בסמטאות יוצא לאור

שמח לבשר על צאתו לאור של ספרי החדש, בסמטאות.

בסמטאות מבוסס על הטור השבועי שהתפרסם בעיתון "העיר".

בספר ארבעים וארבעה סיפורים קצרים.

                                  פתח דבר

ריאות מפוחמות, אצבעות רועדות, חרדה קיומית, יומיומית, אינסופית, נטייה להתמכרות, בעיקר לסקס ולאלכוהול – לך תסביר לדודה שלך למה אתה כותב. לך תסביר לסבתא מנין הדחף לספר סיפורים בדויים. דחף אני אומר? אובססיה! מהו הכתבן (ואם תרצו – הסופר) אם לא שקרן מקצועי, מי שחי בכתביו את הבדיה, אדם המקיים את הדמיון, ולעתים מדמיין שהוא קיים.

עתליה, למשל (בספר היא מופיעה בשם אחר), כעסה עלי מאוד, וטענה – די בצדק – שלא כך קרו הדברים, שעיוַותי את דמותה, שהמצאתי לה מאפיינים חדשים, ושאני מניאק בן זונה. אחרי שלוש כוסיות ויסקי וסקס אל תוך הלילה נרגעה. אבל לא שכחה. איבדתי אותה. היו לנו חודשיים נפלאים לפני שכתבתי עליה, אבל הדחף להמציא, הרצון העז לבלבל את העובדות, לא להשתעבד להן – כי לעתים הן מקלקלות סיפור טוב – פגעו בה, הבריחו אותה אל זרועותיו של אחר, נורמטיבי יותר. כאב לי מאוד, אבל המשכתי, כי אי אפשר אחרת, השיער מתחיל להאפיר. חוץ מזה, אתה חייב לייצר תשע מאות מילים בשבוע. אין לך את הפריבילגיה לעצור, לבדוק מה קרה, אולי לבכות, להתאבל. ככה זה כשהאלוהים שלך הוא הדֶד לַיין. אליו אתה נושא את תפילותיך שתעמוד בלוח הזמנים, שתיצור סיפור חדש, ושיהיה ראוי, אחרת אתה מאבד את חמשת קוראי הטור הנאמנים.

וההיא, חולת הניקיון שמתגוררת מול דירתי, עושה את הבית פעמיים ביום, מנקה ומצחצחת את הנקי והמצוחצח ממילא. אין ספק שחשבונות המים שלה מרקיעים שחקים, ושבעלה עושה לה את המוות בגלל תחביבה הרטוב – וזה לא שווה סיפור?

וכשאתה במצוקת דמויות, לא מצאת על מי לכתוב – גם זה קורה – תעשה שמיניות באוויר, תיצור סיפור מקרעי דברים על איזה זקן, יושב ראש הוועד בבניין שבו מתגוררת ידידה שלך, ניצול שואה ערירי שהדלק המניע את חייו הוא גינת הנוי שהוא מטפח בפתח הבניין, ושבשום פנים ואופן אינו מוכן לשוחח עם "עיתונאי". תמציא איזה אדון פדרמן אחד, ניצול שואה, שמכהן זה עשרות שנים בתפקיד ראש ועד הבית בבניין שעברת להתגורר בו. אתה מפתח אתו מערכת יחסים מורכבת וטעונה, עוזר לו בקמפיין הבחירות על ראשות הוועד נגד איזה מרקוס אחד ומר מצליח מומצא, ינוקא בן שישים ושבע שמעז להרים את הראש מול הגביר הגרום בן התשעים וארבע. וכשהסיפור יתפרסם תצלצל אליך דוברת רשת מלונות דן ותשאל אם כתבת על מייסד הרשת, ששמו כשם הגיבור של אותו סיפור. ואתה תחייך, כי שבוע קודם לכן התארחת באחד ממלונות דן, ומבלי משים נידבת את שם המייסד לדמות שרקחת בדמיונך.

והמלצר משכונת התקווה, שכל מילה שנייה שלו היא עיוני או כפרה. באחד הימים סיפר שהוא משתתף בחוג משחק במתנ"ס המקומי – והנה לכם סיפור על מלצר מתוסכל שעובד שתי משמרות ביום כדי לפרנס את ארבעת ילדיו, ועל הכתבן שמגיע למסעדה שבה הוא ממלצר ושומע מפיו על חייו שאינם חיים. והכתבן יאמר לו שצריך לעשות משהו בשביל הנשמה, אולי להירשם לאיזה קורס אמנותי, כי החיים הם כמו סירת מפרש, לא נעים בלי רוח. ואשת המלצר מתרגזת על הכתבן, "מאיפה יש זמן לקורסים?" היא שואלת, ובסופו של דבר המלצר תולה את סינרו, נרשם לסדנת משחק ומגלם את המלט בהצגת הסיום. ולא, עיוני, אשתו לא כועסת, אופליה שלו אישה סוכר.

ובסוף יש גם עצב, אֵבֶל וגעגוע אמיתיים, לא מומצאים, כי פעם היה את אבא שלי.