בננות - בלוגים / רן יגיל / אני ואפסי, רומן, רן יגיל
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

אני ואפסי, רומן, רן יגיל

אני ואפסי

 

1.

 

"יושבת לה במיטה/ מתקנת את הקסדה של הטוסטוס./ על הקיר ממול/ תלוי פוסטר אדום של מרקס/ עם עגיל.// איילת מעולם לא עבדה בחייה, איילת מעולם לא עבדה בחייה,/ אבל היא יודעת/ שירי פועלים רוסיים,/ אבל היא יודעת את האינטרנציונל/ לזמזם בלי מילים.// פוסטרים תלויים/ לאורך כל החדר,/ גיטרה שבורה/ תלויה על הקיר,/ בפינה תקליט של הסקס פיסטולז/ נוטה להחוויר// איילת מעולם לא עבדה בחייה,/ איילת מעולם לא עבדה בחייה,/ אבל היא יודעת/ שירי פועלים רוסיים,/ אבל היא יודעת את האינטרנציונל/ לזמזם בלי מילים.// שטיחים הודיים/ לאורך כל החדר,/ חולצה מכאפייה/ מעליה סוודר,/ שני בקבוקי קולה שבורים על המדף,/ בפינת החדר/ פוסטר של יונת שלום פצועה, שבורת כנף,/ איילת מעולם לא עבדה בחייה." (מתוך הפזמון "סוציאליסטית חצות", מבצעים להקת הפאנק "הכרבולות", סולנית "אני ואפסי").

 

חצי שנה לא דיברתי עם 'אני ואפסי', עניין די רגיל, המריבות בינינו, היא בלתי אפשרית; מחלבה של כסף הייתי קורא לה, אוכלת-חינם שינקינאית, נצלנית עם האף למעלה, בקיצור – אני ואפסי עוד. ירדתי מהפורד החדשה בזעם. נזכרתי: אשתי תמיד אומרת שבעצם נולדתי להיות רווק ורק במקרה הקמתי משפחה. "ישראל, ישראל הוא באופיו רווק גמור; מאלה שטסים מבית מלון לבית מלון עם מזוודה אחת, תחתון, עליון, מברשת שיניים, בקיצור – תייר מזדמן." תייר מזדיין, חשבתי והנחתי את תיק הג'יימס בונד שלי על המדרכה. הוצאתי מהכיס ממחטה ומחיתי את הזיעה באחת, וִיש אחד על המצח ווִיש אחד על זוויות הפה. תמיד סבלתי מהרוק התפל בזוויות הפה. מה שבטוח, הממחטה תמיד עימי. שנאתי את עצמי. אני תמיד טס – אין זמן – מבית מלון לבית מלון, הכול כדי להביא את הפרימדונות האלה, כאילו אין לנו מספיק כאלה בארץ, שצריך להביא את החושבדיקרים מאנגליה ומארצות הברית; רק בבית שלי יש לי שתיים כאלה. יבוּאמן, גם כן מקצוע, ואשתי עוד אומרת שאני אוהב אותו. "ישראל, ישראל הוא רק מעמיד פנים, בתכלס הוא מת על המקצוע שלו. ככה הוא קשוח, אבל איך שהוא רואה אמן חשוב הוא מקבל פרצוף חנפני וכל הגב שלו מתכופף מהתרפסות." היא באמת נבלה – חשבתי והרמתי את הג'יימס בונד מהידית בכוח – באמת הייתי צריך להישאר רווק כמו שהיא אומרת.

כעוס וטרוד נכנסתי למלון.

"את החדר הרגיל בבקשה," אמרתי מהר ותליתי מבט קפוא ומיואש בפקידה שמולי. את הג'יימס בונד הנחתי על הרצפה. תק, הוא השמיע קול עמום בחלל הלובי. הסגיר אותי. תמיד רציתי לדלג על המעבר בלובי. ומה אם אחד הסלבס יבחין בי כאן? רק זה חסר לי שמישהו שאני מייצג יראה אותי – את ישראל ידעון – או איזה עיתונאי, אלוהים ישמור, או איזה רכילאי, אני יודע, ערן סויסה כזה או ליאורה! כוסאומו כמה שאני שונא את התקשורת, אבל אין מה לעשות הם חלק מהמשחק הזה, חיים מהם. רק שמישהו לא יבחין בי. פקידת הקבלה במדי השרד הכחולים ובעניבה לא התרשמה מהלחץ שלי ולא מיהרה לשום מקום. זאת כנראה הייתה תחילת המשמרת שלה, שתימשך אל תוך הלילה, והיא נעה בגמלוניות סביב תאי המפתחות, מחפשת ומחפשת. תופפתי קלות באצבעותיי על הדלפק. מישהו נכנס בדלת המסתובבת, הסבתי את הראש. לרגע נדמה היה לי שאני מבחין בדודו טופז. מיהרתי להתכופף אל התיק כאילו אני מחפש משהו.

"בבקשה מר גל." אמרה פקידת הקבלה והסתובבה. הרמתי את עצמי ופלג גופי העליון הופיע מעל לדלפק. "תודה," אמרתי. כמה אהבתי את השם הבדוי הזה – מר גל. מי אתה מר גל? חייכתי לעצמי. עכשיו משחלף על פניי האיש והביט בי, הבחנתי שהוא בכלל לא דומה לדודו טופז, הוא נראה לי יותר כמו ששון גבאי או אולי דב'לה נבון. במדינה הזאת, כל אחד דומה לכל אחד. בכוונה בחרתי במלון ארבעה כוכבים, כדי לא לבלוט. אלוהים אדירים, רק לא לבלוט. הרמתי את התיק ופניתי למעליות.

במעלית עמדתי זקוף, ידיי צמודות על בטני והכפות אוחזות חזק בידית התיק. 'אני ואפסי' הקטנה הזאת, כמה שהיא מעצבנת, יכולה לשגע פיל על ואליום עם העקרונות שלה. "קומה שש," נשמע הקול, המוקלט, הנשי, ויצאתי אל מסדרון צר וארוך. בקצה המסדרון –  הסוויטה, חשבתי לעצמי: משם רואים טוב את הים. כמה אני אוהב את הכחול המרגיע הזה. פסעתי על שטיח ירוק, משני צידיו קירות מצופים עץ ועל הקירות תמונות. אם אפשר לקרוא לדבר הזה ככה – תמונות. בדרך מקרה היו אלה הציורים של אשתי. הדבר הזה הסב לי עונג עצום, מעין שמחה לאיד. הנה, גם היא פה.

"ישראל, ישראל הוא רומנטיקן בנפשו; רק תן לו לעמוד מול הים והנפש שלו שוחה עד האופק, ועם כל זאת, איפה הוא ואיפה הדמיון," הייתה תמיד אומרת. עצרתי לפני הדלת והבטתי באחת התמונות. לא הבנתי כלום. אף פעם לא הבנתי כלום, מה לעזאזל היא מציירת? יום אחד ציירה פסים כאלה בצבע כחול על רקע לבן ולמעלה בצד – קשקוש. אהבה להתגרות בי: "נו ישראל, מה זה לדעתך?" שתקתי. "נו ישראל, תהמר. אף אחד לא יאכל אותך." שתקתי. בסוף הרמתי את היד בתנועה מאומצת ופלטתי בהססנות: "זה כלא?"

שתיהן פרצו בצחוק.

"מה פתאום כלא, ישראל," אמרה אשתי, רותי.

"אבא הולך ישר על הבנאלי," אמרה 'אני ואפסי'.

"אז מה זה נראה לך, בובה'לה?" שאלה רותי את הילדה.

"זה גן, גן העדן האבוד, הנה העצים והנה עץ הדעת…"

לא המשכתי להקשיב. לבי נחמץ. הן הרי עשו יד אחת נגדי. כעת עמדתי במרכז חדר השינה של הסוויטה. את תיק הג'יימס בונד שלי זרקתי על המיטה. פתחתי בלחיצה אחת את שני התפסנים. תק, החלק העליון קפץ. התיק היה ריק כמעט. לא אהבתי חוזים ארוכים. האייג'נטס האלה מלונדון ומארצות הברית היו אוהבים לסבך את העניינים בכוונה, אולי ייצא להם מזה עוד כסף. תמיד הייתי פותח את הפגישות העסקיות באמירה מבודחת: "אני, חוזים של יותר משלושה עמודים – לא קורא. תשלחו לי שלושים – תקבלו בחזרה." והם אהבו את זה – את הישירות הישראלית הזאת שהייתה מהולה בקורטוב של חוסר נימוס. כשמשהו חשוב לי, אני מתגלה כחצוף. עומד על שלי. אולי 'אני ואפסי' ירשה את התכונה הזאת ממני. בכל אופן, אין ספק שהיא מקרה יותר קשה. שלפתי את חפיסת הקונדומים מבין הדפים שבתיק – חוזה של להקת ה"בולשוי" ופרוספקט של לינדסי קמפ. הבטתי בפרוספקט, האגו-מניאק הזה הרי לא יבוא שוב לארץ. נמאס כבר מכל האמנים האלה שחושבים שהעולם סובב סביבם. אפסים. ניגשתי אל שולחן עץ סמוך לחלון והנחתי עליו את החפיסה. עמדתי שלוב ידיים והבטתי מבעד לחלון – ים. ראיתי ולא ראיתי אותו. חשתי לחלוחית בפה. איזו לחות. הוצאתי בשנית את הממחטה מהכיס ומחיתי את הרוק התפל מזוויות הפה. וִיש אחד לכאן, וִיש אחד לשם. השמש עמדה לשקוע. כמה אהבתי את הרגע הזה. כל הים הואר באדום, וקרן שמש אחרונה פגעה בקצה אפי הנשרי. מעניין את מי וי-איי-פִי ישלחו אליי היום, רק לא רוסייה, נמאס לי כבר מהרוסיות. כשאתה שוכב איתן אתה רואה באישונים של העיניים שלהן שהן חושבות רק על הכסף, סופרות את השטרות בלב.

חשבתי על הציורים של רותי, אשתי, התלויים על קירות המסדרון. זאת גם כן חיה בתוך בועה, מהמדרשה ליפו ומיפו למדרשה. שמונה שעות היא יכולה לבלות בסטודיו על הרצפה. עוד אחת, פיקאסו. איזה עונג צרוף זה היה לספר לה את הדבר ההוא באותו יום. באתי ואמרתי לה: "רותי, לא תאמיני מה עומד לקרות."

"באיזה עניין?" היא שאלה.

"בעניין הקריירה שלי כאמרגן, כיבואמן."

"א גרוייסע קריירה. אל תגיד לי, הצלחת לגייס את חמשת המפיקים, תהיה קופרודוקציה ודיוויד בואי כן יבוא. אתה הרי מדבר על זה עם הילדה כבר חודשים."

"לא!" היא הייתה המומה.

"נו, אז מה?"

"קיבלתי את ניהול 'פסטיבל ישראל'. אני אהיה המנהל האמנותי של 'פסטיבל ישראל'."

זו הייתה מכה מתחת לחגורה. מילא דייר סטרייטס או רוד סטיוארט, מילא סיימון וגרפונקל או אנריקו מאסיאס; אבל ניהול פסטיבל ישראל – זה עבר מבחינתה כל גבול. לא שלא ניהלתי בעבר הפקות איכותיות, אבל תמיד הכסף דיבר. עכשיו הם נותנים את כתר המלך לברבר. היא הביטה בי בלסת שמוטה מטה, רק בשביל המבט הזה הייתי מוכן לקנות את פסטיבל ישראל ואת 'אדינבורו' יחד.

"לא נכון. אתה עובד עליי."

"כן נכון. מה לעשות. לפנייך עומד מנהל פסטיבל ישראל. אני נכנס לתפקיד בעוד שנה מהיום, זה הנוהל. אז אני מבקש, תעשי כבוד."

"שככה יהיה לי טוב. בובה'לה, את מוכנה לרדת לרגע, מסתבר שיש פה מישהו חשוב בבית הזה." נשמעה שעיטה במדרגות העץ ו'אני ואפסי' הופיעה בפתח הסלון לבושה בטרנינג. היא הביטה סביב, משתאה: "מי כאן כל כך חשוב? מה קרה?"

"אבא קיבל את ניהול פסטיבל ישראל." אמרה רותי ועל אף שניסתה לשוות טון לעגני לקולה, ניכר היה שהדבר עשה עליה רושם.

"נו אז מה," אמרה 'אני ואפסי' ועיקמה שפה עליונה, "זה פסטיבל ממסדי, שמנוני ומטופש."

כל הקסם שחשתי נמוג באחת.

החשיך קמעה. שילבתי את ידיי למול החלון וחשבתי. יש לה כוח עצום עליי, 'אני ואפסי' הזאתי. אופי של ברזל. עקשנית כמו פרד. חצי שנה היא שותקת. זה הרבה זמן. לא עבדה בחייה, אוכלת חינם ותמיד תובעת, אף פעם לא מבקשת: "נו אבא, יש לך כמה גרושים? מאתיים-שלוש מאות שקל?" טוב שסגרתי לה את כרטיס האשראי, שנים עשר אלף שקל מינוס זה לא הולך ברגל. אמנית! למדה באס – מפתח פה היא מנגנת לא רע, אבל ממה שאומרים מסביב אין לה חוש קצב משהו-משהו. התיישבתי על המיטה. נזכרתי איך הלכתי לראות אותה בהופעה.

"בוא," היא אמרה לי, "בוא אבא ותראה את הסצינה האמיתית של תל אביב, בוא פעם ותשמע באמת מוזיקה. זה לא להקת 'התרנגולים' אבא, זה 'הכרבולות'," אמרה וצחקה. יש לה צחוק שובה לב ל'אני ואפסי' הזאתי. כמה שהיא יפה. מהדורה ארוכה של אימא שלה. אצל אימא שלה הכול מיניאטורי, ואצלה זה מקבל מין אורך כזה כמו בסרטי סינמסקופ שהיו פעם משדרים בטלוויזיה. מה הפלא שכל הרכב הנגנים שפוט שלה. מה שהיא כותבת הם מנגנים.

קמתי ופשפשתי בכיסי מכנסיי. הוצאתי ממחטה ומחיתי את הרוק בזוויות הפה. אחר כך הצצתי בשעון שעל היד, השעה הייתה חמש וחצי. מה קורה? קיבינימאט, מה זה האיחור הזה? חשבתי להדליק את האור בחדר, אבל בסוף אמרתי לעצמי, לא נורא, שיישאר חשוך. אין לי כוח לראות את עצמי במראה. במרינה ממול נדלקו האורות וכל כיכר אתרים האירה באור של ניאון. חזרתי והתיישבתי על המיטה לצד התיק. אז, אחרי ההופעה של 'אני ואפסי' ו'הכרבולות' – הגב כאב לי נורא מהווליום של הבסים הנמוכים ואחזתי בו. הפליקרים הירוקים גרמו לי למיגרנה. ביקשתי רק לברוח מן המקום – היא ניגשה אליי כשהיא מאופרת כבד. על רקע אורות המועדון הצבעוניים והפליקרים המהבהבים בירוק-לבן ירוק-לבן נראתה כמו ערפדית. צעקה אליי מתוך הרוקדים: "איך היה?"

וצעקתי בחזרה: "ככה."

"מה?"

"כ-כ-ה." הספקתי לראות את שפתיה רוטטות מעצבים.

"בוא נגיד שבשבילנו לא היית מוכר את המונית." עיגלה שפתיים ולמרות הרעש המילים נראו לו כה ברורות, ואז היא נעלמה, כאילו האדמה בלעה אותה – עוץ לי גוץ לי. תרתי בעיניי אחריה, היא חייבת להיות כאן איפשהו. ניגשתי לבר ושאלתי עליה, אבל איש לא ראה אותה. בבית נעלה את החדר ולא רצתה לדבר איתי. חשבתי לעצמי, עניין של שגרה, יום יומיים, שבוע שבועיים וזה עובר.

כעת הבחנתי בעיתון יומי שהיה מונח על השולחן סמוך לחלון. העיתון היה עטוף במעין בנדרולה לבנה וכנראה חולק יומיום לאורחי המלון. קרעתי את הבנדרולה והדלקתי את האור במנורת השולחן. ישבתי לעיין וחשבתי לעצמי: למה לעזאזל האיחור הזה? עצרתי במדור "עסקים" של "מעריב". עיניי נחו על מודעה קצת מוזרה: מיליונר מחפש מכונאי אוניות להפלגות ארוכות ביאכטה פרטית, 09-7504750. חזרתי על המספר בקול והרהרתי ביני לבין עצמי, אם שווה בעצם להתחיל את הכול מהתחלה. בבית הייתה לי סדרת תמונות מימי עלומיי בתוך אלבום קונצרטינה, שם נראיתי כמכונאי בצי הסוחר דאז. אל כל ארץ שהגעתי הצטלמתי בלבוש מסורתי. נחרתה בזיכרוני תמונה אחת שלי לבוש כקאובוי – כובע ומכנסיים רחבים – כשאני נושף מעל אקדח קפצונים בפוזה מאצ'ואית של ג'ון ויין. הייתי אחד הראשונים שהביאו לארץ את האקדחים האלה. 'אני ואפסי' בהיותה בגן ביקשה להתחפש לקאובוי כמו אבא בתמונה. אבל אחרי שטרחנו וקנינו לה את כל הביגוד כולל האקדחים, עשתה כאילו דווקא ובחרה להתחפש לכלב. כבר אז אהבה חיות. ושוב עלתה בי המחשבה: להתחיל הכול מהתחלה? יש בכלל דבר כזה בעולם?

אחר כך 'אני ואפסי' הייתה משתעשעת עם חרקים, שמה אותם על היד ומלטפת אותם –  גמל שלמה, מרבה רגליים ומקק. רותי כמעט התעלפה. כל פעם שהיה מתגלה ג'וק בבית, היו קוראים לה, אבל במקום למעוך אותו – היא הייתה משחקת איתו.

"זה לא מגעיל אותך?" הייתי שואל אותה.

"מה מגעיל כאן?" היא הייתה עונה בשאלה ופניה היו מתארכות בהבעה של תמיהה ותמימות.

"מה כן מגעיל אותך?" הייתי שואל אותה.

"כשאתה מצחצח שיניים ויורק את המים – איכס. אתה נראה כמו צבוע מחייך."

משבגרה מעט, הייתה מביאה כל פעם חיה אחרת הביתה: פעם יונה שכלב נתן לה ביס והיא מתה כעבור יומיים, ופעם חתול שאכל רעל והסתובב במעגלים. רותי ואני רצנו איתו לווטרינר, אבל היה מאוחר מדי. ופעם אחת הביאה גורת אמסטף מעורבת שנדרסה. שוב התרגולת הקבועה: אני ורותי רצים לווטרינר כדי להציל את הכלבה. הכלבה מנותחת וניצלת ממוות, בגב מקבעים לה מוט פלטינה, אבל היא נשארת נכה.

"תראו," אמר הווטרינר, "הכול טוב ויפה, אבל הכלבה הזאת לא תצליח לשלוט בצרכים שלה במקסימום. למה אני מתכוון: היא מסוגלת לאגור שתן וצואה, אבל לא להוציא אותם החוצה. בקיצור, צריך לעזור לה לעשות את זה, לחלוב אותה, כמו פרה, אבל חלב לא נקבל כאן." והוא לחץ על החלק האחורי של הבטן, הכלבה ייבבה מעט והכול יצא. "זה ברור?" הוא פנה לרותי ואליי, "תחשבו אם תרצו להחזיק בבית כלב כזה, או אפילו בחצר, זו אחריות עצומה כי צריך לרוקן אותה כל כמה שעות, אחרת היא תמות מהרעלה. אני יכול ללמד אותכם לעשות את זה, אבל זה לא פשוט. חוץ מזה הריח. לכלבה יהיה ריח כי מדי פעם יטפטף לה. הקטנה," הוא הצביע על 'אני ואפסי', "לא תוכל בשלב הראשון לרוקן אותה. אולי עוד שנה-שנתיים. בקיצור, קחו את זה בחשבון…"

'אני ואפסי' כמובן התעקשה. יש לה אופי לגברת הזאת. כבר בגיל הזה ראו שהיא עושה מה שהיא רוצה ומסובבת את כולם על האצבע הקטנה. המבט שהיא נתנה בווטרינר, ברותי ובי, גרם לי לרצות לאמץ גם לווייתן בלי סנפירים. כלבת האמסטף המנומרת והמעורבת היתה אצלנו ארבע שנים, היא הייתה ישנה סמוך למרגלות המיטה של 'אני ואפסי' וכל החדר של הילדה הצחין משתן. אבל ביום היו השתיים רצות ברחוב, היה צריך רק מצלמה כדי לתעד את זה. ממש תמונה מהסרטים. היא הייתה אוכלת איתה מאותה צלחת. צילמתי את זה. ויום אחד חזרה 'אני ואפסי' מבית הספר, אז כבר הייתה בחטיבת הביניים, והכלבה לא הייתה. רותי ואני אמרנו לה שהיא נמסרה לאימוץ ולטיפול בחווה גדולה וירוקה ברמת הגולן שאוספת את כל הכלבים הנכים והפצועים ושם, בטבע, מטפלים בהם. רבים מהם מתחזקים ואחדים אפילו מבריאים. רותי אמרה בטעות שהחווה בשומרון ואני תיקנתי ואמרתי שהיא ברמת הגולן, "רותי, את מבולבלת קצת, הרי החווה בצפון!" וכבר ראיתי את הפנים היפות והאייליות של 'אני ואפסי' מתארכות בארשת של תמיהה ופקפוק, אז הוספתי: "עכשיו טוב לה יותר, היא בטבע, ועם הזמן, אולי עוד שנה, כשהכלבה תתרגל, נוכל אנחנו שלושתנו לנסוע לבקר אותה, שם, בחווה."

חשבתי שזו רק עוד קריזה, ההיעלמות הזאת אחרי ההופעה, עניין של שגרה. יום-יומיים-שלושה היא תיסגר לה בחדר, תאשים אותי ואת רותי ואת כל הזקנים המסריחים בעולם שלא מבינים את המוזיקה שלה שהם אפס, זבל, ואחר כך שבועיים-שלושה-ארבעה לא תדבר איתי והפרצוף שלה יהיה ארוך וסוסי כזה; אבל למחרת ההופעה במועדון היא אספה את הדברים שלה ועזבה את הבית בלי לומר מילה. חלף שבוע, אבל היא לא יצרה שום קשר. אמרתי לאשתי: "רותי, ייגמר לה הכסף ואז היא תחזור, 'אני ואפסי' הרי לא אוהבת לעבוד. אולי כשאני אמות אני אבקש בצוואה שישימו על הקבר שלי כספומט, שהיא תבוא מדי פעם לבקר." חלף חודש והיא התקשרה לאימא שלה לנייד ואמרה שהיא לא רוצה לראות אותי יותר בחיים שלה ושאני אפילו לא אעז להתקרב אליה. רק מריח הגוף שלי בא לה להקיא. כשרותי סיפרה לי את זה בשקט, חשתי שמשהו נשבר אצלי.

"מה עם כסף, יש לה?" שאלתי.

"היא אומרת שיש לה כסף, שלא נדאג לה," אמרה רותי ועיניה הוצפו בדמעות.

"ואיתך היא רצתה לדבר?"

"בקושי." אמרה, והדמעות כבר זלגו על הלחיים.

"נו טוב, היא כבר ילדה גדולה שתדאג לעצמה קצת, לא יקרה לה כלום. נראה איך היא מסתדרת."

"אוף, ישראל ידעון, היית בוק ונשארת בוק. נולדת להיות רווק ורק בפוקס הקמת משפחה." הוסיפה וחזרה לצייר. יש אנשים שהאמנות אצלם זה בריחה מהמציאות –  אסקפיזם. אבל את כל החרא עם הילדה היא תזרוק עליי. היא גאון יוצר, אסור להטריד אותה. רק אני צריך להתעסק כל הזמן בתחזוקה של שתי הגרציות האלה. רותי את העצב שלה תביע על הקנבס, ובמקרה שלה גם אפשר לתרגם את זה לג'ובות, אז בכלל אין לי מה להתלונן. רציתי באותו רגע לצעוק יאללה תזיזי את התחת הקטן שלך לכיוון, תאתרי אותה ותלכי לדבר איתה את! אבל לא היה שום טעם לנסות לעורר אותה. הרגלתי אותה ככה שהיא מפעילה אותי ואני עושה בשירותה. הרגלתי את רותי שאני הולך אצלה גבוה מתחת לשטיח. למעלה מעשרים וחמש שנה זה ככה, אז שעכשיו משהו ישתנה? אבל בלבי אמרתי לעצמי שהפעם אני לא נכנע, לא לרותי ולא לה. הפעם אני לא מחפש אותה בשום מועדון בדרום העיר ולא אצל איזה חברים סאטלנים בשינקין או בפלורנטין, הפעם היא תבוא אליי ותדבר איתי כמו בנאדם נורמלי בלי כל הברוגזים הדביליים האלה, הקריזות והבריחות באמצע הלילה דרך החלון כמו בסרטים.

מרוב עצבים שלפתי את הממחטה, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. קמתי משולחן הכתיבה והדלקתי את האור. החדר הואר באור מלא. בשל הישיבה סמוך למנורת השולחן בתוך החדר שהחשיך – הסתנוורתי. סמוך למקלחת ראיתי פתאום את ארון המשקאות הקטן, ניגשתי אליו ופתחתי אותו לרווחה. הייתי צריך לשתות משהו טוב, משהו חזק. המחשבות פשוט אכלו אותי. איך יורדים מהרכבת הזו? הוצאתי בקבוקון ארך-צוואר של רמי מרטן וחציתי את החדר לעבר שולחן הכתיבה, שם, לצד חפיסת הקונדומים שהנחתי, הייתה מונחת כוס ומפית בתוכה. מזגתי מעט מן הקוניאק לכוס ולגמתי. אה, כמו סכין בלב, הורג את כל החיידקים. המלונות האלה, חשבתי, כל כך אולד פאשן עם הארוניות החומות הללו והבקבוקים האלטעזאכן. הפכתי את הכיסא עם הפנים לדלת, התיישבתי עליו וחלצתי את הנעליים. נזכרתי איך התחלתי לקרוא לה 'אני ואפסי'.

ביום הראשון של כיתה ט', החמישית, תחילת התיכון, קיימה המורה שיחת היכרות עם התלמידים. ככל שאני מרבה לחשוב על השיחות האלה בתחילת כל שנה, הן נראות לי באמת אידיוטיות כמו ש'אני ואפסי' תמיד נהגה לומר. הרי כל הקלפים נטרפים במהלך השנה, דברים קורים, ובכלל, בני נוער משתנים, מתעצבים. המורה ביקשה שכל אחד מבני הכיתה יגיד את שמו ואת שם הוריו, אחר כך שיאמר בבקשה במה עוסקים ההורים ובמה הוא רוצה לעסוק לכשיגדל, כמו כן שיספר כל אחד קצת על עצמו, ולבסוף שיאמר גם מה דעתו על המדינה. היא קיוותה בזאת לעורר דיון פוליטי סוער לקראת סוף השיעור.    שהגיע תורה של 'אני ואפסי' היא קמה ואמרה את השם שלה, אחר כך אמרה את השם שלי ושל רותי. עד כאן הכול היה בסדר, בכך היא דמתה לכל שלושים התלמידים האחרים בכיתה, ואז היא אמרה:

"אבא שלי אמרגן ויבואמן ויש לו המון כסף ואימא שלי ציירת מפורסמת, אבל מה זה חשוב המורה שניהם אפסים מוחלטים. פשוט אפסים וזהו." בכיתה השתררה דממה, אבל 'אני ואפסי' לא ויתרה ומתוך דווקאיות ברורה ורצון לעורר פרובוקציה חזרה בנחישות על האמירה ופירטה: "המורה זה לא משנה מה ההורים של כל אחד עושים. בסוף הרי כולם מתים. זה גם לא הוגן ולא שוויוני לשאול אותנו שאלה כזאת. במקרה שלי אם להודות על האמת, זה באמת לא כל כך משנה, כי שניהם אפסים שבמקרה נפגשו. יש להם איזה מעשייה רומנטית על זה, שהם חוזרים עליה באופן פתטי בכל הזדמנות שאפשר להעלות נוסטלגיה. איכס. אלה אנשים שקיצצו להם את הכנפיים, אבל נדמה להם שהם עוד יכולים לעוף. הם שכחו מה זה לחיות, ולחיות באמת זה רק על הקצה, אחרת אין שום טעם. חוצמזה אני רוצה להיות רופאה או עורכת דין, סתאאאם אני צוחקת. אני רוצה להיות זמרת פאנק או רוק או משהו כזה. מה זה חשוב ההגדרות כשהכיוון ברור. אבל יותר מזה חשוב לי להציל חיות. תחשבי על זה המורה, איזה מסכנות החיות בעולם של בני אדם כמונו. לא? אני לא אוכלת כל מה שהוא בשרי או דגי. איכס. ואני פעילה ב'אנונימוס', זאת עמותה שפועלת נגד ניסויים בבעלי חיים – למי שלא יודע יש דבר כזה. התעודות בבית ספר בשבילי זה רק חת'כות נייר. זה לא החיים."

הכיתה צחקקה במבוכה, והיא האדימה מכעס: "מה שאני בטוח לא רוצה להיות, זה כמו ההורים שלי. עדיף להיות מתחת לאדמה כמו ג'ים מוריסון המתוק ז"ל, מאשר להיות מת-חי מהלך בורגני כמו אימא ואבא שלי." וכדי להוציא סופית את המורה מאיזון, אמרה: "בקשר למדינה, את המדינה אני שונאת. אוף כמה שאני שונאת אותה. כשאני רואה חדשות בטלוויזיה או תוכנית אקטואליה בא לי להקיא על מנחה ועל המרואיינים שצועקים." היא כבר עמדה להתיישב כשרחש-בחש עבר בכיתה ואז הוסיפה: "ואני לא רוצה ללכת לצבא מטעמים אידיאולוגיים כי אני בכלל פצפיסטית."

לגמתי מן הרמי מרטן לאט-לאט וניסיתי להיזכר בדמותה של 'אני ואפסי' באותן השנים. איך נראתה. ניסיתי להעלות לפניי את דיוקנה, את מיתאר גופה – אך נכשלתי. לא כלום. הראש היה ריק וחלול מכל מחשבה והעיניים בהו בווילון הבז' שהוביל למרפסת. ניסיתי לחשוב עליה היום, נגיד, כיצד נראתה לפני חצי שנה בפעם האחרונה שראיתי אותה, אבל כאילו מתוך התנגדות פנימית ומאבק נפשי לא עלתה גם דמותה הבוגרת בהווה לנגד עיניי. כל שיכולתי לזכור היה המסדרון הארוך בבית הספר ואת רותי ואותי פוסעים בו במהירות, באים לשמוע על הנאום של 'אני ואפסי' ביום הראשון ללימודים. המורה אמרה שהיא מאוד אינטליגנטית, אבל נראית לה מאוד מרדנית, והיועצת הפדגוגית הוסיפה שאם יורשה לה לומר, אף שחוות דעתה כאן איננה מקצועית עד הסוף כי היא מתבססת על התרשמות ראשונית בלבד ושמיעה מכלי שני. כאן לקחה היועצת אוויר ואמרה: "הנערה נרקיסיסטית," המורה הנהנה, והיועצת המשיכה: "ואולי גם אובדנית, וראוי להיות ערים ולטפל בבעיה." משפט אחד מפי המורה דווקא נחרת בזיכרוני כלשונו: "האם שניכם ערים לעובדה שהיא מדברת עליכם ככה בפרהסיה?"

לקחתי את 'אני ואפסי' לשיחה. אם להודות על האמת, זאת הייתה השיחה היחידה שאי פעם קיימתי איתה ברצינות, כי אז עוד הייתה תקשורת בינינו ויכולנו לדבר. לפני שכל המבעים הפכו להקנטות ושתיקות מעיקות. אני גם זוכר בערך מה אמרתי לה. אמרתי שהדעות הפוליטיות שלה זה עניין שלה ורק שלה, למרות שמה שנראה לי זה שהקיצוניות שלה נובעת מזעם נעורים ותו לא. כבר כאן קיבלה פרצוף של קומקום שורק. מצחיק כזה. אחר כך הוספתי כמובן את מה שחשוב לי כל כך עד היום, ואני עומד על זה: "אבל בשמנו הטוב," אמרתי, "בכל זאת במדינה הקטנה הזאת יש לי איזשהו שם, אז על השם של אימא ושלי אני מבקש, מה זאת אומרת מבקש, אני דורש לשמור. ברור?" ואז שמעתי אותה אומרת את זה בפעם הראשונה: "אתה אפס." רציתי לתת לה סטירה והתאפקתי. ממש החזקתי את עצמי. "בעצם, גם אימא אפס." אמרה. נתתי לה סטירה והחוורתי.

לגמתי שוב מן הכוס, קמתי ונעמדתי מול המרפסת. הלחי שלי ממש ליטפה את וילון הבז' שנתלה משני צדי דלת ההזזה. אמרתי לעצמי שאם הבחורה לא תופיע בעוד עשר דקות רבע שעה, אני לוקח את הקונדומים והולך. לא חשוב הכסף. כוסאומו, איזה שירות חרא זה "וי-איי-פי". הנחתי בכוח את הכוס על השולחן ומעט מן המשקה, כמו קיבל חיים עצמאיים משלו, קיפץ והכתים אותו. לעזאזל, חשבתי, כלום לא הולך לי היום. ספגתי את הרמי מרטן במפית השולחן. הכול נוסע קשה.

'אני ואפסי', לאחר הסטירה, עמדה וידה על לחיה. משהורידה את הכף התגלה סימן כף ידי בפניה. "יופי," אמרה, "מכה נשים שכמוך, עכשיו אתה לבן, חיוור כמו סיד, ואני אדומה, אבל המצב נשאר כמו שהיה, אותו מצב, לא השתנה. אלימות לא עזרה פה בכלום. אתה נשאר אפס וכמובן גם אימא יחד איתך."

"אני לא אפס," שאגתי עליה ולא ידעתי מנין צץ הקול הזה שבתוכי. כמה זעם אצור. כמה שנאה. "אני אגיד לך עכשיו מה את! גברת קטנה. תקשיבי לי טוב. את לא אפס, הו לא… את לא אפס בכלל, אפילו המורה והיועצת אומרות שאת סופר-אינטליגנטית. אבל תגידי לי, איילת, מי את שתקבעי מי אפס ומי לא, אה? מי את? מי שם אותך לקבוע הוד רוממותך שלא עבדה יום אחד בחיים שלה ורק דורשת, תן לי, תן לי, ילדה מפונקת ומעצבנת שכמותך. תעבדי יום אחד בחיים שלך ואז נדבר. אוכלת חינם שינקינאית. אבל לא, את לא תעבדי. בשום חופש לא תמלצרי או תיקחי עבודה באיזה משרד. רק להראות נכונות, להראות נכונות, זה הכול, על זה אני מדבר. אבל לא, את טובה בלהעביר ביקורת על אחרים, ולחשוב את חושבת רק על עצמך, רק תקנו לי ותעשו לי; אני ואפסי – לא עוד. את יודעת מה, זה יהיה השם לך מהיום והלאה, אין איילת, מתה איילת, זהו, מעכשיו את 'אני ואפסי'." – והכינוי דבק בה.

כל כך דבק בה הכינוי שיצא אפילו אל מחוץ לתחומי הבית, וגם בין החברים והחברות, הקרובים והקרובות, נקראה 'אני ואפסי'. פתאום האחים שלי, הדודים שלה, התחילו לקרוא לה ככה. פתאום האח הגדול של רותי, שהוא איש חמור סבר בדרך כלל ומשמש כסמנכ"ל של חברה גדולה, גם הוא התחיל לקרוא לה ככה, ואפילו פגשתי יום אחד ברחוב לפני הבית ברמת השרון איזה שני חבר'ה זרוקים שלא הכרתי אותם, הוא והיא, כנראה היו חברים חדשים. הם פנו אליי ושאלו, "תגיד, איפה 'אני ואפסי', מה קורה איתה, אנחנו מחפשים אותה בנרות." לך תבין את הראש של האנשים.

כשנה לאחר אותה שיחה ואותה סטירה, שעטה במורד המדרגות מן הקומה השנייה בווילה לקומה הראשונה. כשתנ"ך בידה, היא נתקלה בי בפינת האוכל המסוגננת שלפני המטבח ואמרה: "טעית, אבא. אם כבר אתה ממציא לי כינוי כל כך מוצלח," הפרצוף שלה התארך בהבעת זלזול, אבל היא נראתה יפה כל כך, ומתוך העיניים הסגוליות כמו של אליזבת טיילור נצנץ משהו שהוא בין פגיעה לגאווה מסותרת, "אז אולי תדייק לפחות במקורות ממנו הוא נובע: ישעיה מ"ז פסוק ח' והלאה." והיא פתחה את התנ"ך כיס הכחול, ונעמדה בפוזה פתיינית כשרגל אחת שלה מקופלת על כיסא הקש והיד תומכת במסעד. "ועתה שימעי-זאת עדינה היושבת לבטח האומרה בלבבה אני ואפסי עוד לא אשב אלמנה ולא אדע שכול. ותבאנה לך שתי-אלה רגע ביום אחד שכול ואלמון כתומם באו עלייך ברוב כשפייך בעוצמת חברייך מאוד. ותבטחי ברעתך אמרתי אין רואני. חוכמתך ודעתך היא שובבתך ותאמרי בלבך אני ואפסי עוד". היא שתקה והביטה בי מצדדת שפה ומכרסמת את הלחי שלה ואולי רק שיחקה בלשון.

"נו," אמרתי. בעיות גיל ההתבגרות האלה התחילו לעלות לי על העצבים. לא הייתה לי סבלנות אליה באותו רגע. "נו, אני לא מבין, במה טעיתי כאן?"

"אתה באמת לא מבין, אבא?" אמרה ונראתה כמו קומקום שורק, ארוכה כזאת וזעופה, "מה, אתה לא רואה?" האצבע הארוכה והיפה שלה נחה בין האותיות המנוקדות וטעמי המקרא. "הביטוי הוא 'אני ואפסי עוד' ולא, 'אני ואפסי לא עוד'. זה חוזר פעמיים, והכוונה של הפסוק היא אין עוד מלבדי. הדגש כאן הוא על אדישות. משהו שאתה חזק בו כל כך, אבא. אצלך הזין מולחם אל הלב. אתה לא שם זין על כלום. אימא כנראה צודקת, היית צריך להישאר רווק. אבל כאן בתנ"ך זו נבואה על בבל, ושים לב למה שנאמר כאן. העונש על האדישות והיוהרה, אבא, הוא שכול ואלמון. כלומר בבל תהיה גם אלמנה וגם שכולה יחד, היא תישאר לבד-לבד-לבד רק עם הצער שלה. קח את זה לתשומת לבך."

"אהה, תפסת אותי," אמרתי בזלזול דרמטי, "אויה כי סירסתי את הפסוק וזה סופי, אללי."

"תמשיך, תמשיך להיות ציני." אמרה וכרסמה את הלחי.

"אני אגיד לך במה העניין. את פגועה מזה שכולם קוראים לך 'אני ואפסי', אימא, החברות, החברים, אפילו קרובי המשפחה, והחלטת להתגולל עליי עם התנ"ך בגלל זה. עכשיו תראי, הייתי מפסיק לקרוא לך 'אני ואפסי' בשמחה וממציא איזה כינוי חיבה אחר, אבל לא אני אשם בזה שהכינוי כל כך דבק בך. כמו בוואקום הוא נמשך אלייך. אני במקומך, גברת צעירה," אמרתי והנחתי את הג'יימס בונד במכה על הרצפה והצצתי בשעוני. הייתי כבר באיחור לפגישה בעניין האיחוד של "כוורת" וזה כנראה עצבן אותי נורא. "אני במקומך הייתי שואל את עצמי למה כולם אימצו את הכינוי הזה. מה עושה להם את זה כל כך נעים שהם חוזרים ומשתמשים בכינוי הזה פעם אחר פעם, עד ששמך המקורי כמעט לא מוזכר בשום מקום. הייתי נותן על זה את הדעת. במקום למצוא כל מיני אוטוסוגסטיות לזה שאבא אפס בתנ"ך." ובאומרי זאת קטפתי את הג'יימס בונד מהרצפה כאילו היה שיח שעקרתי בכוח ויצאתי בטריקת דלת ועוד שמעתי אותה קוראת אחריי:

"זה בכלל לא העניין, אתה שומע! איזה טמבל אתה, זה בכלל לא העניין!"

נשמע צלצול בדלת. או, סוף סוף, חשבתי לעצמי, הנסיכה החליטה להגיע. "רק רגע," קראתי לעבר הדלת. כשחלפתי על פני המיטה ראיתי שהשארתי את הג'יימס בונד פתוח, הסנדוויץ' והפרי היו מסודרים זה ליד זה, לצד החוזה של "הבולשוי בלט" והפרוספקט של לינדסי קמפ. זה נראה כמו ציור של טבע דומם. עצם זה שהג'יימס בונד נשאר פתוח הטריד אותי, ראיתי בזה משהו מסגיר. הנחתי את ידי בכיס וחשתי את הממחטה הרכה. היא הייתה ממש מעוכה. ביד השנייה לחצתי על ידית הדלת והיא עמדה שם:

 

'אני ואפסי'                                                                   לא עוד.

 

 

 

 

2.

"אנשים הם כמו צדפה/ הם קשים בחוץ/ הנה גע בקליפה,/ אם שלך חזקה/ לא יקרה דבר/ רק התנגשות/ איש מזה לא ימות.// עמוק בפנים אנשים כמו צדפה/ רכים, ענוגים,/ מי שנוגעים לו בַּתוך/ עלול להיפגע,/ אנשים שקולים קוראים לזה/ נקודת תורפה." (מתוך הפזמון "אנשים כמו צדפה", מבצעים להקת הפאנק "הכרבולות", סולנית 'אני ואפסי').

 

"תיכנסי, תיכנסי," לחשתי לחישה רועמת ועשיתי תנועות חדות עם היד. חשתי שאני עומד להתעלף. הכול סבב מסביבי. זה לא שהסתובב לי הראש, הייתה לי תחושה כאילו החפצים עצמם מסתובבים חופשי בחדר. כמו שיכור, כמו מסומם, הפה היה יבש נורא וסדוק. חשתי צימאון איום בגרון. כנראה בעוד רגע אקבל אירוע מוחי. בטוח ככה מרגיש מי שעומד לקבל סטרוק.

"תיכנסי, תיכנסי," זירזתי אותה פנימה במעין זעקת לחישה, אבל היא נשארה לעמוד שם במסגרת הדלת, במִפתח, והפנים שלה הפכו ארוכות וצרות כמו בסרטי סנימסקופ. לפתע היא ניעורה ופסעה צעד אחד פנימה. סגרתי אחריה את הדלת מתנשף. באור החדר הבחנתי בה היטב. היא הייתה יפה מאוד, מאופרת כבד: ליפסטיק אדום ומסקרה שחורה. עצמות הלחיים נצבעו כנראה בסומק סגלגל. כמו ערפדית, חשבתי. ככה הם כנראה אוהבים אותה. פתאום שמעתי את הקול שלה. עד עכשיו לא יכולתי לשמוע כלום כי האוזניים שלי היו סתומות כמו בזמן נחיתת מטוס. שמעתי היססססס לא ברור בשתיהן. זה בפירוש לא היה הקול שהייתי רגיל לשמוע בבית. הדמות – כן, אבל הקול – לא, כאילו מישהו מדבר מאחוריה ורק שפתיה נעות, כמו פיתום.

"הייתי צריכה לדעת שאני אמצא אותך כאן, מובן, איך לא. פונקציונר של תרבות בבילוי של אחר הצהריים." היא קרבה אל המיטה והציצה לתוך התיק, "לינדסי קמפ וה'בולשוי בלט', שאני אעשה איזה פירואט בשבילך אדוני, אה? איזה פלייֶה או רלווֶה קטן? איזה פָּה דֶה דֶה, משהו? אולי אתה רוצה לראות אותי רוקדת בלי חזייה? סטריפטיז! מה דעתך על סטריפטיז כאן ועכשיו." אמרה, ולרגע נדמה היה שהיא מאדימה מתחת לאיפור הכבד. מיהרתי אל השולחן והרמתי את הכוס בידי. גמעתי ממנה שתי גמיעות והתכונה שבחדר פסקה. החפצים חדלו להסתובב בגובה עיניי ולעופף באוויר מעל ראשי.

"אני…" אמרתי, "אני…" מלמלתי.

"ואפסי!" אמרה נחרצות. "אני ואפסי," חזרה. "כן, זאת אני בכבודי ובעצמי, מי אני ומה שמי? 'אני ואפסי' המפונקת שלך שמזדיינת עם גברים בשביל כסף. אבל אל תדאג, אבא, זה לא להרבה זמן." אמרה והתיישבה בצד אחד על קצה המיטה.

"אני באמת לא מבין איך," בלעתי רוק תפל והמשכתי, "כלומר, מה בחורה כמוך עושה כאן?"

"יש לך עוד את החוצפה לשאול, אני לא מאמינה. אתה אפס, מה זה אפס, כזה קטן, פצפון." היא הדביקה אגודל אל אצבע חזק חזק: "כזה קטן". התיישבתי בקצה הנגדי של המיטה והפניתי את גבי אליה. גב אל גב ישבנו. קשותים. תרתי אחר הממחטה בכיס, שלפתי אותה וניגבתי באטיות את זוויות פי. אחר כך הבטתי בכפות רגליי הגרובות, הן נראו לי מעוותות. אורי זוהר אמר לי פעם שכשלא נעים לראות מה שקורה על הבמה, כשההצגה לא טובה, מביכה, אז מסתכלים בנעליים כאילו יש שם משהו. ביידיש זה נשמע יותר טוב, "קיק אויפ די שיך." הממחטה נפלה לי על הרצפה, אבל לא טרחתי להרים אותה. העיניים שלי הצטעפו. בחלומות השחורים ביותר שהיו לי על 'אני ואפסי', והיו לא מעט, לא חשבתי שזה יקרה לי. "אפס קטן" שמעתי את הקול מאחורי גבי, זה לא היה הקול שלה, זה היה כאילו מישהו דיבר אותה.

"אפס קטן – מה בחורה כמוך עושה כאן?" היא חיקתה את קולי באופן מוגזם, לעגני. "איזו צביעות. איזה אריסטוקרט היפוקרט. אולי תשאל את עצמך אדוני, 'מה אני עושֶה כאן?' מה עושה כאן מנהל 'פסטיבל ישראל?'"

"בפוטנציה," קטעתי אותה בלחש.

"כן, בפוטנציה," היא לחשה בארס. ואחר כך במין דרמטיות קרקסית של כרוז קמה, התחילה מהלכת בחדר וקוראת: "גבירותיי ורבותיי קהל נכבד מאוד מאוד, מנהל 'פסטיבל ישראל' בפוטנציה, מר ישראל ידעון הנכבד, בא לכאן כדי להוכיח קבל עם ועדה שהוא גבר, אין לו בכלל בעיות אימפוטנציה, והוא ראוי מכולם לתפקיד הרם – זה מעשה אמיץ! מחיאות כפיים, גבירותיי ורבותיי, לאיש הנועז הזה. ומי אשמה בפיתוי הנורא? מי? מי? מי? כמובן, הזונה הטיפשה שמשתפת איתו פעולה. לא הוא, חס וחלילה, הוֹ לא!" היא שמה בדרמטיות את גב כף היד שלה על המצח כמו השחקניות מהאסכולה הרוסית של פעם, כמו רובינא, אובר-אקטינג מוצלח כזה לא ראיתי מזמן. הייתי בשוק. "לא! לא הוא אשם, האדון המהוגן הזה. רק הזונה הבלה והמסופלסת אשמה, היא פיתתה אותו, הלילית הנוראה, אלא שהפעם הזונה זאת הבת שלו. אתם שומעים, קהל נכבד?" והיא קירבה את פרצופה קרוב אליי ונראתה כמו שֵדָה זועמת, "אתם שומעים? הזונה זאת הבת שלו."

שתקתי. היא חזרה לשבת על קצה המיטה כשגבה אליי. התמלאתי כעס, עליי, עליה. חשתי צריבה בידיים. רציתי להסתובב באחת ולסטור לה. אם דרמטיות, אז עד הסוף. ככה. להפתיע אותה. להוציא אותה מהשוק, ואולי אותי. אבל במקום לעשות את זה, דחקתי את שתי כפות ידיי תחת השוקיים ולחצתי ולחצתי ולחצתי. הג'יימס בונד נותר פתוח בינינו כפי שהיה – פעור פה. בזווית עיני הבחנתי שהיא שולחת יד אל קרביו ושולה מתוכו את הפרוספקט של לינדסי קמפ. "מעניין מה המופרע הזה היה אומר על מה שקורה כאן מבחינה משפחתית." האצבע המושלמת שלה הצביעה על הפרוספקט שעליו נראה לינדסי קמפ חנוט בטייטס ירוק בדמות פּוּק ב"חלום ליל קיץ" של שייקספיר. "ראית שהם תלו במסדרונות עבודות של אימא? גם היא כאן?! איזה יופי! כל המשפחה תחת קורת גג אחת באכסניה המכובדת הזאת. יש להם טעם טוב באמנות לבעלי המלון הזה, שמשכירים פה את החדרים לפי שעה."

הבטתי לעבר המרפסת וראיתי את כיכר אתרים והמרינה מוארות. רחוק יותר בעומק הים עגנה ספינת סוחר גדולה. כל האורות שלה דלקו והתוו את מִתאר האונייה באופן כל כך ברור עד שחשת, למרות המרחק, שאפשר ממש לגעת בה. זה נראה כמו מסגרת, או תמונה דו-ממדית. שיננתי לעצמי את המספרים מתוך המודעה בעיתון. דווקא ברגע זה הספרות האלה נתקעו במוחי: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס. משכתי אט אט את כפות הידיים מתחת לברכיים וראיתי עד כמה הן הלבינו. הדם עזב אותן. קמתי בבת אחת וניגשתי בנחישות אל הכיסא שליד המכתבה. אספתי אותו בחטף ומיהרתי להתיישב מולה, גווי כפוף, קשות, הזרועות נשענות על הירכיים. רציתי להרים את עיניי ולהישיר אליה מבט, אך לא יכולתי. קצת אומץ ישראל, חשבתי לעצמי, תגלה קצת אומץ בנאדם. אתה הלוא האבא כאן בסיפור. פשוט לא יכולתי. גם בלי להביט בה חשתי בה, יושבת קפואה, גבעולית וגאה על המיטה. יפה מאוד. ארוכה מאוד. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים הסגולות. דמעות בצבצו אצלי בשורשי העיניים. חשבתי, אני לא אבכה, שנים לא בכיתי, אז עכשיו שזה ייצא? חביבי, אתה האבא פה, תתעשת. ישראל, מי שמרחם על עצמו מזדקן מהר. חזרתי על המספר בקול: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס, היה בזה משהו מנחם, אבל לא יכולתי להרים את הראש ושוב מלמלתי את המספר.

היא קמה וסבבה סביבי במעגל. עיניה הבחינו בממחטה שעל הרצפה. היא אספה אותה, ניגשה אליי, נתנה לי את הממחטה ואמרה ברוך: "קח, אם לא תנגב בה את הדמעות, אז לפחות תנגב בה את הרוק התפל הזה בקצות השפתיים ואם גם זה לא, אז לפחות תשחק איתה בקצה של האצבעות. זה ירגיע אותך. תרגיש פחות נבוך. נו קח, קח!" עכשיו פרצתי בבכי חנוק. הרמתי את הראש לאט לאט מעלה, ונתקלתי בה. ארוכה הייתה ונדמה היה שהראש והגוף שלה יתארכו ויבקעו את תקרת החדר. נזכרתי איך רותי ואני לקחנו אותה כשהייתה בת ארבע לראות את "אליס בארץ הפלאות", הסרט המצויר המפורסם של דיסני. זה היה בקולנוע "גת" הישן ליד העירייה באבן גבירול. הרגליים של 'אני ואפסי' בקושי הגיעו לקצה הכיסא ואיך שנפתח המסך היא אמרה 'יו, איזה טלוויזיה גדולה יש להם כאן'. פרצנו בצחוק, רותי ואני. זה היה מין הפוך על הפוך כזה. ילדה סופר-מודרנית שחוותה את הטלוויזיה לפני שראתה סרט בקולנוע.

"את גם משתמשת בסמים?" שאלתי אותה תוך שאני מציץ בחטף במראה שמולי ורואה שפניי הלבנות מכוסות בכתמים אדומים, איים של בושה.

"אבא, רק לידיעתך, אני מעשנת גראס מגיל שש עשרה. נו, אז מה? מה זה בכלל קשור לזנות אני לא מבינה. חצי מהעולם הזה לוקח סם."

"זה כמו השיר של שלמה ארצי," התעוררתי.

"עזוב עכשיו את שלמה ארצי," היא התעצבנה. "העבודה שלי בתור זונה היא זמנית לחלוטין. אני מתכוונת לנסוע מכאן. הרי תמיד שנאתי את המקום הזה ישראל, איכס, אתה יודע. חוץ מרוני ליבוביץ', אי אפשר להזדהות כאן עם אף אחד."

"מי זה רוני ליבוביץ'?" שאלתי ומחיתי בממחטה את הרוק בזוויות פי. "מי זה?!"

"האופנובנק. זה שדפק לחמצן של המדינה, לבנקים, את הקופות לכמה חודשים. זה הבנאדם הכי אמיתי פה."

"אין ספק. אמירה שקולה ולא פרובוקטיבית." רציתי להגיד לה שאני לא מאחל לעצמי להיות אימא לילדה שעומדת בתור לבנק ופתאום מתבצע בו שוד מזוין. רציתי להטיף לה, אבל החלטתי שלא. "תגידי," שאלתי, "לאן את נוסעת?"

"ללונדון. זה הכיוון שלי. אני חוסכת כסף כדי לנסוע לשם. אבא, שם עושים מוזיקה. מי כמוך יודע. הרי אתה הוא זה שמביא את המוזיקה הזאת לכאן, לא? בעצם מה אתה יודע, זה בשבילך הכול כסף ורייטינג, את המוזיקה האמיתית אתה לא באמת שומע. אתה לא באמת מקשיב לה."

חשתי צריבה בחזה ושוב החפצים בחדר החלו להסתובב לי מול העיניים באופן עצמאי לגמרי.

"כן," אמרתי, "אני מודה באשמה. אני מביא את האמנים האלה ועושה מזה כסף טוב." נאנחתי.

"זוכר שלא התלהבת מהשיר ששרתי אז במועדון," והיא התחילה לשיר לאט בקול הנמוך והקצת מחוספס שלה את השיר. הביצוע המקורי היה רעשני מאוד עם הרבה קפיצות עם הסטנד של המיקרופון וחריקות דיסטורשן של הגיטרות החשמליות; אבל עכשיו היא שרה את השיר רך כל כך, שקט, כמו בלדה, כמו איזו נערה קטנה ועזובה, יתומה בלי בית.

"עשרה מטר על עשרה מטר לתוך רחבת הריקודים,/ מרגישה די תלושה, מרגישה נטושה ללא מילים./ עשרה מטר על עשרה מטר לתוך לונדון פרטית שלי,/ נטע זר, נאצית שוקולד זאת אני./ זהו אבא, לונדון. זה הכיוון. בוא נגיד באנדר סטייטמנט שאתה לא התלהבת מהשיר הזה."

שתקתי. חשבתי לעצמי, ישראל ידעון, סתום ת'פה. באמת לא סברתי שהשיר משהו, נשמע גם עכשיו ילדותי, אדולסנטי כזה, אינפנטילי. יכולתי לשקר לה אולי ולומר שמאוד אהבתי את השיר שלה, אבל היא הייתה עולה על זה תוך שנייה. אז מה הטעם. היא ביקשה את האמת ורק את האמת ועד הסוף. אז בבקשה, החוש האמרגני שלי אף פעם לא הטעה אותי. נאמר בצניעות, כמעט אף פעם לא הפיל אותי, ועם הבת שלי היה מקום להיות נוקשה ואמיתי שבעתיים. לכן קפצתי את שפתיי ומעכתי ביד את הממחטה.

"אבא," היא פתאום אמרה, "קיבינימאט, אבא. יכולת לשקר פעם נוספת ולהגיד שהשיר יפה. מה יש, זה לא נורא. תאמין לי, הרי כבר עשית את זה בעבר בהצלחה מרובה."

"אני?" קמתי מהכיסא ונעמדתי באמצע החדר כמו יוץ עם הגרביים השחורים האלגנטיים שלי. מילאתי את החזה באוויר כאילו מישהו ניפח אותי למען המאבק, כאילו ניסך בי אומץ, וזרם לו בדם כוח חדש. "אני אף פעם בחיים לא שיקרתי לך 'אני ואפסי', מעולם לא!"

"טוב, לעת עתה נעזוב את זה." אמרה ופסעה כמה צעדים אל עבר ארון המשקאות הזערורי. פתחה אותו. "איזה מקרר של גמדים יש להם פה עם בקבוקים קטנים כאלה כמו במטוסים, והעיצוב של המקררון הזה כל כך מיושן. בכלל, זה לא מלון משהו-משהו. אתה רגיל ליותר טוב אבא, לא? מינימום מאה עשרים דולר ללילה. או יותר. אולי הריץ או הילטון או מלון המלך דוד או הייאט. אבל נראה שאתה מתחבא פה מפני הסלבריטאים, אה? ההיגיון שלך אומר לך שכאן לא תראה אותם, שפה לא תיתקל בהם. אז אתה טועה. כבר פגשתי כמה וכמה מהם במסגרת העבודה המעניינת הזאת שלי." אמרה בקול ציני, ויכולתי לחוש שהיא מפיקה הנאה רבה ורעה מהמבוכה שניכרה בפניי.

העברתי ידיי בשערות ראשי הלחות. אובד עצות. מצחי נטף אגלי זיעה. התחלתי להסתובב בחדר אנה ואנה בטירוף כשאני ממלמל: "מה? את מי פגשת? פגשת מישהו בעבודה הזאתי? תגידי לי, עם מי כבר עשית את זה? אה? תעני לי, עם מי?"

"סתאאאם, אני צוחקת איתך. לא פגשתי עוד אף אחד שאתה מכיר. אבל איך נלחצת כשאמרתי לך את זה. היית צריך לראות את עצמך בראי. נהיית עוד יותר לבן-אדום שכזה. החלפת צבעים. כמה חשובה לך הפסאדה אבא, זה לא להאמין. זה ממש בדם שלך. אתה לא יכול לברוח מזה."

הבטתי בה כלא מאמין. חיפשתי בעיניה הסגולות את האמת. האם היא משקרת לי?

"תרגיע אבא," היא המשיכה אחרי ששלתה פחית בירה קרה מהמקררון ופיצחה אותה, "תרגיע נו, אני סתם צוחקת."

"לא! אני יודע טוב מאוד שאת לא צוחקת בכלל. אני מכיר אותך. זה רציני לגמרי. את מי פגשת?"

היא ניגשה אליי עם פחית הבירה הקרה והניחה אותה בעדינות על המצח המיוזע שלי כמו שמניחים קוביות קרח על מצחו של תינוק שקיבל מכה ועכשיו צצה בין גבותיו חבורה.

"תירגע," היא אמרה, כשהיא מגלגלת את הפחית לאט לאט על גבעת המצח שלי, "תירגע, אבא. באמת עוד לא פגשתי כאן אף אחד שאתה מכיר. זאת סתם הייתה מתיחה כזאת. הקנטתי אותך בכוונה. אבא – " היא הביטה לי ישר בתוך העיניים ואמרה תוך שהיא מפסקת את ההברות, "מ-תי-חה." וכמעט כמעט האמנתי לה.

הצטערתי עכשיו על הכול. הצטערתי על שירדתי מן הים ליבשה. מה הייתי צריך את זה? הייתי צריך להישאר מלח בצי הסוחר ואם לא בצי הישראלי, אז במקום אחר. מה היה רע להישאר רווק נצחי ולשוט על פני ימים וארצות? הצטערתי על שקניתי את המונית הגדולה מכספי הפיצויים שנתן לי הצי – מונית מרצדס שבעה מקומות עם כיסאות מתקפלים כאלה כמו פעם. הצטערתי עכשיו על שהסעתי אמנים רבים מהופעות להופעות על פני כל הארץ עם המונית ובא לי החלום הזה להיות אמרגן ואחר כך יבואמן, לגעת בזוהר, בפנטזיה, בתעשיית החלומות. הצטערתי על כך שנכנסתי שותף בהצגה "עוץ לי גוץ לי", שהייתה קופרודוקציה של "הקאמרי" ושלי. זאת הייתה ההפקה הראשונה שלי ועשיתי ממנה המון כסף. בבית יש לי תמונה כשאני מחובק ככה עם דובי זלצר ואברהם שלונסקי. לא פחות ולא יותר. שלונסקי מחייך אליי עם השיער הלבן שלו, המצח הענקי והקמטים במצח, ובאצבעו העבה הוא צובט בלחיי כמו ילד. הצטערתי על עשרות המופעים שהבאתי לארץ מחו"ל והיו כאן שלאגרים אדירים, על ההפקות המקומיות שהייתי שותף בהן, או שהפקתי אותן במאת האחוזים. אני הייתי הראשון שעשיתי כאן מיוזיקלז, מחזות זמר. מי חלם על מחזות זמר בעברית לפניי, ועוד בהיקף כזה, עם השקעה כזאת. הצטערתי על זה שהתחתנתי ועוד בגיל מבוגר כל כך עם טיפוס אקסצנטרי כל כך כמו רותי, שמי יודע מה היא בדיוק מציירת. הצטערתי על שהבאתי ילדה לעולם, ועוד פגית בתחילת חודש שביעי. המספרים החלו מזדמזמים במוחי: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס, אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס. העברתי את ידיי בשערותיי וניגבתי לאט את קצות פי בממחטה אשר בידי. כיווצתי את הממחטה לכדור ודחפתי אותה לכיס, עמוק עמוק בפנים, עד לתפר. רציתי להגיד משהו, אבל זה לא יצא. אולי לא היה לי באמת מה לומר. קימצתי אגרופים והרפיתי, שוב קימצתי והרפיתי. הרגשתי איך הזמן עובר. השניות רצות. אבל לאט. כל כך לאט.

'אני ואפסי' לגמה לגימה אחרונה מפחית הבירה וקלעה אותה קשתית אל הפח הקטן שהיה צמוד אל שולחן העץ. לשם השליכה גם את הבקבוק הירוק של הרמי מרטן שהיה ריק. כנראה רצתה לנקות הכול, למחות את זכר הפגישה הזאת. לו הייתה יכולה, הייתה משליכה גם אותי אל הפח הקטן הצמוד לשולחן, יוצאת מכאן כמו נסיכה תל אביבית ונעלמת בלילה הלח הזה.

"כבר לא נעשה את זה, אה, מר גל?" אמרה בציניות חייכנית וניגשה אל המיטה. היא השליכה לתוך הג'יימס בונד הפעור את חבילת הקונדומים שהייתה מונחת על שולחן העץ. זו נחתה ברעש עמום בין החוזה של ה"בולשוי בלט", לפרוספקט הצבעוני של לינדסי קמפ. "חוזה ארוך שלחו לך הרוסים האלה. הם באמת עוד לא מכירים אותך. בטח תשלח להם פאקס או אימייל שישלחו לך חוזה קצר יותר, פחות מתוחכם, ענייני." חייכתי מבעד לדמעות. היא מכירה אותי היטב ה'אני ואפסי' הזאתי. יודעת איך לדבר אליי. על איזה כפתורים צריך ללחוץ. נזכרתי במודעה שקראתי בעיתון. בחוץ נשבה רוח קלה וחמה מן הים, והמרינה הקטנה שדלקה באורות עמומים נראתה לי כעת עלובה כל כך. אבל היה איזה יופי נכמר בכל העליבות הזו: מיליונר מחפש מכונאי אוניות להפלגות ארוכות ביאכטה פרטית. שיננתי את המספר: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס. אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס.

קמתי וניגשתי בקושי אל זוג נעליי. נעלתי אותן וחשתי פחות מבויש, כאילו הייתי עירום והתלבשתי. קיק אויפ די שיך. חשבתי על דבריו של אורי זוהר ונזכרתי בקולו המיוחד. שמעתי את קולה מקצה החדר, מהמקום שבו עמד המקררון: "אולי נצא למרפסת. ננשום קצת אוויר. זה טוב לך, זה יהיה טוב גם לי. מה אתה אומר?" הנהנתי. מדהים שהיא האקסצנטרית, האקסטרווגנטית, הדווקאית הנוראה הזאת, דווקא היא התעשתה הרבה לפניי. הנהנתי לעברה מבלי להוציא מילה. הדיבור עמד לי בגרון, נתקע כמו עצם וסירב להיפלט. היא הזיזה את דלת הזכוכית שהייתה לכתחילה קצת פתוחה ונעמדנו שנינו ממש מול הים, מעל כיכר אתרים והמרינה. פרונט במה.

"את יודעת," אמרתי בשקט והוצאתי את הממחטה מהכיס, מעביר אותה בעצבנות מיד שמאל לימין וחוזר חלילה, "את יודעת," אמרתי והעברתי וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה והמשכתי לשחק עם הממחטה. היא נשענה על המעקה והביטה עמוק אל תוך הים החשוך ואמרה:

"אתה רצחת אותה. אבא, אתה כבר יכול להגיד את זה בביטחון ובפה מלא. אין מה להתבייש. לא יקרה כלום. אתה רצחת אותה." היא הפנתה את ראשה המשורבב והארוך מן הים אל פרצופי ונעצה בי מבט מזרה אימה. לא להוריד עכשיו את העיניים, חשבתי. רק לא להוריד בשום פנים ואופן את העיניים. ראיתי אותה בחושך. כמו ערפדית נראתה. ארוכה ויפה.

"כן. זה הייתי אני." הודיתי.

"וגם אימא."

"לא… מה פתאום…" אמרתי ושיחקתי בעצבנות עם הממחטה, ממולל את הבד בקצות אצבעותיי מבלי להוריד ממנה את העיניים.

"כן, גם אימא." היא אמרה בהחלטיות כמי שקובעת עובדה מוגמרת ואינה מחכה לשום אישור. שתקתי. חשבתי לרגע ואחר תחבתי את הממחטה עמוק לכיס. לפתע נשענתי על המעקה.

"כן, גם אימא הייתה בסיפור." אמרתי ולא בכיתי כלל. חשתי הקלה עצומה. לא חשבתי לרגע שארגיש ככה, כאילו מישהו הוריד לי אבן גדולה מהלב. הריאות שלי התמלאו באוויר הלילה החם והלח. בעלטה ראיתי בקושי איך דמעות מופיעות בשורשי עיניה וחשבתי לעצמי שמעולם לא ראיתי אותה פורצת בבכי מר, היסטרי. גם כשנולדה שבע מאות חמישים גרם לא בכתה. הרופאים סיפרו לי את זה. בתחילה חשבו שהיא בכלל לא חיה. ילד שמגיח לאוויר העולם תמיד בוכה, כך אמר לי הרופא, עוברת שנייה והוא בוכה. ואם הוא לא בוכה, הוסיף הרופא, מנהל המחלקה, אז אני לוחש על האוזן הקטנה והלבנה שלו מי זה ראש הממשלה, והוא מבין לאיזה עולם הוא הגיע והוא בוכה. תאמין לי שהוא בוכה. אבל 'אני ואפסי' לא בכתה. מנהל המחלקה יכול היה לומר לה באוזן הפגית שלה את שמות כל השרים וחברי הכנסת גם כן, אבל היא לא הייתה בוכה. אם היא החליטה משהו – שום דבר לא יזיז אותה. אייזן בטון וזהו. כעת היא ניסתה לדבר ויצא לה קול חנוק מדמעות. עכשיו, בחושך, זיהיתי את קולה. זה היה הקול המוכר משנים של 'אני ואפסי'. זה שרצה להתחפש לקאובוי ובסוף התחרט והתעקש להתחפש לכלב, זה שלא רצה ללמוד ועשה המון צרות בגיל ההתבגרות, זה שלא קיבל מעולם מרות, זה שקרא לי מהתנ"ך את הפסוקים ההם על 'אני ואפסי'.

"אתה יודע מה הורג אותי," היא אמרה, "מה שהורג אותי זה שכל השנים חשבתי שאני ואימא עשינו יד אחת נגדך. וזה לא נכון. מתברר שזה פשוט לא נכון. בעצם, אם אני כבר חושבת על זה, הייתה לי כל הזמן התחושה הזאת שזה לא נכון. שניכם – אתה ואימא, בעצם, עשיתם יד אחת נגדי. שיקרתם וטייחתם כל הזמן, תמיד. ואחד השיאים היה הרצח של הכלבה."

בחושך חשתי חלול לגמרי. היא ממש ראתה לתוכי, ה'אני ואפסי' הזאתי. איזה ממזרתא, שדה קטנה. חשבתי להוציא את הממחטה, אבל נמלכתי בדעתי, ורק השענתי את המרפקים על המעקה והבטתי אל תוך החושך. שם, במרחק לא רב, שכב הים – שחור.

"'אני ואפסי', מה שסיפרתי לך לפני שנים, זה לא היה נכון. לא מסרתי את הכלבה לחווה בגולן וגם לא לחווה בשטחים. הגמגומים שלי, שינויי הגרסאות, את היית ועדיין, יותר מדי אינטליגנטית בשביל השקרים הקטנים האלה. האמת היא שלאימא ולי פשוט נמאס להחזיק אותה בבית ובחצר אחרי התאונה. את יודעת למה אני מתכוון. הניתוח שלה לא הצליח, והיא אגרה שתן אבל לא הצליחה לרוקן את עצמה. העצבוב שלה באזור פי הטבעת והווגינה לא היה תקין." חשתי שאני מתנצל על דבר שקרה לפני כל כך הרבה זמן ובמשך כל השנים האלה לא נראה לי חשוב במיוחד. הרגשתי שאני מנסה לדייק דיוק מדעי במקום שלא צריך. לך תדע מה ילדים זוכרים ממך. מה עשית להם. איזה פנקסנות הם מנהלים שם במחברת הנידונים שלהם בסוף היום. שתקתי לרגע ואז המשכתי.

"את יודעת, היינו צריכים לחלוב ממנה את השתן והצואה כמו מפרה. זה היה קשה מאוד, ולפעמים היא לא שלטה. זה הסריח את הבית ואת החצר הגדולה. הרי גם את אחרי כמה חודשים עזרת לנו לשתן אותה. זוכרת את זה?" חשתי שאני מנסה לשתף אותה בפשע. שוב התחמקתי והתפתלתי ושחיתי בין המילים עם האינטונציה שלי, כמו בפגישות העסקיות עם מפיקים ומנהלים בתיאטראות, שהייתי מקרקס אותם עם ההומור שלי והפה שלי, עד שיום אחד האמרגן השותף שלי, מיקי פלד, אפילו אמר לי שיכולתי להיות עורך דין ושאני כישרון מבוזבז. "חבל שאין לך השכלה אקדמית, יכולת להגיע רחוק, יא ישראל. יש לך שכל." שוב אני מתחמק. לא די שאני עושה אותה שותפה לפשע שלי מלפני שנים, רכבת המחשבות גם לוקחת אותי רחוק ממנה. רחוק מהרגע הזוועתי הזה. "תחזור לתלם, יא ישראל. תחזור לתלם." שמעתי את המחשבות שלי בקולו של מיקי פלד. "אמרתי לאימא שנעשה את זה בלי שאת תדעי, את הרי יודעת כמה היא אוהבת אותך."

"זה היה רעיון של אימא," אמרה בזלזול חייכני, אבל עיניה היפות והסגולות היו מלאות דמעות. ראיתי אותן בחושך, והיא ראתה לתוכי.

"כן, בעצם זה היה רעיון של אימא." אמרתי בקול שקט וחשתי הקלה גדולה.

"אתה זוכר שהיא הייתה מחייכת כמו צבוע? החיוך שלה תמיד הזכיר לי את הפנים החנפניות שלך כשאתה רואה את אחד המפורסמים שאתה אוהב וממש נמס כדי לרַצות אותו." אמרה, ועכשיו הדמעות זלגו כמים על הלחיים והאיפור שלה נמרח. "היו לה שיניים זאביות כאלה, והיא הייתה מחייכת כל כך חמוד. היא ידעה גם לפתוח דלתות עם הכּפּה הגדולה שלה." הרגשתי שהלב שלי יוצא.

"לא זכרתי את זה," אמרתי וחשבתי על הממחטה שבכיס. "באמת שלא זכרתי את זה, אבל עכשיו כשאת מזכירה לי את זה, אני נזכר. באמת זה נכון. היא הייתה פותחת דלתות לבד והייתה מחייכת."

"כמוך אבא. פותח כל דלת בברנז'ה ומחייך לכולם. בשנה הראשונה התגעגעתי אליה," אמרה ופרצה בבכי משתנק, "כמה שאני התגעגעתי אליה. הייתי שוכבת לבד בחדר בלילה. לא יכולתי להירדם והייתי חושבת עליה. כל הזמן חושבת עליה. היא הייתה מחייכת אליי ופותחת דלת, מחייכת אליי ופותחת דלת, מחייכת, דלת, כאילו היא חומקת ממני. ואז הייתי מתחילה לבכות חזק אל תוך הכרית." משכה באפה ונשכה לעצמה את הלחי מבפנים ונראתה בחושך חצי 'אני ואפסי', כאילו רק חצי פנים מדברות אליי עכשיו – רק מִתאר – כמו האונייה שעגנה באורותיה המזדהרים למולנו – נבעתתי.

"אבא, אחר כך בלילות הייתי נרדמת, אבל רק לשעה-שעתיים. מאוחר בלילה כשאתם כבר הייתם ישנים, נוחרים, הייתי קמה מסויטת. תמיד חלמתי שאני מוצאת אותה." ושוב היא פרצה בבכי. חשתי עכשיו סחוט לגמרי. "תמיד חלמתי שאני מוצאת אותה בתוך עדת כלבים, באיזה יער אפל או משהו כזה, קשורה לעץ, והיא נובחת גבוה וחד ומתחילה להתקרב אליי בצליעה כל כך כלבית וגמלונית. הגב מעוקל בגלל הפגיעה, התנועה עקלתונית, והזנב שמוט. אבל החבל הקצר עוצר אותה מלהגיע עד אליי, ואז היא נעצרת ומתחילה לייבב גבוה וחד." היא שמה על אוזניה את שתי הזרועות שהיו עד עתה שעונות על מעקה המרפסת ולחצה את הראש ביניהן ולחצה ולחצה. "הצליעה הזאת שלה ברגל האחורית והיבבה הזאת, זה רדף אותי."

"די." אמרתי וניסיתי לנגוע בה.

"אל תיגע בי." סיננה, "אני לא רוצה שתיגע בי."

שלפתי את הממחטה – וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה כדי לסלק את הרוק התפל. העברתי את היד שלי אל מעבר למעקה והשתעשעתי בבריזה הבאה מן הים. מטפחת האף התבדרה ברוח החמה. הזיעה שלי התייבשה וחשתי דביק. הרגשתי מרוקן וחלול עוד יותר. כמה חלול אדם יכול להרגיש, לעזאזל – תמהתי. נזכרתי במספר: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס, ארבע-שבע-חמש-אפס.

"באותו יום, אני לקחתי את הכלבה. לא נסעתי לגולן ולא לשומרון ולא בטיח. נסעתי איתה עד 'צער בעלי חיים' ברחוב הרצל בדרום תל אביב, ושם מסרתי אותה להמתה. קשה לי לשכוח את העיניים התמימות שלה ואת החיוך המתחנחן, הזאבי. השומר שם לקח אותה. לדעתי, במצב הפיזי שלה עם אגירת השתן וכל זה, אחרי שעתיים היא כבר לא הייתה קיימת. החלטנו להגיד לך שמסרנו אותה למישהו בגולן, או בשומרון. איזה טמבלים היינו, כל הזמן שינינו גרסאות. בהתחלה אמרנו לך שבעוד שנה-שנתיים ניסע לשם ותוכלי לבקר אותה, אבל אחר כך כבר לא דיברת על זה וחשבנו ששכחת. אבל כנראה ילדים לא שוכחים, מה?"

"אבא, חכם הזֶן אומר: למה כשאני שומע את האמת היא נשמעת לי מוכרת." היא לקחה מיָדי את הממחטה וניגבה את עיניה.

חכמה, חשבתי לעצמי. מאוד חכמה ה'אני ואפסי' הזאתי. חשבתי אם לנסות ולהיות גלוי איתה, לספר לה מה אני חושב עכשיו. אמרתי: "את יודעת, כאן זה כמו כלא, גם אני מרגיש ככה. מדינה עם שפה של ארבעה-חמישה מיליון שגם אותה אנחנו מדברים בצורה עילגת. עם גבולות סגורים מכל הצדדים, חוץ מהים שהוא פתח מילוט. המדינה הזאת קטנה עליי ועל החלומות שהיו לי. בכלל תפסתי כיוון לא ברור. הכול קטן ובנוי אחד על השני. את צריכה לראות אותי בחו"ל, אני פורח. יש ישראלים כאלה. בארץ שלהם הם כבויים, רק תעיף אותם באוויר או תשיט אותם בים הפתוח וכבר הם פורחים, זוהרים. אימא כנראה צודקת, אני תייר מזדמן. אולי בכלל לא הייתי צריך להתחתן. אני בכלל לא משוכנע שאני רוצה להיות המנהל של 'פסטיבל ישראל'. האמת, אני לא חושב שאני מתאים לזה. חלפו עשרות שנים וכל השנים עשיתי בעצם מה שלא רציתי. לפעמים אני חושב לעצמי איפה כל השנים האלה, לאן כל זה נעלם כל כך מהר. אני לא יודע איך להגיד לך את זה 'אני ואפסי', כי את צעירה מאוד, אבל בעצם חייתי ליד ולבד. בבית הגדול שלנו שלושתנו: אימא, את ואני, בעצם חיינו ואנחנו עדיין חיים כל אחד לעצמו, סוליקו. בטוח הייתי צריך להישאר רווק, כמו שאימא אומרת. חשבתי…" כאן היססתי לרגע והרהרתי אם לקחת את הממחטה מיָדה, "חשבתי לחזור לים, לחזור להיות ימאי."

אפילו בחושך יכולתי לראות שהגבות שלה קושתו בפליאה.

"מה יש?! לעולם לא מאוחר. קראתי עכשיו בעיתון שזה חוזר, שזה טרנד, כמו שהיה בשנות החמישים. אבל אם לא בצי הסוחר, כי צריך להודות שאני קצת זקן לזה, אז אולי על יאכטה פרטית."

"אבא, שִמְכָהוּ, מַהוּ?"

חייכתי במבוכה.

"זה מ'עוץ לי גוץ לי'," אמרתי.

היא נראתה עכשיו בחושך זדונית מאוד וארוכה.

"אבא, אני יודעת טוב מאוד שזה מ'עוץ לי גוץ לי'. שִמְכָהוּ, מַהוּ?"

צחקתי והשפלתי עיניים. "ישראל ידעון?" שאלתי.

"לא! מר גל!" קבעה.

"איזו מכשפה מנוולה לחשה לך את שמי?" אמרתי ופרצתי בצחוק.

"אני." אמרה. הרצנתי בבת אחת. בחושך היא נראתה ארוכה ויפה.

"תגידי," אמרתי בשקט, והרוח מן הים שרבץ שם שחור ליטפה את פניי. זה היה כל כך נעים. "את מתכוונת להמשיך לעבוד בזה?"

"כנראה. עד שיהיה לי מספיק כסף לנסוע ללונדון." חשבתי להציע לה סכום כסף, אבל במקום זאת אמרתי: "איך אני אוכל לחיות עם זה?"

"אני סומכת עליך." אמרה, "אתה תחיה עם זה. נו באמת, אבא, לא תהפוך להיות איזה סַבָּלִיקוֹ יורד-ים בגללי. אתה הרי תקשור לעצמך את היד מאחור עם הממחטה ותמשיך הלאה כמו תמיד. זה אתה, אבא. אתה תמשיך, נקודה. תמשיך להביא ל'פסטיבל ישראל' אנשים חשובים מאוד וכולי. תתחנף אבא, תתחנף כמו תמיד לכל האמנים והסלבס האלה, תראה לכולם את השיניים ותפתח דלתות, כי זה אתה. ואני אסע ללונדון, נראה מה יהיה שם. אבא, אתה, אימא ואני חיים על פני אַרְכִיפֶּלָגִים שונים." חשבתי לעצמי, מנין היא יודעת את כל המילים המוזרות האלה. "אבא, אנחנו קווים מקבילים. בלי הקשר הביולוגי לא היינו נפגשים בכלל."

'אני ואפסי' הסתובבה ונכנסה לסוויטה. אני נשארתי לעמוד על המרפסת, כשאני מביט לעבר הים. חבל שאני לא אובדני, חשבתי. הייתי קופץ עכשיו וזהו. זה הצחיק אותי וגיחכתי לעצמי באופן סתמי. אחר כך שמעתי טריקת דלת. הסבתי את הראש לאחור – היא הלכה. אלוהים אדירים, איך תמיד יש קֶצֶר כזה בתקשורת בינינו שאי אפשר להסביר באופן הגיוני. אנחנו הרי אבא ובת. אבל משום מה לא חשתי כעוס וטרוד כמו בכל שעה במשך היום. שלווה גדולה ירדה עליי. חשבתי, עכשיו היא חולפת על פני התמונות של רותי, לוחשת להן משהו. עכשיו היא יורדת במעלית וזרועותיה הדקות שלובות על החזה המוצק – ארוכה מאוד. משום מה לא חשתי שום צורך לרדוף אחריה. ידעתי גם שאין שום טעם. ממילא היא תעשה רק מה שהיא רוצה. "מאיר, הוא רק נראה פייטר קשוח, במהותו הוא סתגלן מטבעו." שמעתי את קולה של רותי, אבל הוא היה רחוק כל כך. הרגשתי צורך עז לישון. אולי אכנס אל המיטה הנעימה הזאת, כאן בחדר הזה, אתכסה בשמיכה עד מעל לראשי. "עוץ לי גוץ לי" מי ימצא אותי? ואישן עד הבוקר?

הסבתי את מבטי לאחור וראיתי את החפצים כמו עדות מרשיעה: הג'יימס בונד שפתוח על המיטה, הבקבוק והפחית הריקים בפח, העיתון והמפית על השולחן. הסבתי את ראשי בחזרה לעבר הים וראיתי את מִתאר האונייה הדולק בחושך הגדול שבמרחק. זה שימח אותי כל כך.

לפתע ראיתי אותה. היא חצתה באלכסון את כיכר אתרים שהייתה מוארת בשעה זו באור צהבהב-חיוור. מהדסת על העקבים. מרחוק היא נראתה פצפונת, ליליפוטית, מיניאטורה של אישה הפוסעת במרץ. חשתי צריבה חדה בחזה והפה התמלא ברוק תפל. הכנסתי את היד אל הכיס כדי לשלוף את הממחטה – וִיש אחד על המצח ושניים בקצות השפתיים – הממחטה לא הייתה שם. לא נבהלתי בכלל. חשבתי לעצמי, ודאי עפה לה ברוח החמה ואני לא שמתי לב. והנה, באמצע הכיכר 'אני ואפסי' נעצרה – מיניאטורה של אישה. מה היא עושה? נדמה כי היא מנופפת לי לשלום? לא! זאת הממחטה. היא מנופפת בממחטה. לקחה את הממחטה הממזרתא הזאת. אבל לפני שהספקתי להגיד "עוץ לי גוץ לי" הדמות שלה היטשטשה, הלכה והתרחקה. ובקצה הכיכר הפכה לסתם נקודה במרחב: אישה, אדם, או כלב?

'אני ואפסי' – לא עוד.

 

 

 

 

 

 

 

3.

"Riders on the storm\ Riders on the storm\ Into this house were born\ Into this world were thrown\ Like a dog without a bone\ An actor out alone\ Riders on the storm…"

('אני ואפסי' ולהקת "Black Rotten Plums" שרים בעיבוד פאנק שיר של ג'ים מוריסון האגדי, בהופעה חיה במועדון "The End" בלונדון).

 

אני יושב עכשיו במטוס דרוך וטרוד. בעוד כרבע שעה אנחת בשדה התעופה הית'רו בלונדון. המטוס כבר נוטה על צדו ואנחנו חגורים. שלשום קיבלתי טלפון מהשגרירות הישראלית ושאלו אותי אם אני מכיר אחת בשם איילת. לרגע לא הבנתי על מי מדברים. כל כך הרבה שנים אני קורא לה 'אני ואפסי' שפשוט לא נפל לי האסימון, אך בשנייה התעשתִּי וחזרתי לעצמי, "כן ודאי שאני מכיר, זאת הבת שלי."

"אדוני, שמי טל לוין, אין סיבה להיתפס לפאניקה, אבל הבת שלך עצורה במשטרת לונדון, כיוון שפרצה למעבדה של בעלי חיים בתוך תחומי אוניברסיטת לונדון. היא מסרבת לדבר עם החוקרים ורק חוזרת ואומרת שעשתה זאת ממניעים אידיאולוגיים. אפשר לשחרר אותה בערבות, אבל אין לה בכלל כסף."

"אני עולה על מטוס ובא."

השארתי לטל מהשגרירות את הנייד שלי ולקחתי ממנה את מספר הטלפון פלוס השלוחה בשגרירות ואת הנייד שלה. היא ביקשה שאצלצל אליה לפני שאני עולה למטוס והיא תשתדל לחכות לי בשדה התעופה.

כשניתקתי את הטלפון הבטתי סביבי. הבית הגדול היה ריק כל כך. בפעם הראשונה מאז שרותי עזבה ועברה לגור בסטודיו שלה ביפו, חשתי בדידות תהומית. עד עכשיו חגגתי את חיי הרווקות המחודשים שלי. באתי ויצאתי מתי שבא לי. ישבתי עם חברים במסעדות עד שעות מאוחרות והזמנתי למלונות נערות ליווי. שכחתי שחייתי פעם בזוגיות, ורק המחשבה על 'אני ואפסי' לבד בלונדון הציקה לי כמו חור קטן בשן.

נרעדתי. גלגלי המטוס נגעו בקרקע. האנגלית שהתגלגלה מן הרמקולים נשמעה לי רחוקה כל כך. זרה. גררתי את המזוודה הקטנה מאחוריי כמו שגוררים כלבלב, וביד השנייה אחזתי בתיק הג'יימס בונד. אני לא אוהב להתברבר עם הרבה ציוד כשאני נוסע, תחתון, עליון, מברשת שיניים, חליפה אחת. הרי תמיד יש אפשרות לקנות, תמיד אפשר להשלים. תייר מזדמן, ככה אשתי נהגה לקרוא לי. אני מכיר טוב את שדה התעופה הזה, וגם שדות תעופה אחרים באירופה מוכרים לי. יבואמן, גם כן מקצוע. חשבתי בלבי כי אם העניין הזה עם 'אני ואפסי' לא יארך הרבה זמן, יש סיכוי טוב שעוד אצליח לתאם פגישה של אנשי הקופרודוקציה של מדונה. אם אני מביא אותה לארץ להופעה, אני מלך אמיתי, ושוב חזרתי להרהר ב'אני ואפסי'.

טל לוין עמדה באולם ההמתנה ובידה אחזה שלט שעליו התנוסס שמי. היא הייתה בחורה קטנה, בין המון אדם, יפה בתסרוקת הקָרֶה שלה. באפה הסולד היא רחרחה ותרה אחריי. הנחתי את הג'יימס בונד על הרצפה החלקה ונופפתי לה בידי.

"טל לוין?"

"ישראל ידעון?"

"נעים לי מאוד."

"גם לי." לחצתי את היד הקטנה, הציפורית.

"תן לי לעזור לך עם התיק."

"לא תודה. אני מסתדר." חייכתי.

"איך הייתה הטיסה?" היא השתדלה לדבר בקול רם בשל הרעש.

"בסדר, אבל אני מודאג. מאוד מודאג."

"אל תהיה. היא בסדר. היא נמצאת עכשיו בתחנת המשטרה והיא מוגנת. אולי אתה תצליח לדובב אותה. בוא ואקח אותך לשם באוטו."

"ספרי לי הכול," ביקשתי, "ספרי לי בדיוק מה קרה, למה היא נעצרה ואיך."

עמדתי מול המיני מיינור שלה שנראתה נשית כל כך כמו סוכרייה או אוטו צעצוע, וחשבתי לעצמי למה לעזאזל לי אין בת כזאת נורמאלית שעובדת במשרד החוץ כמו שצריך. לפי הספר. במי לעזאזל האשמה? ברותי? בי? בזה שהיא בת יחידה? בזה שהיא הייתה פגית? ואולי פשוט נולדים ככה. פעם קראתי בצעירותי, אצל סארטר אני חושב – אז כולם קראו אותו, הוא היה כל כך אופנתי – שאדם בוחר להיות מנוול, אגואיסט, רשע, מבחינתו הכול עניין של בחירה. אבל אני לא חושב כך, אני חושב שזה גם עניין של אופי.

במיני מיינור הקטנה לא מצאתי לעצמי מנוח. לא ידעתי היכן למקם את הידיים והרגליים הארוכות שלי. לרגע חשבתי להניח את היד על המסעד של טל, אבל חששתי שזה ייראה כמו איזה אקט אינטימי לא רצוי, ולכן תחבתי את ידיי הארוכות בין רגליי ובעצם התיישבתי על כפות הידיים. טל נהגה בזהירות מרבית, אפה הסולד, החמוד והעכברי מרחרח את הכביש האפור. התחיל לרדת גשם.

"לאן אנחנו בדיוק נוסעים?"

"לתחנת המשטרה ברחוב Agar, היא עצורה שם. לפני שלושה ימים היא פרצה למעבדה ברחוב Malet השייכת לאוניברסיטת לונדון בבגדים שחורים יחד עם שני אנגלים חברי הלהקה שלה 'שזיפים שחורים רקובים'. המעבדה עושה ניסויים בבעלי חיים למטרות קידום הרפואה. הם שחררו את הקופים, לקחו איתם את העכברים ואת גורי הכלבים והחתולים, ריססו בגרפיטי את המקום וכתבו על הקירות באנגלית: "People in black saving animals from people in white.", ולמטה ציירו דוקטור או עובד מעבדה בחלוק לבן, פותח מוח של קוף."

"אלוהים ישמור, למה לעזאזל היא לא יכולה לעשות מוזיקה וזהו." התפרצתי והשתתקתי מיד.

"אל תתעצב." היא אמרה, "בטח היא תשמח לראות אותך."

אל תהיי בטוחה, חשבתי לעצמי ואמרתי לה בקול מיואש "איך בעצם תפסו אותם?"

"תשחרר אתה עשרים-שלושים קופים סמוך לאוניברסיטה בלב העיר ושלא יתפסו אותך."

"מה, הקופים סיפרו לשוטרים?"

"לא." היא צחקקה. "בעצם, כן, משהו כזה. הקופים שחצו את המדשאות שברו דלתות וחלונות ונכנסו למסדרונות הפקולטה והחדרים, זה הפעיל את האזעקה והשלישייה שהייתה כבר בדרך החוצה, במיניבוס צבוע גרפיטי, איתה גורי הכלבים והחתולים והעכברים הלבנים, נעצרה על ידי ניידת שבאה ממול. האוטו נראה להם חשוד. זה הכול."

"טמטום מוחלט." פלטתי. תמיד אמרתי ל'אני ואפסי' שאם היא כבר עושה משהו אסור, שלפחות תעשה אותו מבלי להיתפס. זאת החוכמה. עכשיו נראה איך יוצאים מזה.

נס קטן קרה לנו. מצאנו מייד חניה ועוד נוחה, אבל טל התקשתה לחנות את המיני מיינור ברווח שבין שתי מכוניות חונות. לעזאזל, משאית הייתה יכולה להיכנס לשם. היא הייתה נהגת גרועה, כאילו יצאה מאיזו קומדיה עם ג'ים קארי. חנתה רחוק מהמדרכה וכשהוצאתי את הרגליים מהמכונית טבלתי במי אפסיים דלוחים של שלולית. "יש לךְ בגד ים? גונדולה?" שאלתי.

"אופס סליחה, אני נורא מצטערת." היא צחקקה.

עכשיו הגרביים שלי היו ספוגים במים וגם שולי המכנסיים. רצנו בגשם השוטף, היא אוחזת במטרייה קטנה ואני במזוודה קשיחה ביד אחת ובתיק הג'יימס בונד שמונח על הראש ביד האחרת, ישר אל תוך תחנת המשטרה ברחוב Agar. כשנכנסנו פנימה מתנשפים, היא הנחיתה עליי את הפצצה. "יהיה יקר לשחרר אותה בערבות, אתה יודע, כי הקופים היו נגועים."

"כמה יקר?"

"שנים עשר אלף פאונד."

"מה?! זה המון כסף. זה כמעט מאה אלף שקל."

"כן, אבל משכורת ממוצעת כאן זה חמשת אלפים פאונד. זה לא יוקר המחיה של מדינת ישראל."

"כן, גם את זה אני יודע." אמרתי וחיטטתי בכיסיי אחר הממחטה הרכה שתרגיע אותי. וִיש אחד על המצח ושניים על הזוויות של הפה. הרוק התפל הזה, הרגשתי שהוא מתחיל להתאסף. לא היה לי אוויר וכאב לי הלב.

"טל, במה לעזאזל הקופים האלה היו נגועים?"

"באיידס כנראה ועוד כל מיני חולרות, נגיפים קשים, אני יודעת?!" היא סגרה את המטרייה הקטנה, ניערה את ראשה והתיישבה על כיסא פלסטיק כחול ומסיבי מול שוטר גברתן וחמור סבר, ונראתה רטובה ועצובה כל כך. את מבטה היא שיקעה בחרטומי נעליה הלחים עד שחשבתי אני עצמי לנחם אותה. ושוב תכפה המחשבה למה אין לי בת כזו אחראית ומסודרת עם ראש על הכתפיים.

השוטר הגבוה קם ממקום מושבו, ניגש אליי ולחץ את ידי. הזדהיתי בפניו והוא נענע בראשו לאות צער על מצבי העגום. כנראה כבר נתקל ב'אני ואפסי' וספג את קיתונות הביקורת שלה על הממסד באשר הוא. הוא ביקש שאלך אחריו. ביקשתי אני שטל לוין תצטרף אלינו. משום מה הבחורה הקטנה הזו עם האף הסולד נסכה בי מעין חמימות ביתית מגינה. הוא סירב, אמר שרק אני רשאי לראות אותה. השארתי את הג'יימס בונד והמזוודה עם טל מאחור. השוטר הוביל אותי במסדרון צר עד לדלת ברזל אפורה.

"Step inside, sir."    הוא פתח את הדלת ובמין ג'סטה מנומסת הורה לי בזרועו הארוכה את הכיוון. נכנסתי והדלת נסגרה מאחוריי. הדבר הראשון שראיתי לנגד עיניי היה הצבע הלבן ששלט בחדר כמו בבתי חולים, כמו בבתי משוגעים, מאוד סטרילי, לא כמו שדמיינתי לעצמי חדרי מעצר. לא הייתה כאן הזנחה ואפרוריות. הקירות – לבנים, התקרה – לבנה, השירותים בפינה – לבנים, ועל מלבן רחב ולבן במרכז החדר ששימש כנראה כמיטה כי מצעים צחים עטפו אותו, ישבה 'אני ואפסי' ועיניה עצומות.

"שלום," אמרתי והיא פקחה את עיניה, שתקה, אך ניכר בפניה המוארכות והיפות שהיא בעצם מופתעת על כך שהגעתי כל כך מהר עד אליה.

"שלום." אמרתי ושלפתי את הממחטה מן הכיס.

"מתי תעזוב כבר את הממחטה המעצבנת הזאת." אמרה והרימה שפה במעין זלזול.

החלטתי שאני לא נעלב. מה שלא יהיה, מה שהיא לא תגיד לי, הדברים האיומים ביותר, זה לא מעניין אותי, אני ממנה לא נעלב. אני מקשיב לשטויות שלה ולהערות הסרקסטיות שלה, עונה לה בנחת ואז מנסה להוציא אותה מפה. זה הכול.

"מה אכפת לך, זה מרגיע אותי."

"בעצם לא אכפת לי. שיהיה לך לבריאות. סבבה. תראה איפה שמו אותי. כמו חיה במעבדה."

רציתי להגיד תראי איפה את שמת את עצמך עם הפרובוקציות הזולות הללו, אבל במקום זה אזרתי אומץ, התיישבתי לידה והבטתי בה טוב, מקרוב. היא נראתה רע. הילדה הכי יפה בעולם נראתה על הפנים. הלחיים היו שקועות ועצמות הלחיים היו בולטות. גומות החן טבעו ברזון הזה. העיניים הסגולות שתמיד נראו לי כמו העיניים של אליזבת טיילור, היו כבויות לגמרי; השפתיים החושניות היו בקועות מיובש ובקצותיהן נסתמן רוק תפל.

"אין לי מצב רוח לכלום." אמרה, "אני יודעת שאני מסריחה, אתה לא חייב לשבת כל כך קרוב אליי. חוץ מזה יש לי ריח רע מהפה. אני לא אוכלת כלום. לא בא לי. כבר יומיים לא הכנסתי שום דבר לפה."

"אני מבין." אמרתי. לא ידעתי מהיכן להמשיך מכאן את השיחה. מוללתי את מטפחת האף. איך לא להפר את האיזון התקשורתי שבכל זאת נוצר בינינו. רק שלא תיאטם. רק שהפרח הנדיר הזה לא ייסגר ויחליט לשתוק לי מעכשיו והלאה ואז אני לא אצליח להוציא ממנה כלום וספק אם אוכל לשחרר אותה.

"מה את עושה כאן ביומיום?" שאלתי. חשתי קור עז בשוקיים ובכפות הרגליים. הרטיבות החלה להציק לי.

"שום דבר חדש. מצילה חיות ועושה מוזיקה."

"בואי נתחיל מהמוזיקה."

"מה זה מעניין אותך. אף פעם לא התעניינת במוזיקה שאני והחברים שלי עושים. אתה מתחיל להתעניין באמן רק אחרי שהוא מביא קבלות בינלאומיות וממלא את פארק הירקון, לא?"

"'אני ואפסי', בשבילי זה רק עסקים. כסף. פשוט כמו למכור מלפפונים בשוק הסיטונאי. מה שאנשים רוצים לקנות, אני מוכר."

"זובי. אתה מת עליהם. לידם אתה פורח."

"אז איפה את מופיעה?"

"במועדון פאנק שנקרא The End 'הסוף' אבא. כמו השיר של ג'ים מוריסון האגדי."

"אף פעם לא הבנתי את הערצה הזאת לג'ים מוריסון. הוא מת הרבה לפני שנולדת והמוזיקה שלו שונה כל כך מזו שלך."

"כן, אבל זו הרוח שקובעת, אבא. מוריסון חי נכון. מה שווה יותר לחיות מאה שנה כמו איזה מכונת תפירה באיזו פינה במרפסת, או להישרף באש כמו איקרוס, לחיות כמו דיוניסוס."

"'אני ואפסי', מאיפה כל השמות היווניים האלה?"

"אני קוראת ספרים."

נזכרתי איך בטיול הבת מצווה לקחתי אותה לפריז כי היא כל כך רצתה לראות את עיר האורות. בדרך ל-Pere-lachaise קנינו עשרים ושמונה שושנים. וכאשר 'אני ואפסי' הניחה אותן אחת אחת על קברו של ג'ים מוריסון, שושנה עבור כל שנת חיים שלו, עיני החציל שלה התמלאו דמעות. את השושנה האחרונה היא קטמה והשליכה רק את הפרח עצמו על הקבר, ללא הגבעול. בדיעבד התברר לי שהסיבה לכך היא שמוריסון לא השלים את שנתו העשרים ושמונה. הפולחנים הקטנים של 'אני ואפסי', מדהים מה שמחבר אנשים ממרחק של שנים מבלי שבכלל הכירו זה את זה – מעשה האמנות, לך תבין את זה.

"תגידי," אמרתי מהסס, ושוב ניגבתי את זוויות הפה בממחטה הלחה. לא יכולתי לשלוט בזה. "תגידי, איך יצאת מזה?"

"ממה?" לרגע לא הבינה על מה אני מדבר וארשת של תמיהה חיונית הופיעה על פניה והסיגה את הייאוש המוחלט. "למה אתה מתכוון?"

"את יודעת שהיית…"

"אה, זונה. למה שלא תגיד את זה בקול רם. הֵי אבא, אף אחד כאן לא יודע מילה בעברית. אתה יכול להגיד שאני זונה," היא הרימה את קולה, "שאימא גם זונה," עכשיו היא כבר צעקה. "שאתה נתקעת עם שתי מופרעות שהן מקרה סוציאלי, אף אחד לא יידע כאן כי אף אחד לא מבין עברית. כאן תוכל לשמור על השם הטוב שלך בלי שאף אחד יפגע בו, למרות שצריך להודות שמה שיש לך בחיים זה בעיקר כסף ושם טוב, אבל מתי אתה, אבא, כן, מתי אתה תהיה בנאדם טוב?"

לא אענה לה. גם אם תכה אותי לא אחזיר לה. שפשפתי את הידיים על מכנסי החליפה בעצבנות. היד ממש צרבה לי. רציתי לתת לה סטירה כמו אז. את הראש להוציא לה מהמקום, שתתאפס, אבל נשכתי שפתיים ושתקתי.

"אתה מת להרוג אותי, אבל לא תעשה את זה אבא, כי אתה מחושב, אתה מתוכנן, יש לך תוכנית מגירה, תוכנית חומש, תוכנית עשור. אתה מפוקס, אתה בפריים. אז אם אתה באמת רוצה לדעת איך יצאתי מזה כמו גדולה, אני יגיד לך בכיף. פשוט השתמשתי בשם שלך. בשם הטוב שלך. זה הכול. מילת הקסם – ישראל ידעון."

"מה זאת אומרת?" מרוב רטיבות וקור כבר לא חשתי את כפות רגליי.

"באתי לסרז' שאצלו עבדתי וסיפרתי לו שפגשתי בעבודה את אבא שלי, לא פחות ולא יותר. הוא היה בשוק. זה לא קרה לו מעולם. עד עכשיו הוא קרא על דברים כאלה רק בעיתונים. סיפרתי לו מי אתה ואת מי אתה מכיר והוא נהיה לבן כמו החדר הזה. אמרתי לו שאני רוצה להפסיק לעבוד ומיד. הוא שמח על העניין כמוצא שלל רב ונתן לי את כל מה שהגיע לי. הוא היה מעוניין לשחרר אותי מהעבודה בו במקום. מה הוא צריך צרות, יש לו עסק שלם לנהל. לא מספיק שהמשטרה יושבת לו על הראש, הוא צריך גם אותי? את 'אני ואפסי'? איזו ילדה מפונקת ומתוסכלת מבית טוב שהחליטה בתור מחאה להיות זונה לכמה זמן, לעבוד כנערת ליווי כי היא לא רוצה לגעת בכסף המלוכלך של אבא שלה."

רציתי להגיד לה שהכסף המלוכלך הזה, הוא, ורק הוא, הולך להוציא אותה מפה בערבות, אך שתקתי. וככל ששתקתי הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות. את המצח המיוזע ניגבתי בממחטה ואמרתי:

"אני רוצה לשחרר אותך מפה בערבות."

"אני לא צריכה את הכסף שלך. אני מסתדרת לבד." אמרה, אספה את רגליה הארוכות אל בין ידיה והתכנסה כמו קיפוד. רק עכשיו הבחנתי בחצאית הסקוטית המשובצת שלבשה. חמודה כל כך עם הניטים הכסופים עליה. ניסיתי אסטרטגיה אחרת.

"בואי ספרי לי איך את מסתדרת כאן, עם מי את מנגנת?"

"מה זה חשוב אבא. אין לי עצבים לדבר על המוזיקה שלי. ניצחת. אם אתה רוצה לשחרר אותי בערבות, תפאדל, יאללה שחרר. אבל רק כי זה יעשה לך טוב, לא לי. אני מוכנה לשבת בכלא אפילו שנים בשביל הרעיונות שאני מאמינה בהם. אני לא סוגדת רק למפורסמים ולכסף. המודל שלי להערצה זה אנטוניו גרמשי או המהר"ם מרוטנברג."

"מי הם לכל הרוחות?"

"למה שתכיר אותם, זה לא אורי זוהר או הגשש החיוור, וזה גם לא רוד סטיוארט או הדייר סטרייטס. אלה שני מפורסמים שאי אפשר לתרגם את המפורסמות שלהם לכסף, אז מה הם שווים. אנטוניו גרמשי הוא מהפכן, האידיאולוג של התנועה המרקסיסטית האיטלקית לפני ובימי שלטונו של מוסוליני באיטליה. בשנים האחרונות שלו ישב בכלא בגלל דעותיו וחלה שם מאוד. הכתבים שלו יצאו לאחר מותו תחת הכותרת 'איגרות בית הכלא'. הוא יצא מן הכלא בנאדם גמור ומת ברומא. קראתי דברים שלו באנגלית. איש חכם."

"מאוד חכם." אמרתי בטון אירוני. פשוט לא יכולתי להתאפק.

"והמהר"ם מרוטנברג," היא המשיכה, מתעלמת ממני, הוא דמות מעניינת בגרמניה במאה השלוש עשרה. הקיסר רודולף הראשון כלא אותו וביקש בעדו כופר, סכום עצום. כנראה זה היה נהוג אז, מעין מקור הכנסה. הקהילה היהודית רצתה לפדות אותו בכסף מלא כי הוא היה מנהיג שלה, אך הוא סירב בצדק כי לא רצה להיכנע לסחטנות המגעילה. הוא חשב נכון. מחר יחטפו עוד יהודי נכבד וידרשו עוד כסף. הוא לא רצה שיהיה לזה תקדים והוא מת בכלא."

"נהדר." אמרתי.

"אחרי שהוא נפטר השלטונות סירבו בהתחלה לאפשר לפדות את הגופה שלו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו הסכימו הנוצרים למסור את עצמותיו, אחרי שעשיר בשם אלכסנדר ווימפן תרם כמעט את כל רכושו בשביל העסקה, ובתמורה זכה להיקבר ליד המהר"ם. במכתבים שלו בענייני הלכה המהר"ם מכנה את עצמו 'העני הנשכח מכל טוב, אסקופה נדרסת', או 'יושב חושך וצלמוות'."

"ממש מעודד." הוספתי.

"אבל אני חלשה מהם. לי אין כוח להילחם איתך את כל המלחמות הפסיכולוגיות הקטנות שלך. אתה שותק כדי לפתות אותי לומר דבר-מה, כדי ליצור איתי איזשהו קשר. אולי תצליח לאגף ולבוא אליי מהצד ולנגוע לי ברגש, בלב. עזוב, זה לא הולך, אבא. רד מזה. שום דבר לא זורם טבעי בינינו."

תפסה אותי ה'אני ואפסי' הממזרתא הזאת. יש לה המון שכל ורגישות, ממש שֵדָה קטנה, חשבתי וטמנתי את הממחטה הלחה עמוק בתוך כיס מכנסי החליפה. ושוב תכפה המחשבה מאיפה כל הידע הכללי הזה שיש לה? תמיד היא קולטת כל מיני דברים לא פונקציונאליים ומטמיעה אותם בתוכה כחלק ממנה, כחלק ממסלול חייה. היא שתקה.

"טוב," אמרתי וקמתי. "אני הולך לשחרר אותך בערבות. משלמים את זה בבית המשפט. את תצטרכי לחכות כאן."

"בסדר." אמרה ודמעות בעיניה. "אתה נוסע עם הגמדה הנחמדה מהשגרירות לשלם את הערבות?"

"כן." אמרתי.

"בטח אתה חושב לעצמך למה לי אין בת נורמאלית כמו הגמדה החייכנית."

גיחכתי.

"עוץ לי גוץ לי! אני מכירה אותך אבא."

לחצתי על הכפתור החשמלי סמוך למיטה ושוב הייתה לי מעין אסוציאציה של בית חולים, כאילו מישהו קורא לעזרה. הדלת נפתחה והשוטר הגברתן הופיע בפתח. הלכתי אחריו במסדרון הצר אל החדר שבו ישבה טל לוין.

 

"מה שלומה?" היא שאלה.

"לא טוב." אמרתי. "היא לא נראית טוב. צריך איכשהו להוציא אותה מפה וכמה שיותר מהר."

"אתה רוצה לנסוע לשלם את הערבות?"

"מה, תיקחי אותי באוטו?"

"אלא מה, לשם מה חיכיתי?"

"אני יכול לקחת מונית."

"עזוב, נו."

אספתי את המזוודה והג'יימס בונד, וניגשנו לאסוף מהשוטר הגברתן והשתקן את טופסי הערבות. הוא כמעט לא אמר לי מילה, אבל ממראה פניו הבנתי שאת הבת שלי לא ידעתי לגדל.

הגשם פסק.

במכונית ניסתה טל לוין הקטנה עם האפון הסולד ותסרוקת הקרה לעודד מעט את רוחי. היא הציעה שנעצור לשתות משהו, אבל אני מיהרתי לבית המשפט לשלם את הערבות ולשחרר את 'אני ואפסי'. משהו דחק בי. הייתי חייב להוציא אותה משם כמה שיותר מהר.

באחד הרמזורים נעמדנו. אור אדום. לפנינו צומת סואן.

"אין לי אבא." היא פתאום אמרה. לא ידעתי מה לומר. הרמתי קצת את הטוסיק מהמושב ושלפתי מכיס המכנסיים את הממחטה המעוכה. וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. אחר כך מוללתי אותה ושאלתי:

"ממה אבא נפטר?"

היא צחקה, הכניסה לראשון וחצתה את הצומת: "אני לא יודעת אם הוא נפטר אם הוא התחתן אם יש לו עוד ילדים אם הוא התגרש אם הוא חולה אם הוא בריא ואני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה."

"מה קרה?"

"שום דבר. הוא פשוט עזב אותנו כשעוד הייתי בשלב העוברי. נסע לארצות הברית ומשם לקנדה, סירב לשלם מזונות והתחמק מאחריות, ואני לא מוכנה לראות אותו מאז."

"ואיפה אימא?"

"אה, אימא גרה בתל אביב. היא התחתנה שוב ויש לה שני ילדים מבעלה, שני בנים מופרעים; אבל האבא שלהם, שהוא בעצם גם האבא שלי הוא איש מקסים ואני מאוד מאוד אוהבת אותו. בגלל זה…"

היא לקחה את הסיבוב ופנתה ימינה בכוח. אני, למרות כל הפעמים שהייתי בלונדון, ואפילו נהגתי בעיר הזאת, לא התרגלתי לכך שהנהג יושב בצד ימין. איבדתי שיווי משקל וממש נפלתי עליה. קטנה כזאת, כמעט מחצתי אותה. ניצלתי את ההזדמנות ודחפתי את מטפחת האף לכיס.

"אופס סליחה," אמרתי.

"זה בסדר. אני יודעת. אני לא נוהגת משהו."

"לא לא. זה פשוט שאני לא רגיל ל…"

"בגלל זה אני כל כך מתרשמת מההתנהגות שלך כהורה כלפי הבת שלך. אתה תעשה בשבילה הכול, בלי תנאים. זאת אהבה בלתי אמצעית."

הרגשתי שזה שקר. רציתי להוציא שוב את הממחטה מהכיס, אבל זה נראה לי פתאום מוגזם. שנים הזנחתי את 'אני ואפסי' והתעסקתי רק בקריירה שלי. רותי באמת מעולם לא הייתה שם, היא ציירת, אמנית, ו'אני ואפסי' גדלה עם מטפלות. שלוש מטפלות היו לה. לך תסביר לטל את העניין הזה. בנאדם מקבל איזשהו רושם, מטפח לו איזה אימאג' ראשוני, חיובי או שלילי, ואחר כך לך תיפטר מזה.

"אני לא אבא כזה טוב." אמרתי והיד הלכה אוטומטית אל הכיס. "את יודעת, כל אחד עושה פה ושם את השגיאות שלו עם הילדים שלו. אנחנו רק בני אדם. את ג'ים מוריסון מ'הדלתות' את מכירה?"

"שמעתי."

"אז נכתבה עליו ביוגרפיה שפעם 'אני ואפסי' הראתה לי וקראה לי ממנה קטעים באנגלית. קוראים לה: No One Here Gets Out Alive. את מבינה, אנחנו לא חיים לנצח, וכל אחד צריך בסוף היום להסתכל על עצמו במראה ולעשות את החשבון נפש שלו, את התיקון שלו."

ראיתי את התמיהה בעיניה. נראה שלא הבינה בכלל על מה אני מדבר. איזו יציאה. לא יודע מאיפה צצו לי המשפטים האלה. הפתעתי את עצמי. זה היה כאילו לא אני מדבר אלא איזה קול מדבר מתוכי. משהו עמוק. היא הייתה נבוכה, שתקה לרגע ואז הוסיפה. "אבל אני בכל זאת חושבת שאתה אבא טוב, בעצם טוב מאוד."

אָרוּם אֶן אָרוּם הגענו לבית המשפט ברחוב Old bailey. נס גדול היה פה. שוב מצאנו חניה קרובה, אבל היא שוב התקשתה לחנות. פעמיים ניסתה להיכנס ופעמיים נחתה קילומטר מהמדרכה. "בואי אני אחנה במקומך." אמרתי קצת חסר סבלנות. יצאתי, טרקתי את הדלת שלי, הקפתי מחצית מן הרכב ופתחתי בכוח את הדלת שלה. היא הייתה קצת מופתעת. לא ציפתה ממני לפעולה חדה שכזו. יצאה מהרכב לבושה בסריג הגולף האפור שלה ובחליפה. נראתה קטנה ומעוכה כזאת. אי-יי-יי, גמדה אבודה בלב הכרך הענק הזה. אגרפה את אצבעותיה הלבנות על קצות השרוולים.

קדימה ישראל, אמרתי לעצמי, לחנות. הרי הייתי נהג מונית לפני אלף שנים ויותר, זאת לא בעיה בשבילי. בישראל הייתי עושה את זה במכה אחת, פה תמרנתי קצת וחניתי כמו גדול. שלשלנו כסף אל תוך המכונה, וזו פלטה כרטיס שטל לוין הצמידה אל השמשה, ומיהרנו בצעדים חטופים אל תוך אולם הכניסה של בית המשפט.

חלל ירקרק, שֵישִי ורחב שהד מתגלגל בו קיבל את פנינו. טל לוין שכבר בבוקר לקחה אחריות מלאה על המקרה שלי, שאלה במודיעין איפה משלמים את הערבות. הייתה לה אנגלית מצודדת. כשהוצאתי את כרטיס האשראי שלי, ה"סנטוריון" השחור של "אמריקן אקספרס", זה שמורה שאני יכול לגהץ עד חצי מיליון שקל, ראיתי את הפליאה בעיני פקיד בית המשפט, וגם על פניה הרחבות של טל לוין הקטנה ניכר ריגוש. אין מה לעשות, לכולנו כסף עושה את זה. במחי וִיש אחד הפסדתי כמעט מאה אלף שקל. לא אהבתי להפסיד כסף. משהו בי התמרמר כמו תמיד כשביקשו ממני תרומה שמנה לקהילה. שלפתי את הממחטה מן הכיס והעברתי אותה על קצות שפתיי. קראתי בחטף את המסמכים וחתמתי פה ושם. הפקיד הודה לי, ותוך מספר דקות שוב היינו טל לוין ואני לבד ברחוב הקר. שוב החל לרדת גשם.

"בוא ניסע בחזרה אליה." אמרה ופתחה את המטרייה. לקחתי אותה מידה וסוככתי עלינו. שנינו יחד תחת מטרייה אחת, טל לוין ואני, נראים מכאן כמו אב ובת בדרך אל המיני מיינור שלה. היא שילבה את זרועה בזרועי וחייכה אליי. "היא בטח מחכה לך." אמרה. קדחת! חשבתי.

 

אחרי ששחררנו את 'אני ואפסי' מן המעצר ברחוב Agar עמדנו שלושתנו מחוץ למבנה והיה רגע לא נעים, דקתיים מביכות שכאלה. הסתכלתי בחרטומי הנעליים ונזכרתי באורי זוהר שנהג לומר: "כשהסצנה על הבמה גרועה, הקהל מסתכל בשרוכי הנעליים", וכבר היד נשלחה לכיס לחפש את הממחטה. "אבא לא!" אמרה 'אני ואפסי' והיד קפאה במקומה.

"תני לו." אמרה טל לוין. "מה אכפת לך שיחזיק את הממחטה."

"מה את מתערבת, גמדה." אמרה 'אני ואפסי' וחיפשתי לעצמי איפה יש פה בור ביוב קרוב שאוכל להסיר את המכסה ולקפוץ לתוכו.

"אני לא אבא שלך, אז אל תעשי עליי פלברות." הפתיעה טל לוין ביציאה משלה. "בכל מקרה התכוונתי לעזוב ולהשאיר אתכם לבד, אז אל תשלפי ציפורניים."

'אני ואפסי' נחרה בבוז. השפה העליונה שלה התרוממה.

הודיתי עשר פעמים בערך לטל לוין והשבעתי אותה שתיצור איתי קשר טלפוני.

"אתה חוזר ארצה?" היא שאלה, מבטה נעוץ ב'אני ואפסי' שכבר החלה לשרוק לעצמה משהו. השמש החורפית צצה בינות לעננים. עוד נס קטן.

"עוד לא. יש לי כאן פגישה עסקית במלון  St. Martin's Laneואני טס מחר. אם תרצי אצור איתך קשר בערב. אולי תרצי למסור משהו למשפחה שלך דרכי?"

"אין צורך. תודה. אבל תשמור על קשר." ובאומץ לב מופגן היא התרוממה על קצות האצבעות כשהמטרייה בידה ונשקה ללחיי הזיפית.

"תיאטרון." מלמלה 'אני ואפסי'.

נשארנו לעמוד זה מול זה כמו לפני שנים, כשהורדתי לה את הסטירה המצלצלת ופרפראזה על הפסוק מהתורה התנגנה במוחי: חושך שבטו שונא בתו.

"נו אבא, מה תעשה עכשיו אחרי שהצלת אותי, תוריד לי סטירה?" היא שאלה.

זה מדהים, חשבתי, היא קוראת את המחשבות שלי. איך תמיד הייתי אומר לה כשאמות ישימו על המצבה שלי כספומט כדי שהיא תבוא מדי פעם לבקר. ורותי, אשתי הייתה צוחקת ואומרת, "בובה'לה, תגידי, זה טוב, מי כותב לאבא את החומר?" מחלבה של כסף, זה מה שהיא, אוכלת חינם שינקינאית כזאת. רק עכשיו עלתה לי כמעט מאה אלף שקל וכאילו כלום, לא מזיז לה.

"אני ילדה יקרה אבא, אה? עליתי לך הרבה. אתה חושב על הכסף, רואים עליך."

אלוהים ישמור, אני צריך להפסיק לחשוב.

"תגידי, יש לי פגישה עסקית במלון St. Martin's Lane, את רוצה לבוא איתי לפגישה? אנחנו שלושה מפיקים מהארץ שרוצים להביא את מדונה להופעה אחת."

"מי זאת, הנפקנית של הקבלה?" היא אמרה בארסיות ואת המילה 'קבלה' היא אמרה במין מבטא אמריקני מתגלגל ולעגני כמו עולה חדשה. "זאת שראתה את האור? חשבתי שמאז שנהיית מנהל 'פסטיבל ישראל', ישות מכובדת, נגמלת מהחלטורות הגרנדיוזיות."

"זה לא עומד בסתירה. זה הרבה כבוד וזה הרבה כסף."

"ושני הדברים האלה זה בול אתה. האמת, אבא, שפעם זה היה מעניין אותי, אולי. בעצם יכול להיות שגם אז כשהייתי הולכת איתך לפגישות זה לא עניין אותי ורק עשיתי כל הזמן כאילו. אבל היום זה בטח לא מעניין לי את קצה הדגדגן."

"אז מה את רוצה לעשות?"

"אני רוצה עכשיו ללכת הביתה, להיכנס לחדרון הקטן שלי בGreek Street-, לשים מוזיקה ולשמוע באוזניות משהו שתמיד אהבתי, את 'הסקס פיסטולז' או את 'ג'וי דיויז'ן' או את ג'ים מוריסון ו'הדלתות', ועד הערב לא לזכור בכלל שאני קיימת. אבל אין לך מה לדאוג אבא, אני בעוד חודשיים בארץ. שכנעתי את הנגנים האנגלים שלי לבוא איתי ואנחנו חוזרים לעשות מוזיקה בארץ, בעברית. עוד לא ברור לי אם זה רק לכמה הופעות או יותר, אבל אני, לא להאמין עליי, עושה את המסלול חזרה. ציונית נהייתי פתאום. יש לי כבר הופעות מוזמנות בכמה מועדונים בתל אביב, אבל מה זה בעצם מעניין אותך.

"חוץ מזה, אני חוזרת בתנאי שאתה ואימא לא תיצרו איתי שום קשר. אבא, אני דורשת פסק זמן ממך עד להודעה חדשה. לא רוצה לראות אותך ולא את אימא. יש לי חיים משלי ואתם לא חלק מהם, כמו שאני אף פעם לא הייתי באמת חלק מהחיים שלך, ובטח לא של אימא. אנחנו חיים על פני ארכיפלגים שונים, כבר אמרתי לך, ואתם רק מזכירים לי מה שהייתי פעם ואני לא רוצה יותר להיות. אז תעזבו אותי כבר במנוחה. כשאני חוזרת לארץ אל תתקשרו ואל תבואו לבקר. אני לא רוצה שום קשר איתכם".

הצצתי בשעון. השעה הייתה ארבע. או-טו-טו אני מאחר לפגישה.

"טוב, אז אנחנו שוב נפרדים, אה?" אמרתי ושלפתי את הממחטה מן הכיס, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה.

"אבא," היא חטפה את הממחטה מידי. "אל תעציב אותי," היא אמרה בציניות, "עוד רגע אני אזיל כאן דמעות." ובמחווה דרמטית ורומנטית מעושה היא נגעה עם קצה הממחטה בקצות עיניה הסגולות, אלה שתמיד הזכירו לי את אליזבת טיילור, כאילו היא מוחה דמעה, עין אחת ואחר כך האחרת, בפוזה של גברת מגונדרת. אחר כך התקדמה צעד לעברי ונעמדה קרוב-קרוב, ולפתע פרצה בריצה מהירה אל קצה הרחוב. החצאית הסקוטית שלה התנופפה ברוח הקלה וקרני השמש השתברו על השיער החלק שלה. היא שוב לקחה לי את הממחטה חשבתי, אבל כשטמנתי את ידי בכיס היא הייתה שם. כמו קוסמת קטנה, לפני שפרצה בריצה, היא הספיקה בזריזות יד עילאית לטמון אותה בכיסי. הכיצד? 'אני ואפסי' הזאתי, עוץ לי גוץ לי. רותי, אשתי, תמיד נוהגת לומר עליה שהיא חייבת לייצר דרמות. למרות שהחיים מלאי דרמות ממילא, אם יש קצת שקט היא מייד חייבת לייצר איזה תסכית, איזה מחזה כאן בתוך החיים, איזה מצב חזק, כמו אצל סארטר במחזות שהפקתי בתיאטרון "זווית" לפני שנעשיתי יבואמן. בשנים ההם הוא היה פופולארי כל כך אצלנו בגלל ברית צרפת-ישראל ומפני שהוא הפך להיות מלך התרבות בעולם. והיום? בכלל מישהו עוד זוכר אותו? אולי. בכל אופן 'אני ואפסי', לדברי רותי, ויש צדק רב בדבריה, תמיד-תמיד ייצרה בחיים דרמות, מחזות קטנים, מצבים, כאילו שהיא ביימה אותם בכוונה. אין רגע דל. תמיד הנפש כמו בית בשיפוצים. ואז נזכרתי במשפט שהעוזרת הסוציאלית של בית הספר אמרה עליה פעם, אולי יותר מפעם, "אם לא הייתה 'אני ואפסי'", מדהים שגם היא קראה לה ככה, "אם לא הייתה, מישהו היה צריך להמציא אותה." אחר כך מישהו אמר לי שזה נאמר על אלוהים. אני רק לא זוכר בדיוק מי אמר את זה. אולי וולטר?

תפסתי מונית.

"To St. Martin's Lane hotel, please,"    אמרתי לנהג ושקעתי במחשבות על 'אני ואפסי'. "פעם הייתי נגררת איתך לכל הפגישות והמקומות הללו, אבל כבר אז זה לא עניין אותי. סתם נגררתי." נזכרתי איך הייתי לוקח אותה בשבתות לשחק כדורגל עם דודו טופז ופשנל וגדי יגיל, צביקה פיק ואבי אליאס שעמד בשער אחד וברוך מהתבלינים של לוינסקי שעמד בשער השני, ונח קליגר, עיתונאי הספורט של "ידיעות אחרונות". זה היה ב"אליאנס" ברמת אביב. היינו מטפסים על הגדר הברזלית הארוכה, ו'אני ואפסי' הייתה משתחלת דרך הפתח הצר בגדר ונשרכת אחרינו. היא הייתה אולי בת ארבע. בהתחלה הכול היה בסדר. היינו משחקים מהר מאוד. הייתי ממש קיצוני סופה, מכניס את הכדור פנימה בראש, ברגל, מתמסר, גם בשער הייתי לא רע. ואז זה היה קורה. 'אני ואפסי' הייתה נכנסת למגרש, וזהו חביבי, המשחק נפסק. היא פשוט רצתה לשחק.

צחקתי לעצמי. נהג המונית הציץ בי דרך המראה הפנוראמית כמו על משוגע. היא הייתה נעמדת באמצע מגרש החול בשמש הקופחת על רגליה הקטנות היפות. היא הייתה הילדה היפה ביותר שמישהו אי פעם ראה, והיא לא נתנה לנו לשחק בשום אופן. עצרנו את המשחק מיד כי פחדנו שאיזה כדור יפגע בה, ונח קליגר אמר: תוציא את הילדה. אבל עם 'אני ואפסי' לא מתעסקים. הוא לא ידע את זה. הלכתי וביקשתי ממנה שתצא החוצה. ביקשתי יפה והבטחתי שאחרי המשחק אקנה לה משהו. שום דבר. זה לא היה פתוח למשא ומתן. יצאתי מן המגרש וקראתי לה לבוא אליי לשבת לידי על ספסל האבן בצל. "תמשיכו לשחק!" צעקתי, אבל 'אני ואפסי' נשארה לעמוד שם. נקודה עיקשת, קטנה ומקסימה במרכז המגרש. אז נח ניגש אליה בעצבים והרים אותה באוויר. כמו שהוא הרים אותה ככה הוא הוריד אותה. מיד. היא נשכה אותו עד הבשר והוא צרח מכאב.

פרצתי בצחוק והנהג שוב הציץ בי מן המראה הפנוראמית. נראה שהתחיל לחשוש לשכרו.

אבל בימים שהיא הייתה בסדר וישבה בצד כמו טאטא'לה, היינו מסיימים את המשחק כמו גדולים והולכים לשתות בירה אצל אפרים קישון, שהיה לו מנעול על המקרר להגנה מפני אורחים לא רצויים. היינו נוחתים אצלו כולם, כל הסלבריטאים ונספחיהם, והוא היה מחוויר. "אתם גם רוצים לאכול משהו גוד פורביד?" הוא היה שואל במבטא ההונגרי הכבד שלו, ואנחנו היינו מתפוצצים מצחוק, מיוזעים, לוגמים בירה קרה, "גולדסטאר", "מכבי", ו'אני ואפסי' כמה שהיא הייתה קטנה הייתה לוקחת כוס בירה מפלסטיק ביד ומרביצה שלוק כזה שקישון היה מסתכל עליה בחצי מבט ואומר במבטא הונגרי: "ישראל, אולי הילדה רוצה איזה סיגר טוב, יש לי הוואנה, ריאס, או רומיאו וג'ולייט."

שוב צחקקתי.

"A penny for your thoughts."    אמר הנהג.

"Ah, I was thinking about my daughter."    אמרתי.

"Is she a funny girl?"

""You can say so.

"You have a strange accent. Where are you from?"

"Israel."

"Unbelievable! I had an Israeli business man, driving with me for two hours today."

"Do you remember his name?"

הנהג השתתק לרגע. כנראה היה לו קצת לא נעים שהוא שכח שם של לקוח טוב שבילה עימו שעתיים.

"Rami something. I don't recall."    אמר לבסוף, "But he forgot in the cab his newspaper." וכדי להוכיח את אמיתות דבריו שלח יד ארוכה אל מעבר למסעד הכיסא לכיווני והושיט לי גיליון של עיתון "מעריב". שמחה מילאה את לבי כשראיתי את האותיות העבריות המרובעות. הנהג שכנראה ראה את ההבעה על פניי אמר: "You can take it. I don't read it. Can't read Hebrew anyway." זה היה עיתון מהיום. טרי-טרי.

"Many thanks." אמרתי.

"Here it is, sir. St. Martin's Lane hotel."

שילמתי ויצאתי.

פסעתי לכיוון ה-.St. Martin's Lane הג'יימס בונד ביד אחת, המזוודה הקטנה נגררת ביד השנייה ותחת בית השחי עיתון "מעריב". לפתע נשר משהו מן העיתון. זה היה גיליון של מוסף הנשים "סגנון". הנחתי את הג'יימס בונד על הרצפה ואת המזוודה עזבתי. הרמתי אותו ופתחתי אותו באקראי:

ד"ר מג מיקר מגישה: 10 הדיברות לאב המושלם:

  1. האמן בבתך, כדי לגרום לה להאמין בעצמה.
  2. למד אותה להילחם.
  3. הסבר לה מיהו אלוהים.
  4. הֱיֵה הגבר שאתה רוצה לראות כבן זוגה בעתיד.
  5. מעשיות וכוח סבל: שני הנכסים הכי גדולים שלך.
  6. הגן עליה.
  7. למד אותה ענווה.
  8. זכור שאתה הוא האהבה הראשונה שלה.
  9. הֱיֵה גיבור, היא זקוקה לכך.
  10. הֱיֵה  הגבר החשוב בחייה. בני זוג יכולים ללכת, אבל אבא תמיד נשאר.

 

עשרת הדיברות נכתבו בתוך מסגרת קטנה לצד כתבה גדולה שעסקה ביחסי אבות ובנות. אין מקריות, חשבתי לעצמי. סיקרן אותי לקרוא את הכתבה, אבל הצצתי בשעון וראיתי שאני באיחור רציני. זה לא טוב. זו התחלה רעה ומזל רע. הרמתי את הג'יימס בונד מהרצפה וגררתי את המזוודה, המשכתי ללכת ונכנסתי אל תוך המבואה. כשהגעתי אל הבר קלטתי בזווית עיני, בסוף החלל, את מיקי פלד ואת טלית מנופפים לי בידיים, וחשבתי לעצמי שהולכים עכשיו להיות קטעים כמו פעם; אבל קודם צריך לסגור את העסקה, כי איתם היו שני המפיקים האנגליים שהיו כרגיל לבושים מהוגן מאיתנו ונראו יותר טוב. שלושה על שניים, זה לא רע, חשבתי והתקרבתי, תיכף נעשה להם את הטריק עם החוזה ואז קנינו אותם. פלד מת על זה וגם טלית.

Hi Yisrael. This is Yisrael Yideon, I told you about him. Yisrael, meet   "

Fred and George, they represent Madonna."אמר פלד ויכולת לחוש את ההתרגשות בקולו.

"We only represent Madonna in the Middle East. She has an agent in

every region of the world."  תיקן הגבוה תכול העיניים בחליפה הירוקה. התברר שזה ג'ורג'.

"Well, you are in the right place." אמרתי בטון קריר,"We represent the Middle East; Us and Chairman Arafat."

כולם פרצו בצחוק, קודם האנגלים ואחריהם הישראלים. בהתחלה הייתי בפוקוס כמו תמיד, אבל ככל שהשיחה קלחה וזרמה איבדתי אותם. מחשבותיי נדדו אל 'אני ואפסי', וחשבתי לעצמי מה היא עושה שם עכשיו בחדרה לבד, ואם היא באמת מתכוונת לחזור לארץ כמו שאמרה או שהיא סתם בילפה כדי להוריד אותי ממנה. משום מה חשתי געגוע לראות אותה שוב על הבמה. משהו בהופעתה על הבמה היה מכמיר לב. כאילו שם היא פחות מוגנת מאשר בחיים עצמם שבהם היא יכולה להתחצף לכל פלוני-אלמוני-פלמוני שנקרה בדרכה. רציתי מאוד לחזור אליה, לחפש את הדירה שלה ולשבת איתה עוד קצת. אולי להאזין למוזיקה שהיא עושה, לדבר איתה. היא תעשן סיגריה, אני אמולל את הממחטה ואשתה קפה ונשוחח עד הערב. זה יכול להיות יום כל כך מושלם שלא היה לנו מעולם. בקצות עיניי צצו דמעות, רגש נורא שאסור להפגין בפגישה שכזו. במהירות שלפתי את הממחטה וִיש אחד על עין ימין ושתיים על עין שמאל. מבעד ללחות שבעיניי ראיתי את המלצרית קרבה.

