"אני ואפסי" 5 – פרק חמישי מרומן

5.

"לֵךְ לְךָ,/ קח לְךָ את הצמה/ הכי יפה/ לֵךְ איתה עד סוף/ הלילה/ רוץ איתה/ עד סוף הלב/ סביב-סביב עד אותה נקודה/ דרך הרידינג/ הים/ העולם/ סביב-סביב עד אותה נקודה.// אבל זה רק כשאתה עצוב/ כשאתה שמח/ הצמה נמסה./ ומה שנשאר זה/ בית הקפה,/ והיציאה האחרונה./ לֵךְ לְךָ,…" (מתוך הפזמון "שיר הצמה" בביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון "בארבי" בתל אביב).

 

   מצאה כלב. בעצם כלבה שהולכת אחריה כמו נעל בית. גוש שיער קטן שכזה, יורקשייר-טרייר מעורבת עם פודל. כלבה ישר מהבלנדר. אומרים שהם נורא חכמים. הכלבה קצת צולעת. יצא לי לשאול ככה סתם בשיחת חולין בבית קפה תל אביבי באחד הבקרים וטרינר מקומי, והוא אמר לי שזה כנראה גיד קצר. כולה כדור שערות. הלכה אחריה כמו פנטופל. אגב, היא לא הבחינה בי כלל. לא שמה לב שאני עוקב אחריה. אלה היו סתם חששות שלי.

   באחד הימים, עוד לפני שהיה חם כל כך, שמעתי אותה צועקת מהמרפסת, "דיוויד – הפח נובח." ואחר שעטה במדרגות. הכושי שליקק את האופנוע שלו למטה, היה מן הסתם מרוכז ולא שמע את קולות היבבה שעלו מתוך הצפרדע של הזבל. היא דחפה אותו קצת, אומרת – "מה אתה חירש?" ושלתה משקית ניילון של בוטיק גורה רועדת בת יומה, שכנראה נקשרה שם היטב כדי שתיחנק. "נקרא לה יוליה", היא אמרה ועלתה הביתה כדי לנגב אותה במטלית לחה. מאז הכלבה לא עזבה אותה.

   חלפו שלושה חודשים. השעה הייתה כעת שש בבוקר, ו'אני ואפסי' הייתה בדרך לים עם יוליה. שעות מוזרות יש לילדה הזאת. היא עמדה ברחוב אלנבי, יפה כל כך, מחכה לקו ארבע. השיער כבר החל לצמוח, כמו קוצים או דשא רענן, ואני שללבי שוב נתגנב החשש שהיא תזהה אותי בקאדילק החדשה שמסתובבת סביב פלורנטין, יעני סובו ציון והקיפוה, אפילו שחזרתי ואמרתי לעצמי שהיא כל כך מרוכזת בעצמה שוודאי לא שמה לב, אין סיכוי, אבל אולי מישהו סיפר לה – נטשתי את האוטו ועליתי על קו ארבע שתי דקות אחריה, מקווה שאספיק לראות אותה יורדת מן המיניבוס.

   צחוק הגורל – המיניבוס שלי עקף את שלה כדי לחטוף בהמשך הדרך נוסעים. הגעתי לְפָנֶיהָ לפרישמן פינת בן יהודה. ידעתי שהיא בדרך כלל יורדת שם והולכת לים. ירדתי והסתתרתי מהר שלא תראה אותי.

   ירדה מהמיניבוס שונה לגמרי. נראתה כאילו התחפשה – גברת מגונדרת. הרמתי את המשקפת וקירבתי אותה לעיניי. חבשה כובע קש לראשה, ומתחת שפע עגילים בורקים בקרני השמש הראשונות. היכן קנתה אותו? את הכובע. פריאו היה קשור למותניה, וחלק עליון לבן-שקוף כנס את שדיה הקטנים והקשויים. הגדלתי את האובייקט האהוב במשקפת: הפטמות זקורות ברוח הבוקר החמה. עוד מעט יהיה חם מאוד. שלפתי את הממחטה מכיסי וניגבתי את מצחי למרות שהוא עוד לא הזיע. עניין של הרגל. הכלבה הקטנה טופפה אחריה, עוד גברת מגונדרת. לפתע התכופפה, כרעה ופקדה לעבר יוליה – אַפּ – מכה על הברך – אַפּ. הגורה זינקה את שלושים הסנטימטרים ונעמדה על הירך החשופה. היא הרימה אותה אליה וחצתה את הכביש, כשתיק קש מתנדנד של סבתות תלוי לה על הכתף.

   היא ירדה לחוף, ואני אחריה. רק שלא תשגיח בי. שמרתי מרחק. היא הורידה את הכלבה והלכה על החול. הפכה לנקודה קטנה במרחב, והכלבה כמעט נעלמה לי. פסעה בינות למתרחצים הזקנים של הבוקר. יפה כל כך. שוב הרמתי את המשקפת: היא נראתה חמורת סבר. כל הזקנים החרמנים עם הכדורים הכבדים וגם אלה עם המטקות שצעקו אחד לשני ממרחק ואפילו הרצים, הסבו את הראש כדי להביט בה, והיא עברה ביניהם כמו קיסרית תל אביבית שיודעת היטב את גבולות הממלכה. מבטה היה מתנשא. זה ברור. כל כך אופייני לה לזלזל בגברים שעל החוף. חבל היה לי שלא יכולתי לראות את המחשבות שלה מבעד למשקפת. ודאי חשבה לעצמה: מי זה כל הפְּלֶבֶּאים האלה, הנתינים שלי? אהבה מאוד להשתמש במילים מורכבות, זרות, קצת מרוחקות.

 

לפני יומיים ברחתי רחוק. לצפון העיר. האמת, אני שונא, מאוד שונא, את דרום תל אביב. היא כל כך מטונפת ומפויחת. גם את יפו אני לא סובל עם הקיטש של האוריינטליזם וכל העוגות המתוקות האלה עם מי הוורדים. למרות שהיו שנים שהייתי מלך ב"אלהמברה", כשהעליתי שם את כל מחזות הזמר והבאתי כל מיני אמנים מרכזיים מחו"ל, אבל עברו יובלות על יובלות מאז.

   נחתִּי ב"חומוס אסלי" בסוף דיזנגוף. התיישבתי על כיסא קטן לשולחנון בודד והבטתי במכוניות החולפות. חיכיתי למלצר. חמש דקות אחריי נכנסו כמה פנים מוכרות. זה היה הבחור ההוא, הפאנקיסט הג'ינג'י, זה שיושב איתה שעות בפיצוצייה בפלורנטין; הכושי-גאנאי שהתיימר להיות החבר שלה ועוד שני טיפוסים פריקים שנראו כבני טובים וגם אותם כבר ראיתי פה ושם, בחטף, סביב 'אני ואפסי': אחד היה שמן מאוד ומטופח, הוא היה לבוש חליפה ועניבה של ערסים ואת עורפו עיטרה צמה בלונדינית, ואילו לשני היה חיוך מטופש שחשף רווח בין השיניים הבולטות. הוא חבש כובע טייסים בעל אוזניים ולבש חולצה של מפלגת העבודה שעליה התנוסס דיוקנו של פואד בן-אליעזר, מין דאחקה כזאת של החברה הקוּלים. לא סובל את זה. מנסים להיות מיוחדים בכוח.

   זה עם הכובע טייסים התיישב אחרון ואמר: "אני מה זה מת לחומוס," הוא אמר את זה במבטא אנגלי כבד וזר.

   "As much as I'm fat you're thin." אמר לו זה עם הצמה הבלונדינית, "We're been together for so many years, that every time you eat, I'm getting fat."

   ישבו שולחן אחד לפניי: הפאנקיסט הג'ינג'י והגאנאי הענק עם הפנים אליי, וזה עם כובע הטייסים וזה עם הצמה עם הגב אליי. בהיתי בחלון והקשבתי להם. דיברו אנגלית. הרבו מֶלֶל וּבֶלֶל על להקות ואפקטים לכלי נגינה שלא הכרתי. המלצר ניגש אליי. הזמנתי חומוס עם ביצה, גרגירי חומוס וטחינה עם קצת סלט למעלה בשביל הטעם ופחית דייאט קולה והמתנתי. יש זמן. המלצר ניגש אל הארבעה. הם התבדחו קצת על חשבונו והוא הפך קצר רוח. "אתם רוצים לקרוא לי אחר כך?"

   "לא! לא! לא!" ענו פה אחד והזמינו הרבה אוכל. המלצר הביא לי את ההזמנה ואחר כך התחיל לטפטף את המנות לשולחן של ארבעת המורעבים. אף פעם לא ראיתי אותם כל כך מקרוב. התברר שהשניים שישבו עם הגב אליי הם הנגנים שלה כיום, אלה שבאו איתה מלונדון, והג'ינג'י הוא מעין אמרגן מקומי, איזה מאכער. הייתה לו על האצבע טבעת גדולה ועבה בצורת גולגולת עם עצמות מוצלבות בשני הצדדים. היו לו עיניים חומות-אדומות שרשפו למולי בשמש הצהריים והשתלבו יפה עם העיניים הקבועות בגולגולת-טבעת, שהיו עשויות זכוכית אדומה.

