האקס המיתולוגי

מוסא הוא גיבור ספר הביכורים שלי, "הירח ירוק בוואדי". אפשר לומר ששלוש שנים חיינו יחדיו. במהלך הכתיבה הביא אותי לכדי צחוק ודמע, ליטף והכה, אהב וכעס, קרב ורחק, סחט אותי רגשית, ונסחט על ידי. אך בעיקר החזיר אותי לשכונה המקומטת שבה נולדתי, מקום שכל כך שנאתי בילדותי, התביישתי בו, בזתי לו, השתוקקתי לברוח ממנו. לזכותו יאמר שככל שהקשר בינינו התהדק, לימד אותי מוסא לסלוח לשכונה, למחול לה ולעצמי אחרי שנים רבות של כעס ובושה שסחבתי בגללה, או יותר נכון – בגלל תדמיתה.
נוסף לספרים, בילדות הייתי תולעת עיתונים. ליד מסעדתו של אבי המנוח היתה חנות עיתונים וטוטו. החנות ריכזה אליה אוהדי כדורגל רבים, שליהגו בעיקר על כאב הלב האין סופי שלהם נוכח מצבה העגום של קבוצת בני יהודה, שניהלה אז רומן עתיק עם תחתית הטבלה. 
    
     שנות השבעים של המאה הקודמת, העיתונים בשחור לבן, והחיים באפור שחור. בשכונה הקטנה, ובה שבעים ושתיים סמטאות, חיו אז 25,000 תושבים (היום יישוב המאוכלס ב- 20,000 איש מקבל מעמד של עיר). מדי יום חזרתי מבית הספר, אכלתי משהו במסעדה של אבי ואחר כך שרפתי שעות באותה חנות. לפחות פעם בשבוע קפצה אלי השכונה דרך הכותרות, וכמעט תמיד בהקשרים שליליים. פשע, עוני, דלות, עליבות. קראתי את הדברים ולקחתי הכל באופן אישי, כאילו הצביעו עלי מתוך דפי העיתון ואמרו לי אתה, דודו, הוא-הוא הפושע, אתה הוא העני, אתה הדל והעלוב.
כמוני, גם מוסא קורא עיתונים באדיקות, ומנסה בכל כוחו לברוח מהתדמית הדבוקה לשכונתו. את היסוד האוטוביוגרפי הזה, ויסודות אוטוביוגרפיים נוספים, שתלתי בתוך עלילה בדיונית שבה גוללתי בשלושה חלקים את סיפור התבגרותו בשכונה הקטנטנה והצפופה עד מחנק. וכמוני, אף הוא מגשים בסוף הספר את חלומו ומצליח לשכנע את הוריו לצאת ממנה. הוא לרעננה ואני ליד אליהו, שכילד הצטיירה בעיני כגן עדן עלי אדמות, ואחריה למקום המרוחק ביותר משכונת התקווה, תדמיתית, פוליטית, סוציו אקונומית, ומה לא – הרצליה פיתוח, ירחם השם. אבל אחרי תקופה קצרה שם, הרגשתי שהמקום הזה לא בשבילי וחזרתי לשכונה, בין היתר כדי לכתוב את הרומן במקום שבו עלילתו מתרחשת.
את הטיוטה הראשונה של הירח סיימתי תוך פחות משנה. שלחתי את הטקסט לכמה מחבריי המלומדים, שטענו שהוא מוכן ושלם. הם המליצו לי לעניין את הוצאות הספרים. אך לא היה לי לב לעשות זאת, לא רציתי להיפרד ממנו, הרגשתי שאני יכול לשפר אותו, משכתי אתו עוד שנתיים. במהלכן שכתבתי אין ספור פעמים את הטקסט, וגיליתי דברים חדשים ומפתיעים על מוסא ועל שאר הדמויות ברומן. וגם כשעשיתי את הצעד ושלחתי אותו להוצאות, שחלקן הגדול דחו אותו (בסופו של דבר יצא הספר ב-"עם עובד/ספריה לעם" ), מצאתי את עצמי ממשיך לעבוד עליו, ממרק ומשפץ קטעים ממנו שניות לפני שירד לדפוס וקיבל את צורתו הסופית. אני חושב שלולא עורכת הספר, נילי מירסקי, שלחצה עלי להניח לו, הייתי ממשיך לעבוד עליו, לשנות ולפתח אותו עד עצם היום הזה. בדיעבד ברור לי שהייתי מאוהב בטקסט, היה קשה לי להיפרד מהבייבי שטיפחתי בשקידה רבה, וצדקה העורכת שלקחה אותו מידיי.
ספר הביכורים שלי יצא לפני כשבע שנים, אך ממוסא עדיין לא נפרדתי. בהרצאות שאני מקיים בבתי ספר ובספריות אני מדבר עליו ועל שאר גיבורי הרומן הרבה יותר מאשר על אלי, סימה היווניה ויום-טוב, גיבוריו של "פרא אציל", ספרי השני. וזאת למרות שההערכה שלה זכה "פרא אציל", הן מקהל הקוראים והן מהממסד הספרותי, לא היתה פחותה מזו של ספר הביכורים ואפילו עלתה עליה. ככה זה, כנראה עם אהבה ראשונה, לא שוכחים אותה לעולם, ומוסא, מושאה, הפך לאקס המיתולוגי שלי. 

פורסם לראשונה ב-ynet