"Something happened?" שאל אותי פרד. מאבחון ראשוני הוא כנראה היה הרגיש ביותר סביב השולחן הזה. עיניו בלשו על סביבתו.

"No nothing." אמרתי, "Something got into my eye." חשתי את הרוק התפל עולה ומטפס, תיכף ינוח בזוויות הפה. הזמנו מה שהזמנו. קפה ועוגה. כל השועלים הוותיקים היו בְּבְּרֶן לסגור את העסקה ולאף אחד לא היה תיאבון.

"A glass of water for this gentlemen." הוסיף ואמר פרד למלצרית. "And a clean wet towel, please."

"A clean wet towel?" תמהה המלצרית.

"Yes. Something got into his eye." המלצרית מיהרה להתרחק והשיחה המשיכה לזרום, אבל אני איבדתי בה עניין. זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קורה לי. בדרך כלל בפגישות האלה אני הייתי הלידר, המוביל. אני החלוץ ופלד וטלית אחריי. והנה, לא יכולתי שלא לחשוב על 'אני ואפסי', ובכל פעם שהרהרתי בה ורכבת המחשבות האינסופית נדדה אליה, עלו דמעות בשורשי העיניים ונאלצתי לשלוף בעל כורחי את הממחטה המהוהה ולנגב אותן. מזל שכל האנשים סביבי, להוציא את פרד, היו שקועים בעצמם ובעסקה. ואז, מבעד לעיניים המצועפות שלי שמעתי את המילה "קונטרקט" וג'ורג' כפף והוציא מהתיק שלו חוברת, לא פחות ולא יותר, של שלושים-ארבעים עמודים מפורטים על חובות וזכויות, מה מותר לנו ומה אסור לנו לעשות והחליק אותה קלות על השולחן לעבר פלד. פה היה אמור לבוא הקיו שלי והייתי צריך לומר "I don't read thirty-forty pages of a contract. You sent me all that" כאן הייתי צריך להרים את החוברת באצבעות ולאחוז בה במעין שאט נפש כאילו היא חרק ענק, "You'll get it back without me reading it." כמו קסם הטריק העסקי הזה תמיד עבד. הישירות הבוטה והישראלית הזאת עם המראה הצבאי-משהו שלי. זה הילך קסם על כל המפיקים מח"ול. אבל אני הייתי שקוע במחשבות על 'אני ואפסי' וכאן כבר פלד וטלית, השותפים הנאמנים שלי, הרימו גבות. הם חיכו שאכנס לשיחה וזה לא קרה. טלית ופלד שרק עכשיו הבינו שמשהו לא כשורה החליפו מבטי תמיהה ביניהם. החוזה החלופי היה אצלי בתוך הג'יימס בונד, נח שם בשקט, וטלית שהספיק לעלעל בחוזה והעביר אותו כמובן אל פלד, אמר: "Yisrael. Look at it. I want you to say your opinion about the contract. We didn't come with a lawyer and you have a lot of experience in this." הוא קרץ לי ופלד תפס לי את השוק מתחת לשולחן.

ניעורתי. כפפתי אל הג'יימס בונד ופתחתי אותו בקליק-קלאק. תחת לשולחן הספקתי לראות את רגלי כל הגברים השמורים האלה חנוטות בחליפות הצינור הארוכות והיקרות, והיה בזה משהו קר ומנוכר שבא היה להקיא. כמו הגיבור הזה של סארטר "בבחילה" –  בזמנים שלנו הוא היה כל כך פופולרי. קראנו אותו כי הוא היה אופנתי, אבל רובנו לא הבנו עד הסוף. הגיבור הזה, נו, שכחתי את שמו, שבכל פעם שהוא נתקל בהוויה ברגע לא צפוי, נפתח בפניו אשנב להבין את שרירותיות הקיום העיקשת, והוא חוטף בחילה.

משכתי את החוזה מהתיק, שלושה-ארבעה עמודים תמציתיים בתוך ניילון. הרבה שם היה לטובתנו. וכשהתרוממתי והנחתי אותו על השולחן נפל לי האסימון סוף-סוף והראש שלי הסתובב. לא, לא הראש הסתובב לי, האנשים הסתובבו ואני עמדתי. כל הארבעה היושבים עפו לי באוויר עם הכיסאות והשולחנות והמלצרית שקרבה עם המגש העמוס בעוגות ובכוסות קפה והרגשתי שאני ממש עומד להקיא כאילו תוקף אותי איזה סטרוק או משהו כזה ואני עומד ליפול. ואחזתי בקצות השולחן בשתי ידיי כי נפל לי האסימון וידעתי סוף-סוף שאני לא בקונצרט הנכון וכי הסיפור הזה עם 'אני ואפסי' ייגמר רע. אם אני לא נכנס עכשיו לתמונה בכל עוזי וזמרת יה עד הסוף, כמו שאני יודע לעשות מזה הפקה טוטאלית בתזמון מושלם בלי פאשלות, אם אני לא נכנס ללב ולחיים של הילדה שלי עכשיו, ממש עכשיו, בזמן הקרוב, עלול לקרות אסון. ועצם המחשבה הזאת על העניין הזה כל כך הפחידה אותי שנעשיתי כנראה לבן לגמרי כי כל הארבעה בבת אחת קמו אליי, אבל אני ניערתי עצמי מהם ואמרתי, "Excuse me, gentlemen. I need some fresh air. I'm going outside, sorry." וקמתי, סבבתי ונתקלתי במלצרית. העוגות עפו באוויר וכוסות הקפה נשפכו לכל עבר, בעיקר על פרד ועל ג'ורג', איזה חוסר מזל, וגם קצת על פלד וטלית ההמומים, ופיזרתי ".Oh sorry! I'm terribly sorry" לכל עבר. ולפני שהמלצרית ההמומה התעשתה, רצתי לאורך הבר המהודר החוצה.

 

בחוץ הקאתי את נשמתי. הרמתי את הראש וראיתי שהשמיים שוב התעננו. ישראל, תוך כמה דקות יורד כאן גשם זלעפות ואתה נרטב עד לשד עצמותיך, אמרתי לעצמי. אבל אני חייב להגן עליה, חשבתי. חייב להגן עליה. התחלתי פוסע לעבר הגדה של התמזה. אנשים חלפו על פניי במהירות. ז'קטים ומעילים, מטריות ותיקים עצבניים, מיהרו לתפוס מחסה מפני גל הגשם הקרב. השמש הסתתרה בינות לעננים. המשכתי להתקדם לעבר התמזה וכשהגעתי לטיילת שעל הגדה, ניתך גשם עז ארצה. מים הכו במים, הגשם הכה בנהר והגשרים היפים של התמזה נראו כאילו הם עומדים לטבוע. איזה מָטָר! המשכתי ללכת. ביד היה לי סמרטוט רטוב. הבטתי בו. זאת הייתה הממחטה שלי. סחטתי אותה, תחבתי לכיס והמשכתי ללכת. נזכרתי איך כש'אני ואפסי' הייתה קטנה נסענו רותי היא ואני לקרוז קצר על האונייה ניל"י. אז עוד היו לנו בארץ אוניות טיולים ולי היו קשרים טובים עם מלחים ותיקים ורבי חובלים בגלל השנים שלי בצי הסוחר. כולם עשו לנו כבוד, הרבה כבוד. היינו בשיט מחוף אל חוף, חופי יוון ויוגוסלביה. רוב הזמן רותי סבלה ממחלת ים ורצתה למות, אבל 'אני ואפסי' ואני פרחנו. היינו המון בבריכה ושיחקנו, וגם אז, על האונייה, התחיל לרדת באחד הימים גשם זלעפות ו'אני ואפסי' נעלמה לי. לא רק היא. שלושה ילדים נעלמו איתה וההורים התרוצצו כמו משוגעים על הסיפון העליון ועל הסיפון התחתון ובקומות השונות ובחדר האוכל ובבטן האונייה. ודווקא רותי ואני שלא היינו הורים היסטריים כמו האחרים, הרגענו ואמרנו שילדים בני שש יש בהם איזושהי בגרות, תחושת אחריות סמויה, שזו כמובן, היום בדיעבד, שטות ממדרגה ראשונה. ושוב עשינו סיבוב בכל מקום ועוד אחד. ולא מצאנו אותם.

כעת ראיתי מרחוק את כיכר טרפלגר ואת ה-National Theater המפורסם, שאליו רותי ואני היינו נוסעים לפני שנים במיוחד כדי לראות הצגות. משאירים את 'אני ואפסי' אצל הסבא והסבתא ונוסעים ללונדון. רותי כמובן הייתה מתמוגגת למרות שהאנגלית שלה לא שייקספירית, ואני הייתי בדרך כלל משתעמם עד מוות, יוצא באמצע המערכה ומשחרר את העניבה החונקת. עכשיו הכול היה אפור כל כך ומפויח כמו בסרטים, והאנשים פשוט נעלמו. לא היה איש לאורך הגדה. רוח חזקה נשבה והגשם הכה במים. כמה סירות גדולות רחוקות נראו מיטשטשות באופק כאילו הן עומדות לטבוע, והגשרים זלגו כאילו עמדו להינמס. דלקת ריאות. אני אחטוף דלקות ריאות וזהו. נדמה היה לי שאני בוער.

פתאום גם רותי נכנסה לפאניקה והתחילה לצרוח: "הם נפלו לים, הם נפלו לים, הם בטח נפלו לים." שוב סרקנו את כל האונייה. רב החובל ואני ירדנו במדרגות הלולייניות עד לחדר המכונות ושם מצאנו אותם באחת הפינות, מלאי גריז, יושבים ואוכלים לחמניות עם ריבה מארוחת הבוקר, ארבעה ילדים: שלושה בנים עירומים במעגל, ו'אני ואפסי' עומדת במרכז, כל כולה מרוחה בריבה המתוקה ובשמן המכונות והיא עירומה לגמרי וצוחקת והבטן הקטנה והחלקה שלה, בולטת החוצה במין התרסה של כזאת אני, ככה בא לי. נשמנו לרווחה.

כעת הבגדים שלי היו ספוגים במים רבים. חשתי כבד מאוד. התיישבתי על המזוודה באמצע הרחוב. העיתון שבידי הפך עיסה דביקה של נייר. חשתי גועל מן המגע הזה, אבל לא יכולתי לזוז. הג'יימס בונד נח לצדי כמו כלב נאמן, מזכיר את הימים של פעם, של ישראל ידעון המפיק. הוצאתי מהכיס את הממחטה. סחטתי אותה מן המים וכיסיתי בה את פניי. ואז הן הופיעו. בתוך המים הגדולים האלה מעיינות תהום רבה, המים הקטנים שלי. ופרצתי בבכי נורא והדמעות זלגו על הלחיים וכל הזמן חשבתי איזה מזל שאף אחד לא עובר ברחוב ורואה אותי. איזה מזל שאני כאן לבד עם עצמי באמצע סופה בלונדון והמים הקטנים, המים הפרטיים שלי, המים האישיים האלה, המשיכו לזלוג משקיות הדמע והתמזגו במבול השוטף-כול, ואמרתי לעצמי שהיא בסכנה. רק עכשיו נפל לי האסימון שההפקות שעשיתי עד עכשיו בחיים שלי היו רק האפריטיף. אבל ההפקה הגדולה של החיים שלי זה להציל את 'אני ואפסי' כי זה לא ייגמר טוב, זה לא הולך לכיוון טוב וזה יסתיים באסון. אני לא מתכוון לעזוב אותה מעכשיו והלאה. בעוד חודשיים-שלושה היא חוזרת לארץ. אני נשאר כאן בלונדון בלי להגיד לה. אני אעקוב אחריה לכל מקום שהיא תלך גם אם היא לא תרצה לדבר איתי. אני אהיה הצל של הצל שלה, הצל של היד שלה, הצל של הכלב שלה. רק שלא תעזוב אותי, כמו ששר ז'אק ברל לפני שנים, בשנות השישים, כשהייתי מפיק צעיר ונמרץ והבאתי את הגאון הזה להופיע ב"אלהמברה" ביפו.

 

 

 

 

 

4.

"ליפעת יש הרבה מה להגיד לו/ לו לעומת זאת אין/ יום יום הוא נוסע לעיר הגדולה/ בשביל להריח ריח של אוסלו/ הוא חולם/ אבל לא תמיד.// (פזמון): יש לו סיגריות שהוא קנה בסקנדינבים והן נדלקות לו/ הוא נכנס ל-ZOOM אבל אין שם כלום.// הוא נכנס לקרוסל ומתיישב על ג'יימס דין וקונה לו מזוודה של קולה אדומה/ הוא מתאמן בלילות להיכנס אליה, יש לו דרכון נורווגי בנשמה.// (פזמון): יש לו סיגריות שהוא קנה בסקנדינבים והן נדלקות לו/ הוא נכנס ל-ZOOM אבל אין שם כלום.// יש לו מברשת שיניים ובבוקר הוא מצחצח אותן/ הוא עומד אל מול הראי, פותח ת'פה/ הוא כבר ראה שם הרבה פיורדים.// (פזמון(: יש לו סיגריות שהוא קנה בסקנדינבים והן נדלקות לו/ הוא נכנס ל-ZOOM אבל אין שם כלום." (השיר המוקלט הראשון של 'אני ואפסי' וההרכב החדש שלה: "רעיות אנשי הקֶבַע").

 

'אני ואפסי' עמדה בדיבורה. היא נחתה כעבור שלושה חודשים בארץ ושכרה דירה בשכונת פלורנטין בתל אביב. היא ושניים מחברי הלהקה שלה. הם גרים יחד. כעת נשמטה ממונית השירות של קו ארבע באוברול ג'ינס כחול וראש חלק. היא עשתה לעצמה קרחת. הלך השיער היפה. מתעלמת מהתנועה הזורמת בקושי, כמו מסוממת, ומן האוויר המפויח של הרחוב ההומה, בינות לפגושים הצמודים ולשליחים המזגזגים; האוטובוסים הצפופים שצופרים בעצבים, הרוכלים שצועקים זה לזה, פנתה באלנבי לכיוון דרך יפו. חירשת-מתעלמת מכל הרחש בחש הזה, נעמדה על המדרכה והדליקה לעצמה סיגריה. אחר דחפה את המצית לכיס הרחב של אוברול הג'ינס הכחול שעל החזה הקטן והמוצק שלה. באף היה לה נזם קטן ובאוזן אולי חמישה-שישה עגילים. מי יודע איפה עוד יש לה עגיל, חשבתי. עכשיו היא נצצה בשמש התל אביבית של לפני הצהריים כמו פנינה יקרה.

היא הביטה בעוברים והשבים בבוז מתנשא. תמיד הייתה מביטה דרכם, מסרבת לראות אותם. חשבתי, השפה שלה ודאי מתרוממת עכשיו בשאט-נפש, הלשון בפה מלקקת את הסתימות. כשהייתה קטנה בת שלוש, הייתה זוללת ממתקים ונרדמת עם בקבוק מיץ פטל תחוב בפה. השיניים נרקבו לגמרי ועשו לה ניתוח. כשהתעוררה, סחבתי אותה מסוממת על כפותיי. הפה היה מלא דם. אחר כך היא שאלה לאן נעלמו כל השיניים? ואני אמרתי לה ששמו לה משחה מיוחדת מרככת ושכל השיניים נפלו ויגדלו חדשות. זה היה מין חצי-שקר-כזה, בשום פנים ואופן לא יכולתי לומר לה שעקרו ממנה משהו בכוח. המראה הזה, הפה הקטן-הפטפטן-הפלספן והיפה מלא בדם, לא נתן לי לומר את כל האמת ורק את האמת.

מעולם לא חשבתי שזה יקרה לי, שאצטרך לעקוב אחרי הבת שלי. כמעט שנה מאז המקרה במלון ההוא. לא חזרתי לים ולא התחלתי לעבוד על שום יאכטה. מצאתי אותה באנגליה ומאז אני לא מוריד ממנה את העיניים. כשחזרה לארץ, חשבתי בהתחלה לשכור בלשים פרטיים שיעשו את העבודה, אבל הגעתי למסקנה שבעצם אני כבר לא סומך על אף אחד. שום חוקר פרטי או סְגָן מושתן וחנפן לא יכול לעשות את העבודה במקומי. עזבתי הכול.

זה היתרון של מי שעשה הרבה כסף. הוא יכול להתפנות ולעסוק בדברים שבהם כסף לא יועיל. את ניהול "פסטיבל ישראל" דחיתי. חברי הדירקטוריון היו בשוק כשבאתי ואמרתי להם שאני לא לוקח את הג'וב הקסום הזה. מישהו אמר, זה כמו שסארטר בשעתו דחה את פרס נובל. איזו הגזמה. אחר כך ציטטו את זה בעיתון. אבל אני הבנתי שהפרס האמיתי שלי מסתובב במקומות מסוכנים, הולך על חבל דק.

רותי לא מדברת איתי מאז ש'אני ואפסי' ניתקה קשר. לא אכפת לי. ממילא הכול בינה לביני נגמר מזמן. בשנים הראשונות לחיי הילדה היא והפַּגּוּת שלה היו הדבק שעוד חיבר אותנו. שנים שאנחנו זרים זה לזה. לא יוצאים, לא מבלים יחד, אפילו לא ישנים באותה המיטה. מה אני מדבר, אנחנו אפילו לא ישנים באותה הקומה. אני למטה, היא למעלה. כל בוקר היא הולכת לסטודיו שלה ביפו מול הים ועובדת שמונה, עשר שעות. שקעה באמנות ושכחה את החיים.

שיט! בחיים שלי לא חשבתי לעצמי שזה יקרה לי. בחלומות הכי גרועים שלי לא דמיינתי לי את זה כך, שאצטרך לעקוב כמו בלש פרטי סוג ד' אחרי הבת שלי. קניתי משקפת של צַפָּרִים ואני עוקב מרחוק אחרי העוף המוזר הזה – הבת שלי. כעת אני יושב בקאדילק החדשה מאחורי החלונות הכהים הפתוחים למחצה והמזגן נוהם עליי. 'אני ואפסי' לא מכירה את המכונית הזאת, לפעמים אני אפילו ישן בתוכה, מול הבית שלה.

עכשיו עמדה שם באוברול הג'ינס המקסים שלה, מהוה, בעל תפרים גסים. היכן לעזאזל היא קנתה את הדבר הזה? בטח כיבסה אותו כבר עשרות פעמים במכבסות אוטומטיות. הוא היה חיוור ומוכתם. הקרחת והעגילים נצצו בשמש הצהריים וגם הכפתורים הצִדיים הגדולים והמוזהבים של האוברול הישן. מתחת לאוברול לא הייתה לה חולצה. ובכל פעם שהסבה את פלג גופה העליון ימינה ושמאלה, מביטה לצדדים, צצו גבעות השדיים הקטנות והמוצקות. כל הסוחרים שעל שפת המדרכה ודאי לוטשים עכשיו עיניים.

האוברול היה קצת קצר, והרגליים היפות שלה שהשחימו, צצו מתוכו. היא דחפה את שתי ידיה לכיסים הרחבים והחלה ללכת בנעלי הסטן סמית' הישנות שמצאה לפני שנים אחדות בארון של רותי. שריד לתקופה שרותי עוד ניסתה לעשות ספורט, לשחק טניס. 'אני ואפסי' נדלקה על הנעליים, עקרה מהן את השרוכים, הלכה איתן בלי סוף ובילתה אותן. זיהיתי את הזוג מייד. אין כבר נעליים כאלה בשום מקום. לא מייצרים. כעת נראו בשמש כמו סירות מפרש קטנות. לשונות הנעליים המחורצות קופצות קדימה ושרוכים אין.

מישהו עבר ממש סמוך לאוטו. הגוף שלו ממש שפשף אותו. לרגע היה נדמה לי שזה צחי נוי, אבל בדיעבד התברר לי שזה היה סתם אדם עגלגל ונמוך שליקק גלידה. כוס אוחתו, במדינה הזאת ממילא כולם דומים לכולם. חשתי רעב. הבטתי בג'יימס בונד שלי שהיה מונח לידי. חשבתי לפתוח אותו, אבל סברתי שזה יעסיק אותי ולא רציתי להתיק ממנה את המבט. אימצתי את עיניי הצמודות למשקפת. ודאי תיכנס לפיצוצייה שבפינה. היא עובדת שם, וגם מבלה שם שעות על גבי שעות אחרי העבודה עם כל הטיפוסים המפוקפקים של הלילה התל אביבי. אבל טוב שהיא עובדת שם. הכול עדיף מלשכב תחת גברים שמנים ומזדקנים. המחשבה על כך העבירה צמרמורת בכל גופי.

מה שחשבתי קרה. 'אני ואפסי' באמת נכנסה לפיצוצייה ששימשה גם כמזנון. הספקתי לראות את הזרוע שלה המוכרת, הארוכה והצינורית, משליכה את בדל הסיגריה לעבר הכביש, והיא נעלמה לי מהעיניים. ודאי תהיה שם כמה שעות. יש לי זמן לאכול. לחצתי בבת אחת על כפתורי הג'יימס בונד: בננה ותפוח פלוס סנדוויץ' מדוגם, נחו בתוכו. הייתי גאה באוכל הפשוט שסידרתי לעצמי. בכלל, כיבסתי עכשיו בעצמי את בגדיי ותליתי לייבוש. את המקרר הייתי ממלא במינימום ההכרחי לי, אהבתי אותו כמעט ריק, כמו בשנים שהייתי רווק. ביקשתי לצמצם עצמי כמה שיותר כדי להתרכז במשימה. רק לא להתפזר. רק לא להתפצל.

מתחת לארוחה הפשוטה היו מונחים בתוך ניילון שקוף החוזים. אלה שהייתי מפשט לשניים-שלושה עמודים והייתי מדהים בזה את השותפים שלי לקופרודוקציות ואת בעלי העסקים שמעבר לים. יבואמן – גם כן מקצוע, חשבתי, וקילפתי את הניילון הנצמד מהסנדוויץ'. ברגע שנגסתי בו וניסיתי לבלוע, איבדתי את התיאבון. האוכל לא ירד במורד הוושט. משהו נעצר. חוסר חשק מוחלט אחז בי. השלכתי את הסנדוויץ' בחזרה לתוך הג'יימס בונד. זה פגע בבננה ובתפוח וכיסה את דיוקנו של דיוויד בואי ששימש אורנמנט של רקע לאחד החוזים. הרגשתי שאני חייב לשתות משהו. כיביתי את המזגן, דוממתי את המנוע ויצאתי מן האוטו, מסתכן שהיא תצא ותבחין בי.

קניתי לעצמי פחית דייאט-קולה במכולת הסמוכה, פיצחתי אותה והתחלתי לגמוע תוך שאני חוצה לאט ובזהירות – מבלי להתיק את מבטי מהפיצוצייה – את הרחוב לעבר המדרכה שממול. שם בהיחבא, קצת שפוף, ישוב על גדר האבן, יכולתי לראות אותה. תחבתי את ידי לכיס מכנסיי ווידאתי שהממחטה החדשה שלי במקומה.

בתוך הפיצוצייה עמדה דבוקה של אנשים סמוך לקופה, אחרים נתלו על כיסאות-סטול, נשענו על דלפק-הזרזירים בצד, סמוך לשִמשה, מדברים, מעשנים, מבלבלים ת'מוח. חלונות הזכוכית של הפיצוצייה היו מלאים בפוסטרים צעקניים של כל מיני די-גֵ'י מפורסמים ולהקות מקומיות, מסיבות טראנס והשד-יודע-מה. אלה הקשו עליי לראות טוב את 'אני ואפסי'. כמה בטלנים עמדו בחוץ וקראו את המודעות. גם הם הסתירו לי. כעבור חמש דקות זזו.

בפנים, בתוך הפיצוצייה, חצתה את המרחב זרוע ברזל צירית עבה שעליה היה תלוי כנראה מכשיר טלוויזיה. בטלן ובטלנית נוספים עמדו שם, צוואריהם מופנים כלפי מעלה, בוהים במסך, צפו ודאי באיזה שיר ראפ מטומטם ב-MTV. ממה לעזאזל מתפרנסים כל אוכלי החינם השינקינאים-הפלורנטינים האמנים האזוטריים האלה, תהיתי. משזזו קצת, ראיתי, עמוק בתוך החנות, עמד בגבו אליי גבר שחור. הגאנאִי, כך קראתי לו ביני לבין עצמי. 'אני ואפסי' התנשקה איתו ממש ברגע זה. חשתי בחילה. היא מתנשקת עם כושי. מישהו טפח על כתפי ונבהלתי. גילו, גילו אותי?

"ישראל? ישראל ידעון?" זה היה גדי יגיל. זיהיתי אותו מייד. מרוב התרגשות הכנסתי את היד לכיס והוצאתי את הממחטה החדשה שקניתי. וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. קלעתי את הפחית לפח אשפה שעל שפת המדרכה, ומייד עטיתי פרצוף חנפני ומתפרס כזה, כמו שקורה לי תמיד כשאני רואה אמנים שאני מעריך. אלה הפנים שאשתי, רותי, שנאה כל כך.

"גדי, מה העניינים?"

"בסדר, אני יודע, חיים."

"איך ביידישפיל?"

"מעשלעפט זיך, סוחבים. את מי אתה מביא עכשיו לארץ?"

"עכשיו אני בחופש." אמרתי ונזכרתי לפתע ב'אני ואפסי', ורציתי לחזור ולצפות בה.

"תראה שרוליק, אני תקוע פה עם הדוג' דארט הירוקה בצד הצומת."

"זאת הירוקה עם הסמל של מכבי חיפה?" שאלתי. התעוררה בי התלהבות.

"בדיוק. יש לך פה כָּבֶּלִים? אני חושב שהלכה לי הבטרייה."

"חכה שנייה." אמרתי. כל כך שמחתי שאני יכול לעזור לגדי יגיל ששכחתי להיזהר שמא תבחין בי. במהירות חציתי את הכביש, כפוף ומתרפס, לעבר הבגאז' של הקאדילק. שליתי ממנו את הכָּבֶּלִים, טרקתי את המכסה ורצתי אל גדיק מחזיק בתניני-הברזל בידי. גדי עמד שם, לבוש גופייה ומכנסי ג'ינס קצרים מהודקים בחגורה. לרגליו נעל סנדלי אצבע. על אפו – משקפי שמש. הוא היה שזוף כולו. כמו בשנות השבעים הטובות, חשבתי לעצמי, ופתאום חשתי באמת מאושר. "איפה האוטו?" שאלתי אותו נרגש.

"שם." הצביע גדי לתחילת הרחוב ושנינו הלכנו לכיוון.

"שאני אביא את האוטו?" אמרתי, וכבר חשבתי איך אני יוצא, עושה סיבוב עם הרכב בתנועה הזוחלת ואחר כך לא מוצא חניה אופטימאלית כמו זאת.

"לא צריך." אמר גדי, "יש לי כבר מישהו שעומד צמוד אליי, אבל אין לו כָּבֶּלִים. זה ברוך מהגרעינים והתבלינים שהיה משחק איתנו כדורגל באליאנס. אתה זוכר אותו?"

זיכרונות חמים הציפו אותי. תחבתי את הממחטה עמוק לכיסי ומוללתי אותה. שבת בבוקר. השעה תשע. אני מכניס לקאדילק הישנה והכחולה, שמונה צילנדרים, מעין אונייה קטנה, את 'אני ואפסי'. היא בת ארבע אולי חמש. נוסעים לאליאנס לשחק כדורגל עם נבחרת האמנים. השער של בית הספר סגור וכל הגדולים מטפסים ועוברים לצד השני. רק 'אני ואפסי' חומקת ברווח הצר שנוצר מעיקום אחד הברזלים של השער. כמו עכבר. עם השיניים החסרות בגלל הניתוח ההוא והחיוך הזה שלה.

מתחילים לשחק. נח קליגר נוגח בכדור ובכל פעם השיער הלבן שלו קופץ למעלה. הוא מזיע נורא. כולם מזיעים. גדי מכניס הרבה גולים. הוא חותך מצד לצד. קיצוני סופה. "זה לא קומפלימנט", הוא אומר, "זה אחד שנותנים לו לשחק כשיש גשם שהאחרים לא יתקררו." כולם צוחקים. אני עומד בשער, מחליף את ברוך מהתבלינים. אני מציל הרבה גולים בטוחים. שוער מתאבד. כולם צועקים על כולם. מקללים. בסוף הולכים לשתות בירה אצל אפרים קישון. 'אני ואפסי' כל הזמן משתעממת. לקישון יש מנעול על המקרר וכל הנבחרת נהנית לרוקן לו את המקרר. 'אני ואפסי' מתחילה לנדנד, היא רוצה הביתה…

"הלו, יש לי הופעה בשבוע הבא בבית ציוני אמריקה. שאני יבטל ת'הופעה? בעל חלויימעס, תן כבר את התנינים האלה לפה." אמר גדי.

"ישראל, מה קורה, שנים לא ראינו אותך." הטֶלֶף הענק של ברוך מהתבלינים נחת עליי.

"בסדר, בסדר." אמרתי פזור דעת, "הכול בסדר."

וכאילו ברוך מהתבלינים קרא את מחשבותיי: "היו זמנים, אה ישראל?" ולעבר גדי שניצב בין שתי המכוניות הפוערות זו אל זו לוע, "גדי, תעשה בוקסינג ג'ו. תעשה בוקסינג ג'ו. תצא-תצא צ'יטה. תן שריקה כמו המציל." אבל גדי כבר רכן קדימה לתוך המנוע. לא היה לו זמן. הוא חיבר את הכָּבֶּלִים. ברוך התעקש "יָאגיל, תן שריקה." גדי שרק והתחיל לעשות את המערכון של המציל מתוך מכסה המנוע:

"תצא-תצא, שימפנזה. תראה מה זה המשקפת הזאת מקטינה במקום מגדילה, עשתה לי מהים התיכון אגם כנרת. תצא-תצא, יא בַּבּוּן. ילדים ראיתי אותכם. מספיק עם המטקה. פּיךְ-פּוֹךְ וְפּיךְ-פּוֹךְ. אתם יכולים להוציא למישהו עין. כן גברתי, מה קרה?" עמדנו שם ברוך ואני, באמצע הרחוב, והתפקענו מצחוק.

ברוך אמר: "היו זמנים, ישראל, אה? היו זמנים."

גדי נכנס לדוג' הישנה שלו. המנוע הניע. הוא יצא אל ברוך ואליי. שנינו עמדנו ליד הפז'ו המסחרית של ברוך. "תודה בעד העזרה." הוא אמר. ואיך שהוא אמר את זה המנוע שלו שוב כבה. "כוס אוחתו," הוא פלט וחזר אל תוך מכסה המנוע.

"תגיד, גדי," אמרתי והתיישבתי כמו נער על הקצה של הפז'ו המסחרית. "הייתה לך תאונה לפני כמה זמן, לא?"

גדי הוציא את הראש החוצה מהקרביים של האוטו שלו והתרומם. מההפתעה הראש שלו נתקע במכסה המנוע "כוס אוחתו!" הוא פלט, "שום דבר לא הולך." ברוך ואני התפקענו מצחוק, אבל כשראינו שגדי רציני, השתתקנו.

"אל תשאל איזו תאונה." הוא אמר. "כולו הלכתי עם הטוסטוס ביד, לא תגיד נסעתי חמישים קמ"ש, הלכתי. ברחוב טשרניחובסקי, איזה נהג בן שבעים פלוס איבד שליטה, פגע בכמה רכבים ונסע קדימה ואחורה. קדימה הוא עלה לי על הרגל; אחורה, הוא עלה לי על היד. אנשים שעברו זוכרים שצעקתי לו: 'הלו, בסוף זה עוד יצליח לך'." ברוך ואני צחקקנו. "בקיצור, שעות של ניתוח, פלטינות ביד וברגל, אל תשאלו. נא, הנה תראו." הוא הצביע על הזרוע ועל הרגל, קיפל קצת את החולצה והרים את המכנס. צלקות קשות נראו שם. ברוך ואני היינו המומים. שגדי יגיל יספר לנו דבר שכזה.

"מה השתתקתם כמו דגים, אה?" אמר גדי, "המצב של סטיבן הוקינג גרוע יותר משלי, לא?" חזרנו לחייך. "אתם יודעים איזה בעל חיים הכי מסכן?"

הוא שאל את זה ברצינות וברוך ניסה את מזלו: "הבנאדם?"

"לא, מה פתאום," הוא אמר וביטל אותו בהינף יד, "הפרפר."

"למה?" שאלתי.

"מה זה למה, שרול, מה זה למה? כי אשתו פרפרית והבן שלו גולם."

שנינו, ברוך ואני, פרצנו בצחוק. נזכרתי ב'אני ואפסי', במשפחה הקטנה שלי. אצלי זה בדיוק הפוך: האישה היא קצת גולם והבת פרפרית לא קטנה. אולי פרפרית זו הגדרה לא טובה בשבילה. יותר מתאים לה להיות צִרעה. עכשיו כשנזכרתי ב'אני ואפסי' לא רציתי לפספס אותה. היא בטח עוד מעט תצא מהפיצוצייה כי המשמרת שלה נגמרת. "חכו שנייה. אתם עוד פה, אני כבר חוזר."

"אבל לא להרבה זמן." שמעתי את הקול הנמוך, הגס והמחוספס של ברוך קורא אחריי.

חזרתי לכיוון הפיצוצייה. הפגישה עם גדיק וברוך מהתבלינים מילאה את הלב שלי בכזאת שמחה. 'אני ואפסי' עדיין הייתה בפיצוצייה. כעת עמדה רחוק, בקצה החנות, גבה אליי, שיחקה בפליפר. הכול במקום, חשבתי. הכול תחת שליטה. לא חרגתי. עליי להיות ערני כל הזמן. אתה צופה. ישראל, אתה עכשיו צופה. לא פעיל בחיים האלה, לא בתוכם. רק צופה מן הצד. התפקיד שלך כעת הוא להסתכל על החיים של מישהו אחר, יקר לך. אתה שומר, כן? אסור לך לאבד את הראש. התיישבתי בשנית על גדר האבן.

נראה היה שקריר שם בפנים. המזגן כנראה עבד ואנשים התרכזו להם על דלפק-הזרזירים וסמוך למקררים. מרחוק המקום נראה קצת מוזנח ומלוכלך. חשבתי לעצמי, מה הם לא מנקים שם? היו שם כמה נהגי מוניות די צעירים, פרצופים שחזרו על עצמם ושכבר הספקתי לזהות. אלה אכלו משהו בפיתה או בבגט, קינחו בחטיף והמשיכו הלאה לסגור את היומית. נזכרתי עכשיו איך מכרתי אז את המונית והתחלתי את מסע העסקים שלי אל תעשיית החלומות והאשליות. ודאי רועש שם בפנים, חשבתי.

הכושי הענק ניגש לפליפר. 'אני ואפסי' פינתה לו את המקום והוא התחיל לשחק. הגאנאי הזה או הניגרי הזה, הוא ממש חבר שלה או סתם איזה יזיז? פעם שמעתי אותה אומרת את המילה הזאת ונחרדתי. כל כך מגעיל שבא להקיא. אבל מעולם לא חשבתי שתשכב עם גברים בשביל כסף. לעשות דווקא, תמיד לעשות לי דווקא. מאדאם דווקא.

הכושי ענד גורמט עבה על הצוואר ולבש גופייה לבנה. בכל פעם שלחץ על כפתורי הפליפר שבצדי המכשיר באצבעותיו שהיו כנראה עבות מאוד – כי אפילו מכאן ראו שהוא הר אדם עם זרועות ענק המנסה כנראה להחזיק את הכדור הכסוף על פני המשטח המשופע – היה הגורמט הזהוב מתנדנד ימינה ושמאלה ומתעופף באוויר. מדי פעם נפנה לעבר 'אני ואפסי' ואמר משהו, צעק ודפק על לוח הזכוכית של המשחק. אַ וילדע חייע.

'אני ואפסי' ניגשה אל בחור צעיר שישב סמוך לקופה ושתה. היה לו שיער ג'ינג'י קוצני, ומכאן זה נראה כמו פסולת של מיץ גזר. הבטתי סביב וראיתי שאין איש. אני לבד ברחוב. רחוק, בערך עשרים-עשרים וחמישה מטר ממני הבחנתי בכמה דמויות, אבל כאן קרוב, אף אחד. שלפתי את הממחטה מהכיס ושליתי מתוכה את המשקפת. קירבתי אותה לעיניי והבטתי. הג'ינג'י הדליק סיגריה, העביר אותה ל'אני ואפסי' ואחר כך הדליק לעצמו. נראה שהשניים שקעו בשיחת נפש. הייתי נותן ימבּה כסף כדי לשמוע על מה הם מדברים כך ביניהם באופן אינטימי כל כך, ראש מול ראש. אבל פתאום קרה משהו שהקפיא אותי.

'אני ואפסי' הפסיקה לפתע את השיחה עם הג'ינג'י, התכופפה למטה אל מאחורי הדלפק כנראה – בכל אופן זה היה מקום שמעבר לטווח ראייתי – ושלפה משם גיטרה אקוסטית ומפרט. היא קפצה והתיישבה על דלפק-הפיצוחים כמו חתלתולת פחים, גם עם הקרחת היא נראתה כל כך יפה, בתוך הסביבה המכוערת והמטונפת הזאת של דרום תל אביב, והחלה לשיר. הצלחתי לזהות את המילים ששרה לפי חיתוך השפתיים:

"עשרה מטר על עשרה מטר

אל תוך רחבת הריקודים,

מרגישה די תלושה, מרגישה נטושה

ללא מילים.

עשרה מטר על עשרה מטר

לתוך לונדון פרטית שלי,

נטע זר, נאצית שוקולד,

זאת אני."

הכרתי את השיר. כבר שמעתי אותה שרה אותו בהופעה חיה ולא התלהבתי. פאנק של בני טובים לבני הנעורים. ידעתי שהיא יודעת לנגן לא רע על גיטרה בס, מפתח פָה קראה יפה; אבל לא ידעתי שהיא פורטת אקורדים על גיטרה אקוסטית. זה היה חדש בשבילי. האצבעות העדינות שלה נראו מרחוק מאוד מיומנות. ועוד יותר מופלא היה בעיניי, שכל הפיצוצייה המטונפת הפנתה ראש בבת אחת והצטרפה אליה ושרה איתה יחד. כל הקבועים הכירו את המילים. היה לה קהל ואני לא ידעתי עליו. אפילו נהגי המוניות:

"עשרה מטר על עשרה מטר

אל תוך רחבת הריקודים,

מרגישה די תלושה, מרגישה נטושה

ללא מילים.

עשרה מטר על עשרה מטר

לתוך לונדון פרטית שלי,

נטע זר, נאצית שוקולד,

זאת אני."

התקשיתי לנתק את עצמי מן המראה המלבב הזה. לפתע נזכרתי ששכחתי את הכבלים-תנינים אצל גדי וברוך מהתבלינים. קפצתי מן הגדר, תחבתי את המשקפת והממחטה לכיס המכנסיים ורצתי לקצה הרחוב. הם כבר לא היו שם. הניעו והסתלקו: גדי בדוג' הירוקה של מכבי חיפה וברוך בפז'ו המסחרית. את הכבלים-תנינים מצאתי מונחים על גדר ליד המקום שבו עמדנו. מקופלים. כשהצצתי בשעון ראיתי שנעדרתי למעלה מחצי שעה ולא ראיתי שום סיבה שבעולם שהם יחכו לי. מה יש לי לכעוס עליהם או להיעלב. להפך. ובכל זאת, משהו צבט לי בלב על שהחמצתי את הרגע הנוסטלגי הזה עם גדי וברוך ולא נשארתי עד הסוף. "תצא-תצא, צ'יטה." אמרתי לעצמי. "תצא-תצא, סוגרים את הים מחליפים את המים."

פסעתי לאט בחזרה. כשניסיתי לשלוף את הממחטה שנחה עמוק בתוך הכיס, היא הסתבכה בדרך החוצה במשקפת. לבסוף שליתי אותה. וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. רציתי להמשיך לצפות במופע הספונטאני של 'אני ואפסי'. אבל משהגעתי למדרכה למול הפיצוצייה ונשענתי על גדר האבן – לא ראיתי אותה שם בפנים. שליתי מן הכיס את המשקפת ותרתי בעיניי אחריה – לא כלום. החמצתי גם אותה. כנראה כבר הלכה. סרקתי את המקום בעיניי, אולי יצוץ הכושי גדל הממדים לפתע בעינית העדשה והיא לידו – לא כלום. נאדה. הסתלקו להם. גם את הג'ינג'י הפאנקיסט הרזה שאיתו דיברה באופן אינטימי לפני שהתחילה לנגן ולשיר, גם אותו לא ראיתי. הרגשתי כאילו הם הבחינו בי והסתלקו בבת אחת.

המקום נותר הומה אדם, אבל הם כבר לא היו שם. כמובן, איבדתי בו עניין. חציתי את הכביש בצעדים מדודים אל הקאדילק החדשה שלי, מהרהר בדרך אם יכול להיות שהיא הבחינה בי. הדבר נראה לי לא הגיוני בכלל. ובכל זאת, איך היא והשניים האלה הסתלקו ככה פתאום. והשירה נפסקה. ניסיתי לחשוב על גדי יגיל. חשבתי שזה ישמח אותי. אבל במקום זה נזכרתי משום מה באחת מאמרות הכנף של רותי, אשתי, שתמיד הייתה משתמשת בה כדי לסכם את אישיותי: "ישראל, ישראל תמיד רצה להיות בדרן, אבל אין לו טיימינג בגרוש. הוא דופק בדיחות מקצועי." וכשפתחתי את הבגאז' הגדול וזרקתי את הכבלים-תנינים פנימה לתוכו, לא יכולתי להתאפק עוד והפטרתי: "בת זונה."

 

 

 

 

5.

"לֵךְ לְךָ,/ קח לְךָ את הצמה/ הכי יפה/ לֵךְ איתה עד סוף/ הלילה/ רוץ איתה/ עד סוף הלב/ סביב-סביב עד אותה נקודה/ דרך הרידינג/ הים/ העולם/ סביב-סביב עד אותה נקודה.// אבל זה רק כשאתה עצוב/ כשאתה שמח/ הצמה נמסה./ ומה שנשאר זה/ בית הקפה,/ והיציאה האחרונה./ לֵךְ לְךָ,…" (מתוך הפזמון "שיר הצמה" בביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון "בארבי" בתל אביב).

 

מצאה כלב. בעצם כלבה שהולכת אחריה כמו נעל בית. גוש שיער קטן שכזה, יורקשייר-טרייר מעורבת עם פודל. כלבה ישר מהבלנדר. אומרים שהם נורא חכמים. הכלבה קצת צולעת. יצא לי לשאול ככה סתם בשיחת חולין בבית קפה תל אביבי באחד הבקרים וטרינר מקומי, והוא אמר לי שזה כנראה גיד קצר. כולה כדור שערות. הלכה אחריה כמו פנטופל. אגב, היא לא הבחינה בי כלל. לא שמה לב שאני עוקב אחריה. אלה היו סתם חששות שלי.

באחד הימים, עוד לפני שהיה חם כל כך, שמעתי אותה צועקת מהמרפסת, "דיוויד – הפח נובח." ואחר שעטה במדרגות. הכושי שליקק את האופנוע שלו למטה, היה מן הסתם מרוכז ולא שמע את קולות היבבה שעלו מתוך הצפרדע של הזבל. היא דחפה אותו קצת, אומרת – "מה אתה חירש?" ושלתה משקית ניילון של בוטיק גורה רועדת בת יומה, שכנראה נקשרה שם היטב כדי שתיחנק. "נקרא לה יוליה", היא אמרה ועלתה הביתה כדי לנגב אותה במטלית לחה. מאז הכלבה לא עזבה אותה.

