מי יצא קטן כמו קאקה של שפן?

מי יצא קטן כמו קאקה של שפן? 
(מתוך קובץ סיפורים בעבודה)

לו "הסנדק" היה מעובד לסרט דובר עברית, לא היה מתאים משמעון אלבלה לגלם את דמותו האימתנית של לוקה בראצי, האיש למשימות מיוחדות של דון קורליאונה. גובהו, פזילתו, כרסו המוצקה, הליכתו האיטית והכבדה, ובעיקר ראשו הענק – כל האלה מתלבשים היטב על הדמות הקטלנית שיצר מריו פוזו.
במשך שנים רבות היה שמעון הגברתן ידידו הקרוב של אבי המסעדן.
באותו יום שמעון עמד במקומו הקבוע הסמוך לכניסה. עבדתי ליד המנגל הקטן והתבוננתי בו. הוא הצית לעצמו צינגלה נוספת והתגרה בצמד שוטרים שהיו בסיור שגרתי. "בואו, זה דובדבן אחו-איל-מניוקי," הוא נופף בסיגרית החשיש והזמינם לעשן איתו. כמו תמיד השוטרים לא טרחו לרדת מהניידת, לעצור אותו או לפחות להחרים את הסם שהוצע להם בראש חוצות. משועשעים הם הביטו בו, חייכו, עשו תנועת נו-נו-נו באצבע, והמשיכו בדרכם. התעצבנתי. זה שהוא מעשן חשיש בפתח המסעדה ומתגרה בשוטרים, כלל וכלל לא הפריע לי. נהפוך הוא. אהבתי את זה שהוא לא זורק זיין על אנשי המדים. חוץ מזה ריח החשיש המתערבב בריחות הצלייה העולים מגריל הפחמים – אין נחיריים שלא יאהבו להסניף. מה שכן הפריע לי היתה העובדה שזו הצינגלה השנייה שלו מאז הופיע בפתח המסעדה, ואו-טו-טו יגיע בעקבותיה המנצ"יז המטורף. כששמעון חטף רעב – זה קרה לו פעמיים במשמרת בטלה בת שש שעות – הוא היה נכנס למטבחון, יוצק מרק בשר לצלחת עמוקה, לצלחת נוספת עורם אורז עם שעועית, טורף את שני התבשילים תוך שניות ומקנח במנת חומוס ובשלושה ארבעה שיפודים של שישליק כבש. את עשרים אלף הקלוריות שדחס לקרבו שטף בשני בקבוקי בירה נשר. הרבה ויכוחים היו לי עם אבי בקשר לארוחות החינם האלו, ועכשיו החלטתי לעשות לזה סוף. עזבתי את עמדת הגריל ונכנסתי למטבחון. אבי עמד ליד השיש וקצץ פטרוזיליה לקבב. "שתדע לך שהיום הוא ישלם על האוכל שלו!" אמרתי בקול. אבי נע בחוסר נוחות. הוא בלע את רוקו ואמר: "דברנו על זה אלף פעם. הוא שומר על המסעדה ללא תמורה. כמה כבר הוא אוכל? לא צריך להיות טמע."
"אתה מסתלבט עלי, אה?" הרמתי יותר את קולי. כפי שציפיתי, הדברים הגיעו לאוזניו של שמעון. הוא מעך את שארית הצינגלה בעקב נעלו, נכנס למסעדה, עמד מול המטבחון, נתן בי מבט רצחני ואמר: "אתה דיברת על האוכל שלי? אתה לא מתבייש? אני עובד כאן בחינם, יא אבו קומונה!"
"החינם הזה עולה לנו ביוקר, אתה אוכל בשביל ארבע משכורות", השבתי.
