מארץ הבשר, הטנגו והכדורגל מורה, ספרנית, מתרגמת
ילדי השמש
בשבוע זה נערך בבואנוס איירס פסטיבל לקולנוע עצמאי, בו אפשר לצפות במאות סרטים מרחבי העולם, שאינם מגיעים להקרנה בבתי קולנוע מסחריים. ביניהם, ראיתי את הסרט הישראלי התעודי "ילדי השמש". למי שאינו ראה או שמע, זה סרט על בני הקיבוץ שנולדו בשנות השלושים. הסרט כולו מורכב ע"י קטעים של סרטים משפחתיים מימים עברו, וכל הזמן שומעים ברקע את הערותיהם של אנשים מבוגרים שגדלו בחינוך המשותף, ומדברים על חוויותיהם וזכרונותיהם.
היות והייתי קיבוצניקית בשנות השבעים, וילדתי בן בחינוך המשותף, כל מה שראיתי ושמעתי פגע בי חזק.
עם סיום הסרט התקשרתי לבני, כיום צעיר בן 26 (עזבנו את הקיבוץ כשהיה בן 3) והשיחה התנהלה בערך כך:
– תגיד את האמת, אתה זוכר כשהיית בוכה בלילות בפעוטון ובמקומי הגיעה השומרת?
– מההההה!!!! על מה את מדברת?????
– חשוב לי לדעת אילו זכרונות יש לך מהלינה בבית בילדים.
– אוי, תעזבי אותי אמא! אני רואה עכשיו משחק כדורגל. תשני בשקט, אני לא זוכר כלום ואין לי טראומות מהתקופה ההיא.
הוא ניתק את השיחה.
נשארתי עם הפלאפון ביד, תוהה עד כמה הבעיה שלי ולא שלו.
בכל זאת, הסרט השאיר אצלי עצב וגעגועים לחלום שהתנפץ, למשהו שהיה יכול להיות והתפספס.
תאור יפה עד כמה מגזימים בביקורת על מה שהיה, בלי להזכיר כי מה שהיה לא נבע משרירות לב, אלא מנסיון אצילי לעצב חיים חדשים — אקספרימנט בחיים!
אני חיה עכשו בקבוץ ושומעת את שכני משוחחים על הנושא– לא כלם סבלו.
אילו הצלחנו לאמוד כמה ילדים סבלו וסובלים מן הגידול בידי מולידהם,כי אז היתה לנו פרופורציה להתחיל לדבר.
תמרה
הסרט מעורר תגובות מתגובות שונות, מהזדהות מוחלטת להתנגדויות וזו מעלתו, לעורר שיח, לתאר תמונה. נעשו סרטים הרבה יותר קשים ונוקבים: "אדמה משוגעת", או הסרט התיעודי בעקבות התערוכה "לינה משותפת". האם אפשר להסיק שהחינוך הקיבוצי היה טראומה קולוסאלית, לחלוטין לא! יש נפגעים, יש צלקות, אבל באופן כללי החינוך הקיבוצי היה ובמקומות מסוימים עדיין – הלוואי על כל מערכת החינוך. העניין הזה הוא גם שאלה של נקודת תצפית אינדיווידואלית. אני זוכר, כחניך תנועת נוער, ראיתי את בני, ובמיוחד את בנות הקיבוץ "כבנות אלים". חייתי בקיבוץ למעלה מעשרים שנים לא בלינה משותפת, ואפשר היה לראות שזה לא חוסך לילדים טראומות, אפילו שהם גדלים במצב הטבעי ביותר.
קודם כל, תודה רבה על ההתייחסות. עברו מעל עשרים שנה וכמובן שהנושא רק חוזר להיות רלוונטי אצלי כשמשהו כמו הצפייה בסרט מעורר אותו. אני בטוחה שהחוויות הן אישיות ופרטיות וכל אחד מתבונן עליהן בדיעבד ומסיק את מסכנותיו. לפעמים אני שואלת את עצמי איך היה טבעי בשבילי, שגדלתי בבואנוס איירס בחיק משפחה יהודיה של המעמד הבינוני, להשאיר את התינוק שלי בבית התינוקות כשרק היה בן שלושה חודשים. רק אחרי שעזבנו למדתי להשקיב אותו, להאכיל אותו ולרחוץ אותו. היום הוא נראה בסדר גמור ואני מסכימה איתו שאם יש לו טראומות, הן לא נובעות מהלינה המשותפת.
אכן סרט חזק ומזעזע. אותי לפחות הוא זעזע. וראיתי השבוע אישה שהיתה ילדה נכה עם צרכים מיוחדים, וגם אותה הכריחו לישון בלינה המשותפת ולא עם ההורים, אפילו שהיתה זקוקה להשגחה מתמדת. טוב, העיקר שזה לא השפיע לרעה על הבן….
זה היה כיף הלינה המשותפת
עבור כמה אולי אפילו מזל
מעניין לראות את הסרט
ומעניין להבין, אם ניתן מהסרט
למה שמו "ילדי השמש"