חלפו שלושה חודשים. השעה הייתה כעת שש בבוקר, ו'אני ואפסי' הייתה בדרך לים עם יוליה. שעות מוזרות יש לילדה הזאת. היא עמדה ברחוב אלנבי, יפה כל כך, מחכה לקו ארבע. השיער כבר החל לצמוח, כמו קוצים או דשא רענן, ואני שללבי שוב נתגנב החשש שהיא תזהה אותי בקאדילק החדשה שמסתובבת סביב פלורנטין, יעני סובו ציון והקיפוה, אפילו שחזרתי ואמרתי לעצמי שהיא כל כך מרוכזת בעצמה שוודאי לא שמה לב, אין סיכוי, אבל אולי מישהו סיפר לה – נטשתי את האוטו ועליתי על קו ארבע שתי דקות אחריה, מקווה שאספיק לראות אותה יורדת מן המיניבוס.

צחוק הגורל – המיניבוס שלי עקף את שלה כדי לחטוף בהמשך הדרך נוסעים. הגעתי לְפָנֶיהָ לפרישמן פינת בן יהודה. ידעתי שהיא בדרך כלל יורדת שם והולכת לים. ירדתי והסתתרתי מהר שלא תראה אותי.

ירדה מהמיניבוס שונה לגמרי. נראתה כאילו התחפשה – גברת מגונדרת. הרמתי את המשקפת וקירבתי אותה לעיניי. חבשה כובע קש לראשה, ומתחת שפע עגילים בורקים בקרני השמש הראשונות. היכן קנתה אותו? את הכובע. פריאו היה קשור למותניה, וחלק עליון לבן-שקוף כנס את שדיה הקטנים והקשויים. הגדלתי את האובייקט האהוב במשקפת: הפטמות זקורות ברוח הבוקר החמה. עוד מעט יהיה חם מאוד. שלפתי את הממחטה מכיסי וניגבתי את מצחי למרות שהוא עוד לא הזיע. עניין של הרגל. הכלבה הקטנה טופפה אחריה, עוד גברת מגונדרת. לפתע התכופפה, כרעה ופקדה לעבר יוליה – אַפּ – מכה על הברך – אַפּ. הגורה זינקה את שלושים הסנטימטרים ונעמדה על הירך החשופה. היא הרימה אותה אליה וחצתה את הכביש, כשתיק קש מתנדנד של סבתות תלוי לה על הכתף.

היא ירדה לחוף, ואני אחריה. רק שלא תשגיח בי. שמרתי מרחק. היא הורידה את הכלבה והלכה על החול. הפכה לנקודה קטנה במרחב, והכלבה כמעט נעלמה לי. פסעה בינות למתרחצים הזקנים של הבוקר. יפה כל כך. שוב הרמתי את המשקפת: היא נראתה חמורת סבר. כל הזקנים החרמנים עם הכדורים הכבדים וגם אלה עם המטקות שצעקו אחד לשני ממרחק ואפילו הרצים, הסבו את הראש כדי להביט בה, והיא עברה ביניהם כמו קיסרית תל אביבית שיודעת היטב את גבולות הממלכה. מבטה היה מתנשא. זה ברור. כל כך אופייני לה לזלזל בגברים שעל החוף. חבל היה לי שלא יכולתי לראות את המחשבות שלה מבעד למשקפת. ודאי חשבה לעצמה: מי זה כל הפְּלֶבֶּאים האלה, הנתינים שלי? אהבה מאוד להשתמש במילים מורכבות, זרות, קצת מרוחקות.

 

לפני יומיים ברחתי רחוק. לצפון העיר. האמת, אני שונא, מאוד שונא, את דרום תל אביב. היא כל כך מטונפת ומפויחת. גם את יפו אני לא סובל עם הקיטש של האוריינטליזם וכל העוגות המתוקות האלה עם מי הוורדים. למרות שהיו שנים שהייתי מלך ב"אלהמברה", כשהעליתי שם את כל מחזות הזמר והבאתי כל מיני אמנים מרכזיים מחו"ל, אבל עברו יובלות על יובלות מאז.

נחתִּי ב"חומוס אסלי" בסוף דיזנגוף. התיישבתי על כיסא קטן לשולחנון בודד והבטתי במכוניות החולפות. חיכיתי למלצר. חמש דקות אחריי נכנסו כמה פנים מוכרות. זה היה הבחור ההוא, הפאנקיסט הג'ינג'י, זה שיושב איתה שעות בפיצוצייה בפלורנטין; הכושי-גאנאי שהתיימר להיות החבר שלה ועוד שני טיפוסים פריקים שנראו כבני טובים וגם אותם כבר ראיתי פה ושם, בחטף, סביב 'אני ואפסי': אחד היה שמן מאוד ומטופח, הוא היה לבוש חליפה ועניבה של ערסים ואת עורפו עיטרה צמה בלונדינית, ואילו לשני היה חיוך מטופש שחשף רווח בין השיניים הבולטות. הוא חבש כובע טייסים בעל אוזניים ולבש חולצה של מפלגת העבודה שעליה התנוסס דיוקנו של פואד בן-אליעזר, מין דאחקה כזאת של החברה הקוּלים. לא סובל את זה. מנסים להיות מיוחדים בכוח.

זה עם הכובע טייסים התיישב אחרון ואמר: "אני מה זה מת לחומוס," הוא אמר את זה במבטא אנגלי כבד וזר.

"As much as I'm fat you're thin." אמר לו זה עם הצמה הבלונדינית, "We're been together for so many years, that every time you eat, I'm getting fat."

ישבו שולחן אחד לפניי: הפאנקיסט הג'ינג'י והגאנאי הענק עם הפנים אליי, וזה עם כובע הטייסים וזה עם הצמה עם הגב אליי. בהיתי בחלון והקשבתי להם. דיברו אנגלית. הרבו מֶלֶל וּבֶלֶל על להקות ואפקטים לכלי נגינה שלא הכרתי. המלצר ניגש אליי. הזמנתי חומוס עם ביצה, גרגירי חומוס וטחינה עם קצת סלט למעלה בשביל הטעם ופחית דייאט קולה והמתנתי. יש זמן. המלצר ניגש אל הארבעה. הם התבדחו קצת על חשבונו והוא הפך קצר רוח. "אתם רוצים לקרוא לי אחר כך?"

"לא! לא! לא!" ענו פה אחד והזמינו הרבה אוכל. המלצר הביא לי את ההזמנה ואחר כך התחיל לטפטף את המנות לשולחן של ארבעת המורעבים. אף פעם לא ראיתי אותם כל כך מקרוב. התברר שהשניים שישבו עם הגב אליי הם הנגנים שלה כיום, אלה שבאו איתה מלונדון, והג'ינג'י הוא מעין אמרגן מקומי, איזה מאכער. הייתה לו על האצבע טבעת גדולה ועבה בצורת גולגולת עם עצמות מוצלבות בשני הצדדים. היו לו עיניים חומות-אדומות שרשפו למולי בשמש הצהריים והשתלבו יפה עם העיניים הקבועות בגולגולת-טבעת, שהיו עשויות זכוכית אדומה.

הג'ינג'י שיחק עם הטבעת, סובב אותה כל הזמן קדימה ואחורה, כאילו ניסה למשוך את תשומת לבי אליה – מעשה כשפים. רק עכשיו נפל לי האסימון והצלחתי לאפיין מה הטריד את מנוחתי כל הזמן הזה. היה זה קולו של הג'ינג'י. היה לו קול צרוד וחזק, מין דיסטורשן שכזה, ועם זאת המילים היו ברורות מאוד וחדות. זה היה הג'ינג'י עם המפתח כמו בהומורסקות של אפרים קישון, אבל הוא בכלל לא היה מצחיק. הוא אמר:

"She's going to rob a bank."

נדרכתי.

"Would you believe it? To finance an album by robbing a bank. Isn't it a brilliant PR trick? Even I wouldn't have the guts to do it. But she, nothing can stop her."

השלושה הנידו בראשם תוך כדי בליסה, וזה השמן עם הצמה אמר:"We have to stop her. I'm worried about her. Do you remember how Walter and Brian got into trouble when they helped her release those lab animals? I don't want to do time like those two. She's a lunatic. She might ruin the whole business. Let's do purely music."

"Don't speak behind her back, O.K.? If she were here, you wouldn't be such a big-mouth." אמר הג'ינג'י עם הטבעת.

"So what are we going to do?" שאל זה עם הכובע טייסים וקרע עוד פיתה.

"מה יֶה?" חזר אחריו הגאנאי הגדול בעברית במבטא זר.

"First of all, lower your voices. I don't need anyone to hear this." אמר הג'ינג'י וסובב את הטבעת שנצנצה בשמש. הוא הרים את כוס השתייה שלו וגמע אותה באחת. אחר הוסיף: "Besides, just like Jim Morrison and the Doors, you're worthless without your leading singer. It doesn't matter where you are – London, Berlin, Amsterdam or Israel. She is the band and Walter and Brian knew that too."

"Thank you very much, really." אמר השמן עם הצמה. רק עכשיו, כשהפנה את פניו, בפרופיל, הבחנתי שהייתה לו כזאת כּוּסָה ענקית לאורך הלחי השמאלית, שקפלי השומן היטיבו להסתיר. חשבתי לעצמי איך 'אני ואפסי' שולטת בטיפוסים המפוקפקים האלה, ובאתי לידי מסקנה שבאמת יש לה אופי של מנהיגה.

"But Eyal, it's a real problem. She can really fuck things up. The album and gigs will go down the drain with these extreme ideas. Although, frankly, it seems cool to finance the album in this way."

נראה שלג'ינג'י נמאס מכל זה והוא אמר בהחלטיות:"Look guys, I Won't make a move without 'Ani VeAfsi'. For all I care, you can pack your things and go home. The tickets are on me." מכאן הבנתי שהוא כנראה איזה אמרגן צעיר ומקומי. אני צריך לברר עליו פרטים. אבל איפה? כל כך התרחקתי מהעולם הזה, עד שהוא נראה לי עכשיו כמקצוע השייך לפלנטה אחרת."She is our brain. She is our mascot. If she wants a bank robbery, we'll have one. She admires Roni Leibowitz, the Ofnobank. She sees a real Robin-Hood in him. One who tried to cut off the country's air supply."

"She wants to borrow my motorcycle for the robbery. I can't tell her no. But I was thinking, maybe I'll give her a ride to the place and then leave her the motorcycle." אמר הגאנאי הענק ונראה מודאג. הייתי מופתע לגמרי. שוד בנק? ומאיפה 'אני ואפסי' יודעת לרכוב על אופנוע? נשמע לי לגמרי מופרך. התאפקתי. התאפקתי כל כך שלא להתפרץ ולהזדהות. הרמתי קצת את הטוסיק מהמושב הקטן ושלפתי מהכיס הימני של המכנסיים את הממחטה. וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה.

"You stay out of this." אמר הג'ינג'י לשחור,"Don't get involved in this business. Don't give her a ride. Stay out. You're black and noticeable and people will spot you from miles. Besides, you have the migration authorities on your back and you'll be deported in no time."

"Son of a bitch that father of hers. I hear he has loads of money." אמר זה שחבש כובע טייסים עם אוזניים וזרק את הכובע על השולחן סמוך לצלחות המכורסמות. "A real son of a bitch. Couldn't give her the money to release the album properly. You saw how he got her out of the remand in London in seconds. Paid loads of money and bailed her out, and left Brian and Walter in there to rot. This is one bastard capitalist who takes care only for his ass. Why, here in the industry he's a real big shot."

"Ah, let it go." אמר הג'ינג'י וסובב עוד קצת את הטבעת המנצנצת. "What do we know about their relationship. They have a long story between them that goes way back. Years back. She doesn't want to here nor speak to him. She'll never take a penny from this dog."

"האו האו", לחשתי לעצמי.

 

'אני ואפסי' הוציאה שקית ניילון מסל הקש המרושת שלה והתכופפה. הרמתי את המשקפת למול קרני הבוקר. לא להאמין! היא אספה צדפים. כל כך לא התאים לילדה הצינית שלי. טרקטור גדול וצהוב חתך את הנוף והסתיר לי אותה, הפך את החול והמשיך הלאה. כשחזרה ונגלתה לעיניי, עמדה זקופה, הכלבה הקטנה מאחוריה חופרת בחול, ולמולה שני פקחי עירייה במדים כחולים. מרחוק יכולתי לראות לפי העמידה שלה שהיא ננזפה. תתפתח פה מריבה, חשבתי לעצמי. היא ודאי כבר סיננה מבין שיניה הלבנות: נאצים בכחול, אתם נאצים בכחול. ישראל, אמרתי לעצמי, תתכונן לגרוע מכול. אולי יהיו מכות. מעצר.

מתנועות הידיים שליוו את השיחה שהתפתחה שם במרחק, הצלחתי להבין שהם רוצים לרשום לה דוח על כך שהכלבה מסתובבת חופשי על החוף, ללא רצועה. אולי עשתה צרכים. הם כנראה ביקשו תעודת זהות. כמובן, לא הייתה לה. מבעד למשקפת ראיתי את פניה של 'אני ואפסי' ויכולתי בעצמי להשלים את המראה. כל הניואנסים היו מוכרים לי.  פניה היו חמוצות, ודאי גבותיה קפוצות; את עיני החציל שלה בטוח נעצה באבזמי החגורות של השניים, מחכה להזדמנות להישיר מבט חצוף אליהם ולומר להם מה היא באמת חושבת על המשפחה שלהם ועל העירייה, כל זה מתובל בכמה מונחים לועזיים מתנשאים כלפי השניים.

עכשיו, ממש עכשיו, זה עומד לקרות. לא יכולתי להסתכל על זה, והורדתי את המשקפת מהעיניים. חיכיתי. הנה תבוא ההתפרצות, נפנוף הידיים, הצעקות. שרק לא יתפסו אצלה בתיק סמים. הוצאתי את הממחטה מכיסי, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה, מה שיהיה, יהיה, על החיים ועל המוות. הרמתי את המשקפת והצמדתי אותה לעיניי.

היא עמדה שם על החוף, כתפיה מורמות, מקשיבה לשטויות שלהם ולא מגיבה. היא בטח חשבה עכשיו כמה שטויות הם פולטים. כמה שטויות! הם דיברו בקשר. כנראה ביררו את מספר תעודת הזהות שלה. אחד מהם כתב את הדוח, משסיים, תלש אותו מהפנקס והושיט לה. חשבתי, עכשיו היא תתפרץ, עכשיו תבוא הצעקה הפאנקיסטית-אנרכיסטית שלה כמו על הבמה כשהיא שרה ונכנסת לאקסטאזה: אתם נאצים בכחול, תעזבו אותי, תעזבו את הכלבה, נאצים, אתם נאצים בכחול. ואת הדוח ודאי תקרע ואת הפיסות תשליך על החול, או שתעשה ממנו אווירון ותשגר אותו היישר לעבר הגלים.

אבל כל זה לא קרה. תחת זאת היא נעה לעברם, זעופה ונזופה, לקחה מידי הפקח את הדוח וטמנה אותו עמוק בתיק הקשה שלה ואת הכלבה אספה לחיקה. אין שום צל של ספק, זאת לא הייתה הילדה שלי. היא ניסתה לא למשוך אש, היא ממש השתדלה שלא למשוך תשומת לב. אני משוכנע שזה עלה לה בדמים לעמוד שם ולשתוק מול השניים. אבל היא הבליגה. יש לה כנראה תוכניות גדולות ומרחיקות לכת נגד החוק והיא לא תתעסק בזוטות שכאלה. ובאמת מי שהולך לשדוד בנק מה יש לו להסתבך עם העירייה או המשטרה לפני כן?

 

 

 

 

6.

"העיר הנמה מתעוררת לחיים/ אתה ישנת טוב הלילה?/ 'כן'/ גם אני/ העיר פחות/ ה"בארבי" הפריע לה.// העיר הנמה מתעוררת לחיים/ מורידה חלוק לבן מבהיק/ על גגות הבתים/ משפשפת כורים// העיר הנמה מתעוררת לחיים/ זבל פה זבל שם/ נערם/ זקן הולך משוגע/ גן מאירי/ עיתונים בביצים/ אוסף בקבוקים// העיר הנמה מתעוררת לחיים/ היא שותה לה קפה ליד הַפֶּסֶל של אגם/ וממלאת את הרחוב אנשים/ כדי שֶמַּר זמן לא יהיה משועמם.// העיר הנמה מתעוררת לחיים/ ומונית עוברת וצופרת/ ואיש מזדיין/ ואישה/ והיא מתעוררת/ תל אביב העיר הגרושה." (מתוך הפזמון "תל אביב של מטה", בביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון "בארבי" בתל אביב).

 

דיברתי עם אורעם שפעם עבד אצלי בסאונד של ההופעות הגדולות והיה יד ימיני בעוד כל מיני עניינים. הבנאדם היה סְפֶּץ בציוד הגברה וכל הזמן למד והתעדכן. אחר כך אורעם עזב אותי ונהיה עצמאי, פתח חנות ברחוב דיזנגוף, בסוף בסוף, ליד חומוס "אסלי". הלך לו לא רע, והיום הוא מתעסק בציוד רגיש לבלשים ולחוקרים פרטיים.

באתי לאורעם ואמרתי לו שישתול מיני-מיקרופונים בפיצוצייה, שם היא עובדת כמעט כל לילה, ובדירה של 'אני ואפסי'. אורעם שאל: "אבל בשביל מה?" ולא הייתה לי ברירה, הייתי צריך לספר לו הכול; מה גם שכילדה קטנה, אורעם היה עושה בייביסיטר מדי פעם על 'אני ואפסי', אז הוא עוד היה צעיר והיה לו זמן, הוא היה רווק ופנוי ובכיף שמר עליה. השבעתי את אורעם שלא לספר לאף אחד. ואורעם, בשם השנים ההן, היה נאמן לברית הקדושה בינינו. ידעתי שהוא לא יוציא מילה מהפה שלו אפילו אם יטלטלו אותו חזק.

אורעם אמר: "אני מבין. עליי. תראה, בפיצוצייה אין בעיה לשתול מיקרופונים מתחת למדפים של הממתקים, סמוך לקופה, מאחורי המקרר גלידות. דווקא שם קל לי כי זה מקום הומה, ציבורי. הציוד יקר ומתבלה, אבל בשבילך, ישראל, עד חצי המלכות."

ואני שילמתי. כסף טוב שילמתי לו. בדירה שלה זה היה כבר סיפור אחר לגמרי. אורעם נאלץ לחכות שהיא והכושי הענק לא יהיו בבית באחד הערבים, ומשהחשיך, הוא התגנב דרך המרפסת הגדולה אחרי שהגיע עם הדייהטסו המסחרית שעליה מורכב מנוף קטן, יעני הוא מעביר רהיטים, ודילג כמו שוסטר החתול המטפס מהמנוף למרפסת ומן המרפסת לדירה. עשר דקות-רבע שעה והוא כבר לא היה שם. ישב באוטו לצדי ואמר: "המבצע הושלם בהצלחה, בוס."

ידעתי שיש על מי לסמוך. החנינו את הדייהטסו של אורעם עם המנוף ברחוב סמוך וחזרנו ברגל לקאדילק שלי. בפנים, בתוך המכונית, ישבתי מולו, ואורעם הסביר לי בדיוק איך עכשיו אני יכול לשמוע כל דבר שקורה בפיצוצייה וכל דבר שקורה בדירה של 'אני ואפסי'. "אפילו אם הכושי יתקע גרֶפץ או נאד, אתה תשמע את זה. אין מה לעשות. המטרה מקדשת את האמצעים."

האמת שבהתחלה, יד על הלב, בשבועות הראשונים, התלבטתי מאוד אם לפנות לאורעם. גם ככה חשתי כמו גנב או סוטה, עוקב אחרי הבת שלו. כל כך השפילה אותי העובדה שלא יכולתי לדבר איתה, שהיא לא רצתה לדבר איתי, שהיא באמת האמינה שאני אפס. חשתי כמו זבל, לא כלום, ודחיתי כל הזמן את הפנייה לאורעם.

עכשיו אני בקאדילק הכחולה שלי, יושב לי בתוכה מנותק מהרפש הדרום תל אביבי שבחוץ, בעולם רק שלי, סגור הרמטי, מדינת ישראל ידעון. מכאן אני שולט על הכול: הם לא יכולים לראות אותי, אבל אני יכול לראות אותם באמצעות המשקפת, או בעין בלתי מזוינת אם הג'סטות שלהם מספיק גדולות. הם לא יכולים לשמוע אותי, אבל אני יכול לשמוע אותם באמצעות הציוד של אורעם. אז למה לעזאזל אני מרגיש שהם יותר חופשיים ממני? יותר זורמים? אני תופס מרחק, והם יוצאים מאושרים.

בתוך הפיצוצייה, על דלפק-הזרזירים, ישבו כמה נהגי מוניות. קשה היה להבחין מכאן בדמותם, אבל הם היו שלושה ואת הקולות השונים שמעתי היטב. 'אני ואפסי' עמדה מאחורי הקופה, מכאן יכולתי לראות רק את הראש הקירח שלה שבלט מעל המדפים. הכושי שוב ניצב סמוך לפליפר. מהמרחק הזה, לא היה ברור אם הוא שיחק בו או סתם נשען עליו והרהר. ליד המקרר של מוצרי החלב עמדו שני צעירים: אחד בטי שירט ובמכנסי בד קצרים, והשני בחליפת גלישה שחורה "שלושת-רבעי". נראה שחזרו מטבילה לילית בים ועצרו לקנות סיגריות, בירות, חלב וקפה. חברי ההרכב האחרים של 'אני ואפסי', הג'ינג'י ושני האנגלים שראיתי בחומוס "אסלי", לא נראו במקום.

סמוך למגירות הפלסטיק השקופות אישה ג'ינג'ית קוצנית ושמנה הכניסה סוכריות גומי ושוקולדים במשקל לתוך שקית ניילון. אחר כך פסעה כמה צעדים ואספה מן המדף – סמוך למקום שבו אורעם השתיל את המיקרופונים הקטנים – שתי שקיות "שוש". לרגע עלה במחשבתי שאולי זאת אימא של הג'ינג'י מחומוס "אסלי", האייל הזה, האמרגן הצעיר. היא נראתה די מבוגרת ומוזנחת. אולי היא מסוממת וקונה מאנצ'יז, חשבתי. המילה הזו הגעילה אותי. חשתי טעם רע במורד החך כמו חתול שמנסה להקיא כדור שערות. 'אני ואפסי' הייתה מרבה להשתמש במילה הזאת. פרובוקאטורית קטנה.

אלה השלושה שעל דלפק-הזרזירים היו הפרלמנט של המקום. זה ברור. אני כבר הכרתי אותם. לפעמים כשהייתי משייט בקאדילק החדשה שלי בדרום תל אביב, הייתי רואה אחד מהם באחת הפינות של הרצל או לבונטין, מביט לצדדים ומבצע עבירת תנועה עם המונית כדי לאסוף נוסע. רציתי לעצור ולהגיד להם שלום. ממש חשתי יחס אינטימי כלפיהם. ידעתי איזו קבוצת כדורגל כל אחד מהשלושה אוהד ולמי הוא הצביע בבחירות האחרונות.

לפי תנועת הראש והג'סטות בידיים, 'אני ואפסי' שלי נראתה לי מכאן קצת עייפה. לא הייתי משוכנע בזה, אולי ההסתכלות מרחוק או הצפייה בה דרך משקפת הטעו אותי, אבל היא נראתה לי קצת פלגמטית. אולי עישנה משהו, חשבתי.

עכשיו היא הציתה לעצמה סיגריה, ואני ניסיתי לחשוב מתי לעזאזל היא התחילה לעשן? זה היה בכיתה יו"ד אם אינני טועה, כשהיא נתפסה מעשנת בשירותים ורותי שמעה על זה. כשרותי שמעה על זה, היא הגיבה בצורה לא צפויה כלל. נכנסה לחדר שלה, צרחה עליה וקרעה לה את הפוסטרים של "ג'וי דיוויז'ן" וה"סקס פיסטולז" מארון הקיר וגם את גארי ניומן שהיה מרוח על הדלת בגודל טבעי, בחליפה שחורה, עגילי פנינה בתנוכי האוזניים ואודם על השפתיים.

רק בג'ים מוריסון שהיה תלוי מעל המיטה במכנסי ג'ינס צמודים וחגורה עבה הרכוסה אבזם גדול, מבט עמוק וחודר ובלי חולצה, בולע את המיקרופון בהופעה חיה – רק בו רותי לא נגעה. בדיעבד אמרה לי 'אני ואפסי' שאימא לא נגעה בג'ים מוריסון כי היא עצמה העריצה אותו בצעירותה. ידעתי את זה, אבל לא חשבתי לקשר בין הדברים. עכשיו זה נראה לי כל כך הגיוני. חכמה ה'אני ואפסי' הזאת.

את כל הפוסטרים האחרים רותי קרעה לחתיכות קטנות. 'אני ואפסי' לא ציפתה לתגובה הרדיקלית הזאת, ודאי שלא מאימא שלה. הרי גם היא הייתה אמנית. הייתה ברית ביניהן נגד אבא. מה קורה כאן? נחרה בבוז ושעטה במורד המדרגות אל החצר, התניעה את הטוסטוס שלה מבלי לשאול אף אחד אם מותר לה או לא וחתכה לכיוון החברים.

היא נעלמה ליומיים ורותי כמעט השתגעה. מובן מאליו שאני הייתי אשם בכול. האדישות שלי, הרפיון שלי, זה שהייתי צריך להישאר בעצם רווק ורק במקרה הקמתי משפחה – כל זה שוב צף ועלה על פני השטח. הנאום המוכר. רותי כל כך כעסה על כך ש'אני ואפסי' התחילה לעשן, שהיא הלכה ליועצת ולמחנכת ויחד הן טיכסו עצה כיצד לאלף את הסוררת.

'אני ואפסי' צוותה על ידי היועצת והמחנכת להכין עבודה על סרטן הריאות. העבודה כללה: קריאת חומר תיאורטי, הצגת תמונות, ראיונות עם חולים, עם רופאים, הכול. היא עשתה את זה ברוב עניין. הייתי המום מהתמונות שהתרוצצו בבית באותה תקופה. זוועות אמיתיות. אבל 'אני ואפסי' כמו לעשות דווקא, סיימה את העבודה בהצטיינות יתרה כאילו הייתה מאז ומעולם התלמידה הכי טובה בכיתה והמשיכה לעשן בכיף, רק בהיחבא, מבלי שאימא תדע. לא הבנתי למה היא, המרדנית הגדולה, נכנעה קצת לרותי. יכול מאוד להיות שהיא לא רצתה לפתוח חזית נוספת מלבד החזית שהתנהלה מולי.

יום אחד היא פגשה אותי בחניה של הבית, בדיוק עמדתי לצאת. היא עמדה מולי עם המבט היפה הזה שלה, השיער החלק נופל על העיניים הקצת-מלוכסנות, השפתיים הבשרניות על הרווח הקטן בין השיניים, שְפַנִּית כזאת ופתיינית ואמרה: "אני שומעת את עצמי נושמת." בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה. "אני שוכבת בלילה בחדר לבד ושומעת את עצמי נושמת," היא חזרה. "זה לא קרה לי אף פעם. בימים האחרונים זה מתגבר. שקט, רק הצרצרים מן הגינה נשמעים והנשימות שלי. אני חושבת שזה בגלל הסיגריות. בעצם, אני בטוחה שזה בגלל הסיגריות. אני מפסיקה לעשן." היא אמרה בהחלטיות, כמו שהחליטה כפגית לחיות ויהי-מה.

זה החזיק מעמד בדיוק שנה. אולי קצת יותר. כשכולם התגייסו והיא לא הלכה לצבא, ראיתי אותה יושבת יום אחד בשינקין ב"ברווז", מעשנת כמו קטר ומפטפטת עם אחד החברים שלה. היו לה בעיקר חברים, בנים. בנות היא די שנאה. משהו בהן דחה אותה, והיא שלטה בכל החברים והידידים הזכרים שהיו לה ביד רמה. פלסטלינה היא עשתה מהם. כשראיתי אותה מעשנת בשרשרת ומקשיבה ליזיז ההוא, כפי שהיא כינתה אותם, אני חושב שאז נפל לי האסימון. בפעם הראשונה הבנתי באמת ש'אני ואפסי' בעצם מועדת לפורענות, שאין כאן סתם מרד נעורים אלא בעיה אמיתית; שהיא חזקה מאוד, אבל בכיוון הלא הנכון. חזקה להכעיס. נראה שכבר אז זה היה מאוחר מדי, כמו שרותי אומרת, כי יש לה אישיות עוצמתית ואגרסיבית שהולכת על הקצה.

שמעתי כעת את קולו של אחד הנהגים שאמר: "מה יצא היום בלוטו?" שתיקה. "אתה זוכר ת'מספרים?"

"לא יודע, לא מילאתי," ענה השני.

"רגע, יש לי פה." אמר השלישי. מרחוק הוא נראה לי כמי שמוציא בלאות איזה צעטאלע מהכיס, כאילו כל העולם הטריח אותו לעשות את זה. "חמש, שש, תשע, עשרים ואחד, עשרים וארבע, עשרים ושמונה, והמספר החזק – שתיים."

"אתה לא עושה את זה טוב." אמר הראשון, "תגיד את זה יפה כזה כמו זאת עם הקוקו בטלוויזיה. הכוסית הזאת, נו,"

"עירית ענבי." אמר השני.

"ענבי, תפוחי, צימוקי, ססססאֶמוֹ, אני יודע. תגיד את זה יפה כמוה: והמספר החזק הוא שתיים. ברכות לזוכים בהגרלת…"

"עזוב אותך אבי, רד ממני," אמר השלישי לראשון.

"אתם משעממים לי את התחת." שמעתי כעת את הקול המתנשא והנשי של 'אני ואפסי'. "בורגנים קטנים בשקל. זה מה שאתם. על אדורנו שמעתם בכלל?"

"מה זה?!" שאל הראשון, זה שקראו לו אבי.

"זה לא מה זה, זה מי זה. אדורנו. תיאודור אדורנו. פילוסוף גרמני ממוצא יהודי שדיבר על התודעה הכוזבת שלך, או במילים פשוטות איך אתה מולך שולל על ידי כל מיני הסחות דעת ממסדיות קפיטליסטיות ומתרחק מהרצונות שלך האמיתיים. מה זה הפיס הזה. הנה אני מוכרת אותו פה בפיצוצייה, אז מה. זאת תעשיית אשליות, מישהו מרוויח הון וכל השאר נעשים יותר עניים וחולמים. כולם מפסידים ואחד מרוויח."

"באמת? אז תגידי לאדורנו הזה שלך שהוא טועה ובגדול."

"הוא כבר מת."

"זה לא עושה אותו יותר צודק," אמר אבי. "מפעל הפיס מקים כל מיני גופים ציבוריים למען הקהילה והוא אפילו תומך בעולם האמנות המחורבן שלך. אם זה לא קהילה אז מה כן?" ראיתי אותו מכאן קם מדלפק הזרזירים ופונה לעבר 'אני ואפסי'.

"לא שכנעת אותי, אבי. אתה ניזון מהסרטונים של מפעל הפיס בטלוויזיה. אם תיקח נייר ועיפרון ותעשה חשבון סופי, בשורה תחתונה, בסוף היום, אם היינו מחלקים בינינו כולנו את הסכום שכל אחד ואחד משקיע בפיס, היית רואה שהיינו מרוויחים יותר."

"עזבי זה לא ריאלי," אמר הנהג השני.

"עזוב אותך אֵלִי, היא עוד ילדה, מה היא מבינה," אמר אבי וחזר והתיישב בין השניים. ואז שלושתם פתאום פצחו בשיר של עוזי פוקס:

"את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת, את מה ששתי עינייך מבקשוווות. את עדיין ילדה, את ודאי לא יודעת את מה ששתי ידייך מחפשות," ופרצו בצחוק ו'אני ואפסי' איתם.

נזכרתי בעוזי פוקס ואיך בשנות השבעים הפקתי את המופע שלו וחשבתי לעצמי איזה מרחק עצום בעצם יש בין הילדה בשיר הזה ל'אני ואפסי', מרחק של שנות אור, והרגשתי כאילו מישהו תקע לי בלב חץ קטן של קליעה למטרה.

ניגבתי את העיניים במטפחת האף והרמתי את המשקפת כדי לראות טוב יותר מה מתרחש שם. הג'ינג'ית המוזנחת עם הטרנינג הדהוי ניגשה לקופה. היא קנתה במאתיים שמונים שקל כולל סיגריות. שני הגולשים מיהרו להסתלק משם אחריה. הומואים, חשבתי לעצמי. הם בטוח הומואים.

הכושי התקרב אל 'אני ואפסי'. לפי תנועות הגוף הוא נראה עייף. היא רכנה לעברו. הוא מצד אחד של הדלפק והיא מהצד השני, והם התנשקו ארוכות לקול שריקות הנהגים הבהמות. הכושי שעשה את שלו, אמר לכולם שלום, יצא מהפיצוצייה וחתך לכיוון הדירה. עוג מלך הבשן.

עכשיו יכולתי לראות בבירור את שלושת נהגי המוניות העייפים יושבים על דלפק הזרזירים. שלושה בקבוקי בירה הורמו בבת אחת והצווארים בעקבותיהם. נשמע גרפץ נורא בקאדילק. "איכס," פלטתי.

"הלו מיכה," אמר זה שכנראה קראו לו אֵלִי, "הלו בזהירות! עוד מעט תקיא עלינו פה את כל הארוחת צהריים שלך."

"סליחה," אמר מיכה ששתק עד עכשיו, "ברח לי. בוא'נה אני מסיע עכשיו תיירים ובאות לי נסיעות יפות. אבי, אני מגרזן אותם חופשי. אני המום מזה שהם לא מפחדים לבוא לפה עם כל הפיגועים והערבוצ'ים. יש לך בים על הטיילת מה שתרצה: צרפתים, גרמנים, אנגלים, ספרדים, עבודה כמו זבל, כמו חול. והצעירים, כמה הם מוציאים על הבנות הישראליות שלנו. השרלילות האלה רק מחפשות תיירים, ואם הוא יהודי הן ישר רואות חתונה באופק."

תפס דַּבֶּרֶת, המיכה הזה, אני חושב לעצמי באוטו ומרים את הממחטה, וִיש אחד על המצח ושניים על קצות הפה. עד עכשיו שתק כמו דג ועכשיו התחיל לדבר אוטוסטראדה.

"אבי, אתה יודע כמה ציידות-גברים מסתובבות ברחוב הירקון ועל הטיילת? איס מאללה עליכ!"

"עזוב אותך," זה אבי. "אתה תמיד מדבר ומדבר, אפשר לחשוב שקנית וילה בסביון מהמונית. תאמין לי, אם הייתה לי הזדמנות לנסוע לאח שלי באמריקה, הייתי לוקח את הרגליים שלי ועף מפה עוד היום. עובד נהג בניו יורק או בלוס אנג'לס. עם הערבוצ'ים הכלבים האלה, אין לנו שום עתיד."

"אבי מותק, באמריקה צריך להיות חכמים. לא טמבלים כמוך, בנאדם." זה כנראה אלי, כי זה לא מיכה ואת הקול הזה לא שמעתי מזמן.

"באמת תודה רבה לך. תודה רבה בשביל הקומפלימנט," אמר אבי.

"אבל הוא צודק, אבי," אמר מיכה, "אפשר לחשוב שהם יושבים שם ומחכים רק לך."

נשענתי לאחור ועצמתי עיניים.

"הכי פשוט זה לזרוק הכול על הערבים, אבל בּיני ובּיינַכָּה, זה שאין לך מספיק עבודה, זה לא בגלל הערבוצ'ים. זה כי הראש שלך קלבסה ולא למדת כלום."

"התחלת עם הדיבורים של השמאלני," אמר אבי.

"הופה-הופה-הופה הגזרה מתחממת," אמר אלי.

"אתה ואבי ביחד, אין לכם השכלה בשקל," אמר מיכה, "אם נשים ת'מוחות שלכם בציפור היא תעוף ברוורס."

"עזוב אותך, זה פוליטיקה. לא ניכנס לזה. אתה לא רואה ש'אני ואפסי' נרדמת." אמר אבי.

איך ששמעתי 'אני ואפסי' התעוררתי. נדרכתי ולקחתי שוב את המשקפת ליד.

"אני דווקא כן ייכנס לזה, ככה בא לי," אמר מיכה השמאלני, "אתם אפילו לא יודעים מה זה גלובליזציה, שוק אירופי משותף – העיקר אתם כל שעה שומעים חדשות."

"אל תתנשא, זַבְּל!" אמר אלי.

"עזוב אותו," אמר אבי, "זה פוליטיקה. בוא נרד מזה. לא בא לי לדבר על פוליטיקה."

כמעט נרדמתי עם המשקפת ביד.

"תאמין לי," אמר אלי, "רק בּיבּי יודע לטפל בהם. רק הוא."

"כן, הם משקשקים מהבּיבּיש'ך." נחר מיכה השמאלני בבוז, "איך שהם רואים את החרצוף הזה הם זוחלים חזרה למחילות שלהם."

שוב התרוממו הבקבוקים ובעקבותיהם הצווארים.

"השיחה הזאת לא הולכת לשום מקום." אמר אלי.

"לא יודע מה עם השיחה הזאת, אבל אני עוד מעט הולך הביתה," אמר אבי בקול כבד. "סוגר שתים עשרה שעות על ההגה וחותך הביתה. מחר, עוד יום. אתם יודעים מה העינוי הגדול במונית, הבאסה הגדולה זה המעבר מהאור לצל ומהצל לאור במשך היום. אתה נוסע ואחרי שש שעות שאתה זז ברונדלים בעיר הזאת ולפעמים עושה הדבקות, אתה כבר על טייס אוטומטי. אני בכל אופן כבר לא שומע ולא רואה את הנוסעים. לא מעניין אותי כלום."

"עזוב אותך, אבי, רק הרוסים עושים כאן כסף," אמר אלי.

"מה רע ברוסים?" שאל מיכה השמאלני והוסיף, "הרבה כבוד הביאו לנו אלה. דיללו קצת את הצבע. הם הטרפנטין לטמפרמנט של מרוקאים כמוך."

"אפשר לחשוב שאבא שלך בא מברלין," אמר אבי, "כולו רומני מסריח מאיזה חור."

מיכה השמאלני צחק.

"בכל אופן," אמר אלי, "נראה לי שאצל הרוסיות זה תחביב," אמר אלי.

"מה?" שאל אבי.

"אתה יודע, להזדיין," לחש אלי. "יש להן את הקטע הזה שהן מחפשות כל הזמן מאהב מהצד, בעיקר הנשואות שמשעמם להן. הן מחפשות איזה שוגר דדי מהצד שיתחזק אותן. אני רואה אותן יוצאות מהמלונות הזולים ליד הים ואפילו היוקרתיים. כל הזמן. חביבי, זה לא זונות, אלה נשים שמחפשות. הן מספרות לי במונית בדיוק איך היה ומה היה."

"מה שהורג אותי," אמר מיכה השמאלני, "זה שזה קורה תמיד רק לך. לפעמים נדמה לי שאנחנו לא עובדים באותו מקצוע."

חשבתי על 'אני ואפסי' שהקשיבה שם לשיחה הזאת בדיוק כמוני והרהרתי בכך שלפעמים נדמה לי שהיא ואני לא גרנו באותו בית כל השנים האלה.

"בחייאת, אם לא היית רודף כל היום אחרי הנסיעות בפתקים, גם לך העיניים היו נפתחות."

"אתם פשוט גרועים ביותר!" נשמע קולה הרועם של 'אני ואפסי' בחלל הקאדילק. זהו זה, חשבתי לעצמי, זה נס שהיא שתקה עד השלב הזה. עכשיו היא תישא קולה ברמה ותאמר את דברה. הם אבודים.

"אתם פשוט משעממים ת'תחת. כל אחד הביא מהרחוב ערימה של קלישאות ועכשיו אתם יושבים פה ומזיינים לי ת'שכל. קודחים לי במוח."

"את רוצה סיפור, בובה?" שאל אבי בקול מפלרטט, "אז תקשיבי משהו מהחיים שרק שלשום ראיתי, שככה אני יחיה. ראיתי מוות מול העיניים:

"אני שותף-סמוי במזנון של עיריית תל אביב, ששששששש, אל תגלו לאף אחד. שמתי שם את הכסף בשביל אח שלי השני, לא זה שבאמריקה, שיהיה לו מה לעשות אחרי שפיטרו אותו מהעבודה. הוא לא יודע להיות עצמאי בכלל, אז אני עוזר לו. כל בוקר אני נוסע לכרמל לקנות בשבילו בשר חם, טרי, שניצלים בקילו מסוף השוק. יש שם אחד חיים עם קול צרוד כמו של תרנגול. זה טיפוס עצבני. עוטף לך את השניצלים במהירות וקושר את הניילון בצ'יק. אם אתה מבקש ממנו לדפוק אותם יותר דק, הוא יעשה לך פרצוף אללה יוסתּוּר ולהקתו, כאילו הוא הולך לשים לך את הפטיש של השניצל בראש. ואני ראיתי אותו חותך את דוד מהכלי בית והחומרי ניקוי. אתם זוכרים את דוד? המקום של הכלי בית והחומרי ניקוי היה של אבא שלו. והוא, דוד, כולו היה פורץ לדירות."

"גנב קטן." אמר אלי.

"גם היה משתמש." הוסיף מיכה.

"נכון. והוא קיבל שנתיים בפנים. טוב, אז כשהוא היה בפנים איזה נשמה טובה לחשה לו על האוזן שהשרלילה שלו אילאנית נטחנת עם חיים מהבשר. בוא נגיד בַּקטנה שדוד לא היה מבסוט מזה.

"יום אחרי שהוא יצא מהכלא הוא בא בבוקר עם אבא שלו לחנות, לעבוד. איזה לעבוד ואיזה נעליים, חצה את הכביש כמו אַכּבַּר גבר ונעמד מול הדוכנים של חיים מהבשר וצעק לו: 'שמעתי שאתה מתעסק עם החברה שלי, אה? היה לך טוב לזיין את אילאנית, אה? תגיד את השם של מי היא צעקה שהכנסת לה, אה?'

"חיים לא ענה לו. רק עמד שם והסתכל עליו. הוא הסתכל על דוד ומדד אותו מלמעלה למטה. כוסאוחתו, זה העלה לדוד עוד יותר את הדם לראש והוא הוציא סכין. לא יודע מאיפה הוא הגריל ת'דבר הזה, אבל זה היה רק אולר, לא משהו רציני.

"טוב, איך שהוא מוציא את הסכין לחיים נשרף הפיוז הוא רץ לדוכנים מאחורה של החנות והוציא סכין-מטבחים ככה."

מרחוק ראיתי את אבי פורש את ידיו.

"זאת כבר לא הייתה סכין, זאת הייתה חרב. בכל אופן חיים יצא בריצה מהחנות, הפנים שלו כמו של שטן, עבר מסביב לדוכנים וניגש לדוד שעמד בדיוק באמצע הרחוב בין שתי המדרכות, על הכביש. רק חתך אחד של הסכין הזה וזהו. לאורך הבטן דרך החולצה. לא היה שם שום קרב סכינים ושום נעליים. אללה יוסתור! דוד הספיק להגיע עד למדרכה בצד של החנות של אבא שלו והתיישב שם, מחזיק את הבטן שלו כשהמעיים שלו מנסים כל הזמן לברוח לו בין האצבעות."

"איכס אבי…" אמר מיכה.

גם אני הרגשתי רע וטפחתי קלות על המצח ועל הלחיים עם מטפחת האף כדי להירגע. שמתי לב שידי השנייה אחזה בבטני. התחשק לי להקיא.

"הוא היה כולו כחול. פשוט ישב שם וניסה לשמור את המעיים שלו בתוך הבטן שלו. אני חושב שחיים היה בשוק. אני לא חושב שהוא התכוון לעשות את זה, אבל זה שדוד הוציא סכין זה הביא לו ת'תלתלים. אפילו שזה היה סכין קטן, שום דבר, אולר. בכל אופן, הייתי שני מטר ממנו. הוא עצמו נראה חיוור. הוא הסתכל על דוד שניסה לשמור את המעיים שלו בפנים וזה יצא לו כל הזמן."

"בוא'נה אבי תפסיק כבר עם זה." אמר מיכה השמאלני, "זה מגעיל!"

פתחתי את הדלת של הקאדילק והקאתי סמוך למדרכה.

"וחיים התיישב לידו וניסה לעזור לו. באימאשְלי, שאני ימות פה אם אני משקר. התיישב לידו וניסה להכניס לו בחזרה את המעיים למקום כי הוא מבין בבשר.

ראיתי מישהו רץ החוצה מהפיצוצייה. כנראה זה היה מיכה.

"ישב חיים על המדרכה ליד דוד, הידיים שלו רעדו והוא התאמץ לדחוף ת'מעיים של דוד בחזרה למקום, כמו אחד שדוחף הרבה כביסה למכונה ולא הולך לו וחלק ממנה נופל על הארץ ונשפך לצדדים."

"אתה יכול להפסיק עם החזרה הזאת על הדברים. מיכה כבר יצא וכמו שאתה רואה עלינו זה משפיע אחרת," אמר אלי והתכוון אליו ול'אני ואפסי'.

"בכל אופן," המשיך אבי, "מישהו הזמין אמבולנס והמשטרה הייתה תיק-תק במקום. דוד היה כמעט מת כשהאמבולנס בא ולקח אותו. אבל חיים לא אמר מילה. רק עמד שם והשוטר איזק אותו, שם לו יד על הראש כמו לילד קטן שעשה טעות, והכניס אותו לתוך הניידת."

השתררה שתיקה לא נעימה בפיצוצייה. אלי ניסה לשבור אותה.

"אז מה אנחנו לומדים מהסיפור הזה, אבי, מה התכל'ס?"

"שלפעמים טעות קטנה יכולה להוביל לאסון גדול. שנייה אחת של חוסר תשומת לב ואתה לוקח איתך חיים שלמים לכל החיים. על הכביש זה קורה כל הזמן. גם אוטו כמו סכין, זה כלי רצח. אתה אחראי לכל דבר שקורה לך. יש לך חלק. אם אתה לא נמצא במקום וחושב לפני מעשה, אתה עלול לפספס את הרגע של התיקון שלך, ואז חביבי אתה יכול לנסות להחזיר את המעיים למקום עד מחר, אבל המעשה כבר נעשה. עכשיו לך תקן את זה. בשיעורי הקבלה שאני התחלתי לקחת לימדו אותנו שקוראים לזה ביהדות: מעוות לא יוכל לתקון."

"אני דווקא חושב שיש לי מסקנה אחרת מהסיפור הזה," אמר אלי.

"כן מה?" שאל אבי.

"אתה שוכח שהסיבה האמיתית לכל הסמטוכה הייתה אילאנית, לא?"

"כן."

"אז המסקנה שלי היא: נשים – נחשים," סיכם אלי את הסיפור.

"והמסקנה שלי היא: גברים – מטומטמים," שמעתי את 'אני ואפסי' סוגרת את העניין כמו שהיא רצתה. ביד היא עשתה תנועה למיכה השמאלני להיכנס בחזרה לפיצוצייה. "גברים – מטומטמים, אבל לפחות הסיפור הזה היה מעניין."

 

 

 

 

7.

"כשהנדנדה בגן מאיר/ קטנה עליך דע לך/ שהגיע זמן ללבוש/ מדים: בית-ספר/ צה"ל/ עבודה/ חיים.// ובשעות הצהריים המאוחרות/ הם באים אחד אחד בעניבות/ ומנסים לעלות ברגליים שעירות/ ונתקלים ונחבטים/ ונחבטים ונתקלים/ בקרש המאיים/ ועדיין איש לא הצליח/ לעלות." (מתוף הפזמון "ביעף" בביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון, "דאבל סטורם" בתל אביב).

 

"אבי, בוא צא שנייה, תראה מה יש לי פה באוטו." מיכה השמאלני התפרץ מתנשף כולו לתוך הפיצוצייה. "בוא, אתה חייב לראות את זה, בוא גם אתה," הוא אמר כנראה לאלי.

ישבתי בשקט בלילה הלח מול הפיצוצייה שבה עבדה 'אני ואפסי' והבטתי במתרחש. חשבתי לעצמי, זו הוויה בלעדיי. את המילה הזאת לקחתי מ'אני ואפסי'. הייתה תקופה שהיא השתמשה בה לעתים תכופות. כנראה לקחה אותה מתוך ספרי הפילוסופיה שקראה. כל כך התגעגעתי אליה, והיא לא רצתה לדבר איתי. כשניסיתי להתקשר פעם אחת לפני כמה חודשים, צרחה עליי, שאם אעז להתקשר עוד פעם אחת למספר הזה, כלומר לדירה שלה בפלורנטין, היא תצלצל לאימא לסטודיו ותספר לה הכול, אבל הכול. שאני הולך לזונות במלונות ושהיא עצמה עבדה כזונה ושאנחנו נפגשנו בנסיבות האלה. "אתה שומע אותי? אני לא יסתום את הפה, אתה שומע?" וניתקה.

כעת שלושת הנהגים פרצו החוצה וניגשו למונית מרצדס לבנה. השעה הייתה שתיים ושלושים לפנות בוקר והם סבבו את האוטו. הרמתי את המשקפת והבטתי בהם. אחר כך הסטתי אותה קצת. 'אני ואפסי' נשארה לשבת בפינתה בחנות. היא נראתה לי בודדה כל כך בתוך הכרך המצ'וקמק הזה – תל אביב. התחשק לי כל כך לצאת מהקאדילק וללטף אותה. אימצתי את עיניי בחושך ויישרתי את הגב. הרמתי את הממחטה והעברתי וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. אני צריך לקנות לעצמי ממחטה חדשה, אמרתי, אבל ידעתי שאדחה זאת שוב ושוב בגלל האינטימיות של ריח הגוף שעלה ממנה. להיפרד ממנה היה בשבילי כמו להיפרד מעצמי. פתחתי חלון כדי לשמוע את הנהגים מדברים ביניהם Live.

"המשורר השמן והמסריח הזה נתקע לי פה במונית." אמר מיכה.

"מסְתומֶרֶת נתקע?" שאל אבי.

"הוא שיכור לגמרי הכלב הזה. שר כמה שירים בגרמנית ונרדם לי במושב האחורי. עכשיו לך תזיז ת'טונה הזאת. אני צריך כאן עזרה. תאמינו לי, חשבתי בהתחלה, כמו כל ערב, לנעול את המונית מתחת לבית שלי. לקחת את הכסף הקטן, להשאיר לו חלון פתוח שינשום, או לא, מצדי שייחנק ושיישן עד הבוקר במונית. אבל אז תפסתי פחד שהוא באמת ימות לי בלילה במונית ואני יסתבך.

"האפס הזה בלבל לי ת'מוח על כל מיני סופרים ומשוררים שאני לא מכיר ולא רוצה להכיר, ואז מלמל משהו ונרדם. הוא שיכור וכבד שחבל על הזמן ואי אפשר להוציא אותו מהטקסי."

"ניסיתָ?" שאל אלי.

"ניסיתי לדחוף אותו החוצה, אבל הוא כמו שק מלט, לא זז."

ואז לפתע שלושתם פרצו בצחוק היסטרי.

"תשמע איך הוא נוחר, התיש הזָקֵן הזה. והזָקָן עולה ויורד לפי קצב הנחירות." מיכה התנשף.

"תראה, תראה," אמר אבי, "תראה איך אתה מזיע."

"תנסה אתה לדחוף מאתיים קילו החוצה מהמונית. פלא בכלל שהוא הצליח להיכנס לכאן, אריה רן."

ושוב הם פרצו בצחוק היסטרי.

"מה אנחנו צוחקים," אמר מיכה השמאלני אחרי שהם נרגעו קצת מגל הצחוק שפקד אותם, "הסמרטוט הזה הוא חתן פרס ישראל."

"אתה רציני?" אמר אלי.

"הנה ככה אנחנו נראים. זה הפרצוף האמיתי שלנו." אמר אבי, "בא לי לשים לו בוקס לשמאלני הזה. שיתעורר."

"תגיד, מיכה," אמר אלי, "אם נצליח להוציא לך את הפקק הזה מהאוטו. גם אנחנו נקבל פרס ישראל?"

ושוב הם פרצו בצחוק היסטרי.

האמת, גם אני התעוררתי. הכרתי את אריה רן היטב מהעבודה כיבואמן ואמרגן ומהקשר שהיה לי לאקו"ם. זה היה נכון. אריה רן באמת היה חתן פרס ישראל ורבים משיריו הולחנו ונלמדו בבית הספר. שנים על גבי שנים דחה את קבלת פרס ישראל בנימוק המכריע שהמדינה שלנו היא יודו-נאצית או משהו כזה, ואנחנו הטמבלים רק חיכינו להזדמנות שהוא ייאות לקבל את הפרס. אבל עם כל זה, לבן זונה השיכור הזה היו שירים יפים. כעת היה סרוח במונית ואי אפשר היה להזיז אותו. אבל לפחות היה קצת אקשן.

אבי ומיכה השמאלני פתחו את הדלת שמנגד וניסו לדחוף את גופו השמן של המשורר החוצה מהמונית, ואילו אלי ניסה למשוך אותו בידיים מהצד שבו הוא ישב. נאדא. לא כלום. "לא זז הרוורס," נאנח אלי בקול רם. התיש השמן והזקן נשאר תקוע במונית כאילו היה חלק אינטגראלי ממנה.

"וואללה הוא שוקל המון," אמר אבי.

"זה חרא זה." אמר אלי, "מאלה שישבו ב'כסית' ובלבלו לכולם את המוח כשאחרים הקימו פה את המדינה, סתם שמאלן מסריח שחושב את עצמו. יאללה, יאללה, בו נמשוך את העז הזאת החוצה מהמונית – שתיים-שלוש ו…"

אריה רן נשאר במקומו. תקוע.

עכשיו כשדלתות המונית היו פתוחות לרווחה, יכולתי לראות את זקנו התישי.

"זהו זה. זה הסוף שלי," אמר מיכה בייאוש, "המונית באה קומפלט עם המשורר. אכלתי צינור."

'אני ואפסי' יצאה החוצה, לראות לאן נעלמו השלושה. מייד שקעתי מטה במקום מושבי כדי שבתי לא תבחין בי.

"או שלום לך," אמר מיכה השמאלני במרירות. "את אמנית, זמרת, מלחינה, אולי תדברי עם המפלצת הזאת שתצא מהמונית שלי. אני כבר מוותר על הכסף. רק חסר לי שהוא יתעורר ויקיא במונית. זה הסוף שלי. אכלתי צינור. הריח לא יוצא חודשים."

"רק רגע," אמרה 'אני ואפסי' והביטה לרגע אחורה כי החנות נעזבה בלא השגחה, "זה אריה רן, המשורר."

"כן, אולי תעזרי לנו להוציא את הבחינת בגרות בספרות הזו מהמונית," אמר אלי.

שוב – אבי ומיכה בצד האחד ואלי בצד השני.

אבי: "בקריאה שלי לפי הספירה, תפעלו: 'שתיים שלוש…', מיכה ואבי דחפו, ואלי משך. שום דבר. העז הזקנה נחרה.

"איפה אספת אותו?" שאל אבי, מתנשף ומזיע.

"אנא עארף, בגינת שינקין. חשבתי שזאת נסיעה טובה, הוא שיכור וייתן לי טיפ," אמר מיכה השמאלני.

"קדחת! הקמצן הזה גרוש לא תראה ממנו. אלה טובים בלדבר בבית קפה כשמחיר הלחם עולה בשבע אחוז," אמר אבי.

"יאללה, שמענו כבר את הקלישאות שלכם," אמר מיכה, "תעשו משהו."

"רק רגע," אמרה 'אני ואפסי', "האמת, מצדי שהיוצר המנוון, השיכור והשמן הזה יישאר בתוך המונית שלך לנצח, שייתקע פה הכלב." הקול שלה היה גבוה וחד והיא הביטה בהם בצדודית, בחצי פנים, כמו בסרטי סינמסקופ נראתה בחושך, ארוכה וגבעולית עם הקרחת הקוצנית, כמו סביון אחרי שנשפת עליו. עד כמה הכרתי את המבט הזה, עד כמה היו מוכרות לי הפראזות הללו. התכופפתי עוד יותר ומיששתי את הממחטה. העברתי בחטף וִיש אחד על המצח המזיע ושניים על זוויות הפה. רק שלא תראה אותי, חשבתי. ראיתי אותה מביטה לכיווני. רק שלא תבחין בי כי אז זה סוף הסיפור. שמעתי אותה אומרת:     "יש לי רעיון." היא חזרה לחנות, התעכבה קצת וחזרה עם גיטרה ביד.

גלשתי עוד יותר, כמעט התמזגתי עם המסעד כדי שלא תראה אותי. כבר אין יותר לאן לרדת.

היא התיישבה על הספסל הציבורי, סמוכה כל כך אליי, ועם זאת כל כך רחוקה, והתחילה לנגן שיר שמילותיו המפורסמות היו של אריה רן, הלחן של מתי כספי. הרבה פעמים שמעתי אותה מנגנת את השיר הזה בחדרה. דמעות עלו בעיניי. שלושת הנהגים קפאו במקומם והקשיבו לה. לפתע היא קטעה את השיחה וצעקה לעבר השלושה: "יאללה תדחפו, אני לא אשיר פה את כל הרפרטואר התיכוניסטי הזה כל הלילה. אני צריכה לחזור לחנות."

הם דחפו אותו ומשכו. היא עברה לשיר השני של רן, גם אותו שמעתי אותה לא פעם מנגנת בחדרה, והמשורר לפתע ניעור: "מי זה? מי זה שר את זה… צריך לשלם לי זכויות יוצרים…" הוא מלמל.

אבי אלי ומיכה לא איבדו רגע. זאת הייתה ההזדמנות שלהם. הם דחפו את המשורר החוצה מן המונית, והוא התגלגל כמו שק תפוחי אדמה על המדרכה. "הצילו!" הוא החל לצעוק, "גנבים! תזמינו משטרה. תל אביב, עיר של אלימות."

"אוי, סתום כבר ת'פה." אמר מיכה השמאלני, "נמאס כבר ממך."

"עוד בחיים חייתי." צרח רן בעברית מליצית והתרומם כמו תרנגול מתנדנד למול מיכה. אבל אז הוא שמע את 'אני ואפסי' מנגנת את סוף השיר השני שלו והתרכך כמו חמאה מומסת, דידה כקבצן שיכור אל הספסל וצנח עליו לצידה. אוצר כזה נפלא נפל בחלקו, גם זמרת, גם צעירה – רן היה רודף שמלות, אשמאי זקן. לא פעם אמר בשכרותו למשוררת צעירה שפגש, הייתי רוצה לראות את שדייך… סליחה את שירייך – גם יפה ועוד שרה משיריו. הוא לא ראה אף אחד ממטר. רק הסתודד שם על הספסל עם 'אני ואפסי', כנראה ניסה להרשים, וכל כך הצטערתי שלא יכולתי לשמוע מה אמרו זה לזה, כי פתאום 'אני ואפסי' התכעסה, קמה, אחזה בגיטרה והלכה במרץ לעבר החנות כשהיא אומרת: "בואו, תעזבו את הזבל האנושי הזה, את התת-אדם המסריח הזה, שיחזור לבד ברגל הביתה, או שיישן פה על הספסל." ונהגי המוניות, כמו עדת כלבי רחוב כנועים, פסעו אחרי 'אני ואפסי' במרץ אל תוך החנות.

חיכיתי קצת ויצאתי מן האוטו אוחז בממחטה בידי. חציתי את הכביש ופסעתי לעבר הספסל שעליו ישב אריה רן, רגליו פשוטות, זקנו הקטן בלט ויצר זווית ישרה עם צווארו. ראשו – בכוכבים.

"היי!" אמרתי והתיישבתי לידו.

"מלאך המוות בא לקחתני." אמר בעברית מליצית, צחק וגיהק. הוא הסריח כל כך מאלכוהול שקשה היה לשבת לידו.

"עוד לא." אמרתי. הוא כמובן לא זיהה אותי, אף שהכיר אותי פה ושם מהסצנה ומהתעשייה. ילדים לא היו לו, מתוך בחירה. הרבה פעמים בראיונות איתו הצהיר שאינו רוצה ילדים. אמר: "הדבר הראשון שקורה לי אבא, אני יורה בו במקום". זכרתי את הציטוט הזה כי שנאתי אותו כל כך. אחרי שהתאמצנו להביא את 'אני ואפסי' לעולם, לקרוא דבר פרובוקטיבי ומגעיל שכזה. אבל בפעמים הבודדות שפגשתי אותו באקו"ם או בפרמיירות, אף פעם לא אמרתי לו מילה על זה.

רן מעולם לא נישא. הוא היה גאה שהוא יכול לשכב עם נשים צעירות ממנו בעשרים-שלושים שנה. באחד הראיונות איתו הוא נשאל אם הוא לא פוחד להידבק באיידס, אז הוא אמר שהוא מזיין במהירות על-נגיפית.

פעם אחת היינו נוכחים באיזה אירוע ואחד השחקנים הידועים שלנו סיפר לרן שנולדו לו תאומים. אני עמדתי ליד השניים והקשבתי לשיחה. השחקן שאל את אריה רן אם יש לו שם מתאים לתאומים שנולדו, והאיש הגס הזה אמר "כן," ופניו אורו, "תקרא להם איום ונורא. זה שם נפלא. איום ונורא." השחקן נעלב. לרגע ראו על פניו שהוא נבוך, אבל אז כנראה נפל לו האסימון והוא נזכר שמדובר באריה רן שמותר לו הכול, ופרץ בצחוק מעושה ומִרפק אותי שאצטרף. כזה היה אריה רן, מבריק, אבל חרא של בנאדם.

היה נדמה לי שהוא נרדם, אבל אז הוא כופף את ראשו והקיא למרגלות הספסל. ריח חמוץ עלה באפי וחשבתי כבר להסתלק מן המקום. עמדתי לקום. לפתע הוא קפץ ואחז בחולצה שלי: "אל תלך, בבקשה אל תלך. הקשב! אולי כבוד השליח יכול לקחת את החבילה הזו לבית הדואר!" והוא הכה בשני אגרופיו הקפוצים על החזה שלו. "מרגלית יקרה אנוכי שיש להתהדר בה. ייקח נא אותה, אותי, אותנו… לכספת."

התחלתי להתעייף מכל הדימויים. אמרתי: אני אקח אותך הביתה, בתנאי שתגיד לי מה אמרת לבחורה הזאת שישבה קודם במקום שלי."

"איזו בחורה?" שאל רן שהיה שיכור כלוט.

"זאת שישבה כאן על הספסל עם הגיטרה." אמרתי והרמתי את הממחטה, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. "זאת ששרה את השירים שלך. למה היא קמה פתאום מרוגזת כל כך והלכה?"

"אה זאת, היה נדמה לי שהיא דומה לאיזו נפקנית שכבנית שהכרתי דרך איזה משרד ליווי והייתי בועלה מעת לעת תמורת זוזים קמעה. שאלתיה אם היא הנערה, אבל היא סירבה לענות. קמה והלכה לה. לך דע." הרגשתי שהדם עולה לראשי. "זאת השכבנית הייתה מצעקת ומצווחת בקול כשהייתה באה לידי סיפוק, עד שפחדתי שהשכנים בקומות השונות ייצאו ויתלוננו. אתה יודע, בכל זאת, אני אדם מכובד."

"שכבת איתה אצלך בבית?" שאלתי והרגשתי את הנמלים בכל הגוף.

"אצלי בבית, כן. לשם אני רוצה שהשליח ייקח אותי. את משימתו יבצע נא. אבל אישה כזאת," אמר המשורר בהנאה ופניו חולמות, "אישה כזאת, כאן, במקום, על הספסל, הייתי בועלה ושותה אחר כך כוס תה עם קוניאק בהנאה…" המשורר קרץ לי בשובבות שטנית.

אגרפתי את ידי וכרכתי סביבה את מטפחת האף המשובצת שלי, והורדתי בוקס כזה לזקן התיש של אריה רן. הוא לא הספיק לומר דבר רק "אוהווו," עמום שכזה. כפות ידיו העבות קפצו אל סנטרו ואחר נפל כמו שק תפוחי אדמה ענק עם הפנים על המדרכה. גופו הענק שרוע לאורך הספסל, ככלב השב אל קיאו, מתגולל כהומלס. קמתי, חציתי את הכביש ופסעתי במהירות לעבר הקאדילק. כולי פקעת עצבים. אבל אז במחצית הדרך, התחרטתי. חזרתי למדרכה אל גופו הסרוח של רן ובעטתי בבטנו פעמיים מבלי להפוך אותו.

 

ביום שישי ישבתי בקאדילק שלי בשכונת פלורנטין מול הדירה של 'אני ואפסי' וחיכיתי. היא לא יצאה בבוקר מהבית. קניתי לעצמי עיתון סופשבוע רוחבי ועבה של "מעריב". בעמוד הראשון צולם אריה רן, לסתו שבורה, עטופה בתחבושת והוא מחייך חיוך אווילי חסר שיניים. גופו השמן היה נתון בתוך חלוק ענק של בית החולים "איכילוב". ולשון ההפניה לכתבה הייתה:

"המשורר אריה רן, חתן פרס ישראל ומי שחתום על שירים רבים ויפים המוכרים לנו כל כך, נמצא לפני שלושה ימים סמוך לספסל ציבורי בשכונת פלורנטין. הוא היה שיכור כלוט. לטענתו נפל ונחבל, אבל המשטרה בודקת את האפשרות שכנראה הוכה. לסתו נשברה, שיניו פוזרו לכל עבר, ובבטנו נתגלו חבלות שגרמו לקריעות של איברים פנימיים. הוא הובהל לטיפול נמרץ ומשם לחדר הניתוחים ונותח במשך שש שעות בשל אובדן דם. כעת מצבו יציב והוא מתלוצץ עם רופאיו. לכתבתנו לענייני תרבות, סתיו בן לוי, אמר רן: 'ידעתי שתל אביב היא עיר בלי הפסקה, אבל לא תיארתי לי שהיא הפסקה בלי עיר. איבדנו את המרחב האינטימי שלנו. אנחנו כרך מנוול כמו ברלין או ניו יורק."

הייתי צריך להרוג אותו, חשבתי לעצמי והעברתי את הממחטה שלי על קצות הפה כדי לסלק את הרוק התפל. פשוט לפצח לבן זונה את הגולגולת עם איזה ברזל חלוד. אבל לא עשיתי את העבודה עד הסוף, וחבל.

לפתע הופיעו שתי ניידות מקצה הרחוב. אחת רגילה והשנייה נראתה כמו כלוב, מעין טנדר מסורג. זה הסוף שלי, חשבתי, עלו עליי. מעולם לא הייתי בשום מעצר ובשום חקירה. אבוי לאותה הבושה. אין דבר. איך אומרים, תמיד יש פעם ראשונה. התחלתי להזיע בתוך הרכב הממוזג: וִיש אחד על המצח ושניים על קצות הפה.

חמישה שוטרים ירדו מהרכבים: שניים מהניידת הרגילה, שוטר ושוטרת, ושלושה גברתנים בבגדים אזרחיים מן הטנדר המסורג. הם חלפו על פניי ונכנסו לבית הדירות שבו התגוררה 'אני ואפסי'. נשמתי לרגע לרווחה, אבל בשנייה נעשיתי שוב מודאג. מה יש להם לחפש שם? מהבית עלו צעקות וקולות עמומים ושוב צעקות באנגלית ובעברית, ואחר כך ראיתי את הגאנאי מגיח מחדר המדרגות וחמשת השוטרים מקיפים אותו ואחריהם 'אני ואפסי' והכלבה הגמדית. הייתה היסטריה מוחלטת והכלבה רצה בין הרגליים של כולם. פתחתי קצת את החלון כדי לשמוע והרמתי את המשקפת לעבר עיניי.

"תעזבו אותו," היא לא התאפקה וצעקה עליהם, "נאצים בכחול, אֶס אֶס, שטאזי, אֶן קָה וֶה דֶה, תעזבו אותו." הם הסתכלו עליה כמו על משוגעת, לא הבינו מה היא אומרת.

"גיברת, תירגעי כי אני אעצור גם אותך על התחצפות לשוטר ועל הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, תַּרגיעי." אמר אחד הגברתנים בבגדים האזרחיים.

"Let me go. I got papers. I can show you. I didn't do any harm to anybody. I just work here. Leave me alone." הוא שלף קבוצת ניירות מקומטים מכיס החולצה ופשט את ידו לעבר השוטרת. אולי חשב שאצלה יזכה ליותר רחמים. היא עיינה במסמכים המצ'וקמקים. היה רגע של שקט שלפני הסערה. אפילו הכלבה הקטנה התיישבה על עכוזה והמתינה.

"No good." אמרה לשוטר השני במדים, "These papers are trash. They're good for nothing. Take a look."  השניים הציצו ביחד במסמכים וראשיהם נגעו זה בזה כזוג אוהבים "No good." חזר השוטר במדים ואמר.

"Come with us. You have no choice" אמר הגברתן השני בבגדים האזרחיים.

ראיתי את 'אני ואפסי' עושה איזה סימן קטן בעיניים הממזריות שלה לעבר הגאנאי הענק, ולפתע הוא פרץ בריצה מטורפת לעבר קצה הרחוב. הוא הגיע בדיוק עד אמצעו כי שלושת הגברתנים השיגו אותו, השכיבו אותו על הארץ ואיזקו אותו בשניות.

"תעזבו אותו, רוצחים!" צרחה 'אני ואפסי' ורצה אחוזת אמוק לעבר השלושה. הם גררו את הגאנאי בכוח אל הטנדר המסורג כמו חיה, פתחו את הדלת האחורית וזרקו אותו פנימה, תוך שהם כל הזמן הזה הודפים קלות את 'אני ואפסי' ומונעים ממנה להגיע אל הגאנאי, והכלבה מתרוצצת להם בין הרגליים ונובחת. לבסוף 'אני ואפסי' התכופפה ונעצה את השיניים באחת הזרועות ההודפות אותה, פשוט נשכה את השוטר עם כל הלב. הוא צרח מכאב והוריד לה בוקס בלסת והיא עפה בקשת על המדרכה. אינסטינקטיבית פתחתי את דלת הקאדילק, אך מייד נעצרתי. אסור לה לראות אותי, חשבתי. אסור בשום פנים ואופן.

שני השוטרים נכנסו לניידת, התניעו ונסעו, אנשים התאספו בקצה השני של המדרכה והסתכלו "מה אתם מסתכלים, יא זונות." היא צרחה בדמעות, "אתם שמחים שזה לא אתם מגורשים, יא כלבים. הרי גם אתם מהגרים בארץ הזאת. התגנבתם אליה, ואם לא אתם אז האימא שלכם או הסבא שלכם שברח מהנאצים או מארצות ערב." העיניים שלה הסגלגלות כמעט יצאו מהחורים.

בינתיים נסעו גם שלושת הגברים עם הכושי מאחור. 'אני ואפסי' שישבה על המדרכה בפישוט איברים כמו בובה שבורה, אספה אבן מקרית די גדולה וזרקה על הרכב. היא לא פגעה. הכלבה התקרבה אליה מפוחדת, קפצה והתיישבה בחיקה. הקהל שעל המדרכה החל לדבר על המקרה וניסה להתקרב אל 'אני ואפסי' שאחזה בלסת שלה. מכאן יכולתי לראות באמצעות המשקפת שהיא הכחילה ועיוותה את פניה היפות. הקהל ניסה להתקרב. "אל תיגעו בי זונות ציוניות." היא צווחה, "אתם עוד תראו מה זה." גררה את עצמה לכיוון הבית ונעלמה בחדר המדרגות והכלבה אחריה.

באותו רגע הופיעו מקצה הרחוב השלושה שראיתי בחומוס "אסלי". זה עם הכובע טייסים עם האוזניים שנראה כמו הכלב פלוטו; השמן בחליפה ובעניבה של הערסים עם הצמה שהתמרד נגד 'אני ואפסי'; וכמובן הג'ינג'י המניאק עם המבט הממזרי והרשע, זה שסובב את הטבעת עם הגולגולת כל הזמן במסעדה. מה שהפתיע אותי היה שהם לא היו לבושים אחרת. נראו בדיוק אותו הדבר, כאילו יצאו ברגע זה מן המסעדה ולא חלפו להם כמה ימים טובים. כמו כל הבטלנים הסקרנים הם התקרבו אל דבוקת האנשים, התפזרו, ושאלו מה קורה. כנראה הג'ינג'י, אייל, קיבל תשובה, כי פתאום הוא שרק לשני האנגלים כמו לשני כלבים, חד כזה שכל הרחוב סובב את הראש, והם שוב התחברו ומיהרו להיעלם בחדר המדרגות של 'אני ואפסי'.

בערב ראיתי אותה יורדת עם קופסת כלים ומפרקת מאחור את המספר של הסוזוקי של הגאנאי.

למחרת הם ביצעו את השוד. יותר נכון לומר היא ביצעה את השוד, אבל לא היה בו שום קסם. סתם כך, כאילו אף אחד לא הרגיש. אני החניתי את הקאדילק בחניון ליד "כלבו שלום" ופסעתי ברגל לעבר רחוב הרצל. התקדמתי עוד קצת וחיכיתי להם. שמעתי את כל פרטי התוכנית אתמול אצלה בדירה, כשישבתי והאזנתי במכונית. לא היה זכר להתנגדות של האנגלים. היא תבעה נקמה בנאצים הכחולים, ואייל ושני האנגלים היו מוכנים לתת לה אותה על מגש של כסף. רק תיקחי, גברתי המלכה.

בהתחלה באופן אינסטינקטיבי חשבתי לרוץ ולספר למשטרה, למנוע ממנה את המעשה הנורא הזה, מישהו עוד יכול היה להיהרג; אבל בסוף נמלכתי מתוך תחושה כי עוד לא, עוד יגיע הזמן שלי להיכנס לתוך התמונה. זה רק יהפוך את המצב לגרוע יותר. שתשדוד בנק ותִשא בתוצאות. החיים זו לא קייטנה. ומלבד זאת, זה יותר טוב מלהיות זונה.

אבל הם ביצעו את השוד הזה ואף אחד לא שם עליהם קצוץ. אולי רק האנשים המעטים שהיו באותה שעה בבנק ונבהלו ונאלצו לשכב על הרצפה. בכל אופן, משטרה, ניידות, מדור, סצנה, לא היו שם. בצד אחד של הרחוב סמוך להרצל עמד האנגלי עם כובע הטייסים שדמה לאוזני כלב והטי שרט הלבנה שעליה הדיוקן הדהוי של בנימין בן-אליעזר. הג'ינג'י שחלף על פניו, סובב את הטבעת ברשעות והגולגולת נצנצה בשמש מול "כלבו שלום". הוא הוריד צ'פחה לבחור והעיף לו את הכובע על המדרכה. "Take it off you idiot!" הוא אמר לו, "I can't believe how stupid musicians can be. All their brains is in their fingers. Only soccer players are worst than you. Their brains is in their legs. Can't you see that you stand out like some colorful homeless in the middle of the street?"

"But that's my lucky hat," רטן הנגן האנגלי התימהוני, "You want her to succeed now, don't you?"

הג'ינג'י מיהר ונעמד ליד תחנת המוניות מול הבנק.

מרחוק הבחנתי בחבית האנגלית עם הצמה. הרמתי את המשקפת לכיוונה וראיתי את הכוסה הגדולה בפרצוף שלו שהתחבאה בתוך קפלי שומניו. הוא עמד חסר סבלנות ומתוח בפינת נחלת בנימין. לא הצלחתי להבין מפרטי התוכנית למה הם שם אם הם לא מתכוונים לסייע בפועל בעשיית השוד.

שתיים-שלוש דקות אחרי שהם התמקמו כל אחד בפינתו, 'אני ואפסי' הגיחה מתחת ל"כלבו שלום" עם האופנוע. שוב הצליחה להפתיע אותי. היא רכבה בצורה כל כך מקצועית, השכיבה את הגלגל בסיבוב במהירות, ניווטה בין כמה מכוניות לאוטובוס אקורדיון ונחתה  בשנייה מול הבנק.

השומר בכניסה לא היה. הם ידעו בדיוק מתי הוא הולך לשירותים מאחור. היא נכנסה. זה לקח אולי שתי דקות. האקדח נצנץ באימה בשמש אל מול הקופאים. זה היה אקדח אמיתי. מאיפה לעזאזל היה לה אקדח? ראיתי באמצעות המשקפת את הראש שלה המכוסה בקסדה עושה תנועות חדות לעבר הכספרים. כמה לקוחות נשכבו על הרצפה בפאניקה, כנראה על פי מצוותה של 'אני ואפסי'. הכספרים מילאו מהר את השקית הגדולה. זה לא היה שק יוטה כמו בסרטים הקלאסיים ולא תיק צד מדוגם כמו בסרטים החדשים. באמצעות המשקפת הצלחתי להבחין שזאת הייתה שקית ענק של "המשביר החדש לצרכן". רק שלא תיקרע בדרך, חשבתי, כאילו אני עצמי לוקח חלק בשוד הזה. הוצאתי את הממחטה מן הכיס, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה, והפעם ניגבתי גם את העיניים כי הזעתי נורא מהלחץ. רק מצמצתי לרגע כדי שטיפות הזיעה ייעלמו מן המצח, והיא כבר עלתה על הסוזוקי ונעלמה. פוף, כאילו בלעה אותה האדמה. רקיעה אחת ושתיים ברגל והיא כבר לא כאן. עוץ לי גוץ לי.

כמובן, לא הייתה משטרה בזמן אמת, הכול עבר שקט. אך למחרת הייתה ידיעה על השוד בעמודים האחוריים של החדשות בשלושת העיתונים הגדולים. ומישהו כתב: זה העידן הפמיניסטי, גם לרוני ליבוביץ' יש כנראה אחות. צעירה על אופנוע סוזוקי ביצעה אתמול בשעות הצהריים שוד בָּזָק בסניף "דיסקונט" ברחוב אחד העם סמוך לבניין "כלבו שלום". לא היו נפגעים. זהותה של הצעירה אינה ברורה ולא ברור כלל אם היו לה שותפים. גם הרדיו באחת מן המהדורות הפטפטניות עסק בכך, ואף כינה את השודדת "רונית" כשם קוד, וכל המידיינים מדושני העונג על גלי האתר פרצו בצחוק.

שמעתי את כל זה בקאדילק בדרך ל'מעשיהו'. זה היום השני שאני נוסע לשם, לכלא. הלכתי לפגוש שם את הגאנאי של 'אני ואפסי'. קוראים לו דיוויד נוגי. הוא בא לכאן לעבוד בעבודות ניקיון דרך חברת כוח אדם ואחר כך ברח מהג'וב שסידרו לו, ומאז משטרת ההגירה מחפשת אותו כמו את כל האחרים. את האופנוע הוא קנה כדי שיוכל לחמוק מהם במהירות. מובן שאין לו רישיון. אחרי הצהריים, הוא סיפר לי, נהג ללכת לבקר את החברים שלו שלא גרים בפלורנטין כמוהו כי זה לוקסוס, אלא סמוך לתחנה המרכזית החדשה בדירה מצחינה. האוטובוסים ממש עוברים להם במרפסת. הוא ביקש ממני שאעביר להם כמה מכתבים ושתי חבילות. באתי לשם וברחתי. עשיתי סיבוב באוטו סביב התחנה. נורא. זאת ישראל הרביעית. כל אותו זמן הצצתי בג'יימס בונד היוקרתי שנח לידי. אחר כך נסעתי לאורעם ואמרתי לו שיסדר לי כרטיס טיסה לגאנה, אני מממן הכול כולל הכול, וכמה שיותר מהר.

אורעם הביט עליי במבט הזה שלו הממזרי כמו מאיר רמז שהיה עושה שעשועונים למבוגרים בנובמבר בשנות השמונים, כשהרצנו אותו כל חמשוש והשטויות האלה הלכו יופי. כמובן הייתי צריך להסביר לו שזה בשביל החבר של 'אני ואפסי', שהוא עובד זר שנתפס ועכשיו מחכה לגירוש. "היא לא נחה לרגע, הבת שלך. אין רגע דל." הוא אמר ונאנח.

אתמול בלילה לא יכולתי להירדם. חשבתי על 'אני ואפסי' ששוכבת שם לבד בחושך, מקשיבה לנשימות שלה מהסיגריות ושונאת את כל העולם. אולי היא מחכה שהשוטרים יבואו לקחת אותה. מה שבטוח היא מתגעגעת לכושי הזה. אף פעם לא ראיתי אותה נלחמת ככה על מישהו בציפורניים. מה יש לאהוב באפס הזה? דיברתי איתו, הוא אימבציל מוחלט. אולי יש לו מה שמו גדול כמו בבדיחות, חשבתי לעצמי, כמו הבדיחה הזאת על האבא והבן הכושים שיורדים לשחות בים והבן אומר לאבא, 'אבא, אני יכול לשחק עם הזין שלך?' והאבא אומר, 'כן בן, אבל אל תתרחק.' באמת, אני חושב לעצמי, מה היה קורה אם 'אני ואפסי' הייתה עומדת על המפתן עם איזה נכד כושי קטן, ומייד התביישתי שאני חושב על הבת שלי בהקשר כזה, ונזכרתי שהיא בעצם הייתה זונה, נערת ליווי, אפילו לזמן קצר, ולבי נחמץ. עיניי התמלאו דמעות. שלפתי את הממחטה מהכיס, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. חשבתי גם על הכושי השחור והגדול ששוכב עכשיו בגופייה הלבנה והמוכתמת שלו בתא המסריח ב'מעשיהו' ברמלה ושונא את כל העולם.

בבוקר נסעתי לאורעם ולקחתי ממנו את כרטיס הטיסה בתוך נרתיק הפלסטיק בשביל דיוויד נוגי. פתחתי את הג'יימס בונד וזרקתי את הכרטיס לתוכו. הייתה טיסה שיוצאת בעוד יומיים, אבל במחלקת עסקים והיא עלתה לי הון. "החלטתי לא להתקשר איתך וליידע אותך על זה וקניתי את הכרטיס בלנקו, כי ראיתי את הפרצוף שלך." אמר אורעם, "אני יכול לזהות לפי הפנים שלך מתי אתה לחוץ ורוצה לסגור עסקה בכל מחיר. סידרתי לו גם מלון חמישה כוכבים בציריך."

"טוב עשית." אמרתי. "אתה כבר קורא אותי כמו 'אני ואפסי'. הכושי יהיה מלך לשש שעות עד ציריך, יבלה יום בשווייץ כמו נסיך וישחק אותה ג'וקר כמה שעות טובות עד גאנה. אחר כך הוא ינחת בתוך הזבל של החיים. איזה עולם."

הגעתי לדיוויד נוגי. השוטר בכניסה היה נעים מאוד. הוא הורה לי ביד את הכיוון. ישבתי וחיכיתי לו. הג'יימס בונד נח בין שתי רגליי. אחר כך הוא הובא מהכלוב. הגופייה שלו הייתה יותר מלוכלכת ועל פניו השחורות צצו זיפים עבים ואפלים. הוא כבר לא גמגם בעברית שום דבר ורק דיבר אנגלית רצוצה. הוא היה עייף מאוד. קרני השמש שחדרו מבעד לחלון נשברו על שרשרת הזהב שלו והיא נצנצה אליי וסנוורה אותי. רק עכשיו הבחנתי שהיה כתוב עליה בעברית "חי".

ערס חשבתי, רק נחת בישראל, בקושי נמצא כאן שנה וכבר נהיה פְרֶח מצוי. כל הפרימיטיבים דומים זה לזה. העברתי עם מטפחת האף וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה, וטמנתי אותה עמוק בכיס. אחר פתחתי את הג'יימס בונד והושטתי לו את נרתיק הפלסטיק המבריק ובתוכו הכרטיס עם ההזמנה למלון בציריך וחמש מאות דולר שיהיה לו לבזבוזים.

"Have a nice vacation." אמרתי,

"And I remind you that you swore to me  not to write or tell 'Ani VeAfsi' anything. In general, leave her alone. I don't want you guys to see each other anymore. That girl is not for you. I'm her father and I know exactly what I'm saying."

הגאנאי שכנראה היה לו כבוד לאבות ומי יודע איזה סיפורים שמע עליי, הנהן בראשו. "I bought you this ticket ,buddy, on one condition," הגאנאי המשיך להנהן, "That I will never see your face again. Understood?"

הרגשתי שהפנים שלי היו קשוחות וחמורות כמו שהייתי עומד לסגור עסקת הפקה. "Understood?"  חזרתי.

"Understood clear." הוא אמר בקושי ואסף את הכרטיס אל חיקו. בדרך חזרה חשבתי לעצמי אם אני באמת כזה גזעני שאני לא יכול לסבול שהבת שלי תצא עם איזה כושי גוי, והגעתי למסקנה שזה באמת זה, אבל יש פה עוד משהו. בשיחה ההיא בחומוס "אסלי" החברים שלה טענו בתוקף שאני הפקרתי את החברים שלה בלונדון, אלה שעזרו לה לפרוץ למכון לבעלי חיים ולגנוב את החיות והם נשארו להירקב בכלא כשאותה שחררתי, כאילו אני חייב למישהו משהו, כאילו אני צריך להציל את כל העולם.

ליטפתי את הג'יימס בונד שלצדי כאילו היה גור כלבים. ואולי, חשבתי לעצמי, בעצם רציתי להוכיח לעצמי שאני לא כזה חרא שדואג רק לעצמי ואולי לבתי, וגם דואג לפעמים קצת לאחרים. אולי בגלל זה קניתי לכושי את הכרטיס.

"עזוב שטויות," מלמלתי לעצמי והמשכתי ללטף אוטומטית את הג'יימס בונד. למי אתה חייב בכלל דין וחשבון? ואל תרמה את עצמך במקצועיות כמו ש'אני ואפסי' אומרת. סילקת אותו מהדרך באמצעות הכסף שלך כדי שלא יפריע לך להפיק את הפקת חייך. לשמור על 'אני ואפסי'. חוץ מזה תודֶה ותגיד את זה בקול, ואז אמרתי: "אני לא רוצה שהיא תתחתן לי עם כושי." וחזרתי על האמירה קצת אחרת, "ישראל, לא מתאים לך שהיא תתחתן עם איזה גאנאי בלי לירה על התחת. פשוט לא מתאים," ושברתי שמאלה בכוח לכיוון הרצל-פלורנטין.

 

 

8.

"מזדקנים מלפנֵי/ מזדקנים מאחרֵי,/ מזדקנים מתשוקה/ ודברים אחרים.// כי מזדקנים מאחור/ מזדקנים מלפנים/ מזדקנים בעיקר/ מצד הפנים.// מזדקנים מחלום/ מזדקנים משנים/ GOD בארץ הזאת מזדקנים מפרגוד כל ארבע שנים/ כי ככה זה./ כי מזדקנים מאחור/ מזדקנים מלפנים/ מזדקנים בעיקר/ מצד הפנים.// מזדקנים מתשוקה/ משחיקת משכבים,/ מזדקנים מהתקפת-לב בבית ממול אצל השכנים./ כי ככה זה/ כי מזדקנים לאחור/ מזדקנים לפנים/ מזדקנים בעיקר/ מצד הבנים." (מתוך הפזמון "פער דורות", שיר הרגאיי היחיד שכתבה 'אני ואפסי'. ביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון "הוורוד הוא הרוצח", ירושלים).

 

אורעם צלצל אליי ואמר שיש ריאיון של ארבעה עמודים עם 'אני ואפסי' ב"מעריב". "תמונות גדולות הוסיף, פרובוקטיביות. וכמה היא יפה, אבל איזה פה יש לה לקטנה הזאת, כשהיא פותחת אותו אף אחד לא יוצא נקי."

נרעשתי. פחדתי. ידעתי שיום אחד היא תעשה לי את זה. מה שהדהים אותי היה שזה חמק מעיניי ולא הגיע לאוזניי. האזנתי לה בבית והאזנתי לה בפיצוצייה, אבל משום מה כל עניין הריאיון הזה חמק ממני. כנראה היא לא דיברה עם אף אחד על זה. אולי חששה מעין הרע. אולי סיכמה עם הנגנים שעד שזה לא קורה באמת לא מדברים על זה, והם הרי שפוטים שלה עד הסוף.

פתאום בתוך הבית הגדול בצהלה הרגשתי את הקור העז שנשב מכל פינה. לבשתי סוודר אף שהיום היה חם. ירדתי לחצר, התנעתי את האוטו ונסעתי תל אביבה. בשדרות  רוטשילד קניתי עיתון יום שישי. הלכתי קצת בשדרה כדי להרגיע את עצמי והעיתון העבה תחת בית השחי. נזכרתי איך שהייתי אמרגן צעיר והעליתי הופעות לכל מיני אמנים שחטפו ביקורות קשות ואחר כך נהיו השלאגרים של המדינה, הייתי תמיד קונה את עיתון יום שישי כדי לראות את הראיונות והביקורת עליהם ותמיד הייתי מתיישב על ספסל בשדרות רוטשילד, שם, בסמוך, היה המשרד הראשון שלי, "פדוגה – הפקות", פותח את העיתון בידיים רועדות ומחכה לראות מה כתבו עליהם, כאילו בי עצמי מדובר, כאילו האמנים האלה הם איברים בגוף שלי, עצם מעצמי, בשר מבשרי.

כשהעליתי, למשל, את הצגת היחיד הראשונה של גדי יגיל שביים יוסי בנאי, "חיי כלב" בתחילת שנות השבעים, אחד המבקרים כתב, אולי היה זה בועז עברון, אני כבר לא זוכר, "מי זה? מה זה? למה זה?" צלצלתי לגדי עצבני אש ואמרתי לו שאני אהרוג את האידיוט הזה עברון. אני אשלח אנשים שיגמרו לו ת'צורה. וגדי הצעיר צחק בטלפון ואמר, השם שלי כתוב נכון? אמרתי לו כן. בגדול? אמרתי לו כן. התמונה נראית טוב? אמרתי כן, בטח. אז לא קרה שום דבר, ישראל, הוא אמר וסיפר לי בדיחה:

אחד בא לדירה של פבלו קזאלס בברצלונה, דופק אצלו בדלת ואומר לו: "קזאלס, אני מעריץ אותך משחר נעוריי. אתה הכי גדול בעיניי. תמיד חלמתי לפגוש אותך. בוקר בוקר אני שואל את אשתי מתי זה יקרה לי, והנה אחרי שנים החלום מתגשם, לא להאמין!"

"רגע רגע," אומר לו קזאלס, "אם אתה כל כך אוהב אותי, הכנתי לך הפתעה." הוא יוצא לחדר השני וחוזר לסלון עם הצ'לו ביד, אז ההוא המתלהב אומר לו, "אה, אתה גם מנגן?!"       צחקתי לעצמי בשקט וזקנה שעברה עם עגלה ותינוק בתוכה, הביטה עליי כעל תימהוני.

כעת הסקרנות כרסמה בי כנחיל טרמיטים ובפינת החשמונאים התיישבתי על ספסל עץ חום ופתחתי בידיים רועדות את העיתון. היא הופיעה על השער של "סופשבוע", עירומה כולה, רק החלקים האינטימיים מוצנעים. על שד אחד שלה היה כתוב אבא ועל האחר היה כתוב אימא והשיער הארוך, זאת הייתה פאה, בקושי כיסה על הפטמות הגלויות. היה לה פרצוף מהורהר והכותרת הייתה "מתאפסת על עצמה" באותיות גדולות. וכותרת המשנה: "'אני ואפסי', זמרת ויוצרת מבטיחה מן הסצנה התל אביבית של השוליים, נעה אל עבר המרכז ובדרך לא מותירה חללים. ל'סופשבוע' היא מספרת איך עבדה כנערת ליווי וכמעט שכבה עם אבא שלה ואיך שדדה בנק כדי לממן את האלבום החדש שלה. ויש לה חדשות טובות בשבילכם: הפאנק לא מת – אתם מתים."

דפדפתי בידיים רועדות בין דפי העיתון והגעתי לכתבה. כולנו היינו שם. אני בתמונות ישנות ורותי והציורים של רותי וחברי הלהקה שלה – שני האנגלים ואייל – והיא, בכל מיני גילים. המנוולים! איך הם השיגו את התמונות?! היא, בתחפושת של פורים מחופשת לכלב והיא, בהופעה חיה על הבמה קופצת על הקהל באחד המועדונים בתור ערפדית. היא, עולה מתוך ארון מתים והלהקה סביבה מופתעת. הכותרת בתוך הכתבה הייתה: "עברתי דברים איומים בחיים", פשוט ככה. לרגע חשבתי שמעולם לא חייתי לידה. מי זאת? של מי החיים האלה לעזאזל? היא מספרת מעין ביוגרפיה מומצאת, בדיונית? ואולי כל אחד רואה את הדברים אחרת. אבל כל כך אחרת? ותמונה נוספת של המשורר, אריה רן, האשמאי הזקן עם הזקנקן והכיתוב למטה מתחת לתמונה: "איכס, שכבתי איתו."

כותרת המשנה של הכתבה הייתה ישירה ובוטה. היא שוב חזרה על העבודה בזנות ועל שוד הבנק וציינה גם את המאסר בלונדון בעקבות ניסיון להציל חיות, ואז הופיעה השאלה כמה היא שווה? ואחריה הסכום המדויק ששילמתי כדי לפדות אותה ממשטרת לונדון, ובסוף "איילת ידעון, המכונה 'אני ואפסי' בריאיון חושפני, כואב, מלא עצב עמוק של אמנית בודדת, ילדה אבודה מתבגרת בסביבה זקנה. בעיות עם ההורים, החברה, הממסד. 'בסופו של יום, אני הבנאדם הכי לא צפוי בעולם.' היא אומרת לכתבנו ישי דוידי שיצא בשן ועין ונאלץ להחליף חולצה בסוף הריאיון, 'אף אחד לא יודע עליי באמת שום דבר. אף אחד.' היה פּוֹגוֹ."

שלפתי מהכיס את הממחטה והתחלתי לקרוא את הכתבה:

 

בתום הריאיון הארוך, כשהמאפרה הייתה עמוסה בבדלי סיגריות מתים, והגשם השחור שניתך על החלון במשך כל הלילה פסק, אמרה לי 'אני ואפסי' בסיומה של עוד שתיקה ארוכה ורבת משמעות בין שנינו: "אתה יודע מה, אף אחד לא יודע עליי באמת שום דבר. גם אחרי הריאיון המפורט הזה שנתתי לך. גם אחרי שישמעו את השירים שלי מאות, אלפים, עשרות אלפים, מיליונים, גם הם לא יידעו עליי כלום. אני אניגמה אפילו לעצמי, חידה. יש לי בפנים המון דברים, המון שדים שלעולם לא אגלה אותם ואולי לחלקם אפילו אני לא מודעת."

את יודעת מי את?

היא שותקת. מדליקה עוד סיגריה. "אני לא משוכנעת, אבל אני חושבת שכן."

איילת ידעון קראו לה, אבל אף אחד לא מכיר אותה בשם הזה. כולם מכנים אותה 'אני ואפסי'. אביה בשנות נעוריה המקודמות הוא שהדביק לה את הכינוי הזה. לטענתה, הכינוי דבק בה כמו נגע בעור, וכל החברים והקרובים שלה קוראים לה עד היום 'אני ואפסי'. אפילו אנשים שלא פגשו מעולם את אבא שלה. אבא שלה, במקרה זה, הוא ישראל ידעון, האמרגן והיבואמן, ואימא שלה היא רותי ידעון, ציירת בעלת מוניטין בינלאומי. לדבריה, את שניהם היא שונאת כי הם דפקו לה את החיים, "אבל," היא ממהרת להתחבט, "זה הרבה יותר מורכב מזה."

אני פוגש אותה בדירתה שברחוב פלורנטין. כאן היא גרה עם החבר שלה עד לפני שבועיים, בחור שחור וגדול המכונה דיוויד.

דיוויד מה?

"סתם דיוויד. עזוב, אין לו שם משפחה." נראה שהיא מתעצבת על לִבה, אבל היא לא בוכה.

דיוויד גורש על ידי משטרת ההגירה לניגריה, ארץ מולדתו. כעת נשארה בגפה. מן החדר השני מגיחים השותפים לדירה, שני חברי הלהקה שלה שייבאה אלינו מאנגליה, ויליאם בנקס וקרוקר אנג'ל, יחד הם נקראים "רעיות אנשי הקבע". שם מקורי. אני מסביר להם באנגלית המנומסת והשקספירית  שלי שבאתי לראיין אותה, ורק אותה.

אני מביט בציור אבסטרקטי שעל הקיר. משהו מאוד מוזר, אך מרשים.

"זאת אני," היא אומרת.

סליחה?

"אימא שלי ציירה אותי בגיל שלוש-ארבע עירומה על אונייה בטיול חופים לאירופה. הנה, כאן היד ופה הרגל, אתה מצליח לראות ילדה?"

האמת שבחיים לא הייתי מזהה שזה פורטרט.

"כי זה פורטרט מופשט, יא אהבל," היא אומרת ואני מרגיש קצת לא נעים. "זה לא דיוקן פיגורטיבי. זה מה שהיא חושבת עליי. היא ניסתה לתפוס את הפנימיות שלי כילדה וכמובן את המחשבות הנוראות שהיו לה עליי."

הבנתי. תגידי, היית פגית, לא? באיזה חודש נולדת?

"נולדתי בחודש שביעי. בקושי קילו. אימא שלי ואבא שלי הביאו אותי בגיל מבוגר. זה היה הטריפ האגואיסטי שלהם. אם הם היו שואלים אותי, לא בטוח שהייתי רוצה להיוולד."

זה בטח פוגע בהם, המשפטים האלה.

   "רק המשפטים שלי פוגעים בהם? ומה עם המעשים שלי? ומה עם מה שהם עשו לי?"

   מה הם עשו לך?

   "השאירו אותי לגדול לבד בתוך עולם בלי סדר, חסר רחמים שרק הכסף והצביעות קובעים בו."  

   הבנתי. תגידי, עבדת כזונה?

"תקופה מסוימת."

מותר לשאול למה בחורה משכילה, יפה ועשירה הולכת לעבוד במקצוע העתיק בעולם?

"קודם כול, זאת שאלה של פולני, והיא באמת מתאימה לאבא שלי, אבל אני לא אענה לך כמו פולנייה. אני אענה לך דוך. רציתי לעורר פרובוקציה ולעשות צרות לאבא שלי שיש לי איתו חשבון ארוך, ארוך מאוד. גם עם אימא שלי, אבל יותר עם אבא שלי. בחוץ הוא מהוגן ומכובד, אבל מבפנים הוא סתם טיפוס רקוב שיש לו המון כסף והוא הולך לנערות ליווי."

היא יונקת מהסיגריה. אני מנסה לשאול שאלה, אך היא קוטעת אותי בכעס. כנראה לא סיימה לדבר.

"אבל זה לא רק עניין אישי. זה גם עניין ציבורי. רציתי שהדיסק הראשון שלי ימומן מכסף של זרע ודם, דברים קיצוניים כמו שצריך. סכנות. כסף מלוכלך. לא בורגני. אני מאמינה שמבחינה מיסטית זה יותר אמיתי ושזה יביא את הדיסק למקום נכון."

ושכבת עם הרבה גברים במסגרת העבודה שלך?

"בוא נגיד שלא מעט בני זונות שכבו איתי."

פרטי והסבירי.

"עזוב, אחד אני מוכנה להסגיר כי הוא מניאק קולוסאלי: המשורר, המתרגם ואיש התרבות, האשמאי הזקן אריה רן, איכס, וגם כמעט שכבתי עם אבא שלי."

פרטי והסבירי.

"מה יש לפרט ולהסביר. הוא הזמין נערת ליווי לחדר במלון ואני הופעתי. הוא הופתע וכמעט קיבל התקף לב. אל תחייך, לא שכבנו. יש הרבה חרא בסיפור הזה של המשפחה שלי, אבל גילוי עריות אֵין."

 

הפה שלי עכשיו היה יבש כל כך והעיניים מצועפות. האותיות השחורות ריצדו כמו נמלים עוקצות. ניסיתי להירגע ולומר לעצמי שזה רק עיתון ומחר יעטפו בזה דגים, אבל כל הקלישאות הללו לא הועילו. היא הכירה אותי. היא ידעה שיותר מן המעשים עצמם יבייש אותי פרסום המעשים. הסתכלתי בשרוכים ונזכרתי באמירה של אורי זוהר "קיק אויף די שיך." שמעתי את קולו המצחיק והמוכר, אבל זה לא ניחם אותי כלל וכלל וחשבתי לעצמי שאני לא פגיע, שאני לא אצעק ואשתולל ושאני אלמד לחיות גם עם זה, כי אני מריח סכנה. העברתי את הממחטה על זוויות פי וחשתי משום מה מטומטם כל כך. התחשק לי להשליך אותה לפח סמוך, אבל לא היה לי אומץ. היא כאילו נדבקה אליי ליד.

 

גם כששרת באנגליה במועדונים הסתבכת עם החוק, לא?

"כן, זה הדם. כאן מגיע הדם. הייתי שרה במועדון THE END. יום אחד התגלגלה שם שיחה על מעבדות של ניסויים בבעלי חיים המקושרות לאוניברסיטת לונדון. יצאנו אני והלהקה שלי "שזיפים שחורים רקובים" לכבוש את המקום ולשחרר את החיות: כלבים, חתולים, ארנבים, אוגרים וגם קופים שכנראה היו חולים באיידס או באיזה דרעק אחר. חלק מהחיות לקחנו ואת הקופים שחררנו בדשא. אבל מה זה משנה, בסופו של יום נתפסנו."

   ואבא שלך שחרר אותך בערבות של מאה אלף שקל?

"זה גם שייך לדם."

   איך בדיוק?

"בעברית דמים הם גם כסף."

אבל את החברים שלך השארת באנגליה מאחור להירקב בכלא.

"אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור כמה ביצים. בכל מהפכה יש קורבנות."

את נשמעת כמו סטלין.

"סטלין לא מעניין אותי, אבל אנטוניו גרמשי דווקא כן. שמעת עליו?"

לא.

"אז אתה אדם כותב עם חור שחור בהשכלה." נעלבתי עד עמקי נשמתי. היא יונקת מן הסיגריה, "אז אני מבינה שגם על המהר"ם מרוטנברג אין מה לדבר איתך?"

גם אותו אני לא מכיר.

"חכה שנייה. תן לי לסיים. את רוני ליבוביץ' אתה מכיר?"

האופנובנק, לא?

"ברוכים הבאים לפרובינציה. גם אותו אני מאוד מעריכה."

   בגלל זה שדדת בנק?

"אף אחד לא יודע ששדדתי בנק. השוטרים המפגרים לא הצליחו לעלות עליי. הנה לך סקופ. משהו שאף אחד לא יודע חוץ ממך. את השוד בבנק 'דיסקונט', בסניף אחד העם, מול 'כלבו שלום', אני ביצעתי על האופנוע של דיוויד יום אחרי שמשטרת ההגירה תפסה אותו. זאת הייתה הנקמה שלי בממסד המסריח."

   ואיך זה מרגיש לשדוד בנק?

"זה נהדר. כדאי לך לנסות פעם. עכשיו השוטרים כבר בטח בדרך אליי. אבל זה שייך לדם כמו שאמרתי לך. דמים. הייתי צריכה כסף מהחמצן של המדינה כדי לממן את הדיסק."

 

הידיים שלי על הירכיים מזיעות מאוד. קילוחי הזיעה יורדים ממצחי על לחיי ומכתימים את נייר העיתון. כתמים גדולים נוצרים על כתבת הענק והאותיות מסתכסכות. תירגע ישראל, תירגע. זו רק זיעה, אלה אפילו לא דמעות. אתה שולט במצב. אתה כאן. אתה זוכר איך פרצת בבכי באנגלייה לבד על המזוודה. זה כבר לא יקרה, חביבי. ישראל, 'אני ואפסי' יכולה לשכוח מזה. זה כבר לא יקרה.

 

בואי נחזור רגע אחורה בשנים. למה את שונאת כל כך את אבא ואימא שלך? לי אישית נראה מהשיחה איתך שהשנאה הזאת לא כל כך מוצדקת.

"עזוב, מה אתה מבין, מה אתה בכלל יודע עליי. עברתי דברים איומים בחיים." המאפרה כבר מלאה בבדלי סיגריות. היא ניגשת למקרר ושולפת לעצמה בקבוק בירה. בלילות היא עובדת בפיצוצייה בפלורנטין, עם כל הטיפוסים המוזרים.

"איך בכלל יש לך חוצפה להגיד לי דבר כזה. לך אתה תגור עם אבא אטום וקרייריסט ואימא ציירת שחושבת רק על עצמה. הייתה לי כלבה והם הרגו לי אותה. אתה יודע?" היא משפריצה עליי בירה מעצבים. מכתימה לי את כל החולצה בכוונה וצורחת:

"תמיד הם דיברו מעליי. אף פעם לא בגובה העיניים. אבל שנאה זה דבר סובייקטיבי. בכלל, מטען רגשי זה עניין סובייקטיבי. כל אחד והקיטבג שלו. יא אפס."

תגידי את השתגעת? הרטבת אותי לגמרי.

"יש לך מזל שאני לא שוברת לך את הבקבוק הזה על הראש," היא מסננת מבין שיניה. "הייתי מכבה עליך עכשיו את הסיגריה הבוערת הזאת." לפתע היא עוצמת עיניים. כביכול נרגעת. מה היא עושה? סופרת עד עשר? נחיריה מתרחבים והיא אומרת: "מה זה משנה. מה אני מתעצבנת על עלוקה שכמוך. מה אתה מבין. הרי ממילא, הם, שני ההורים שלי, שניהם אפסים. מי יודע, צריך להיזהר, יכול להיות שאבא שלי עם הכסף שלו קנה גם אותך."

עזבי. בואי נדבר קצת על מוזיקה. בסדר?

"האמת, כבר לא בא לי לדבר איתך על כלום. אבל בוא נדבר קצת על מוזיקה. יאללה."

איזה מוזיקה את אוהבת?

"אני נרדמת כבר עכשיו מהשאלה שלך. ג'ים מוריסון ו'הדלתות' מעל כולם, אבל גם את 'שבת שחורה' של אוזי אוסבורון וגם את איגי פופ, 'הסקס פיסטולז', 'הקלאש' ו'החונקים'; 'ג'וי דיוויז'ן' ו'ניו אורדר' המרתקים, וכמובן לו ריד עם 'ולווט אנדרגראונד'. ואיך אפשר שלא להזכיר את ניקו האגדית, גארי ניומן, ואת להקות הפאנק האמריקניות: 'בלק פלג' ו'דד קנדיז'."

זה טעם קצת מיושן, לא?

"מה שטוב טוב תמיד. מה שרע, תמיד יהיה רע."

חשבתי שהפאנק מת.

"הפאנק לא מת. אני מסתכלת על בנאדם מת. אבל יש גם להקות שאני אוהבת ואתה בכלל לא מכיר."

נסי אותי.

"כוורת האיטרת, גזוז שירי אגזוז, משינה-משתינה, הדג נחש והמש"קית ת"ש, אתניקס-אתאיכסססס. אני יכולה להמשיך ככה עד מחר בבוקר. אתה בכלל מכיר אותם?"

באמת לא מכיר. אבל את המוזיקה שלך אני דווקא אוהב.

"אללה יוסטור ולהקתו מודים לך. אתה מוזמן להופעה שלי. אני מבטיחה לך ולהורים היקרים שלי שיידחפו מן הסתם גם לכתבה הזאת, וגם למשטרה ולמשטרת ההגירה ולפקידי העירייה ולחברי הכנסת ואפילו לראש הממשלה שיהיה מעניין. אני מכינה יופי של הפתעות. בסופו של יום, אני הבנאדם הכי לא צפוי בעולם. תבוא."

הולך. אבל קודם כול אני הולך לחדר השני להסתדר קצת. תגידי, יש לך חולצה להחלפה?

 

'אני ואפסי' ו"רעיות אנשי הקבע" במועדון "דאבל סטורם", אחד העם 6, יום חמישי הבא בחצות

 

 

 

לפי הכתבה הזאת כבר לא הייתי בטוח שחיינו את אותם החיים.

 

 

 

 

 

9.

"הרמזור שעמד פה השבוע,/ לא יעמוד כאן עוד שבוע.// לא צריך נביאי אמת/ בכדי לומר שהכול ייהרס/ יהיה כאן פיצוץ.// הרמזור שעמד פה השבוע,/ לא יעמוד כאן עוד שבוע.// לא ינשופים/ אבל רמזורים רכונים.// הרמזור שעמד פה השבוע/ לא יעמוד כאן עוד שבוע.// כל מונית שחולפת/ היא עוד עיתון של תקווה,/ הכול ייהרס איתי ואיתה.// הרמזור שעמד פה השבוע/ לא יעמוד כאן עוד שבוע.// ומה שיישאר זה לחלוחית/ הרמזור שעמד פה השבוע,/ לא יעמוד כאן שנית." (מתוך הפזמון "אין מצב סטאטי", ביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון "הדינוזאור שאכל את ראש הממשלה", חיפה).

 

בסטודיו של רותי ביפו הכול גדול לעומתה, מיניאטורית שכמותה. יש מרחב, הול גדול, מעין לופט, ובמרכזו עמוד עבה ומרכזי של הבניין. כשהיא עומדת מאחוריו, פוף, עוץ לי גוץ לי, היא נעלמת. כל החפצים נראים ענקים למולה, הקנבסים, הצבעים, המכחולים, הבדים שעל הרצפה; ברז המים והמקלחת בפינה. הספה ארוכה-ארוכה וכיסאות הסטול גבוהים. מעניין איך היא מטפסת עליהם? ודאי כשהיא יושבת רגליה הקטנות והמטופחות מיטלטלות באוויר.

היא מסתובבת בסטודיו יחפה, תמיד היא יחפה. יש לה מין הילוך חתולי שכזה, מהדורה מוקדמת של 'אני ואפסי'. אצלה הכול זערורי ואצל 'אני ואפסי' זה מקבל מין אורך כזה כמו הדמויות בסרטי הסינמסקופ של פעם.

על הרצפה פזורים בקבוקים של משקאות חריפים ומכלי טרפנטין. מכאן, דלת הכניסה, הכול נראה אותו דבר. למעלה משנה, אולי יותר, שנה וחצי, לא הייתי כאן. המקום לא השתנה, אותו בלגן של אמנים, ורק רותי קצת השתנתה, כי כשאני מתקרב אליה אני מבחין שהעיניים הסגוליות שלה שהזכירו לי תמיד את עיניה של אליזבת טיילור, נראות לי מימיות יותר ועכורות, כאילו איזה צבע טורקיז נגד עין הרע פלש אליהן והתערבב לו שם.

"אני די מיואשת מהמצב." היא אומרת ומתיישבת על הספה. היא מדליקה לעצמה סיגריה.

"העניין הוא לא אם את מיואשת או לא, רותי. העניין הוא שיש לי הרגשה קשה ש'אני ואפסי' נמצאת במצב של סכנה ואנחנו, את ואני, ההורים שלה, הולכים ומתרחקים ממנה יותר ויותר במקום להתקרב אליה ולנסות לעזור לה." אני שולף את הממחטה המשובצת מכיס החולצה ומעביר שני וִישים על זוויות הפה ווִיש אחד על…

"ישראל, עשה לי טובה, אל תתחיל עם זה. אתה יודע שאני לא סובלת את זה." היא שמה את היד הקטנה והמטופחת על המצח החלק שלה ומסיטה קבוצה של שיער שנפלה לה על העיניים.

"רותי," אני מרים את הקול, "אני לא שולט בזה, אין לי עניין לשלוט בזה, ואני לא באתי לכאן כדי לנהל את הוויכוח הישן שבינך לביני, וששוב תנסי לשנות אותי ולחנך אותי. אני באתי לכאן בגלל 'אני ואפסי'. זה הכול."

"זה ממילא אבוד."

"רותי," אני ממולל את מטפחת האף, "אני יודע היטב שהעניין בינינו סגור, אבוד, נגמר."

"לא לזה אני מתכוונת, אוף, אטום אחד! תמיד היית שקוע בעולם העסקים שלך. עכשיו בגיל מאה החלטת להתעורר ולהציל את 'אני ואפסי', בוקר טוב אדון ידעון! זה פתטי בעיניי, אני לא מאמינה לך וספק אם אתה מאמין לעצמך, וזה אבסורד. אבל מה זה משנה, אני אימא שלה ואני אומרת לך שזה ממילא אבוד."

"מה אבוד, רותי?" אני מיילל ודוחף את הממחטה לכיס החולצה, "מה לעזאזל הפטליזם הזה שנחת עלייך שהכול אבוד. את נורמאלית? אני מסביר לך שיש לי הרגשה לא טובה בקשר לבת שלנו."

"גם לי יש אותה ההרגשה בדיוק כמו שלך, אבל היא לא רוצה לדבר, לא איתי וגם לא איתך. גמרנו. היא חושבת שאין לה הורים וזה בסדר מצדי. גם אני קראתי את הכתבה ישראל, זה מאוחר מדי לנסות לתקן את היחסים האלה, שתחיה לה את חייה שלה, עם הקרמה שלה, ונקווה שיהיה בסדר, למרות שאני סקפטית."

"זה תבוסתני לגמרי." אני מתיישב על אחד מכיסאות הסטול המכוסים בבד. "את לא היית ככה, רותי. נכון שבשנים האחרונות את מעורבת בדרגה אפס ואני מעורב בדרגת מינוס מתחת לאפס, אבל את לא היית מיואשת ככה."

היא מכבה את הסיגריה במאפרה ומביטה בי ישירות בעיניה היפות והמימיות.

"ישראל, אני פשוט יודעת מה שאתה עוד לא יודע."

"מה לעזאזל?" קפצתי מכיסא הסטול והתחלתי מתהלך בחדר כשהידיים בתוך כיסי המכנסיים, "מה לכל הרוחות את יודעת שאני לא יודע."

"אני יודעת שקראנו לה לבוא."

"מה?", אני מסתובב ומביט בה. "מה אמרת?"

"מה שאתה שומע. על 'ספר הידע' שמעת, ישראל?"

"לא שמעתי. מה זה קשור?"

"זה ספר שמורֶה על מהלכים גבוהים רוחניים. הוא מורה לנו על עולמות אחרים עליונים. הוא, איך לומר, מבשר את תום עידן הדתות. שם קראתי מעין קריאה פרשנית עם איזושהי מומחית, שאנחנו, שנינו, בעצם ישויות ארציות, גשמיות, נחותות יחסית, ואנחנו רצינו מאוד ילד או ילדה כי היינו אנשים מבוגרים חשוכי ילדים. ביקשנו וביקשנו והאנרגיות הגדולות של היקום נענו לבקשותינו ובאה אלינו 'אני ואפסי', למרות שהיא מספֵירה הרבה יותר עליונה משלי או שלך, ולכן היא לא יכולה להישאר איתנו זמן רב והיא תיעלם, וזאת הסיבה שהיא לא מסתדרת בעולם שלנו בכלל כי היא לא שייכת לארציות שכאן. אתה עם המעשיות המתוחכמת שלך מנסה להשאיר אותה כאן במקום לתת לה לעשות את התפקיד שלה, להיות אחת ויחידה, מיוחדת."

"את יצאת מדעתך?" אני אומר פעור פה, מחפש את הממחטה בכיסי המכנסיים ומשאיני מוצא אותה אני תר אחריה בכיס הרחב של החולצה. כשאני מוצא אותה, אני שולף אותה כמו קוסם. "את באמת יצאת מדעתך עם כל השטויות, המאמבו ג'אמבו האלה של העידן החדש על ספירות ואנרגיות ועולמות עליונים, צריך לאשפז אותך. אני מספר לך שהבת שלנו בסכנה ואת משוררת לי פה את שירת היקום עם אושו בושו ושמושו, כאילו הישויות יעזרו לי לצאת מזה עכשיו. על מה את מדברת איתי יא מופרעת, יא קוקו נמוניה שכמוך."

רותי עוצמת את העיניים כאילו הכאבתי לה. "אל תצעק בבקשה." היא מציתה לעצמה עוד סיגריה, קמה ואוספת את בקבוק היין מהרצפה, לוגמת מתוכו וסובבת אותי. "ישראל, מותק, אנחנו קראנו לה לבוא. עשינו טעות. אבל זה לא באשמתנו. כל כך רצינו ואפשר להבין את זה. רוצה עובדות מוצקות, הנה: 'אני ואפסי' נולדה פגית בשבוע עשרים ושמונה בקושי קילו עם סיבוכים רפואיים מכאן עד לטימבוקטו."

"תשע מאות שמונים גרם." אני אומר.

"מה?"

"היא שקלה תשע מאות שמונים גרם. רותי, במשקלים האלה כל גרם חשוב." אני מזיע מאוד מנגב בממחטה את הפנים, המצח, הצוואר.

"בסדר בסדר." היא ממלמלת ולוגמת שוב מן הבקבוק הירקרק הגדול. היא קצת שתויה. איך לא הבחנתי בזה קודם לכן.

"והיה לה נֶק, שזה זיהום רציני, ובכל זאת היא שרדה." אני אומר.

"זה בדיוק העניין. אנחנו הכרחנו אותה לבוא לעולם, ועכשיו לך תתמודד עם הבעיות. ישראל, טבעי שתהיינה בעיות."

"את מטורפת." אני אומר ומרגיש איך כל הגב שלי קילוחים-קילוחים של זיעה עד התחת, ונזכר:

חצי שנה בילינו רותי ואני בפגייה. לומדים שם משהו על החיים ועל המוות. כשאתה עומד בפגייה בין האינקובאטורים ומריח את החומרים המחטאים ואת תחושת החיים והמוות – כל מה שאתה רוצה זה שהדלתות האוטומטיות ייפתחו באחת ואלוהים יופיע. מישהו חייב להושיע אותך.

"אין שום סיכוי שהיא תחיה," כך אמר לרותי פרופ' וירצר יום קודם, "ואם היא תחיה, אז רק לכמה ימים בלבד, ואחר כך היא תמות בייסורים." לא להאמין, אבל כך הגינקולוג התבטא.

בבוקר שלמחרת הובלתי במסדרון הארוך של הקומה השלישית ב"איכילוב" על ידי ד"ר כוכב, שהיה לה מבטא הונגרי כבד ומרגיע, אל הפגייה. היא אמרה לי: "אתה הולך לראות יצורה קטנה מאוד ושקופה, אבל חמודה. אני לא יודעת מה יהיה בדיוק איתה, אני רק יודעת שאנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים." מין ניסוחים עמומים ומגומגמים שכאלה, לא גמורים, ואולי הראש שלי היה אטום. "היא מלאה בסרטי הדבקה ומוקפת במכשירים שונים ומשונים שאת כולם אתה תלמד, תאמין לי, אם תהיה כאן מספיק זמן, תאמין לי שתלמד איך קוראים לכל אחד."

כמעט חצי שנה מחיי ביליתי בפגייה. לומדים שם משהו על החיים ועל המוות.

"ישראל, תתעורר, מה אתה חולם לי פה כמו איזו נערה מתבגרת." אני מתעורר מן החלום בהקיץ. יושב על הספה ורותי עומדת מעליי. עכשיו היא קרובה כל כך ואני חש את ריח האלכוהול שנודף מפיה. בידה היא מחזיקה את בקבוק היין ומכחול גדול מרובה שערות. היא מורידה את החולצה המוכתמת בצבע, ממש מקלפת מעליה אותה, משחררת את החזייה ומשליכה אותה על כיסא הסטול. אחר כך נחלצת ממכנסי הג'ינס הקצרים, מורידה בסקסיות מתחנחנת את תחתוני החוטיני שלה ומתיישבת עליי בקפיצה. אופס, היא עליי. קטנה כזאת. אני חש את החום של איבר המין שלה חודר מבעד למכנסי החליפה שלי ומדמיין אותו לח ומזמין. פתיינית שכמוה. מתחילה זקפה קלה. "או," היא אומרת, "ישראל ידעון התעורר, בוקר טוב. איך הן בדיוק עושות לך את זה, הזונות האלה שלך במלונות…"

ד"ר כוכב לחצה על הכפתור המרובע והדלתות כמו זוג כנפי מלאך, נפתחו אוטומטית, זו לימין וזו לשמאל. "תיכנס, אל תפחד," היא אמרה. נכנסתי בחשש. בכניסה מצד ימין שטפתי ידיים במים חמים ובנוזל מחטא בצבע אדום. אחר כך ניגש מישהו ונתן לי חלוק לבן ודק. פסעתי רועד בעקבות ד"ר כוכב אל פינת החדר, שם ניצב האינקובאטור. שם נעצרתי. זה נשמע מאוד דרמטי, אבל שם השתנו לי החיים. אז עוד לא הבנתי את זה, רק חשתי בפעם הראשונה את כובד האחריות הראשונית, הרצינות התהומית הזאת של להיות הורה ועוד בגיל כל כך מבוגר.

היצורה דמתה לצפרדעונת קטנה. לא ידעתי מה לעשות עם הידיים, אז אגרפתי אותם חזק ותקעתי בתוך הכיסים שמתחת לחלוק. שם מצאתי את הממחטה.

"כן, ישראל," היא אומרת וקולה רועד, "איך הן היו עושות לך את זה, ככה?" והיא נשמטת מן הברכיים שלי באחת, קטנטונת כזאת, ויורדת אל בין הרגליים שלי על ברכיה ומעסה את התפיחה המתהווה שם בתוך מכנסי החליפה. ואף שיש לי זקפה קלה, אני חש כאילו זה לא אני. כאילו הגוף הזה שיושב כאן על הפוֹטֶל הישן, הוא בעצם מה שהיה פעם ישראל ידעון, וישראל ידעון עצמו הוא כבר במקום אחר, חשוב יותר, רגשי יותר. אני מרגיש שרגליי הם ממש בולי עץ, מטילי ברזל. היא מתירה את הכפתור ואחר כך מושכת את הרוכסן בשיניה הלבנות.

"תראה," אמרה ד"ר כוכב, "אתה נראה לי קצת חיוור." "אני בסדר." אמרתי וניסיתי להרים את הראש. "בשום אופן אל תפתח את האינקובאטור ותכניס את היד. לא בשלב הזה." כאילו שהתכוונתי לעשות זאת. הידיים הזיעו לי בכיסים. "זה שהחזה שלה עולה ויורד ככה זה בגלל ההנשמה, היא כל כך קטנה שכל הגוף שלה רועד." היא אמרה, וחשתי שלקולה מתגנב איזה עצב. אחר היא ליטפה אותי על כפתי והוסיפה, "טוב, אני אלך עכשיו. כשתרצה לצאת, תלחץ על הכפתור ההוא," היא הצביע לעבר הקיר, "ואל תשכח להוריד את החלוק ולשים אותו בארון." והיא נעלמה.

כעת ידיה של רותי שולפות את איבר המין שלי שעדיין צמיגי ורך, מעסות אותו והזקפה גוברת. "הזונות האלה שלך, הן מצצו לך טוב כמוני?" היא שואלת וקורצת. "בוא, בוא ותראה מה מסוגלת לעשות זונה כמוני. 'אני ואפסי' המסכנה היא בעצם בת זונה במובן הפשוט של המילה. ליטראלי. מה הפלא שהידרדרה לזנות בעצמה. היא סיפרה לך עם מי היא שכבה המסכנה הזאת?" והפה של רותי בולע את איבר המין שלי. עומד לי ואני לא מרגיש כלום. היא מוצצת וגונחת, מוצצת וגונחת, משהו באדישות שלי מדליק אותה. אני יכול מלמעלה לראות את הכתפיים שלה עולות ויורדות ואת השכמות.

הצפרדעונת הייתה שקופה כולה, עד שנדמה היה לי שאני יכול לראות את העצמות מבעד לעור. צורת הכתפיים הייתה מעוגלת, קמורה, כמו אצל בת, ולא זוויתית וישרה כמו אצל בן. זה הדבר הראשון שזכרתי מ'אני ואפסי', את צורת הכתפיים. אחר כך הרגליים. היה לפגית הזאת פישוק רחב כל כך כאילו היו הרגליים הקטנטנות חלק נפרד מן הגוף כולו. אולי בגלל זה היא הזכירה לי כל כך צפרדעונת.

אני לא גונח, אני לא רועד מעונג. אני לא משמיע מילה. היא מפשקת רגליים ושוב עולה על ירכיי. הפעם היא מחדירה את הזין שלי עמוק לתוכה והיא גונחת בקול רם, עולה ויורדת עליי, מטה מעלה. הגניחות הופכות לצריחות גבוהות. מעולם לא שכבה איתי ככה בכזאת תאווה מיואשת.

באתי לרותי. היא עדיין שכבה במחלקת "היריון בסיכון גבוה", המצב רוח היה על הפנים.

"היא מתה הילדה שלי?" היא שאלה, "היא מתה?"

"לא." אמרתי. "היא נמצאת באינקובאטור, קטנה כזאת, אבל ארוכה כמו אטרייה, וחיה. היא דומה לך." שיקרתי.

"שקרן," אמרה בשאט נפש, "והיא תחיה? מה אומר הרופא?"

"לא ידוע עוד מה יהיה."

"אני רוצה לקום ולראות אותה," אמרה. "אני חייבת לראות אותה." והיא קמה.

"רגע אל תקומי…" – צעקה האחות, ובאמת הראש של רותי הסתובב. "נביא לך כיסא גלגלים. בעצם, אולי יותר טוב שלא תלכי לראות אותה," התחרטה האחות על שהסכימה, ואני שלא רציתי כל כך להתערב רק הנהנתי בראשי.

"אני חייבת," אמרה וגלגלה את כיסא הגלגלים עצמאית אל קצה המסדרון. הלכתי אחריה.

חצי שנה מחיינו בילינו בפגייה, לומדים שם משהו על החיים ועל המוות.

עכשיו היא קמה ממני, מסתובבת ומתיישבת בכיוון ההפוך כשגבה אליי, מחדירה את הזין שלי אל תוך התוך הלח והמגורה שלה. את שתי רגליה הקטנות היא מניחה בפישוק על ירכיי, ובזוויות עיניי אני מבחין בכפות רגליה היפות והקמורות. היא אכן נשית ומושלמת, אבל אני לא שם כדי לשתף פעולה. המוח שלי במקום אחר. ואז היא ממלמלת חצי שיכורה, עומדת לגמור, "ישראל, שרול," שנים היא כבר לא קוראת לי ככה. "אנחנו משכנו אותה לכאן. אני משכתי אותה לכאן. היא לא רצתה לבוא. אנחנו משכנו אותה לכאן. שני אנשים מבוגרים מאוד מכדי להיות הורים שרצו כל כך ילדים, משכו את היצור השמימי, הרוחני, העליון הזה לארץ שלנו."

"את מטורפת," אני לוחש לה על אוזנה, "רותי, את צריכה עזרה, את לא נורמאלית, את השתגעת," אני מתחיל להתנשף.

"כן," היא מתנשפת יותר ויותר, עולה ויורדת עליי בקצב מהיר, נוגעת בעצמה וממלמלת "אני משוגעת, אני נטרפת," לפתע היא צורחת מעונג, מטירוף, "אני נטרפת, שרולי, שרולי, הנה זה בא, הנה זה בא, אני מתה, אני מתה, אני מתה, אני מתה."

לילה קודם ללידה הפתאומית בטרם עת, צרחתי על הגינקולוג הראשי במחלקת "היריון בסיכון גבוה". כשהגענו לבית החולים כמה ימים קודם לכן בעקבות ירידת מים זרזיפית, היה ברור לנו כבר שהשק של 'אני ואפסי' סדוק. רותי שכבה ואסור היה לה לזוז. באולטרא סאונד ראינו אותה. הגינקולוג הראשי אמר לנו תסתכלו עליה, לפי הפרצוף שלה היא נראית די מודאגת ממצבה. זה היה כלום לעומת הפרצוף של רותי ושלי. היינו חיוורים כמו סיד מפחד ומחוסר בשעות שינה. מי ידע אז כי לא נישן בעתיד שבוע ויותר, ושהמצב הנוכחי הוא קייטנה לעומת מה שאנחנו הולכים לעבור.

פתאום אני גומר. הרבה זמן לא עשיתי סקס עם אף אחת. כמעט שנה ופתאום אני גומר. זו מין שפיכה כזאת לא רצונית שאין בה כמעט שום הנאה. רותי יורדת מעליי ואוספת את המצית ומציתה לעצמה סיגריה. אני יושב למולה כמו מאובן כשאיבר המין שלי מדולדל במין מסכנות שכזו. "כבר לא עומד לך כמו פעם." היא אומרת ונושפת את העשן הלבן סמוך לפרצופי. "השמנת ישראל, אתה כבר לא בכושר." אני שותק.

יומיים אחר כך עבר אחד הגינקולוגים המתמחים במסדרון, נכנס לחדר של רותי, בדק, הכניס ידיים, פשפש ופסק: "צריך ליילד כי את ברעלת היריון חזקה. היא," הוא התכוון לעוברית, "כבר בדרך החוצה ואין שום דרך להשאיר אותה בבטן. היא כנראה לא תחיה, אבל יהיו לך עוד הרבה הריונות." הפטיר ונעלם, כאילו אמר, אני יורד למטה לקנות פלאפל, תסתדרו.

באתי לבקר את רותי והשתוללתי על הצוות הרפואי. "אתם לא תיגעו בילדה שלי," צרחתי. לא יודע מאיפה זה בא לי. בדרך כלל הייתי שקול, עסקי וענייני. "אתם לא תיגעו בה." הזעיקו את מנהל המחלקה מן הבית. התברר שהוא היה בהצגת תיאטרון ונאלץ לצאת באמצע. הוא בא בחליפה, חסר סבלנות ושאל מה הבעיה. "הבעיה," אמרתי ולא היה אכפת לי שכל חדרי המחלקה ל"היריון בסיכון גבוה" ישמעו כולל המסדרון, "הבעיה היא הילדה שלי. זאת הבעיה. אתה והצוות שלך תעשו הכול שהיא תחיה," קירבתי את פרצופי האדום אל פרצופו כאילו היינו במגרש כדורגל או בקטטה בשוק הכרמל ואמרתי לו, "קח את זה לתשומת לבך ד"ר." הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, שאני חייב להתעקש.

מנהל המחלקה לא ראה אותי ממטר. הוא שלף את הטיעונים החבוטים שלמד מתוך הספר "טיפול להורים במצוקה" ודקלם. "יהיו עוד ניסיונות. זה לא סוף העולם. יש סיכוי, אבל קלוש, שהפגית הזו תשרוד. זו רק עוגמת נפש בשבילכם. הנח לזה. אסור לסכן את היולדת. צריך להוציא." ועוד ועוד, דברים ששמעתי באופן מעומעם לחלוטין, כי כל החושים היו במקום אחר. דרוכים למלחמה הגדולה. "אל תדקלם לי מהספר שלך," אמרתי לו. "זה לא מעניין אותי הסטטיסטיקות שלכם." ראיתי בגינקולוגים אויבים וברופאי הילדים משת"פים. "אתם תעשו הכול, אבל הכול, כדי שהילדה שלי תחיה."

ואז הד"ר, שחשב כנראה שאני איזה עמך נחות ומתלהם, פלט את הדבר האידיוטי ביותר ששמעתי מעודי. הוא אמר: "בגלל זה יש אלימות במדינה הזו. מפני שלא יודעים להתנהג, יש תאונות דרכים, הפוליטיקה שלנו נראית כמו שהיא נראית והספורט, ובכלל, אנחנו מדינה אלימה." המדינה, עם כל הכבוד שאני רוחש לה, הייתה בתחת שלי באותו רגע, והטפות המוסר של מנהל המחלקה דגדגו לי את קצה הזין.

צורב לי כל כך בזין משום-מה שאני חושב שאני משתגע. אני מביט באיבר המדולדל והוא מכוסה במעין שכבה רירית לבנה כמו תולעת המציצה מתוך פקעת נטווית. צורב לי כל כך חזק שאני נושך את השפתיים שלי. אני תר אחר מטפחת האף ומוצא אותה על הרצפה. מרים אותה ומנגב את איבר המין שלי בזהירות מרבית. מה צורב פה כל כך? אני חושב לעצמי, כשאני מבחין ברותי העומדת פשוקת רגליים מול ציור שמן צבעוני מאוד מעובה, אדום ושחור בחלקו התחתון וצהוב לימוני בחלקו העליון, ובאמצע הצבעים מתערבבים במין קווים נופלים כמו בסרט "מטריקס" שראיתי עם הילדה לפני כמה שנים.

באותו לילה כרעתי על ברכיי לבד בחושך ובכיתי חזק-חזק. אמרתי לעצמי שאם היא תחיה לא חשוב מה, אבל אם היא תחיה, אז אחזור בתשובה. אני אקיים מצוות, אני אלמד תורה, אני… אני אאמין. רק שתחיה.

אני קָרֵב אל רותי ואל הציור הגדול שעומד בקצה החדר.

"נו, מה זה ישראל?" היא שואלת ומגהקת. "תן ניחוש פרוע, אם אתה בכלל מסוגל להיות פרוע, מה זה הדבר הזה?"