   הג'ינג'י שיחק עם הטבעת, סובב אותה כל הזמן קדימה ואחורה, כאילו ניסה למשוך את תשומת לבי אליה – מעשה כשפים. רק עכשיו נפל לי האסימון והצלחתי לאפיין מה הטריד את מנוחתי כל הזמן הזה. היה זה קולו של הג'ינג'י. היה לו קול צרוד וחזק, מין דיסטורשן שכזה, ועם זאת המילים היו ברורות מאוד וחדות. זה היה הג'ינג'י עם המפתח כמו בהומורסקות של אפרים קישון, אבל הוא בכלל לא היה מצחיק. הוא אמר:

   "She's going to rob a bank."

   נדרכתי.

  "Would you believe it? To finance an album by robbing a bank. Isn't it a brilliant PR trick? Even I wouldn't have the guts to do it. But she, nothing can stop her." 

   השלושה הנידו בראשם תוך כדי בליסה, וזה השמן עם הצמה אמר:"We have to stop her. I'm worried about her. Do you remember how Walter and Brian got into trouble when they helped her release those lab animals? I don't want to do time like those two. She's a lunatic. She might ruin the whole business. Let's do purely music."  

   "Don't speak behind her back, O.K.? If she were here, you wouldn't be such a big-mouth." אמר הג'ינג'י עם הטבעת.

   "So what are we going to do?" שאל זה עם הכובע טייסים וקרע עוד פיתה.

   "מה יֶה?" חזר אחריו הגאנאי הגדול בעברית במבטא זר.

   "First of all, lower your voices. I don't need anyone to hear this." אמר הג'ינג'י וסובב את הטבעת שנצנצה בשמש. הוא הרים את כוס השתייה שלו וגמע אותה באחת. אחר הוסיף: "Besides, just like Jim Morrison and the Doors, you're worthless without your leading singer. It doesn't matter where you are – London, Berlin, Amsterdam or Israel. She is the band and Walter and Brian knew that too."

   "Thank you very much, really." אמר השמן עם הצמה. רק עכשיו, כשהפנה את פניו, בפרופיל, הבחנתי שהייתה לו כזאת כּוּסָה ענקית לאורך הלחי השמאלית, שקפלי השומן היטיבו להסתיר. חשבתי לעצמי איך 'אני ואפסי' שולטת בטיפוסים המפוקפקים האלה, ובאתי לידי מסקנה שבאמת יש לה אופי של מנהיגה.

   "But Eyal, it's a real problem. She can really fuck things up. The album and gigs will go down the drain with these extreme ideas. Although, frankly, it seems cool to finance the album in this way."

   נראה שלג'ינג'י נמאס מכל זה והוא אמר בהחלטיות:"Look guys, I Won't make a move without 'Ani VeAfsi'. For all I care, you can pack your things and go home. The tickets are on me." מכאן הבנתי שהוא כנראה איזה אמרגן צעיר ומקומי. אני צריך לברר עליו פרטים. אבל איפה? כל כך התרחקתי מהעולם הזה, עד שהוא נראה לי עכשיו כמקצוע השייך לפלנטה אחרת."She is our brain. She is our mascot. If she wants a bank robbery, we'll have one. She admires Roni Leibowitz, the Ofnobank. She sees a real Robin-Hood in him. One who tried to cut off the country's air supply."

   "She wants to borrow my motorcycle for the robbery. I can't tell her no. But I was thinking, maybe I'll give her a ride to the place and then leave her the motorcycle." אמר הגאנאי הענק ונראה מודאג. הייתי מופתע לגמרי. שוד בנק? ומאיפה 'אני ואפסי' יודעת לרכוב על אופנוע? נשמע לי לגמרי מופרך. התאפקתי. התאפקתי כל כך שלא להתפרץ ולהזדהות. הרמתי קצת את הטוסיק מהמושב הקטן ושלפתי מהכיס הימני של המכנסיים את הממחטה. וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה.

   "You stay out of this." אמר הג'ינג'י לשחור,"Don't get involved in this business. Don't give her a ride. Stay out. You're black and noticeable and people will spot you from miles. Besides, you have the migration authorities on your back and you'll be deported in no time."

   "Son of a bitch that father of hers. I hear he has loads of money." אמר זה שחבש כובע טייסים עם אוזניים וזרק את הכובע על השולחן סמוך לצלחות המכורסמות. "A real son of a bitch. Couldn't give her the money to release the album properly. You saw how he got her out of the remand in London in seconds. Paid loads of money and bailed her out, and left Brian and Walter in there to rot. This is one bastard capitalist who takes care only for his ass. Why, here in the industry he's a real big shot."

   "Ah, let it go." אמר הג'ינג'י וסובב עוד קצת את הטבעת המנצנצת. "What do we know about their relationship. They have a long story between them that goes way back. Years back. She doesn't want to here nor speak to him. She'll never take a penny from this dog."

   "האו האו", לחשתי לעצמי.

 

'אני ואפסי' הוציאה שקית ניילון מסל הקש המרושת שלה והתכופפה. הרמתי את המשקפת למול קרני הבוקר. לא להאמין! היא אספה צדפים. כל כך לא התאים לילדה הצינית שלי. טרקטור גדול וצהוב חתך את הנוף והסתיר לי אותה, הפך את החול והמשיך הלאה. כשחזרה ונגלתה לעיניי, עמדה זקופה, הכלבה הקטנה מאחוריה חופרת בחול, ולמולה שני פקחי עירייה במדים כחולים. מרחוק יכולתי לראות לפי העמידה שלה שהיא ננזפה. תתפתח פה מריבה, חשבתי לעצמי. היא ודאי כבר סיננה מבין שיניה הלבנות: נאצים בכחול, אתם נאצים בכחול. ישראל, אמרתי לעצמי, תתכונן לגרוע מכול. אולי יהיו מכות. מעצר.

   מתנועות הידיים שליוו את השיחה שהתפתחה שם במרחק, הצלחתי להבין שהם רוצים לרשום לה דוח על כך שהכלבה מסתובבת חופשי על החוף, ללא רצועה. אולי עשתה צרכים. הם כנראה ביקשו תעודת זהות. כמובן, לא הייתה לה. מבעד למשקפת ראיתי את פניה של 'אני ואפסי' ויכולתי בעצמי להשלים את המראה. כל הניואנסים היו מוכרים לי.  פניה היו חמוצות, ודאי גבותיה קפוצות; את עיני החציל שלה בטוח נעצה באבזמי החגורות של השניים, מחכה להזדמנות להישיר מבט חצוף אליהם ולומר להם מה היא באמת חושבת על המשפחה שלהם ועל העירייה, כל זה מתובל בכמה מונחים לועזיים מתנשאים כלפי השניים.

   עכשיו, ממש עכשיו, זה עומד לקרות. לא יכולתי להסתכל על זה, והורדתי את המשקפת מהעיניים. חיכיתי. הנה תבוא ההתפרצות, נפנוף הידיים, הצעקות. שרק לא יתפסו אצלה בתיק סמים. הוצאתי את הממחטה מכיסי, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה, מה שיהיה, יהיה, על החיים ועל המוות. הרמתי את המשקפת והצמדתי אותה לעיניי.

   היא עמדה שם על החוף, כתפיה מורמות, מקשיבה לשטויות שלהם ולא מגיבה. היא בטח חשבה עכשיו כמה שטויות הם פולטים. כמה שטויות! הם דיברו בקשר. כנראה ביררו את מספר תעודת הזהות שלה. אחד מהם כתב את הדוח, משסיים, תלש אותו מהפנקס והושיט לה. חשבתי, עכשיו היא תתפרץ, עכשיו תבוא הצעקה הפאנקיסטית-אנרכיסטית שלה כמו על הבמה כשהיא שרה ונכנסת לאקסטאזה: אתם נאצים בכחול, תעזבו אותי, תעזבו את הכלבה, נאצים, אתם נאצים בכחול. ואת הדוח ודאי תקרע ואת הפיסות תשליך על החול, או שתעשה ממנו אווירון ותשגר אותו היישר לעבר הגלים.

   אבל כל זה לא קרה. תחת זאת היא נעה לעברם, זעופה ונזופה, לקחה מידי הפקח את הדוח וטמנה אותו עמוק בתיק הקשה שלה ואת הכלבה אספה לחיקה. אין שום צל של ספק, זאת לא הייתה הילדה שלי. היא ניסתה לא למשוך אש, היא ממש השתדלה שלא למשוך תשומת לב. אני משוכנע שזה עלה לה בדמים לעמוד שם ולשתוק מול השניים. אבל היא הבליגה. יש לה כנראה תוכניות גדולות ומרחיקות לכת נגד החוק והיא לא תתעסק בזוטות שכאלה. ובאמת מי שהולך לשדוד בנק מה יש לו להסתבך עם העירייה או המשטרה לפני כן?