שמעון נפגע עד עמקי נשמתו. אבי המסכן רצה להתאדה. מההבעה הקשה שהצטיירה על פני השניים חשתי שלא בנוח, וגם קצת פחדתי. אני מתאר לעצמי שמישהו אחר במקומו של שמעון היה עושה אחד מהשניים. או מכריז מיד על התפטרותו ולא מראה יותר את פרצופו, או שפשוט מתעלם מבנו הקטן, החוצפן והקמצן, של ידידו המסעדן. אך שמעון– יווני במוצאו – בחר להגיב בשיטה אחרת. הר האדם הזה, ששוטרים ועבריינים חישבנו לו ועשו לו כבוד, התחיל לנהוג כאחרונת הפולניות. הוא נשבע בקבר אמו הצדיקה שמעתה והלאה לא יגרום לשום הוצאה במסעדה. "סבבה," אמרתי, "אם הייתי יודע שזה יהיה כל כך קל – מזמן הייתי מעמיד אותך במקום."
שמעון נשך את שפתיו, אחז בקערה גדולה והחל לפנות את השולחנות. אבי ואני התבוננו בו בהשתהות. חוץ משמירה, אף פעם לא נקף אצבע במסעדה. כשמילא את הקערה, נכנס חזרה למטבח, הניח אותה על השיש, הפשיל את שרווליו והוציא ממנה קרעי פיתות, בקבוקי שתייה ריקים למחצה, וצלחות עם שיירי מזון. הוא תלה בי מבט של קורבן, ערם את השאריות לשתי צלחות נקיות וטחן אותן ברעבתנות. "מה אתה עושה?" אבי גער בו, "תעזוב את זה, בחייך! לך תשים לך משהו על האש!"
"בחיים לא! לא צריך טובות מאף אחד… מהיום אני גם יעבוד כאן בחינם וגם יאכל שאריות!"
אבי חזר וניסה לעצור בעדו, אבל שמעון היה נחוש להמשיך לשחק לי במצפון. בימים שלאחר מכן הוא ניהל איתי מלחמת התשה. אחרי כל צינגלה שנייה שעישן, נכנס פנימה, אסף שאריות מזון מהשולחנות שהתפנו, עמד מולי, נתן בי מבט מצמרר וזלל אותן. הוא לא שעה לאבי, שניסה לשכנעו לחדול מכך. הלקוחות היו מתבוננים בו בתימהון, והוא ניצל זאת היטב. לכולם אמר שהוא עובד במסעדה ללא תמורה, ושאני – "הילד הקטן הזה" – מונע ממנו אפילו את המינימום שבמינימום – "לאכול כמו בן אדם". אנשים הפנו אלי מבטים מאשימים. זאת היתה מלחמה אכזרית מאין כמוה, והיה ברור לי שהיא לא יכולה להימשך כך. כעשרה ימים לאחר שהיווני הענק פתח מולי חזית פולנית, הרמתי את ידיי.
כדי שיסכים להפסקת אש הייתי צריך לפצות אותו על הפגיעה הקשה בכבודו. בעצתו של אבי כתבתי לו מכתב התנצלות בזה הלשון: "אדון שמעון היקר. מצטער על מה שאמרתי. כנראה ירשתי את הגנים הפרסיים של אמא שלי. מקווה שתסלח לי ולא תשמור טינה."
בנוסף למכתב אבי המליץ לי לקנות לאיש מתנה קטנה ושימושית שתספק את יצר הנקמה שלו. הוא לא ציין איזה סוג של מתנה, אבל ניחשתי מה ישכך את תאוות הנקם של הענק.
בצהרי היום ניגשתי אל שמעון, שמתי בידו מעטפה ובתוכה המכתב והמתנה שרכשתי – אצבע של חשיש. "זה בשבילך," אמרתי וחזרתי מובס לעמדתי שליד המנגל. הוא קרא את כתב ההתנצלות והעלה חיוך גדול. הוא הוציא את השי מהמעטפה, הריח אותו, הפנה אלי מבט של מנצח, התקרב לעמדתי ושאל בזלזול: "מי יצא קטן כמו קאקה של שפן?"
"אני, אני," מיהרתי להשיב.
"ומה הקאקה הקטן חושב לעשות?" המשיך להתעלל.
"למזוג לך מרק בשר דליקטס ולשים לך כמה שיפודים על האש," אמרתי והוספתי, "תשב, שמעון, למה אתה עומד? תן לי לשרת אותך כמו שצריך."