המקרה המוזר של אסי דיין

המאמר פורסם לראשונה באתר חדשות מחלקה ראשונה 
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-37574-00.html?tag=19-43-32

המקרה המוזר של אסי דיין

מי שלקח לידיו זכויותיו של אחר וגזל מקורבנו זכויות יסוד בסיסיות, צריך לאבד אוטומטית את זכאותו לזכויות רבות מדי, ודי לו בזכויות המינימאליות של נאשם בבית דין – ולאחר מכן מעבר לסורגים – זכויות אשר בלאו הכי קיימות בכל בית משפט, בכל בית כלא, בכל מדינה נאורה; אין צורך להוסיף עליהן שום זכות על חשבון הקורבן.

* * *

בהפרת צו ההרחקה שהוצא נגד אסי דיין, מדגים לנו מר דיין, את חולשתו של צו ההרחקה אשר תלוי בעיקר ברצונו של הגורם האלים לקיימו מצד אחד, וביכולת הרשויות לאוכפו מן הצד השני.

כן, שוב מוצאת האישה המוכה את עצמה חסרת פונקציה במשוואה זו, חשופה, פגיעה, ללא הגנה. שוב היא במצב בו השליטה על חייה נתונה בידי אחר, וזאת למרות שהצליחה לאזור עוז ולגייס כוחות נפש וכיס, כדי לפנות לבית המשפט בבקשת סיוע.

אם לא המשטרה, לא הרווחה ולא בית המשפט יגנו עליה – אין תמה כי היא מעדיפה לשתוק.

אמנם למקרה של אסי דיין ולבת זוגו יש [בינתיים] סוף אחר, היות והאיש הזה נעצר בשנית בגין הטרדת בת זוגו [יממה אחת בלבד לאחר שהשתחרר ממעצרו], אך חשוב לזכור כי מדובר במקרה נדיר ומוזר ולא כל אישה מוכה "זוכה" להיות הקורבן של אסי דיין… חביב התקשורת והשמאל… שבוודאי יוקם קיר, או מרכז על שמו בעתיד – לתפארת מדינת ישראל.

רצוי לברר – מהו מספר המקרים של הפרות "צו הרחקה", או "צו הגנה" אשר לא זכו לטיפול "מסור" כמקרה זה, מצד הרשויות? רצוי לבדוק – כמה נשים נפגעו כתוצאה מהפרות צווים שהוצאו כנגד בן זוגן האלים אשר צפצף על החוק באין פוצה פה?

להזכיר, לפני כשלוש שנים רצח נסים טייר את אשתו כוכבה טייר והתאבד מייד לאחר מכן. אמנם תקופה קצרה לפני הרצח הוצא כנגד הבעל הרוצח "צו הרחקה" מביתו עקב תלונת האישה על אלימות מצדו – צו אותו הוא כיבד, אך למרבה הצער, לאחר שפג תוקפו של הצו, סירבה השופטת שושונה ברגר מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, לבקשתה של הנרצחת להאריך את תוקפו של הצו וקבעה כי השניים יכולים לשוב לחיות ביחד… למען שלום בית…

ללמדנו כי לא כל אישה מקבלת את צו ההרחקה ואת סיועו של בית המשפט – המשוכה הראשונה אותה היא צריכה לעבור בניסיונותיה להגן על עצמה.

מקרה טרגי זה אשר הביא לרצח אישה ולחורבן משפחה שלמה, היה יכול להימנע לו הייה בית המשפט מקבל את בקשתה של כוכבה ולא מאפשר לניסים לחזור לביתו. מדובר באישה אשר הייתה מוכרת למערכת כישות חסרת ישע מול בעלה האלים. מדובר באישה אשר הייתה מוגנת רק כל עוד היה בעלה רחוק ומורחק.

המקרה העצוב של כוכבה תייר, כמו מקרים של נשים מוכות רבות אחרות הנפגעות מבן זוגן האלים, אינו אלא ביטוי נוסף לאותו ניכור מוסדי כלפי קורבן העבירה, המקבל את ביטויו גם בחוק וגם בפסקי דין רבים, המקלים עם העבריין/הפושע והולכים לקראתו עד כדי התרפסות של ממש – באותה הנשימה בה מובעת סלידתו של בית המשפט מהמעשה הפלילי.

