מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

שירה וניקוד

בעקבות דיון שהתחיל בתגובות בבלוג של צאלה כץ (www.blogs.bananot.co.il/showPost.php), רציתי לומר כמה דברים על שירה וניקוד. הכל התחיל ברשימות "עונג שירה" של צאלה [וזו אגב הזדמנות לומר "יישר כוח" על הרשימות המשעשעות, המרתקות ורבות ההשראה האלה, שחושפות משוררים מרתקים לעין הציבור]. במסגרת טקסט ההצגה התכליתי של המשוררים, כללה צאלה את הסעיף התמוה "ניקוד", שנענה בתשובה קבועה, "לא" (מפתיע מאוד, בהתחשב בכך שכל המשוררים שנסקרו עד כה כותבים אנגלית, ובאנגלית, כידוע, אין ניקוד). ההקשר הרחב של הבדיחה הוא הבחירה (שהזכרתי כבר בפוסט הקודם) של כתב העת "מעין" לא לנקד את השירים המתפרסמים בו.
 
ניקוד ודמוקרטיה
מה שהפך, בעיני, את הדיון למעניין הוא שבניגוד למה שחשבתי, צאלה לא הגנה על העדר הניקוד כאקט חתרני ו"אוונגרדי", אלא טענה כנגדו בזכות הדמוקרטיזציה של השירה. היא כתבה:
היעדר הניקוד אינו אקט חתרני, לשיטתי, אלא צעד חברתי-שיוויוני. הואיל ובחינה סטטיסטית מהירה תגלה שרוב האוכלוסיה אינה מסוגלת לנקד שיר בצורה מושלמת, שירה מנוקדת מרתיעה את רוב האוכלוסיה מלכתוב או מלפרסם.
הטענה הזו, יש לציין, הפתיעה אותי. זאת מכיוון שאני, כמו רוב המשוררים שאני מכיר, לא יודע לנקד בצורה מושלמת, וזה מעולם לא הרתיע אותי מלכתוב או לפרסם. אמנם רוב כתבי העת לשירה בישראל יוצאים עם ניקוד, אבל כמעט בכולם יש עורך לשוני (או עורך ניקוד) שמנקד את השירים, וכמעט כולם יקבלו לפרסום בלי היסוס שירים לא-מנוקדים או מנוקדים חלקית (דהיינו, באופן שיבהיר מלים לא-ברורות). ה"משוכה" שציירה כאן צאלה אינה קיימת איפוא: גם למי שאינו מבדיל בין קמץ לפתח יש כר פורה של הזדמנויות לפרסם (שלא לדבר על לכתוב).
למעשה, דווקא הבחירה של "מעיין" לא להעסיק עורך לשוני ולא לנקד שוללת ממי שאינו יודע לנקד את האפשרות לפרסם את שירו עם ניקוד, אם ירצה בכך. אגב, איני יודע איך מתייחסים ב"מעיין" לשירים שנשלחים מראש מנוקדים – האם מסירים מהם את הניקוד בעריכה?
(במאמר מוסגר אפשר לציין לבחירה של "מעיין" ייתכן עוד רובד: אי-ההשקעה בעורך לשוני חוסכת כסף להוצאה, וזה מאפשר לה להעביר את החיסכון לקונים ולשמור על מחירו הזול של כתב-העת. במובן זה יש כאן ללא ספק תרומה לדמוקרטיזציה של השירה, אך נשאלת השאלה עד כמה העלייה הזו במחיר משמעותית.)
 
ניקוד ושפות אחרות
בדיון המקורי עלו פעמיים אזכורים לשפות אחרות. ראשית הוזכר משפט המיוחס לבני ציפר, וקובע כי "שיר בעברית שאינו מנוקד משול לשיר בצרפתית ללא האקסנטים". זו אמירה די מופרכת, כי למיטב ידיעתי האקסנטים משמשים בצרפתית גם בכתיבת פרוזה, מחזות ורשימות למכולת, ולכן אין מקום להמשילם לניקוד, המיוחד בעברית של היום לטקסטים בעברית קלה, לתנ"כ ולשירה בלבד.
השוואה מסוג אחר עשתה צאלה עם השפה האנגלית, כאשר שאלה "ואם השירה האנגלית מסתדרת עם מלים של העולם "הרגיל", מדוע השירה העברית מנסה להתבדל?" הטיעון כאן הוא שוויתור על הניקוד בעברית כמוהו ככתיבה במשלב יומיומי באנגלית. אלא שהמשוואה "ניקוד=משלב גבוה" רחוקה מלהיות מדויקת: אפשר למצוא בקלות דוגמאות של טקסטים מנוקדים במשלב נמוך (מקראה של כיתה א") ושל טקסטים לא מנוקדים במשלב גבוה במיוחד (רומן של ש"י עגנון). יתרה מזאת, הניקוד לא הפריע למשוררים בעברית לכתוב על כסף ("לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש"), על סקס בוטה (אהרון שבתאי, צאלון בן-ברק) או על השכנה מהקומה למטה. הניקוד אינו מקביל למשלב גבוה, ולכן אין מקום לגזור גזירה שווה מכתיבה עם "מלים של העולם הרגיל" לבחירה שלא לנקד.
המסקנה החשובה ביותר שאני מסיק משתי השוואות אלה היא שאי אפשר להשוות את הניקוד בעברית לגורם כלשהו בשפות אחרות. ייתכן כי יש שפות שיש להם מערכת דומה, אך ברוב השפות האירופיות אין זה כך, ולא ניתן להסיק מהן שום מסקנות על הניקוד בעברית.
 
אבל למה זה טוב?
זווית אחרת בשאלת הניקוד פותחת השאלה האחרונה של צאלה, "לשם מה יש צורך בניקוד מלא? מה ההבדל בין שירה לבין פרוזה בתחום הזה? האם המילים בפרוזה חשובות פחות?" הזווית הזו קשורה לשאלה רחבה יותר – האם יש מקום לוותר בכלל על הניקוד, או לפחות לפשטו (לבטל את ההבדל בין קמץ לפתח ובין סגול לצירה) כך שיהיה קל הרבה יותר ללמוד לנקד. שהרי אם אין צורך בניקוד בשירה, אז למה הוא בכלל טוב? האם לא עדיף לוותר עליו לגמרי?
הטיעונים הכלליים בזכות הניקוד (ביניהם עזרה בלימוד השפה וציון הדרך הנכונה לבטא מלים זרות) חורגים מהיקף פוסט זה, וגם אינם נחוצים, כי נדמה לי שצאלה אינה מחסידי ביטול הניקוד בכלל אלא תומכת בניקוד חלקי – כזה שמשתמשים בו רק כשיש חשש לאי הבנה. ואכן, ההבדל בין ניקוד כזה לניקוד מלא הוא בדיוק זה השורר היום בין שירה ופרוזה, כי גם בפרוזה (טובה) מנקדים מלים שאפשר להבין בשתי משמעויות (כשישבתי עם אילן שיינפלד לעריכה הוא הוסיף דגש במשפט שאומרת אחת הדמויות, "סוף סוף הצלחתי לפתוח את הריבּה", ושנינו צחקקנו).
אז מה ההבדל בין שירה ופרוזה? בעיני הוא נעוץ בדיוק בכך ששירה מתחשבת הרבה יותר במאפיינים הלא-תוכניים של מלים – במצלול שלהם, במספר ההברות (לצורכי משקל), אפילו באורך שלהם מבחינת מספר האותיות. שירה היא שיחה אינטימית יותר עם השפה, כזו שהדרך בה הדברים נשמעים חשובה בה לא פחות מתוכנם. השימוש בניקוד נועד כדי שכמה שיותר מתוכן זה יעבור הלאה, לקורא. אם אני כותב בשיר "חֲרַכִּים וּפְתָחִים" והקורא קרא "חֲרַכִים וְפְּתָחִים", חלק ניכר מהאינפורמציה לא עבר (במקור היו צלילי ק", פ" וּ; בשיבוש יש ח", פּ", וְ) ובשיר שמשתמש במצלול יש לכך משמעות. במקרים לא-מעטים גיליתי בשלב הניקוד שהשיר נשמע בעברית אחרת משחשבתי (בגלל שיבוש מקובל) והתלבטתי בשיקול הפואטי בין העברית הנכונה לרווח המצלולי (ולרווח מבחינת נגישות) מהשיבוש. אפשר תיאורטית לנקד רק במקומות שבהן עלולות להתרחש תופעות מסוג זה, אבל מאחר שהן די נפוצות, ושיר "חצי-מנוקד" הוא ממש מכוער, אני מעדיף לפרסם בכתבי עת שמנקדים באורח מלא (זו אגב הסיבה העיקרית שמעולם לא שלחתי שירים ל"מעיין").
אני חייב לציין שההעדפה הזו היא אישית; מי שמרגישה שהשירה שלה אינה מתבססת על מצלול או משקל עשויה בהחלט לוותר על הניקוד – אבל נשאלת השאלה אם אז היא כותבת שירה או פרוזה בשורות קצרות. אני אישית גם נהנה מאוד מישיבה עם מילון וניקוד שירים שלי – כל פעם שאני עושה זאת אני מגלה דברים נוספים על השפה העברית (דרך אגב: בעמודים האחרונים של מילון אבן שושן, למשל, מופיע כמעט כל המידע שאדם צריך כדי לנקד כהלכה, בצורה מסודרת וברורה. נסו ותהנו).
 
