הוא היצירה הפיוטית שבטריפטיכון. אכזריותו הרבה של סיפור זה (כגון הפיחלוץ של בעלי חיים, היחס לבתיה – זו האישה הריאלית) אינה מקהה, כי אם להיפך, אולי אף מבליטה את הגוון הפיוטי העז של מציאות נחלמת, רכה ואידילית, הניטווית מקורי הלילה על גגו של בניין לא יפה בתל-אביב. גם תיאור "בריאתה" של ליסנדה, האהובה הדימיונית, לוקח בחשבון הרבה בדידות ופרטים ביוגראפיים ממשיים: "איש אינו מכיר את ליסנדה מלבדי. והטעם הוא פשוט – אני בראתיה. אלהים ברא את האדם מן העפר ואת חוה מצלעו; אני עשיתי את ליסנדה בהתנדנדי על כסנוע בערבים ארוכים ובודדים. ולא עשיתי אותה בבת אחת. אימי, עליה השלום, היתה אישה יפה. את בשר זרועה לא סבלתי, הוא היה עבה ומתנדנד מעט בהניעה ידה ללטף ראשי, מכל-שכן להכותני. אהבתי הראשונה היתה מקוממת את זכרותי בעיניה הפקוחות לרווחה. לאחר-מכן היו עיניה הפקוחות ממיסות אותי ולא יכולתי לעשות דבר כדי לעוצמן. את ליסנדה הימצאתי בלי הרף לפי צרכיי. וזו צורתה: שערה נופל חלק על כתפיה כשתי גולות-שן קצת מוגבהות, אחת קצת יותר מן השנייה (למה? כך רציתי), וצל דק נופל משתיהן וניקווה חם בין שדיה". אכן, ההשוואה בין ליסנדה החלומית מתוך ניגוד לבתיה הגסה יותר, וקירבה מסוימת לאם היפה ולאהבה הראשונה מעלה כרצונו של החולם דמות של נערה תל-אביבית מלפני זמן לא-רב, המרחפת רק כמרחק פסיעה אחת מהגגות ומהמידרכה.

יצחק אוורבוך-אורפז
ציולם: דן פורבס

הסיפור 'מדרגה צרה' צריך בעצם לעניין אותנו, הקוראים, יותר משני קודמיו, משום עצם העובדה כי הוא ה"פוזיציה" החדשה שבקובץ, בעוד ששתי הנובלות האחרות כבר יצאו קודם לאור. אם 'נמלים' הוא העז ביותר מבין השלושה, וגם החמור והמופשט ביותר, ואם 'מות ליסנדה' הוא החלק הפיוטי ביותר שבטריפטיכון – הרי 'מדרגה צרה' הוא הסיפור הסאטירי והשנון שבקובץ.

אפשר שהחריפות הסאטירית והעוקצנית המאקאברית ב'מדרגה צרה' מבוססת על העובדה שבשתי הנובלות האחרות חסר כבר מלכתחילה, בנקודת-המוצא של העלילה, עולם ההרגלים של זוג קונוונציונאלי, על מיכלול יחסיו לדירה, להורים, לעבודה, למכרים וכיו"ב. אומנם גם בשתי הנובלות ההן מונח עולם היציבות היחסית ברקע; אבל עם תחילת הסיפור הוא כבר מעורער. ואילו ב'מדרגה צרה' מולכת הבאנאליות בכיפה עם תחילת העלילה – ורק פלישתו של סבי המיפלץ מערערת אותה בחושפה בקיעים בשלוות עולמו של הזוג הרגוע והנינוח שבדירת הגג. לכן יש כאן למספר מטרה באנאלית יציבה לקלוע בה את חיציו – שלא בדומה ל-'נמלים' ול'מות ליסנדה'.

מן הראוי להוסיף, כי 'מדרגה צרה' עשוי גם להיחשב כנובלה סאטירית על רגיעתה הזעיר-בורגנית של החברה הישראלית בכללה (אולי באורח משכנע יותר מאשר ראיית הנמלים כסמל לכוחות העוינים לחברתנו מבחוץ – אפשרות שגם היא הועלתה על ידי מבקרים מסוימים). אבל, ביסודן, עוסקות הנובלות של אורפז בַּפרט, או ביתר הכללה: במצבו הקיומי של האדם, ולאו דווקא בבעיות המקומיות של הארץ. ברם, ממש כשם שב'ציד הצבִיה' בלט מאוד הנוף הקדום של הערבה וההר בדרום הארץ (בנוסף להעלאת יסוד האלימות בחברתנו), כך מתגלה אורפז ב'שלוש נובלות' כמספר תל-אביבי מובהק, בעצם העלותו נוף אורבאני מוחשי וממשי. מבחינה זו חוזר כאן אורפז לנימה הקיומית-הפרטית, לאחר הפנייה החלקית לחוויות-ציבור ב'מסע דניאל'.

פרופ' גבריאל מוקד
צילום: אריק סולטן