אני רוכס את המכנסיים. דוחף את הממחטה עמוק לתוך הכיס, מציץ בציור המוזר הזה לשנייה ואז אומר: "אלה נשמות, רותי, אלה הנשמות הטהורות היורדות אל עולם התוהו והבוהו, עולם ההבל שלנו, והן שואפות כל הזמן להתחבר בחזרה למעלה אל האור, אל מקור האנרגיה הראשוני והחזק והגאוני שממנו הן באו. הן רוצות כל כך לחזור אליו בחזרה."

"איך ידעת?" למרות שִכרותה, היא עומדת למולי המומה, פעורת פה. "איך ניחשת?"

"עשיתי אחד ועוד אחד מותק, זה לא כל כך קשה, חשבון פשוט של רווח והפסד, ואנלוגיה זה השטח שלי."

"לדעתי," היא אומרת אפופת מסתורין, "גם הנשמה של 'אני ואפסי' מתחבאת כאן, בציור הזה."

"כן, את זה כבר הבנתי." אני אומר.

"אל תלעג לי," היא פתאום מתפרצת עליי, "שרול, אל תלעג לי. אל תשכח שגם אתה אמרת לי שמאז שהילדה נולדה אתה התחלת להאמין באלוהים, כשקודם בעצם האמנת רק בעצמך."

"זה נכון." אני אומר. "אבל אני מאמין באלוהים הרגיל ואת מאמינה בכל המאמבו ג'אמבו הזה של העידן החדש עם הישויות והאנרגיות והעולמות האחרים, וזה שאני ממאדים ואת מנוגה וכל החארטה בארטה הזאת."

"מה זה אלוהים הרגיל? ישראל, מה זה בדיוק אומר?"

"אלוהים הרגיל," אני אומר בעצבים ושולף את הממחטה, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. "אלוהים הרגיל, זה אלוהים של היהודים כי אני יהודי. זה האל של שמע ישראל, האחד שאין לו שני. זה שמתפללים אליו בראש השנה וביום כיפור, זה של הדלקת הנרות בחנוכה והתחפושות בפורים, זה של סדר פסח ויציאת מצרים. זה האלוהים הרגיל, רותי, זה בדיוק זה."

"אתה כל כך אולד פאשן ישראל, מרובע כמו מלבן. בנאדם, תם עידן הדתות. לך יותר לעומק, אין יותר מצוות. אתה לא מבין?"

"תראי רותי," אני אומר, ושוב מנגב את הלחיים עם הממחטה, "תביני, אין לי מושג על מה את מקשקשת. אני בא ומספר לך שיש לי הרגשה לא טובה לגבי הילדה שלנו ואת מבלבלת לי את המוח על נשמות תועות באטמוספרה, שזה מדגדג לי כעת בדיוק את קצה הזין." ושוב אני חש את הצריבה הנוראה שם מתחת לתחתונים.

רותי מרימה את הציור בשתי ידיה הקטנות בכוח, קופצת עליי בהפתעה ומלבישה אותו באלימות על הראש שלי. הקנבס נקרע וראשי צץ מתוכו. "אם זה מה שאתה חושב. קח את הציור הזה ועוף לי מהעיניים. אתה כזה בוק ישראל שאי אפשר בכלל לתקשר איתך. אוטיסט רגשי, זה מה שאתה. נכה רגשית. איך תציל ילדה כל כך מטורללת ומיוחדת אם אתה בעצם סוג של כספומט או בהמה גסה."

לאט אני מסיר מעליי את הציור הקרוע ומניח אותו בצד על הקיר.

"כולם נעשים דתיים בפגייה", אמר לי מנהל המחלקה אחרי חצי שנה של לילות ללא שינה כשיצאנו משם. "זה טבעי, מדביקים קמעות על האינקובאטורים, מכניסים פנימה דרך הצוהר העגול ספרי תהלים ומגילות קלף. אל תדאג, אתה עוד תשכח את זה. זה עובר."

אבל זה לא עובר. לא שנעשיתי דתי או משהו כזה, אבל בחגים אני תורם לבית הכנסת. לומדים שם משהו על החיים ועל המוות, בפגייה. כבר חלפו יותר מעשרים ושבע שנה וזה לא עובר לי. אה כן, אני גם משלם בהוראת קבע שיקראו בשבילה תהלים בכותל. 'אני ואפסי' האכילה אותנו מרורים כל השנים האלה. כשהייתה קטנה אסור היה לצעוק עליה בגלל בעיות הנשימה שהיו לה. היא ישר הייתה חוטפת סטרידו ומאבדת אוויר. אולי כאן חל כל הקלקול הזה שלה שהיא כל כך מפונקת, אבל מה זה משנה עכשיו.

כיוון שלא הצליחו לנתק אותה בהיותה פגית ממכשירי ההנשמה, עשו לה טריכאוסטומי, חור בגרון שממנו תוכל לנשום, ואל תוך החור השחילו קנולה והצמידו אותה בסרט לצוואר. רותי ואני למדנו לסקשן אותה עם צינורית שאיבה כל חצי-שעה, שעה. פעם בארבעה ימים למדנו להחליף לה קנולה ביחד. תמיד היה נדמה לנו שהיא עומדת להיחנק, מחרחרת ככה לשתי שניות איומות לפני שאני הייתי משחיל את הקנולה לתוך החור הקטן ורותי הייתה מלפפת את הסרט המושחל לצדי הקנולה סביב הצוואר. איזו סולידאריות של אהבה הייתה בינינו אז סביב היצורית הקטנה הזו. לאן כל זה נעלם? התאדה עם השנים, התנדף.

ואחר כך כשתיקנו את קנה הנשימה בניתוח מסובך שארך עשר שעות והרדימו את הילדה לשבוע באמצעות סמים קשים כי אסור היה לה לזוז, ישבנו יחד היא ואני, מחזיקים ידיים ומתפללים שהיא תחיה ותקום. וכשהיא התעוררה היא הייתה מכורה לחומר המרדים וכדי לגאול אותה מהסמים היינו צריכים לגרום לה להקיא, והצרחות והבכי והיא לא ידעה היכן היא נמצאת. אין דבר יותר גרוע מלראות את הילדה הקטנה שלך מכורה לסמים.

ואת כל זה אני עם השנים וההתבגרות של 'אני ואפסי' הדחקתי, ואת כל זה אני פשוט טיאטאתי אל מתחת לשטיח כביכול, ושכחתי. כל כך רציתי כל השנים האלה, כשהיא כבר הייתה בסדר ואחרי שהניתוח הצליח – כל כך רציתי שהיא תהיה ילדה כמו כל הילדות. כמו הטל לוין הזאת מהקונסוליה הישראלית, שתלמד מקצוע, שתלך בתלם, שאהיה גאה בה. שתהיה ילדה רגילה, סתם ילדה. אבל לא. אז התחילו להגיע כל ההתנהגויות המוזרות האלה שלה והטירופים והקפריזות. אלוהים ישמור, לראות את הבת שלך מכורה לסמים מרדימים זה הכי גרוע שיכול להיות.

בחוץ, מחוץ לסטודיו של רותי, אחרי שהיא גירשה אותי שיכורה כולה, אני נזכר שניגבתי את הפנים והשפתיים בממחטה שקודם לכן ניגבתי בה את הזין הצורב שלי עם שאריות הזרע. אני מקיא. הכול כל כך מגעיל אותי בהתנהלות המופרעת הזאת שלנו כמשפחה, שאני מוציא את הנשמה שלי החוצה. אני שוטף את הפנים בברז המים שבחצר ליד הפחים. ריח של חמיצות וריקבון עולה ממני. אני מתנשף ומתנשף. באמת, אני אומר לעצמי, צריך לעשות את ההשתדלות שלך במצב כזה כמה שיותר, צריך לרצות ולבצע. לסמוך על עצמך. אבל אם כבר להאמין במשהו שיעזור לך, ריבונו של עולם, זה ברור שעדיף להאמין באלוהים הרגיל. זה כל כך ברור!

 

 

 

 

 

10.

"אתה היית היום אולי/ חשוב כמת./ אתה נראה לי בדיוק/ כמו חטא./ אתה מנגן שירים/ במפתח סול,/ את מרגיש כל יכול./ זה זמני…/ אתה מנגן סול מז'ור/ אתה מרגיש גיבור.// לא כשאהיה עצוב/ אנגן מינור,/ אשחק לי טיפוס אפור./ אחר כך אשן/ אשחק לי במת,/ מה אתה פוקח עיניים/ גם זה חטא?" (מתוך הפזמון "יום איוּן", ביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", הופעה ראשונה במועדון "דאבל סטרום", תל אביב).

 

היא מופיעה הלילה בפעם השלישית במועדון "דאבל סטורם" ברחוב אחד העם. קניתי אחר הצהריים בקופה כרטיס אחד ואני מתכוון ללכת. בעוד חצי שעה מעכשיו תתחיל ההופעה. אני פוסע במעלה שדרות בן ציון ומרגיש את דפיקות הלב, אני שואף אני נושף. קר עכשיו. הסתיו כבר בפתח. רוח משתוללת בשדרה ומעיפה עלים לכל עבר. מי המטומטם שאמר שכאן בארץ אין סתיו. יש סתיו, אבל הוא מלוכלך כל כך. ירד גשם אתמול, מעין מונסון קטן. הכול בוצי ופה ושם ישנן שלוליות גדולות ממש סמוך לפתחי הביוב. הניקוז בעיר הזאת נורא. הסכנה האמיתית זה לא הגשם, אלה המרזבים כשיורד גשם. אפשר לקבל מקלחת כזאת ממרזב משוסע. פעם כל כך אהבתי את תל אביב. היית שם אותי באיזה חור בכרם או בנוה צדק מול הים ונותן לי מרק דלוח עם רגל עץ ישנה של כיסא בתוכו והייתי אומר לך, חביבי, זה מעדן. אני זוכר שדן בן אמוץ, אללה ירחמו, היה לוקח אותי לכל מיני מסעדות שחשבתי שהוא היה ממציא רק בשבילי. כל מיני כוכים, שאלוהים ישמור. בנאדם שם שני כיסאות ושולחן ונהיית מסעדה.

נראה לפי העיתונות הכתובה של'אני ואפסי' הולך בכלל לא רע. היא נהייתה מין זמרת אלטרנטיבית כזאת של הסצינה. לפעמים אני פותח את הרדיו בקאדילק על אחת התחנות האזוטריות ושומע שיר שלה. אם הקריינית לא הייתה אומרת שזאת היא, לא הייתי מזהה בחיים. משהו השתנה בה. אני מרגיש את זה בקול שלה שבוקע מהרדיו שלי. אני מקווה שזה לטובה. החלטתי לדבר איתה. עד עכשיו לא ניסיתי ליצור איתה קשר. הייתי משוכנע שהיא לא תרצה לדבר איתי. אני מתאר לעצמי שאם הייתי מנסה להחליף איתה מילה, היא הייתה בורחת. אבל אם חושבים על זה עוד רגע לעומק, בעצם, אני לא מדבר איתה בדיוק כמו שהיא לא מדברת איתי. אני בחרתי במודע שלא לדבר איתה. רציתי לבלוש אחריה מרחוק, ולא לבוא במגע עימה מחשש שיקרה איזשהו אסון אם אני אלחץ עליה יותר מדי.

אבל די. החלטתי לדבר איתה. בלילה אחרי ההופעה אגש אליה וגם אם אחשוב שהמופע היה בינוני אומר לה שהוא היה מצוין. זה בכלל לא מעניין אותי. אומר לה אחת ולתמיד את האמת, שאני בעצם מאוד אוהב אותה ורוצה להיות איתה בקשר והיא הדבר היקר לי ביותר בעולם, אפילו יותר מהמקצוע המזורגג שלי ואפילו יותר ממני עצמי, גופי, חיי. הפאתוס הזה גרם לי להיעצר לרגע ולהיאנח. הוצאתי את מטפחת האף מתחת לקרדיגן המחמם שעטף אותי וניקיתי את הרוק התפל מזוויות פי. אף שהיה קר למדי, המצח שלי הזיע מן ההליכה ומן המחשבות, והעברתי וִיש אחד גם עליו ותחבתי את הממחטה בחזרה אל תוך כיס הג'ינס. בטח אהיה הכי זקן שם. הסבא פיקולינו בא לראות הופעת רוק. למרות שרציתי מאוד להנדיד את המחשבות אל הבת שלי, אל 'אני ואפסי', לא יכולתי להפסיק לחשוב על עצמי וכבר דמיינתי את הגב כואב לי מהבסים הנמוכים. בסוף שדרות בן ציון פינת אחד העם פניתי ימינה והמשכתי ללכת.

טוב שהשארתי את האוטו ליד הים. בצהריים ניגשתי כמו רוצח השב למקום הפשע למלון שבו פגשתי בה באקראי. ביקשתי את החדר הקבוע. פקידת הקבלה אמרה: "מה זה מר גל, מזמן לא היית אצלנו. כבר התגעגענו." יכולתי לשמוע את הלעג בקולה ואולי לא היה זה לעג, אולי אני סתם רגיש בגלל המקום. בכל אופן היא אף התפלאה על מעשיי במלון בשעה מוקדמת כל כך. "וזו גם לא השעה שלך. שיניתָ שעה." היא אמרה וקרצה לי באופן שובבי. חשתי שאני עומד להקיא. ראשי הסתחרר והוצאתי את הממחטה והנחתי אותה על הדלפק. "את החדר הרגיל בבקשה." אמרתי ולקחתי ממנה את המפתחות. "אגב, לא קוראים לי מר גל, שמי הוא בכלל ישראל ידעון," אמרתי, "והיום אני באתי בכלל בלי הג'יימס בונד שלי." הוספתי והנפתי את ידיי לצדדים. על פניה של פקידת הקבלה הצטיירה הבעת פליאה מוזרה כמי שלא מבינה מה ההערה הזאת באה להגיד.

עליתי למעלה אל הסוויטה. במעלית עמדתי וחשתי כאילו מישהו שם אותי בתא אטום וביקש ממני להתנהל בתוך איזה הווה מתון, אבל באה 'אני ואפסי' המקסימה הזאת וטרפה את הקלפים. אחרי זה עברתי על פני התמונות של רותי כמבקר בתערוכה. היו שם חמש תמונות. חשבתי שארגיש רק זרוּת וריחוק כלפיהן כמו תמיד. שלא אבין אותן בכלל. אבל משהו בי הצליח לפענח אותן או לכל היותר לתת להן אינטרפרטציה משלי, וכבר לא היה לי כל כך אכפת מה רותי תחשוב על זה. הספיק לי שאני שלם עם מה שאני חושב עליהן. בכל תמונה היו שלושה עיגולים שנראו כמו כדורי גלידה נוטפים וישבו זה על זה אלכסונית – גדול, בינוני וקטן, ונטפו. עברתי את חמש התמונות אחת אחת. באחרונה הכדורים התמזגו זה בזה לכלל אבסטרקט מרהיב ורק צבעיהם המקוריים בלטו זה בתוך זה. שלווה גדולה נחתה עליי למול הדלת כשנעצתי את המפתח בחור המנעול ואת היד השנייה תחבתי למכנסיים. שיט! השארתי את הממחטה על הדלפק למטה. פסעתי לאחור במהירות,  בעצבים, לעבר המעלית ולחצתי על הכפתור העגול בזעם אצור. הכפתור הואר, אבל המעלית בוששה. מי צריך את מטפחת האף הטיפשית הזאת, חשבתי לעצמי ופסעתי חזרה בצעדים רחבים אל עבר דלת הסוויטה.

נכנסתי. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה – השאירו את החדר כפי שהוא. הוא מסודר באותה הצורה. זאת עדות מרשיעה. המקררון של המשקאות בפינה, בדיוק באותו המקום; הדלת למרפסת חצי פתוחה כפי שהשארתי אותה; המיטה הייתה מסודרת, אבל הכוס שעל השולחן שהייתה אמורה להבריק, הייתה מלוכלכת ולצידה העיתון היומי עטוף בבנדורלה. קילפתי אותה מעליו וחיפשתי בין המודעות השונות את הצעת העבודה ההיא. זכרתי אותה בעל פה. "מיליונר מחפש מכונאי אוניות להפלגות ארוכות ביאכטה פרטית, מספר הטלפון: אפס-תשע, שבע-חמש-אפס ארבע-שבע-חמש-אפס." אבל לא מצאתי את המודעה ההיא וקצת התעצבתי. טפחתי על הכר פעם ופעמיים. חשבתי להוציא את הממחטה מהכיס ולהעביר וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה, אך לפתע נזכרתי שהממחטה לא איתי.

חלצתי נעליים. נשענתי לאחור על הכר, פשטתי רגליים ושמתי אותן זו על זו. הכר מאחור, בגבי, היה רך כל כך ועדין כל כך שהתחשק לי נורא להסתובב על הצד ולהתכרבל כמו תינוק קטן; אבל נמלכתי בדעתי ואמרתי לעצמי, אתה חייב להישאר ער. אסור לך להירדם על משמרתך. ואיזה קול פנימי עמוק שנבע מתוכי אמר לי מה זה המליצות האלה משמרתך לא משמרתך. כמה זונות עלובות, נערות ליווי בתחתוני חוטיני מעכו כאן את הגב שלהן בחדר הזה עם הלקוחות שלהן אחרי הפגישה שלי עם 'אני ואפסי', אז מה זה הסנטימנטים הללו. ובכל זאת לא יכולתי לעזוב את המקום סתם כך. פעם מישהו אמר לי שאסור להיכנס לבית כנסת סתם או לעבור דרכו. צריך לשבת, להתפלל או ללמוד איזה דבר תורה ואז לצאת. ככה הרגשתי עכשיו. למרות שמקומי לא היה כאן, לא הרגשתי שמיציתי. אני חייב לשכב כאן, חשבתי, ולחשוב על 'אני ואפסי'. חייב פשוט לשכב כאן ולהיזכר בה. איזשהו זיכרון מן הילדות שלה ודאי יעלה על רכבת המחשבות, אבל שום דבר לא בא. רציתי לקום, לגשת למקררון הקטן ולהוציא לי את הבקבוקון הקלאסי של הרמי מרטן, אך חשתי עייפות כזאת שכל מה שיכולתי לעשות זה להשתבלל לי בקצה המיטה בתנוחת עובר ולישון. אתה לא תישן עכשיו חבר, אתה לא תישן עכשיו כי זו בריחה וזו חולשה. אתה עוד תירדם ולא תתעורר להופעה שלה.

פקחתי עיניים וקפצתי. נרדמתי. מי יודע כמה זמן ישנתי. הצצתי בשעון שעל ידי. שעה וחצי של שינה. כמו מת, לא הרגשתי שום דבר. אבל לא החמצתי את ההופעה, למעשה יש לי עוד זמן, אני מרגיש שאני לא יכול להיות כאן. שלפתי פחית של דייאט קולה מהמקררון ושלוש קוביות קרח. לקחתי את כוס הזכוכית למזכרת. ביד אחת אחזתי בשלל ובשנייה טרקתי את הדלת. חלפתי על פני עובדת הקבלה והיא חייכה אליי כשותפה לסוד. קרצתי לה באדישות וירדתי למרינה כדי להביט בים ובסירות. תמיד זה ריגש אותי. איך שהייתי רואה את המרינה של תל אביב מציצה בין המלונות, הייתי שמח. זה היה מזכיר לי את התקופה שלי בצי הסוחר. עכשיו לא בא שום ריגוש, לא בעיניים ממראה הצהוב של החול, הלבן של המפרשים והכחול של הים; לא באף מן הריח של המליחות; ולא מתחושת המרחבים. חשתי כאילו אני עומד מול קיר בטון מחורץ. איפה כל היופי הזה שנכנס בפנים כשצריך אותו?

חשבתי שאשחק לי מין משחק של ניחוש. איפה מתחבאת היאכטה שלגביה הייתה המודעה של הצעת העבודה. היא כאן? אולי זאת הקטנה ההיא או הגדולה הזאת, כאן מולי; אולי זאת הרחוקה עם החרטום המחודד, או זאת שאחריה עם משטח השיזוף דה לוקס שלא היה בזמני. איזה משחק אידיוטי, חשבתי לעצמי. אני חייב לרדת מזה. אולי אם אעלה לגן הציבורי למעלה, סמוך לבית הקברות הערבי ואביט במרינה, יבוא הריגוש בלב ואחשוב איזו מחשבה נעימה על 'אני ואפסי', והתחלתי לחזור בחזרה ולטפס במעלה השביל אל תוך הגן.

בקצה הגן, על הרכס, היה זוג שהיה לבוש קצת מוזר והביט כמוני אל הים, אבל לא בצורה רומנטית אלא בצורה דעתנית כמי שמנסים להבין מתוכו דבר או אולי להסיק מסקנה. מולם היה כלי תעופה. זה היה מעין ונטילטור כזה שמסתובב מאחוריך ומרים אותך גבוה באוויר, טרקטורון מעופף. זה כלי הטיסה המטומטם והמצחיק ביותר שאי פעם ראיתי בחיי. לאורעם היה כזה ויחד היינו מטיסים אותו בשבתות. הוא היה טס ואני הייתי שותה רמי מרטן ומסתכל עליו מלמטה. הוא ניסה לשכנע אותי לנסות להטיס אותו, אבל אני דבקתי באמרתי הוותיקה: "דגים במים, ציפורים בשמים, והאדם הולך על שתיים – על הקרקע."

"פחדן," הוא היה אומר לי. "מה אתה לא טס במטוסים לאירופה, לאמריקה?"

"בטח, אבל שם אני סומך על הטייסים, חביבי, לא על איש סאונד שהפך לבלש פרטי." עם זאת, לקחתי כמה שיעורים אצל אורעם על הקרקע וידעתי לתפעל אותו בעזרת החוש הטכני שלי. בעוד השניים בחליפות המוזרות קצת מתמזמזים וקצת מדסקסים את כיוון הרוח והתכנון, לגמתי לגימה ארוכה ואחרונה מהדייאט קולה, השלכתי את הפחית וכוס הזכוכית אל תוך הפח הציבורי הסמוך והשתחלתי לתוך הוונטילטור המעופף. לא יודע למה, סתם בא לי. התנעתי. לא חלפה חצי דקה וכבר הייתי באוויר, גבוה מעל המרינה, "הי, מה אתה עושה", הוא צעק, והיא, "הי, אתה תיהרג." יותר לא שמעתי. ראיתי רק את שניהם נעים בעצבנות על הדשא מצד לצד והוא מדבר בנייד. קטנים כאלה, חשבתי, מי בעצם שם עליהם.

הייתי גבוה עכשיו כמו מלון מול הים ואז באה לי המחשבה על 'אני ואפסי'. צלולה וברורה היא באה כמו ערגה, כמו שלווה וכל המילים הללו שבעצם לא יכלו לתאר אותה. המראה שראיתי לא היה לו קשר לעבר, זה לא היה זיכרון ילדות שלה או שלי, לא זיכרון מהפגייה או מהחיים המשותפים שלי ושל רותי.

אני רואה את 'אני ואפסי' עכשיו, בהווה, והיא יושבת מולי כנראה באיזושהי מסעדה פשוטה בדרום תל אביב, אולי זה אפילו לא רחוק מכאן על הים ביפו ואנחנו פשוט יושבים ומשוחחים. בלי הרבה דאווינים ובלי הרבה מסכות. רק אני והיא והלילה והגלים. אולי זה בכלל קורה בעכו ואנחנו יושבים ואוכלים דגים והיא מספרת לי על התוכניות שלה לעתיד כמוזיקאית, והשיחה נעימה כל כך וקולחת, ואני מספר לה על התוכניות שלי להביא להקות כאלה ואולי אחרות, ואז אני מציע לה שאני אפיק לה את התקליט החדש שלה וגם את המופע. הרי אני יודע איך לעשות את זה, ואם היא רוצה לעשות את זה בדרך שלה אז אין בעיה. רק בלי פרובוקציות שיגררו את כולנו לבתי משפט, והיא צוחקת לעצמה ואומרת לי הנה אתה שוב מתחיל ושמה את היד היפה שלה על היד הזקנה שלי ואני מרגיש שכל האהבה בעולם אצורה בתוך המגע הזה וכל כך טוב לי עם זה והיא אומרת, אבא, כמה חיכיתי לזה וחשבתי שזה לעולם לא יבוא שאתה תבוא ותציע הצעה כזאת, ויש לי רעיון איפה להקליט ואיך לקדם את הדיסק ויש המון חומר שצריך לבחור ואין מפיק. ואני אגיד, מה שתגידי. אני עוזב הכול. אַתְּ הפרויקט המוזיקאלי שלי מעכשיו, ואני באמת אוהב את החומר שאת עושה, והיא תגיד לי, אבא, מספיק שאתה אוהב אותי. זה בשבילי הכול. אולי אימא תצייר לנו את עטיפת הדיסק, אני מציע, והיא אומרת, יאללה, בוא נכניס גם את אימא לאידיליה השמאלצית הזו, ושנינו פורצים בצחוק.

 

התעוררתי מכוסה זיעה קרה. שוב ישנתי. עלטה מוחלטת. השלפוחית לוחצת, אני חייב פיפי. אני מדליק את האור באמבטיה ובקושי רואה את האסלה. כשעיניים מתרגלות לאור אני רואה שהשתנתי על הרצפה. אני מתכופף כדי לנקות עם נייר טואלט ולפתע מבחין בשעון שעל ידי. חצי שעה להופעה. אני חייב למהר. לא אספיק. אני יורד ככה כמו שאני אל הלובי. נערת הדלפק מסתכלת עליי באופן מוזר, אף אחת הרי לא עלתה לחדרי. "אדוני, מר גל," היא קוראת אחריי, "שכחת את זה על הדלפק," והיא מנופפת במטפחת האף.

"אני לא צריך את זה, תודה." אני אומר לה ורץ אל הקאדילק, מתניע אותה וכבר אני בדרך לרחוב אחד העם. באמצע הדרך, לא יודע איזה ג'וק נכנס בי, אני אומר לעצמי, קיבינימאט ממי אני מתחבא, מהבת שלי? עוזב את הרכב כמו שהוא באמצע הכביש, יאללה כוסאומו שיגררו, ומתחיל ללכת ברגל. אפילו אם אני אאחר. אני מגיע לאולם כמעט בחצות. שתי ניידות משטרה עומדות סמוך לפתח ומהבהבות אליי בקוז'אקים שלהן. ועדת שוטרים, אולי שישה-שבעה עומדת בחוץ ומדברת. נראה שההופעה עוד לא התחילה. קדחת! היא והנגנים שלה בכלל לא מתכוונים להתחיל בהופעה. אולי הם גונבים זמן בגלל המשטרה, ואולי לא. אי אפשר לדעת. אמנים, פרימדונות, אלה יש להם שעון משל עצמם.

אני מגיש כרטיס לסדרן הגברתן ונכנס לתוך המועדון, עומד בסוף ומשתדל שלא לבלוט. בתוך האולם אין שוטרים. חשוך כאן והמוזיקה מהפּי-אֵיים, הרמקולים הגדולים, הורגת אותי. הבסים גומרים לי את הגב. אני קונה לעצמי חצי ליטר בירה קרה ומחכה עם כל החבר'ה להופעה. רוב האנשים לא שמים עליי ולא שמים לב אליי. אולי בגלל החושך. רק מדי פעם איזה מישהי מהקהל מביטה בי במבט תמוה שאומר בעצם מה אתה עושה כאן, סבא'לה?

בזווית העין שלי אני קולט את אייל הג'ינג'י מתערבב בקהל. הוא בולט מאוד. כולם מדברים איתו. הוא מכיר כאן את הקהל ואשתו. לפתע הוא עולה לבמה ומתיישב על מערכת התופים. אז הוא גם מתופף הג'ינג'י המניאק הזה, ולא רק מפיק. משתרר חושך. שני הנגנים האחרים מגיחים אל הבמה ומרימים את הכלים מהסטנדים. אור, ו'אני ואפסי' מופיעה. על הבמה. שריקות הערצה נשמעות מכל עבר ושני החברה האנגלים מתחילים לכסח עם הגיטרות, והפליקרים, האורות המהבהבים, גומרים לי את העיניים. לעזאזל, אני חושב, זה לא מקום בשבילי. עשן סיגריות בכל מקום ו'אני ואפסי' שרה: "עשרה מטר על עשרה מטר לתוך רחבת הריקודים, מרגישה די תלושה, מרגישה אבודה, ללא למילים." הקהל שר איתה את המילים. הם אוהבים אותה. "עשרה מטר על עשרה מטר לתוך לונדון פרטית שלי, נטע זר, נאצית שוקולד," והקהל צורח אליה כשהיא מפנה אליו את המיקרופון, "זו אני!"

השיר הזה, שאני מכיר אותו ובמקורו הוא קצר, מתמשך לביצוע של שש או שבע דקות ומסתיים באקורד צורם, בהבהוב אינסופי של אורות על הבמה ובשריקות הערצה של הקהל. שקט. אור שוטף את הבמה כולה מצידיה. קוראים לזה בשפה מקצועית "רחובות". אני לוגם מן הבירה הקרה. רק עכשיו אני מבחין במעין כיסא מלכות כזה שממוקם במרכז הבמה. זה כיסא יעני של מלך מאיזו הצגה בתיאטרון כמו "כתר בראש" של יעקב שבתאי או "עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי. זה משהו שמסמן מושב של מלך, עטוף בבד, גבוה מאוד, עם מסעדים עבים. הוא עומד במרכז הבמה והוא כנראה חלק מן התפאורה.

'אני ואפסי' מדברת ומתנשפת. "תודה רבה לכם. הייתי אומרת לכם כמו כל האמנים שאתם נהדרים, אבל אתם באמת מגעילים וזאת מחמאה בעיניי. אתם מייצגים את הרוע האמיתי. אתם לא צפויים. ראיתם את המשטרה בחוץ?" והקהל מתחיל כעדר. יש כאן כמה מאות צעירים, הערכה שלי בין שלוש מאות לארבע מאות שמתחילים לנהום: "מוות למשטרה, מדינת משטרה, מוות למשטרה."

'אני ואפסי' מרימה את היד הארוכה והצינורית שלה כמו שהיא הייתה נוהגת לעשות בשיחות בינינו בבית כאשר הייתי מרגיז אותה והיא לא רצתה לשמוע. הקהל משתתק באחת. "המשטרה זה זבל." היא אומרת לתוך המיקרופון. "הם טובים בלתת דוחות חניה, אבל בלהגן על נאנסות ולפעול נגד אלימות במשפחה הם גרועים. הם יעני חזקים. אבל אל תדאגו, בסוף ההופעה אני אלך איתם כי שדדתי סניף בנק כדי לממן את הדיסק שלי. אמנות או נמות!" וכל הקהל חוזר על האמירה השדופה הזו של 'אני ואפסי': "אמנות או נמות, אמנות או נמות," ואני כבר מתחיל לחוש את חוש הביקורת שלי ואת הסלידה שלי מן המאורע מדגדגים לי בבטן ובקצה האף. ילדים כפויי טובה שמעשנים סמים, אבל אני מרסן את עצמי ולוגם מן הבירה שהתחממה. הכוס מזיעה בידי. מישהו מהקהל צועק: "'אני ואפסי', אל תלכי איתם. אל תלכי עם הנאצים בכחול."

"אני חייבת." ובקול שלה אתה חש את הצער הנורא של המלחמה הילדותית בממסד. אין דבר, אני חושב, שתלך איתם ותשב קצת בכלא. אני מתחיל להריץ בראש עורכי דין פוטנציאלים שאני מכיר ועשויים לעזור לילדה שלי. היא תצא מזה. שתשב קצת בכלא. אין ברירה. אייל הג'ינג'י מסובב את טבעת הגולגולת שעל הזרת וזו מבריקה למול פנסי התומאס. הוא מכה במקלות התופים ונותן קצב, סימן להמשיך בהופעה, והרעש מתחדש. 'אני ואפסי' שרה ורצה עם הסטנד של המיקרופון על פי מיטב מסורת הרוק מצד אחד אל צד אחר של הרמפה. אין ספק שהיא השתפרה לאין ערוך מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה על הבמה. יש לה ביטחון. היא ממש פרפורמרית. היא ממלאת את הבמה ולמרות שהיא נותנת כבוד לנגנים שלה, הם בצל. מאוד בצל. מדי פעם הם פוצחים באיזה סולו גיטרה או סולו באס, אבל "רעיות אנשי הקבע" זה 'אני ואפסי' כמו ש"הדלתות" האגדתיים הם בעצם ג'ים מוריסון.

השיר נפסק. 'אני אפסי' פונה לקהל ושואלת אותו אם יש כאן מישהו שהוא למעלה מגיל שלושים, אני מצטנף בפינתי כשכולם צועקים בחזרה, "אם יש שילך ויתלה את עצמו." השטן הג'ינג'י מכה במקלות מאחורי התופים ושוב נותן את האות. הפעם היא שרה ברצף שישה-שבעה שירים. ואז מתוך הרעש בא שיר שקט, ו'אני ואפסי' מתיישבת על הבמה כשרגליה משתלשלות ממנה. אני עושה את עצמי עוד יותר קטן כדי שהיא לא תראה אותי, ממש מצטמק בפינתי. אני כבר חושב לנסות ולפלס את דרכי אל עבר השירותים כדי להתחבא שם, אבל אני לא יכול להתיק את העיניים ממנה. היא שרה את "פגישה":

"בשעה שש ורבע/ אני נפגשת עם עצמי./ כן את בטוחה,/ שש ורבע?/ כן בטוח. בשעה שש ורבע/ פלוס מינוס/ אני נפגשת עם עצמי./ יושבת בבית קפה/ מאזינה לעצמי,/ אני מאזינה לעצמי/ זה לא שיש לי/ משהו חשוב לומר/ שנים זה מכבר, בשעה/ הקבועה אני נפגשת/ עם עצמי./ אני מספרת לעצמי/ המון שטויות שלאחרים/ לעולם לא אספר./ אני מדברת הרבה/ עם עצמי כמעט כמו עם כולם./ אחר כך אני מטיילת עם עצמי/ ועצמי ואני מטיילים/ וכשיורד לילה/ עצמי מחזיר את אני/ הביתה,/ כי צריך לישון שניהם/ יודעים זאת וזאת עובדה חשובה,/ תגידי, זה קורה תמיד?/ לא רק כשאני עצובה."

לקראת סוף השיר היא קמה וקרֵבה אל הכיסא המלכותי שעומד במרכז הבמה. רק עכשיו אני יכול לראות בתוך ההבזקים והאורות שנבעו מתוך ענן הסיגריות ומכונת העשן מה היא לובשת. זאת החצאית הסקוטית החמודה ההיא שראיתי באותו יום כשבאתי לשחרר אותה בלונדון מהמעצר, ולרגליה הסניקרס האלה של רותי הבלויות בלי השרוכים, אלה שקצת גדולות עליה, אבל לא בורחות מהרגל. החולצה שלה שחורה ואין לה עליה שום דוגמה. סתם טי-שרט פשוטה וצמודה לגוף שמתוכה בולטים שדיה העגולים והמוצקים. השיער שלה כבר צמח והיא נראית נערית ומקסימה כזאת. היא ממשיכה לשיר את הבלדה הזאת "פגישה", ומדי פעם היא מכרסמת חצי לחי שלה ונראית מן חצי 'אני ואפסי'. למרות כל הפאנק הזה היא נראית כמו דמות מן הסרטים של פעם, סרטי הסינמסקופ הידועים, ארוכה וגבעולית וקצת שחוחה. אני רואה שהיא שרה את המילים, אבל היא לא שם, כמו דיסק דפוק שנתקע. המוח שלה חושב והולך אל מקום אחר.

רק אני מכיר אותה, חשבתי, רק אני, ואז נפל לי האסימון. עומד לקרות משהו לא טוב. הנה יבוא אסון, אבל אינני יודע מה בדיוק. היא מתיישבת על כיסא המלכה המזויף שעטוי בד מבריק ורגליה צמודות זו אל זו כמו ילדה אבודה. אני כל כך רוצֶה לרוץ ולחבק אותה. אני חושב לעצמי שמשהו לא טוב עומד לקרות כאן, אבל מה לעזאזל? יש לי תחושת בטן מאוד רעה. אני מציץ בכוס הבירה ורואה שהיא נגמרה. אני מניח אותה על הדלפק וכשאני מחזיר את היד היא פוגעת בכוס הגדולה וזו עפה על הרצפה ומתנפצת. לרגע אני מוריד את העיניים כדי לראות מה קורה על הרצפה ואם הזכוכיות חתכו אותי או מישהו לידי, ואני מבחין בשרוכים שלי בחושך.

היא ממשיכה לשיר. כשאני מרים את הראש ומביט שוב לבמה, אני רואֶה אותה יושבת על הכיסא, ראשה שעון לאחור, כמו מסוממת או כמו מי שעומדת להירדם, אבל היא עדיין שרה. יש לה משהו ביד שמנצנץ לפתע. אני מבחין שאלה שלושה, אולי יותר, חמישה להבים, סכיני גילוח ישנים כמו פעם שמסנוורים את הקהל, ולפני שאני מספיק להגיד עוץ לי גוץ לי, זרועותיה מוכתמות בדם שמנצנץ מבעד למפרקים. היא חתכה את הוורידים, אלוהים ישמור. רחש החלל עובר בקהל. הדם החם נוזל על הרצפה ומבריק לאור אורות המועדון. היא מצמידה את שתי ידיה זו אל זו ודוחפת את הזרועות אל בין שתי הרגליים ולוחצת שהדם יזרום, אלוהים, נדמה לי שאני שומע אותה אומרת אל תוך המיקרופון "ליפול, עכשיו ליפול, לא נורא… אבא, זה לא נורא… אבא, זה באמת לא נורא…"

אני רץ כמו משוגע לעבר הבמה. אני מאבד עשתונות ודורס אנשים ומכה באגרופים בפנים, מעיף נשים וגברים לכל עבר. "לעזאזל, תנו לי לעבור, אני אבא שלה, תנו לי לעבור."

שלושת הנגנים כבר קפצו עליה וגם הקהל מתחיל לעלות על הבמה. מישהו צועק "אמבולנס, תזמינו אמבולנס." ותוך שניות אני מגיע לבמה. לא נותנים לי להגיע עד אליה. אני דוחף עם כולם ואת כולם. "תנו לה אוויר!" אני צורח וגם אחרים צורחים, "אלוהים, היא חתכה את הוורידים, תנו לה אוויר." הדמעות זולגות מעיניי וצורבות כל כך. ולפתע צצים שם שני פרמדיקים שמזיזים את כולם ובאים עם אלונקה.

"מי אתה?" הם שואלים אותי. אני חריג בגילי לעומת כל האחרים.

"אני אבא שלה," אני אומר. הם מעמיסים אותה. היא לא בהכרה. "אני אבא שלה," אני ממשיך למלמל לעבר הקהל הצעיר שעומד נבוך על הבמה, על המדרגות ובקלעים.

"תנו לעבור!" צועק אחד הפרמדיקים אחרי שהעמיסו אותה על האלונקה. היא נראית שלווה מאוד, לא מיוסרת, לא מרדנית, לא שובבה כמו שהייתי רגיל לראות אותה.

"אני אבא שלה," אני אומר לג'ינג'י עם המבט הרע שמחוויר ולשני האנגלים שעומדים נבוכים, האחד עם כובע הטייסים שנראה כמו גוּפי והשני, השמן, עם הצמה והצלקת בפנים. "אני אבא שלה," אני ממשיך למלמל והרוק שלי מתערבב בדמעות וחושב לעצמי, כוסאומו, איפה עכשיו הממחטה הארורה כשצריך אותה? בעצם, מי צריך אותה…

"איך קוראים לה?" שואל אותי הפרמדיק בחוץ, ואני אומר לו: "אני אבא שלה,"

"אבא תתרכז." הוא אומר לי, "איך קוראים לבת שלך?"

"אני אבא שלה," אני אומר.

"כן, אבל איך קוראים לה? מה השם המלא שלה?"

"היא תחיה?" אני שואל בחרדה.

"יכול מאוד להיות, נראה שהספקנו להגיע בזמן, אבל איך קוראים לה?"

"איילת," אני אומר, "קוראים לה איילת ידעון, זה השם שלה ואני אבא שלה."

"בוא אבא, תעלה איתנו לאמבולנס. אני צריך לתת לה עוד מנת דם."

האמבולנס בולע את 'אני ואפסי' ואותי. הנגנים שלה רוצים לעלות איתה, אבל הפרמדיקים מתעקשים על מלווה אחד. "אין מקום, רק אחד מצטרף."

אני יושב שפוף על הספסל ליד האלונקה שלה ומתפלל. אני אומר לאלוהים שאני אעשה תשובה, שאני אלך לבית כנסת ואתן יותר צדקה, שמעכשיו אני אהיה האבא הכי טוב שיש ורק שייתן לי צ'אנס, רק שהיא תיתן לי צ'אנס להוכיח את עצמי ושתתעורר. לא יכול להיות שבאתי מאוחר מדי. זה לא הגיוני. אם היא תחיה אני מוכן לוותר על הכול. אני אלך ללמוד תורה, אני אקיים מצוות, אני אפיק דיסקים בחינם לכולם. אני אקדם אותה. אני אנצל את הקשרים שלי עד תום למענה. רק שתתעורר קיבינימאט, רק שתתעורר.

המוניטור לצד הראש שלי משמיע צפצופים, ושני הפרמדיקים לידי מרגיעים: "אבא, אל תדאג, היא תהיה בסדר, המצב שלה יציב. היא לא תמות." ואני כל כך רוצה להאמין להם, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להיות שאנן ולסמוך על דברי המומחים, לא עם הניסיון שהיה לי לפני עשרים ושבע שנים עם אנשי הרפואה.

"אני חייב שהיא תתעורר." אני תופס את זה שלידי עם האפוד הכתום. "אני פשוט חייב."

"המצב יציב." הוא חוזר בהחלטיות ומוריד את הידיים שלי מהחזה שלו. רק עכשיו אני מבחין שמאחוריי נוסעות שתי ניידות משטרה ובחוץ היסטריה מוחלטת. שלושה כלי רכב, שתי ניידות ואמבולנס, מחרישים אוזניים עם הסירנות, עוקפים מכוניות ונוסעים באדום לכיוון "איכילוב".

אני מסתכל שוב בפנים של 'אני ואפסי' והיא נראית לי שלווה, רגועה מדי, ולא לוקחת חלק בכל הטקס המטורף הזה. הריסים הארוכים האלה יפים כל כך. רק שתפתח שוב את עיניה ושנראה את אישוני החציל האלה של אליזבת טיילור שמביטים בך מעט בזלזול עם גומות החן. ממש נסיכה, חשבתי לעצמי, ממש קיסרית תל אביבית. ולפתע בא לי שיר שהייתי שר לה בפגייה אחרי שכבר העבירו אותה מן האינקובאטור אל הסלסילה המחוממת. הייתי אוחז אותה בשתי ידיי, מקרב אותה אל חיקי ושר את השיר ההוא של שלונסקי מההצגה שאחר כך היא כל כך אהבה. אני פוצה את פי ושר. שנים שלא זימרתי, והקול יוצא קצת צרוד וחנוק מדמעות "בוקר טוווב…"

שני הפרמדיקים מביטים זה בזה ואחר כך בוהים מתוך אי נעימות בחלונות אל תוך הלילה התל אביבי הקר שמתמלא באור הסירנות. הם ודאי סבורים, האבא כנראה יצא מדעתו מרוב צער, ואני ממשיך לשיר ולזייף:

"קהל נכבד ברגע זה/ מתחיל סיפור המחזה/ וזה הרגע לגלות/ את הנפשות הפועלות// כלומר מה שמו של כל שחקן/ ולמה הוא מופיע כאן/ אבל ברמז – רק קורטוב,/ ועם תוספת – בוקר טוב, בוקר טוב." אני מצביע על אחד הפרמדיקים ושר "זה אלמוני הוא – בוקר טוב אלמוני/ בוקר טוב, בוקר טוב." אחר כך מצביע על חברו וממשיך, "זה פלמוני הוא – בוקר טוב פלמוני/ בוקר טוב, בוקר טוב.// כך מהחל ועד כלה/ ואיך אומרים זאת: וכולי…/ כי כל היתר איך ומה/ את זה תראו על הבמה. איילת," אני אומר, "איילת, אני כאן, אבא כאן, הולכים לעוץ לי גוץ לי, בבקשה תתעוררי."

 

עטיפת הרומן "אני ואפסי" בהוצאת "עמדה/כרמל", 2008

עטיפת הרומן "אני ואפסי" בהוצאת "עמדה/כרמל", 2008

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל