מארץ הבשר, הטנגו והכדורגל מורה, ספרנית, מתרגמת
לפני ימים ספורים התלוויתי אל הוריי הקשישים להקרנת סרט בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. אמי הזהירה אותי: "רק זקנים הולכים לפעולות אלה". מה זה חשוב, חשבתי. נראה סרט וזהו.
אמי צדקה והאולם היה מלא קשישים שנעזרו במקל הליכה, התקשו לרדת במדרגות ורבו על המקומות. התיישבתי בין הוריי שדברו אלי במקהלה, בלי להתחשב בעובדה שעל אף שתי אוזניי, יש לי רק ראש אחד. הצורך העז לתשומת לב היה גדול יותר. כשהסרט התחיל, האנשים המשיכו לשוחח כאילו הם נמצאים בסלון הבית.
במקום להסתכל על המסך, עיניי שוטטו בתימהון בין הצופים, בגדיהם, התנהגותם. לא הייתי יכולה לכתוב ביקורת על הסרט. מה הביך אותי? מה הפריע לי?
התבוננתי בהוריי, שנהנים ממצב בריאותי טוב, יוצאים לבלות, קוראים הרבה, מתעמלים שלוש פעמים בשבוע ונפגשים עם חברים ובני משפחה. פתאום הם הראו לי מה מה מצפה לי אם אגיע לגילם. הלוואי ואגיע כמוהם. אבל אין מנוס מניוון הגוף והחושים. תמיד חשבתי שכדאי להתכונן ולעבוד קשה כדי לחיות זקנה מכובדת. שאם מתאמצים מספיק ומפעילים את הגוף ואת המוח במשך חיינו, הזקנה תאיר לנו פנים. היום אינני בטוחה שאפשר.
אני ואחיותי ואחי נושאים את אימי הקשישה, והבנתי אצ זה מזמן: אין מה לעשות נגד הגיל. המוח נחלש, החושים כמו מתכהים, הבעיות הנפשיות מתחזקות, הכול נעשה קיצוני יותר, בעייתי יותר. כל כך כואב ומדכא. מבינה אותך לגמרי, תמרה. ומזדהה.