בננות - בלוגים / רן יגיל / נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 19
רן יגיל
  • רן יגיל

    סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987) <שירים> מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988) ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996) ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) <נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל> סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001) נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) <רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר המקולל נח שטרן>  הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006) אני ואפסי רומן  (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008) עריכה: הצעיף האדום / יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997) בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף ירון אביטוב> טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) <בשיתוף ירון אביטוב> הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות  

נקישות ורמזי אור, מדינת ישראל נגד נח שטרן, רמז אור 19

רמז אור 19
 
מבער לחרכים – יום שישי — 19.6.1953, השעה: 12.30
 
מבעד לחרירים שהותירו כדורי הירדנים במלחמת השחרור בחדר־האוכל של גבעת־שרה, מנצנצות קרני השמש על השולחנות הישנים. אוכלים ברעש רם; כל חדר־האוכל — תכונה, שקשוק סכו״ם. החברים הותירו את חורי־הכדורים, אות לזיכרון ולמאבק. צהריים — השמש חודרת מבעד לחרכים ופוגעת בראשים במין משחק־ריצוד. עוד כמה שעות — חושך. לארוחה הקלה יש גבינה וגם ביצה ועגבנייה אדומה כדם חתוכה לארבע. בערב תהיה ארוחה בשרית — ארוחת שבת. על השולחנות כולבויניקים. הם מתחילים להתמלא. התורנים עוברים. נכנס שטרן. מחשבה ראשונה: כולם מביטים בי, כולם נועצים בי עיניים: יודעים שלא התקבלתי, יודעים שרוצים לסלק אותי. בעצם כבר סילקו. עוד מעט גם לחדר־האוכל לא ייתנו להיכנס, ירעיבו אותי. הוא עומד תקוע בפתח. מישהו עובר ודוחף אותו בגבו. הוא ממצמץ, הסנטר נשמט. שונא שנוגעים בי. תמיד חייבים לחפור בך, לדעת ולגעת. הוא ניגש לאחד השולחנות ומתיישב, שופך מן הקנקן הברזילי קפה כהה לכוס ומורח לעצמו פרוסה במעט גבינה. בקצה השולחן — פלחי עגבניות, אבל אין כוח להושיט את היד ולאסוף אותם. אץ חשק לכלום. הכול מביטים בי. צריך ללעוס, צריך לגמוע. הסכין המורחת צונחת על השולחן, וכתם של גבינה נמרח לאורך המשטח. היד הרועדת אוחזת בכוס. הוא מביט לתוכה — פנימה. נדמה לו שבתחתית הכוס הכהה הוא רואה תערובת של מיני חרקים, שרצים. הוא דוחף את הכוס בשאט־נפש ממנו והלאה, וזו משפריצה על החבר שמולו, ״הלו, אתה בסדר, קצת זהירות,״ מביט בו החבר במבט מאיים, שערותיו אחוזות בשברי־האור. כולם כמו עטופים הילה של קדושה, כאשר האור נשבר מבעד לאותם חרכים. אווירא דארץ־ישראל מחכים? למרות שכולם מדברים, נראה שהם אינם מפיקים קול. הלב דופק חזק. נקישה־נקישה־נקישה. מישהו עובר ואוסף את הסכין הפזורה על השולחן. הוא לוחש בשקט זעום:
״נוח, אוי לך אם תראה את פרצופך בערב, בקבלת שבת,״ וקורץ בעינו.
לא שבת ולא חג — גויים גמורים.
עוד כמה שעות תשקע השמש, יעבור היום. על הקירות, בסמוך לחורים שהותירו כדורי הירדנים, מתנמנמים זבובים שקופי־כנפיים

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל