בננות - בלוגים / / למה אנחנו לא יכולות פשוט לאהוב?
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

למה אנחנו לא יכולות פשוט לאהוב?

על המחזה 'המשרתות' מאת ז'אן ז'נה, בביצוע אנסמבל 'המוזות מההר'.

אי שם בצרפת, שתי משרתות מתכננות לרצוח את המאדאם שלהם בזמן שהאדון אינו באחוזה. לכאורה, סיפור פשוט של רצח על רקע מעמדי, של מהפכה חברתית שבה הופך המנוצל את היוצרות ונוקם במנצליו. אבל אצל ז'אן ז'נה – מחזאי הומוסקסואל ושנוי במחלוקת שבילה שנים בשולי החברה – זה לא כל כך פשוט. מסתבר שהרבה יותר מיחסי הכוחות בין המשרתות לבין המאדאם מתעניין ז'נה בקשר הסבוך בין שתי המשרתות, קלייר וסולאנז', השותפות אמנם במזימת הרצח ובבירור מכירות זו את זו היטב, דואגות זו לזו ומרגישות זו את זו – אבל גם ביניהן קיימים יחסי שליטה, פחדים ותחושות של כעס ותיעוב. ובהקבלה מהופכת מושלמת, גם מערכת היחסים של המשרתות עם המאדאם אינה דגם פשוט של תלות ושליטה, אלא מעורבים בה גם רגשות אציליים, אהבה, דאגה. נדמה כי בהיפוך הזה מנסה ז'נה לומר משהו כללי על רגשות, על מערכות יחסים: שבכל אהבה יש גם שליטה והשפלה, ובכל יחס של כוח ושליטה יש גם אהבה – אמירה אותה מדגישה אחת המשרתות, כשהיא אומרת לחברתה את המשפט שבכותרת. למה אי אפשר פשוט לאהוב? כי אין דבר כזה 'פשוט לאהוב', אומר ז'נה, וכל חסד משפיע על המארג הזה של תלות, שליטה וכוח.

נקודה נוספת שחשוב להזכיר, בעידן של דיונים אינסופיים על פמיניזם, פוסט-פמיניזם ומה זה פמיניזם בכלל, הוא שבכל קרקס הדיכוי הזה אין גבר אחד על הבמה: כל הדמויות הן נשים. ובכל זאת, הנוכחות הגברית של האדון שזורה במחזה לכל אורכו, מרמזת על הדיכוי הגברי אותו מפנימות כל הדמויות – הן המשרתות והן המאדאם.

המחזה יוצא-הדופן של ז'נה כבר הועלה בארץ, אבל הביצוע הנוכחי קולע במיוחד למסר החתרני של ז'נה. השחקניות והבימאית לא באות מעולם התיאטרון הרפרטוארי הממסדי, וקורות החיים שלהן כוללות קרדיטים כמו 'תיאטרון הטכניון' או 'הצגות ילדים בגשר הזיו'. אבל אולי דווקא בגלל המרחק שלהן מהמקובל, מביאות ארבע הנשים האלה רוח רעננה ומרשימה, שמחייה את המחזה והופכת אותו רלוונטי לימינו. בין השאר בועטות 'המוזות מההר' גם בהוראות של ז'נה עצמו, שביקש ששלושת התפקידים ישוחקו בידי גברים בבגדי נשים, ושהטקסט יועבר בצורה מנוכרת וחסרת-רגש, כמיטב המסורת הברכטיאנית. בגרסה הנוכחית, שלוש נשים לוהטות משחקות את הטקסט ברגש מלא ואף קיצוני לפרקים, משתוללות על הבמה, מעדכנות את הטקסטים והופכות את האכזריות הקרה של ז'נה למופע שליטה פרברטי וחצוף, המאלץ את הצופים להיכנס אל תוך הרגש ולשאול את עצמם את השאלות שז'נה מעלה. ככה אולי לא עשו אוואנגארד בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה – אבל ככה כן עושים תיאטרון חתרני בישראל היום. מומלץ ביותר.

ההצגה 'המשרתות' תעלה ב-23 בפברואר בתיאטרון החאן בירושלים וב-27 במרץ בתיאטרון חיפה. לצערי, מכיוון שהתמהמהתי עם הביקורת לא הספקתי להעלות אותה לפני ההופעה בתל אביב, שהיתה שלשום – אבל אני בטוח ש'המוזות מההר' יגיעו שוב בקרוב לעיר הגדולה. למידע נוסף על ההצגה וללוח ההופעות היכנסו לבלוג של המשרתות או לעמוד הפייסבוק.

תגובה אחת

  1. הכנסתי פעם תלמידה בשם מעין לבית צבי עם מונולג משם. התקבלה.

    מאחר ואיני מצויה במה שקורה אין לי מושג לאן הגיעה עם עצמה, בקרירה לפחות. הייתה מרקע דתי משהו.

    מחזה חזק מאד.

    אפשר להזרק איתו להמון כיוונים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר