משהו שאני מבינה בו 1א

אטיוד – דיוקן עצמי מטונימי

אני רשימה מאוד ארוכה, סרט נייר מרובב מתנחשל ברוח שרק נעל העומדת על קצהו מצמידה אותו לקרקע. רשימות נמשכות ועולות מכיסי כמו יונים חיוורות, דגלונים לבנים, מנחות פיוס מתעתעות לכל אנשי המעשים. מה צריך לעשות, את מי לפגוש, מה מביא לי כאב ראש, אילו סרטים אני חייבת לראות, איך לקבוע מה עומד לקרות, מה לבשל, מה לא לאכול, מה להגיד לפלונית, איך להיות רקדנית, סוגים של עננים, בוני בניינים ואילו מנועים נוסעים על דגנים. למי יש יום הולדת, ממה אני כבר לא פוחדת, איך מטפלים בהתקף של סרפדת, מה אני רוצה להיות, איך להכין הפתעות מעולות ואיך עושים מזרקה מכפיות. רשימות של רשימות קצרות ורשימות של רשימות ארוכות, רשימות רעות, רשימות לא ברורות, רשימות בכתב ראי ורשימות מועילות.

כל שינוי בכיוון הרוח מעיף אותי – קדימה, אחורה, הצדה, בסלסולים החוצה, בהשתבללויות פנימה, בצורת צללית נמר, בדיוקן סוס ים, בלון על חוט, שולחן שרטוט, מכתב עם בול, טיול בחו"ל – אני תופסת כל בריזה, עפה בכל כיוון, ואיכשהו גם תמיד עומדת במקום. 

אם בעל הנעל יעשה לפתע צעד אפשר שאטוס למעלה, אתיישב על צמרת עץ או על ענן, אשלח אליו משם את הקצה השני שלי וכך נשתעשע, אבל לא אתן לו לתופסני.

ברגעים נמוכים מתארח אצלי געגוע לרוח אחת נכונה, שתנשוב בי כך שאתמתח ובבת אחת יהיה ראשי בשמים גם אם רגלי שתולות באדמה.   

בינתיים צריך: 1. לקום מתישהו בבוקר 2. לקרוא מה רשום לי לעשות היום 3. לפתוח חלון ולנשום – לנשום – לנשום.