להבהיר, סלידת בית המשפט מהמעשה הפלילי אינה מוצאת ביטוי הולם בענישה וביחס של בית המשפט לעבריין בהחלטות ובפסקי הדין.

הרחקת הגורם האלים מביתו, או מבת זוגו, הוא סעד הניתן במסגרת החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א- 1991, על פיו, רשאי בית משפט לתת "צו הגנה" מיידי כנגד מי שהפעיל אלימות פיזית וגם כלפי מי שהפעיל אלימות נפשית. זהו סעד חירום מהיר ומיידי הניתן כאשר קיים חשש אמיתי לסכנה עקב אלימות של אחד מבני הזוג. במצב זה, וכך גם סביר שיהיה, "מצב מתוח בבית" – לא יביא את בית המשפט להרחיק גבר מביתו. כך גם לא יורחק גבר מביתו, רק משום שידוע לבית המשפט כי הוא ואשתו נמצאים בהליכי גירושין והם אינם "נעימים" זה לזו, או מהטעם שקיימת אווירה טעונה בבית.

"האישה המוכה" ו-"השילוש הקדוש"

אחד הגורמים המקשים עד מאוד על מאבק ההישרדות של האישה המוכה הוא ניסיונו המוצהר של בית המשפט לתמרן בין שלושה אינטרסים: "אינטרס הציבור", "אינטרס הנאשם" ו"אינטרס הקורבן". ניסיון זה נובע מהאמונה כי כך ה"צדק" נעשה ולכן בית המשפט מעמיד בכפיפה אחת לדיון, ובגזירה שווה, זכויות פושע מול זכויות קורבן.

במסגרת גישה זו, נשקלים האינטרסים של השלושה שווה בשווה עד כי בסופו של יום נוצרת תמונה מורכבת, מסובכת ולא צודקת. רצונו העז של בית המשפט להתנהג כגוף נאור הדואג גם לאלה שסרחו ולשקמם, בא בעיקר על חשבון הקורבנות האמיתיים שנשארים עם הפחד, עם החיים בסיכון, ועם חוסר הוודאות המשתקת.

המסגרת החוקית המאפשרת לבית המשפט להעדיף את אלטרנטיבת השיקום על פני אלטרנטיבת הענישה, הפכה את היוצרות: בעוד שבית המשפט נוצר כדי לשפוט פלוני על מעשי העבר שלו, הרי שעתה הוא שופט את פלוני על סמך מה שהוא יעשה או לא יעשה בעתיד לאחר שישתקם…

החובה המוסרית המוטלת על המחוקק להעניש את העבריין, כדי למנוע עבירות אחרות נוספות במסגרת החברתית, וכן אלמנט ההרתעה – מתמסמסים נוכח היעדר ענישה הולמת (אם בכלל) בעקבות הפשע.

דרכו זו של בית המשפט פוגעת בכוחו של החוק למניעת אלימות במשפחה; טועה המחוקק הרואה את זכויותיו של העבריין/הפושע כדבר שיש לשקול בצורה מאוזנת אל מול זכויותיו של נפגע העבירה. מי שלקח לידיו זכויותיו של אחר וגזל מקורבנו זכויות יסוד בסיסיות, צריך לאבד אוטומטית את זכאותו לזכויות רבות מדי, ודי לו בזכויות המינימאליות של נאשם בבית דין – ולאחר מכן מעבר לסורגים – זכויות אשר בלאו הכי קיימות בכל בית משפט, בכל בית כלא, בכל מדינה נאורה; אין צורך להוסיף עליהן שום זכות על חשבון הקורבן.

לסיכום, לו הייתה המדינה מסוגלת לפקח על עברייניה ועל פושעיה באותה המידה בה היא מפקחת על יקירה אסי דיין – הייתה הביקורת המובאת לעיל רלוונטית פחות' אם כי נכונה באותה המידה.