ניקוד וחתרנות
למרות כל זאת, יש נקודה אחת שבה אני מחליף צד ומוצא את עצמי תומך בכתיבת שירה ללא ניקוד. זו תגובה אינסטינקטיבית לאמירה החד-משמעית "שירה צריך לנקד". שהרי "באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה", ולכן אם לשירה מותר לפרק מלים (וולך) להרכיבן זו לזו (אבידן) או לעשות אתם כל מיני דברים משונים אחרים שאינם מתאימים לחוקי הדקדוק, למה שייפקד מקומו של הניקוד? לכן אין לי שום התנגדות (ואני אפילו רואה בחיוב) התנסות בכתיבת שירה לא-מנוקדת, בבחינת "מה יקרה אם…".  זו גם הסיבה שחשבתי שצעד אי-הניקוד של "מעיין" ושל צאלה כץ הוא חלק מהניסיון שלהם ליצור אוונגרד ישראלי חדש.
המלכוד העיקרי בכתיבה ללא ניקוד כחלופה חתרנית הוא שכדי לעשות זאת ברצינות צריך לפתח מודעות לייחודו של הטקסט הלא-מנוקד ולהבדלים הנוצרים בין טקסט מנוקד ללא-מנוקד, וזה אומר (ברמה מסוימת) לדעת לנקד! כמו שכדי לעשות קוביזם צריך גם לדעת לצייר טבע דומם, גם בשירה רצוי להכיר את כל הכלים העומדים לרשותך לפני שניגשים לערערם.

7 תגובות

  1. מרתק. מעורר המון שאלות, ובעיקר, שולח אותי למילון אבן שושן, הרחק הרחק מבבילון… (כמה סימלי.) מודה לך.
    ושוב שנה טובה…
    (מתבקש לענות לך בניקוד, אבל צפוי מדי….) :)

  2. ראשית, תודה על המחמאות :-)
    גם אצלך מאד כיף לקרוא, בלי קשר למידת הפרובוקטיביות.

    שנית, נראה לי שיש להגיב על פוסט מוצלח ומעמיק שכזה בפוסט ולא בטוקבק, אבל זה כבר יהיה ככל הנראה אחרי ארוחות החג…

    הרשה לי רק להקדים את עורכי "מעיין" ולציין שכתב-העת "מעיין" מעסיק בתשלום עורכת לשונית מעולה ויסודית בשם קרן גרין. אני למדתי ממנה המון.

    זאת ועוד, אם זכרוני אינו מטעה אותי, גיליון מספר אחת של מעיין נוקד בצורה די מלאה והניקוד החלקי מבליח גם בהמשך.

    והערה קצרצרה אחרונה, להערכתי בנושא הניקוד אין תמימות-דעים בין עורכי "מעיין" לביני.

    שנה טובה והמשך שירה פוריה ושיח פורה!

    • סעודת חג נאה וטעימה לך, ושנה טובה!
      אשמח מאוד לראות את פוסט התגובה אחרי החג.
      לגבי מעיין, ידעתי שהגיליון הראשון היה מנוקד ושגם בהמשך יש ניקוד חלקי (קניתי בזמנו את מעיין 2 ולקחתי אותי אתי למילואים). לא ידעתי (אולי הדחקתי) שיש עורכת לשונית, וזה מעניין כי זה מבטל את ההסבר ה"דמוקרטי" שהצעתי במאמר מוסגר בדבר עלות הניקוד.
      מעניין אותי לשמוע על ההבדל בעמדות בינך לבין עורכי "מעיין"", ואשמח לשמוע את שתי העמדות (אם כי ייתכן שעורכי מעיין יחרימו את הבלוג הזה בגלל הפוסט הקודם…)

  3. בעיני הניקוד נועד למנוע אי הבנות. מטבע הדברים הוא נחוץ יותר בשירה מאשר בפרוזה, משום שהשירה מצומצמת הרבה יותר, ואי הבנה של מלה קטנה בתוכה היא משמעותית יותר מאשר בפרוזה – וגם כמובן משום שבשירה יש חשיבות (לעיתים) לחריזה ומקצב וכדומה. אבל לפעמים חייבים להשתמש בו גם בפרוזה. כלומר, ניקודד איננו סממן של שירה, אלא של דייקנות. אם זה יוצג כך, אולי יתבטל הצורך במרדנות אוונגרדית.
    אישית אין לי בעיה עם ניקוד חלקי לפי הצורך. כל זמן שזה ברור, זה בסדר.
    בנוגע לתהליך של פישוט ושינוי הניקוד, שהוצע לא פעם – אני לא מתלהבת. כתב הוא חלק מתרבות; לא משנים אותו רק בכלל ש"קשה" ללמוד אותו. הרי גם בצרפתית ובאנגלית כבר מזמן אין מבטאים את המילים על פי כתיבן – ובכל זאת אין מפשטים ומשנים אותו.

  4. אה, כן, שכחתי:
    ברכות לרגל הבלוג החדש.
    ושנה טובה!

  5. לי עברון-ועקנין

    ניקוד מסייע אולי מספיק, אבל אני אתוודה: זו רק אני או שניקוד זה קישוט נורא יפה? :)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר